קולומבוס דלאנו

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קולומבוס דלאנו
Columbus Delano
קולומבוס דלאנו
קולומבוס דלאנו
לידה 4 ביוני 1809
שורהאם, ורמונט, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 באוקטובר 1896 (בגיל 87)
מאונט ורנון, אוהיו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות מאונד ויו, מאונט ורנון, אוהיו, ארצות הברית
מפלגה המפלגה הוויגית, המפלגה הרפובליקנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מזכיר הפנים של ארצות הברית ה־11
1 בנובמבר 187030 בספטמבר 1875
(4 שנים ו־47 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית יוליסס סימפסון גרנט
נציב שירות הכנסות הפנים ה־5
11 במרץ 186931 באוקטובר 1870
(שנה ו־33 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית יוליסס סימפסון גרנט
→ אדוארד א. רולינס
אלפרד פליסונטון ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם אוהיו
3 ביוני 18683 במרץ 1869
(39 שבועות ויום)
4 במרץ 18653 במרץ 1867
(שנתיים)
4 במרץ 18453 במרץ 1847
(שנתיים)
חתימה Columbus Delano signature.png עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קולומבוס דלאנואנגלית: Columbus Delano;‏ ‏4 ביוני 180923 באוקטובר 1896) היה עורך דין, חוואי, בנקאי ופוליטיקאי אמריקאי. הוא נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם אוהיו, וכיהן בו שתי תקופות כהונה מלאות ואחת חלקית. לפני מלחמת האזרחים האמריקאית היה דלאנו חבר המפלגה הלאומית הרפובליקנית ולאחר מכן חבר המפלגה הוויגית. כוויגי הוא זיהה את עצמו עם הסיעה במפלגה שהתנגדה להרחבת העבדות בארצות הברית אל שטחי הטריטוריות המערביות, וכאשר התפרקה המפלגה הוויגית בשנות ה-50 של המאה ה-19, והוקמה המפלגה הרפובליקנית כמפלגה המרכזית שהתנגדה לעבדות, הוא נמנה עם חבריה. במהלך תקופת השיקום דחף דלאנו להגנה של הממשל הפדרלי על זכויות האזרח של האפרו-אמריקאים וטען שמדינות הקונפדרציה לשעבר צריכות להיות מנוהלות על ידי הממשלה הפדרלית, אך לא להיות חלק מארצות הברית עד שהם יעמדו בדרישות לקבלה מחדש אל האיחוד.

דלאנו כיהן כמזכיר הפנים של ארצות הברית בממשלו של הנשיא יוליסס סימפסון גרנט בתקופה של ההתפשטות המהירה מערבה, והתמודד עם עימותים בין האינדיאנים לבין המתיישבים הלבנים. הוא היה פעיל מאוד בהקמת הפארק הלאומי הראשון בארצות הברית כאשר פיקח על המשלחת המדעית במימון פדרלי אל הפארק הלאומי ילוסטון ב-1871, שב-1872 הוכרז ככזה באופן רשמי. ב-1874 ביקש דלאנו שהקונגרס יגן על הפארק באמצעות הקמת סוכנות ממשלתית במימון פדרלי.

בהאמינו שהקהילתיות השבטית וחיי הנוודות הובילו למלחמה ולהתרוששות, טען דלאנו שהמדיניות הטובה ביותר כלפי האינדיאנים היא להקצות לשבטים שמורת אינדיאנים בטריטוריה האינדיאנית. להשקפתו, הגנה מערכת השמורות בצורה אנושית על השבטים האינדיאנים מפני הסגת הגבול של המתיישבים הלבנים, סייעה להטמעתם של האינדיאנים בתרבות הלבנה, והעניקה להם חופש ממערכת הכספים הפדרלית. כדי לאלץ את שבטי המערב לעבור אל השמורות, תמך דלאנו בטבח, שהגיע כמעט עד להכחדה, של רוב עדרי הביזונים האמריקאים, לא כולל בשטח הפארק הלאומי ילוסטון, שהיו חיוניים לאורח החיים של האינדיאנים שחיו בשטחי המישורים הגדולים. בעבודתו בממשל גרנט, מדיניות הממשל כלפי האינדיאנים שהוביל דלאנו הייתה להטמיע את האינדיאנים בתרבות, השפה והדת הלבנה.

בנוגע לרפורמה במערכת הממשלתית, קרא דלאנו תיגר על ההוראה הנשיאותית של גרנט ב-1872 ליישם את המלצות נציבות השירות הציבורי. למעט הקמת פארק ילוסטון, מערכת הפטרונות הפוליטית והשחיתות חלחלו אל מחלקת הפנים במהלך תקופת כהונתו, וב-1875 ביקש ממנו גרנט להתפטר. הוא עזב את משרתו עם נזק למוניטין שלו והיושרה האישית. אף על פי שהשערוריות במחלקה באותה עת המשיכו לפשות בה גם בממשלים הבאים, השחיתות במהלך תקופת כהונתו של דלאנו כמזכיר הפנים של גרנט הייתה נרחבת. דלאנו נותר איש הפטרונות הפוליטית בתקופה בה עלו דרישות לרפורמה במערכת הפדרלית. דלאנו שב לעסוק בעריכת דין באוהיו, דאג לעסקיו הפרטיים וגידל מקנה. עד לפטירתו ב-1896 הוא לא שב לחיים הפוליטיים.

היסטוריונים מותחים ביקורת על תקופת כהונתו של דלאנו במחלקת הפנים, וטוענים שהוא יכול היה לעשות הרבה יותר כדי לבלום את השחיתות, להגן על הביזונים מחוץ לשטחי הפארק הלאומי ילוסטון, להגן על האינדיאנים ולמנוע את הרס התרבות של האינדיאנים בשטחי המישורים הגדולים. עם זאת, בנוגע לילוסטון, דלאנו נחשב כראשון המשפיעים החשובים בתחום. הקמת הפארק סייעה לשיקום הביזונים הנודדים. נכון לקיץ 2020 נמנו בשטחי הפארק 4,680 ביזונים.[1] בעת כהונתו כמזכיר הפנים, היה דלאנו דובר תקיף לגינוי האלימות כלפי האפרו-אמריקאים מצד הקו קלוקס קלאן. היסטוריון בן התקופה כינה את דלאנו "פרקליט דגול", בעוד שבנג'מין בריסטו, שבתקופת כהונתו של דלאנו כיהן כפרקליט המדינה של ארצות הברית וכמזכיר האוצר, נקט בעמדה קשוחה יותר כלפיו והתייחס לדלאנו כ"כלב נבזה מאוד". ההיסטוריון ג'ין אדוארד' סמית' אמר שדלאנו התיר את קיומה של השחיתות במחלקתו, "על חשבונם של" האינדיאנים הילידים.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולומבוס דלאנו נולד בעיירה שורהאם (אנ') שבוורמונט.[2] הוריו היו ג'יימס ולוסינדה (לבית בייטמן) דלאנו. משפחת דלאנו הייתה משפחה ממוצא צרפתי, ובן המשפחה הראשון שלה באמריקה, פיליפ דלאנו, הגיע מהולנד ב-1621 על סיפון האנייה "פורצ'ן (אנ')", האנייה האחות של המייפלאואר.[3] דלאנו ויוליסס סימפסון גרנט היו דודנים רחוקים, ורבי-סביהם היו אח ואחות.[4][5] בן נוסף ידוע של משפחת דלאנו היה הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, נצר למשפחת דלאנו מצד אמו, שרה, והוא נקרא על שם דודה, פרנקלין יוז דלאנו.[6]

ב-1815, כשהיה בן שש, נפטר אביו של דלאנו, ודודו, לותר בייטמן, שהיה הדמות העיקרית שגידלה אותו, לקח את המשפחה תחת חסותו. ב-1817 עברה המשפחה למאונט ורנון (אנ') שבאוהיו, שם התגורר דלאנו עד יומו האחרון. לאחר סיום לימודיו בבית הספר היסודי הוא עבד במפעל צמר ובעבודות אחרות, ועוד כשהיה נער היא הגיע למצב שבו הוא פרנס את עצמו.[2]

לאחר שהחל לימודי משפטים בקריאה עצמית, הוכשר דלאנו בשנים 18301831 באופן רשמי על ידי עורך הדין ממאונט ורנון, הומסטר קרטיס, ובסיומן הוא התקבל ללשכת עורכי הדין.[2] דלאנו החל להיות פעיל בפוליטיקה במסגרת המפלגה הלאומית הרפובליקנית ולאחר מכן כחבר המפלגה הוויגית, וב-1834 הוא נבחר כתובע של מחוז נוקס. ב-1836 הוא נבחר לתפקיד פעם נוספת ושימש בו עד 1839.[7]

ביולי 1834 נשא דלאנו לאישה את אליזבת ליוונוורת' ממאונט ורנון, בתם של מ. מרטין ליוונוורת' וקלרה שרמן ליוונוורת'. ילדיהם היו אליזבת, שנישאה לכומר ג'ון ג. איימס מוושינגטון הבירה וג'ון שרמן דלאנו, איש עסקים שעבד עם אביו במחלקת הפנים.

כהונה ראשונה כחבר בית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1844 נבחר דלאנו לבית הנבחרים של ארצות הברית לאחר שהופיע על פתקי ההצבעה במקומו של סמואל וייט הבן, שנפטר לאחר שזכה במועמדות המפלגה הוויגית. בבחירות הכלליות הוא הביס את מועמד המפלגה הדמוקרטית קיילב ג'. מקנלטי (אנ') בהפרש של 12 קולות בלבד.[8] דלאנו כיהן בבית הנבחרים בשנים 18451847 והיה חבר הוועדה לענייני קצבאות הנכים (אנ'). הוא נשא נאום שגינה את מלחמת ארצות הברית-מקסיקו, שבזכותו הוא זכה להכרה לאומית כמתנגד לעימות זה.[9] ב-1846 בחר דלאנו שלא להתמודד לתקופת כהונה נוספת בבית הנבחרים, ותחת זאת הוא החל לנהל מסע לבחירתו כמועמד המפלגה הוויגית למשרת מושל אוהיו ב-1848.[10] בבחירות שהתקיימו בינואר אותה שנה בוועידת המפלגה הוא הפסיד בהפרש של שני קולות לסיברי פורד.[11] פורד המשיך והביס את מועמד הדמוקרטים ג'ון ב. ולר (אנ') וכיהן בתפקיד תקופת כהונה אחת. בסופו של דבר היה דלאנו מעורב בכמה מיזמים עסקיים. ב-1850 הוא הקים את חברת הבנקאות המצליחה שפעלה בוול סטריט, "דלאנו, דנלווי ושות'", שהתמחתה באיגרות חוב לענף הרכבות. החברה החזיקה גם סניף בסינסינטי ופעלה במשך חמש שנים.[12] דלאנו גם היה חוואי מצליח שעסק בגידול כבשים ושימש כנשיא האיגוד הלאומי של מגדלי הצמר ונשיא איגוד מגדלי הצמר של אוהיו.[13][14] הוא גם היה פעיל בתחומי עיסוק נוספים. הוא שימש כנשיא חברת הרכבות "ספרינגפילד, מאונט ורנון ופיטסבורג",[15] וכמייסד "הבנק הלאומי הראשון של מאונט ורנון", שמאוחר יותר הוא שימש כנשיאו.[16]

הצטרפותו למפלגה הרפובליקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התפרקות המפלגה הוויגית הצטרף דלאנו למפלגה הרפובליקנית החדשה. ב-1860 הוא היה נציג לוועידה הלאומית של המפלגה, ותמך במועמדותו של אברהם לינקולן לנשיאות. בשנה שלאחר מכן הוא שימש כראש צוותו של מושל אוהיו ויליאם דניסון, וסייע בגיוס הכוחות לצבא האיחוד וציודם בתחילת מלחמת האזרחים האמריקאית. ב-1862 היה דלאנו מועמד למושב בסנאט של ארצות הברית שהוחזק בידי בנג'מין וייד (אנ'). בשל שליטת הרפובליקנים באספה הכללית של אוהיו (אנ'), הייתה הזכייה במועמדות בטוחה. דלאנו כמעט וניצח, ובסופו של דבר הפסיד לווייד בהפרש של שני קולות בלבד.[17] ב-1863 כיהן דלאנו בבית הנבחרים של אוהיו והיה בעל תפקיד מרכזי בקידום החקיקה לתמיכה במאמץ המלחמתי של האיחוד.

שובו לקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

דלאנו נבחר פעם נוספת לבית הנבחרים ב-1864 וכיהן בו בשנים 18651867. במהלך תקופת כהונתו זו הוא היה יושב ראש ועדת התביעות של הבית. נראה היה שהוא יפסיד בבחירתו מחדש ב-1866, אך הוא התמודד בבחירות בהצלחה מול ג'ורג' ו. מורגן (אנ') וכיהן בבית הנבחרים בשנים 18681869. לאחר מלחמת האזרחים תמך דלאנו בתהליך שיקום ראדיקלי, בהאמינו שהדרום היה בכאוס ושמעורבות פדרלית במדינות הדרום, כולל של הצבא, הייתה נחוצה כדי לשמור על השלום. בבחירות של 1868 הוא לא התמודד לבחירה מחדש.

נאום השיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1867 נשא דלאנו נאום על תהליך השיקום בעיר איטון (אנ') שבאוהיו, בו הוא אמר שלנשיא אנדרו ג'ונסון אין סמכות חוקתית להקים ממשל אזרחי במדינות הקונפדרציה לשעבר.[18] דלאנו טען שהקונגרס, לא הנשיא, "נדרש להקים את הממשלות האזרחיות במדינות אלו". להשקפתו, ג'ונסון והדמוקרטים הדרומיים, שקודם לכן תמכו בקונפדרציה, קשרו קשר להפיל את הקונגרס באמצעות חתירה תחת סמכותו לחוקק חוקים הנוגעים לשיקום בדרום. כהוכחה ציטט דלאנו את נאום "להתנדנד סביב למעגל (אנ')" של ג'ונסון מספטמבר 1866, שבו אמר הנשיא שהחקיקה הלאומית הייתה "קונגרס מעמיד פנים".[18] בנוסף, דלאנו סבר שג'ונסון קשר קשר להדיח את יוליסס סימפסון גרנט מתפקידו כגנרל המפקד של הצבא בשל תמיכתו של גרנט בתהליך השיקום של הקונגרס. כתוצאה מכך תמך דלאנו בהדחתו של ג'ונסון והעברתו מתפקידו, וטען שגרנט צריך לקבל הגנה מהקונגרס מפני כל ניסיון של ג'ונסון להדיחו.[18] ללא ידיעתו של דלאנו, ב-11 באוגוסט אותה שנה הסכים גרנט להצעתו של ג'ונסון לשמש כממלא מקום מזכיר המלחמה, ובמקביל ימשיך לשרת כגנרל המפקד של הצבא. על פי חוק הקביעות במשרה (אנ'), המינוי היה אמור להיות זמני עד למושב החדש של הסנאט שיתכנס שוב בינואר 1868, ואז הדחתו של מזכיר המלחמה אדווין סטנטון הייתה אמורה להיות מאושרת או להידחות. ג'ונסון וגרנט הסכימו על מינויו הזמני של גרנט על אף שהם הודו במפורש על אי ההסכמה ביניהם על מדיניות השיקום.[19]

נציב שירות הכנסות הפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דלאנו המשיך להיות פעיל בפוליטיקה ובבחירות לנשיאות של 1868 תמך בבחירתו של גרנט. כאשר הושבע גרנט לנשיאות במרץ 1869, הוא מינה את דלאנו כנציב שירות הכנסות הפנים. בתפקיד זה שימש דלאנו עד אוקטובר 1870.[17] כנציב ניסה דלאנו בהצלחה חלקית לגבות מיסים פדרליים על מוצרי אלכוהול וטבק שיוצרו בתחומי הטריטוריה האינדיאנית. פריטים אלו יכלו להיות מיוצרים למכירה עם פטור ממס בתחומי הטריטוריה, אך היצרנים מכרו אותם באופן שגרתי במדינות הסמוכות ללא תשלום מס.[20] הוא גם הפגין חוסר רצון או חוסר יכולת להתמודד עם ההונאה שנודעה בשם טבעת הוויסקי (אנ'). על אף שקיבל אזהרות על שחיתות, כולל מתן שוחד לפקידים פדרליים וכשל בגביית מיסים, לא נקט דלאנו בפעולות רבות.[20][21] השירות לא ניסה למנוע את הייצור והמכירה הבלתי חוקיים של הוויסקי באזורים אלו. ב-31 בינואר 1870 נתפסו בפשיטה של שירות הכנסות הפנים בג'ורג'יה 18 מזקקות ויסקי בלתי חוקיות ומפעיליהם נעצרו.[22] פעולות טבעת הוויסקי נבלמו בסופו של דבר ב-1875, במהלך תקופת נשיאותו השנייה של גרנט, על ידי מזכיר האוצר בנג'מין בריסטו.[23] מנהיג טבעת הוויסקי, ג'ון מקדונלד, היה מכר של גרנט וביקש ממנו לקבל מינוי פוליטי כמפקח הראשי על הכנסות הפנים באזור סנט לואיס. גרנט הנחה את דלאנו למנות את מקדונלד על פי בקשתו. בסופו של דבר הורשע מקדונלד בהונאה ובגנבה וריצה 17 חודשי מאסר. בסך הכול חקירת פרשת טבעת הוויסקי הניבה 110 הרשעות. מזכירו האישי של גרנט, אורוויל בבקוק (אנ'), היה מעורב גם הוא בפרשה, אך זוכה במשפט לאחר שגרנט הגיש עדות בכתב לטובתו. בנוסף שמו של דלאנו טוהר מחשד במעורבות בשערורייה אחרת שגם אליה היה קשור בבקוק, "פרשת טבעת הזהב", או "יום שישי השחור (אנ')" של 1869, שהתפוצצה כאשר אנשי כספים מניו יורק ניסו להשתלט על שוק הזהב ב-24 בספטמבר אותה שנה. בפרשה זו היו מעורבים גם דניאל בטרפילד (אנ'), עוזר הגזבר של ארצות הברית (אנ'), וגיסו של גרנט, אייבל קורבין (אנ'). בטרפילד אולץ להתפטר באוקטובר. שמו הטוב של דלאנו כאדם בעל יושרה אישית לא הועמד בספק, תנאי שהיה נחוץ למנותו לתפקידו הבא כמזכיר הפנים של ארצות הברית.

מזכיר הפנים של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1870 התפטרו התובע הכללי אבנעזר רוקווד הואר ומזכיר הפנים ג'ייקוב דולסון קוקס וגרנט מינה את דלאנו למזכיר הפנים. בתפקיד זה הוא כיהן מ-1 בנובמבר 1870 ועד התפטרותו ב-19 באוקטובר 1875, תקופה של כמעט 5 שנים.[17] בכך היה דלאנו לאדם שהחזיק בתפקיד מזכיר הפנים, האחראי על מחלקת הפנים, המחלקה הגדולה ביותר בממשלה הפדרלית, לתקופה הארוכה ביותר במהלך המאה ה-19.[24] בתקופת כהונתו של דלאנו כמזכיר הפנים, הוא התמודד עם מספר סוגיות קריטיות והמחלקה שבניהולו התרחבה באופן מהיר. דלאנו דחה את הרפורמות של השירות הציבורי שניסה להנהיג קודמו בתפקיד והשיב את המחלקה למצב בו נקבעו המינויים בה על פי שיקולים של פטרונות פוליטית.

טבח הביזונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערימת גולגולות של ביזונים שנטבחו - 1870

במהלך מלחמת האזרחים נקטו מפקדי צבא האיחוד בטקטיקת אדמה חרוכה נגד התשתיות של הקונפדרציה והשמידו מקורות מזון חיוניים, וכך סייעו להשגת ניצחון האיחוד. בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 אימצו קציני צבא ארצות הברית ויליאם שרמן וריצ'רד דודג', ומזכיר הפנים דלאנו אסטרטגיה דומה נגד הילידים האינדיאנים במערב, שמקור אספקת המזון העיקרי שלהם היה עדרי הביזונים. ב-1867 אמר דודג', "כל ביזון מת הוא אינדיאני אבוד". בדוח השנתי שלו משנת 1872 אמר דלאנו, "ההעלמות המהירה של החיה [ביזון] משטחי הציד לשעבר חייבת להתבצע באופן נרחב לטובת מאמצינו להגביל את האינדיאנים לשטחים קטנים יותר, ולאלץ אותם לנטוש את מנהגי הנוודות שלהם".[25]

רובו של מסע ההשמדה של עדרי הביזונים נעשתה על ידי ציידים פרטיים למטרות רווח. המדיניות הזאת אפשרה את הטבח של מיליוני ביזונים במישורים האמריקאים, ואילצה את האינדיאנים להישאר בתחומי השמורות שלהם. עדרי הביזון המעטים שנותרו בתחומי הפארק הלאומי ילוסטון הוגנו מפני ציד על ידי חוק פדרלי שעבר ב-1872. במהלך כהונתו של דלאנו כמזכיר הפנים, ביקורת גוברת מהציבור אילצה את הקונגרס להעביר חקיקה שתבלום את טבח הביזונים במישורים. ב-1874 הטיל גרנט וטו על הצעת החוק, וקיבל את העובדה שטבח הביזונים יקדם את המטרה להרגעת האינדיאנים.[25] בשנים 1872–1874 צדו האינדיאנים מספר מוערך של 1,215,000 ביזונים כחלק מצרכי אספקת המזון וצרכים נוספים שלהם. הציידים האמריקאים טבחו באותה תקופה במספר מוערך של 4,374,000 ביזונים, וצמצמו את אוכלוסיית הבהמות עד לנקודה שבה הן לא היו מסוגלות להתרבות באופן נורמלי ולהמשיך להיות מקור אספקת מזון לאינדיאנים.[26]

טבח האפאצ'י והסכם השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 באפריל 1871 ארגנו תושבי טוסון מיליציה שביצעה טבח ביישוב של האינדיאנים האפאצ'יים בקמפ גרנט (אנ'). כ-144 אפאצ'ים נספו בטבח, רובם נשים וילדים. 28 ילדים נחטפו על ידי תושבי טוסון והוחזקו כבני ערובה עבור הלוחמים האפצ'ים שלא נכחו שם בעת הטבח. תושבי טוסון משכו תשומת לב ברמה הלאומית בהיקף פעילותם, וכתוצאה מכך הם זכו לגינוי מאנשי המזרח ומהנשיא גרנט. עם זאת, תושבי אריזונה סברו שההרג היה מוצדק וטענו שלוחמי האפאצ'ים הרגו שליחי דואר ומתיישבים ליד טוסון. הנשיא גרנט שלח את מייג'ור גנרל ג'ורג' קרוק להשכין שלום בטריטוריית אריזונה. רבים מהאפאצ'ים הצטרפו לכוחות הצבא כדי להגן על עצמם.[27]

ב-10 בנובמבר שכנע דלאנו את גרנט שתינתן לאפאצ'ים שמורה חדשה באריזונה ובניו מקסיקו, בעקבות המלצתו של וינסנט קולייר למצוא עבורם שטחים בהם הם יוכלו להגן על עצמם מפני התקפות המתיישבים הלבנים. דלאנו טען שיש לשכן את כל האפאצ'ים בשמורות, כולל הגברים הצעירים והלוחמים, שהקימו חבורות פשיטה, ולא רק את הזקנים והנשים. גרנט שלח את מייג'ור גנרל אוליבר אוטיס האוורד לאריזונה כדי לסייע לפתרון הבעיה. במאי 1872 ארגן האוורד ועידת שלום עם מנהיג האפאצ'ים אסקימינזין (אנ') בקמפ גרנט. האוורד גם ניהל משא ומתן לשחרור שישה מבין הילדים החטופים. בדצמבר אותה שנה הוקמה שמורת האינדיאנים סן קרלוס, יישוב קבע, ליד הסתעפות נהר סן קרלוס ונהר גילה, במיקום שהוסכם בין האוורד לבין אסקימינזין.[27] באוקטובר אותה שנה כרת האוורד הסכם שלום נפרד עם מנהיג האפאצ'ים קוצ'יס (אנ'), שהתיישב בשמורת צ'ריקווה (אנ').[28]

הסכסוך עם אקרמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1871 סירב התובע הכללי איימוס טפן אקרמן להעניק קרקעות ואיגרות חוב לחברת הרכבות יוניון פסיפיק, חברה שהייתה קשורה לשערוריית קרדיט מובילייר (אנ'). החלטותיו אלו של אקרמן הובילו למחאות של בעלי ההון של חברת הרכבות, קוליס הנטינגטון (אנ') וג'יי גולד (אנ'). אקרמן גם היה בעל תפקיד מרכזי בהעמדתם לדין של אנשי הקו קלוקס קלאן במדינות הדרום ובהגנה על זכויות האזרח של האפרו-אמריקאים. האינטרסים של חברת הרכבת וזכויות האזרח של האפרו-אמריקאים היו בראש סדרי העדיפויות של המפלגה הרפובליקנית. בשמם של הנטינגטון וגולד, פנה דלאנו פעמיים לאקרמן וביקש ממנו לשנות את החלטותיו שפגעו ביוניון פסיפיק, ובשתי הפעמים דחה אקרמן את הבקשה. לאחר מכן התלונן דלאנו בפני הנשיא גרנט והציע שאקרמן יועבר מתפקידו. גרנט הסכים, ונקב בשמו של הסנאטור מאורגון לשעבר ג'ורג' הנרי ויליאמס כמחליפו של אקרמן. ויליאמס נראה כמי שנתן עדיפות גבוהה יותר לאינטרסים של חברת הרכבות.[29] בסוגיית צמצום היקף ההעמדות לדין של אנשי הקלאן, לדברי ההיסטוריון ויליאם מקפילי, "עם עזיבתו של אקרמן ב-10 בינואר 1872, אפסה כל תקווה שהמפלגה הרפובליקנית תתפתח כמפלגה לאומית עם שוויון גזעי של ממש".[30]

ילוסטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלחת היידן לילוסטון - 1871

ב-1871 ארגן דלאנו את המשלחת המדעית (אנ') הראשונה בארצות הברית במימון פדרלי אל שטחי הפארק הלאומי ילוסטון, שבראשה עמד הגאולוג פרדיננד ואנדייר היידן (אנ'). דלאנו נתן הנחיות מדויקות להיידן להכין מפה גאוגרפית של האזור ולבצע תצפיות אסטרונומיות וברומטריות. הוא ציין שמשלחתו של היידן הונחתה "...לאסוף מידע רב ככל האפשר, הן מדעי והן מעשי... לתת את תשומת ליבה למשאבים הגאולוגיים, המינרולוגיים, הזואולוגיים והחקלאיים של הארץ".[31] דלאנו גם הורה להיידן לאסוף מידע על שבטי האינדיאנים שחיו באזור. משלחת היידן אוישה בצוות מדעי רחב שכלל שני בוטנאים, מטאורולוג, זואולוג, אורניתולוג, מינרלוג, טופוגרף, צייר, צלם, רופא, ציידים, נהגי פרדות, אמבולנס וצוות תמיכה.

ב-1 במרץ 1872 חתם גרנט על החוק להקמת הפארק הלאומי ילוסטון, הפארק הלאומי הראשון בעולם. החוק קבע שלמזכיר הפנים תהייה "שליטה בלעדית" על הפארק. בשל העובדה שדלאנו כיהן אז בתפקיד, הפך אותו החוק למפקח על הפארק. הציד והדיג, כולל של ביזונים, נאסרו בשטחי הפארק, ודלאנו הוסמך לשמור על "המוזרויות ופלאי הטבע" שבתחומי הפארק.[32] כעת היה דלאנו אחראי על שטח אדמה של מיליוני אקרים, אם כי לא הועמדו לרשותו תקציבים לבצע זאת. תחת זאת, ניתנה לו הסמכות להעניק חוזי חכירה של עשר שנים כדי לגייס כספים להוצאת אחזקת הפארק. משעה שהוקם הפארק, הוצף דלאנו בבקשות לזיכיונות להקמת בתי מלון. היה עליו גם להגדיר את השליטה ואת השימוש בתשתיות הקיימות בחלק הצפוני של הפארק.[33]

דלאנו מינה את נתנאל לנגפורד (אנ') כמפקח הראשון על הפארק. לנגפורד אסר על קיומם של כבישי אגרה פרטיים והגיש תוכנית לסלילה ולתחזוקה של מערכת כבישים חופשית לשימוש הציבור, אך הקונגרס סירב לממן את התוכנית. הקונגרס סירב גם לממן את משכורתו של לנגפורד והיה עליו לממן את מחייתו בעבודה כבנקאי.[34] ב-1874 ביקש לנגפורד מדלאנו שיפנה לקונגרס שיאשר הקצבות להגנת הפארק מפני ציידים ומסיגי גבול. דלאנו הסכים ודרש מהקונגרס תקצוב של 100,000 דולר כדי להקים את סוכנות הפארקים הפדרלית שתנהל ותגן על הפארק לטובת הציבור, וכן ביקש את הארכת הזיכיונות מעשר לעשרים שנה.[35] ההצעה הושבה ריקם. רק באפריל 1877, בתקופת נשיאותו של רתרפורד הייז, אישר הקונגרס סכום של 10,000 דולר, עשירית מבקשתו המקורית של דלאנו, ללא הקמת סוכנות הגנה פדרלית עבור הפארק.[36]

הסירוב לצו השירות הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1871 חתם גרנט על חוק של הקונגרס להקמת נציבות השירות הציבורי של ארצות הברית (אנ'), שנועדה לבצע רפורמות, לפקח ולצמצם את השחיתות בכוח האדם הפדרלי. יישום כללי החוק הושארו לשיקול דעתו של הנשיא. גרנט מינה את תומך הרפורמה מניו יורק ויליאם קרטיס כיושב ראש הנציבות. הנציבות דיווחה שמינויים וקידומים של עובדים יהיו בשליטה של בוחנים, וכל מחלקת ממשל פדרלית תקים מועצת בוחנים, בעוד שההערכות הפוליטיות שהיו נהוגות עד אז להחלטות על העסקתם וקידומם של העובדים יבוטלו. גרנט הורה על יישום הכללים החל מ-1 בינואר 1872. ב-1874 הוא פירק את הנציבות לאחר שהקונגרס סירב להפוך את כללי הנציבות לקבועים ולספק לה תקצוב קבוע. העניין של הקונגרס ברפורמה בשירות הציבורי נותר רדום עד 1883.[37]

על פי סעיף 12 של הצו הנשיאות שהוציא גרנט, המועמדים לעבודה במשרד הקרקעות ובמשרד הגמלאות של מחלקת הפנים היו אמורים להיות מאושרים על ידי מועצת בוחנים.[38] כאשר סירב דלאנו לקיים את לשון הצו, לא עשה גרנט דבר. למחלקת הפנים היו תחומי אחריות שונים ומגוונים שהשתנו והתווספו בקצב מהיר והיא התמודדה עם בעיות מנהליות רבות. מבחינתו של ראש המחלקה, שליטה על משרדיה ועיצוב המדיניות היו משימה מטילת מורא. דלאנו טען שהמורכבות של המחלקה הפכה את יישום הרפורמה בשרות הציבורי לבלתי מעשי. בתקופת כהונתו כמזכיר הפנים, חלחלה השחיתות בכל המחלקה, כולל סוכני דמה בלשכה לענייני אינדיאנים ופקידים במשרד הפטנטים ששלחו ידם בגניבה. דלאנו התפטר בסופו של דבר בשל עדויות שחוזי מדידה ניתנו לחברות שבהם לבנו ג'ון, הפקיד הראשי של המחלקה, ולאורוויל גרנט, אחיו של הנשיא, היו אינטרסים בבעלות עליהן.[39] בימים אלו היה זה נוהג מתקבל על הדעת,[40] אך לאנשים בעלי מודעות לרפורמה, כולל עורכי העיתון "ניו-יורק טריביון (אנ')" ועיתונים אחרים, התופעה ייצגה ניגוד אינטרסים והפרת אמון הציבור.[41]

תמיכתו בהעמדה לדין של אנשי הקו קלוקס קלאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי לחזק את חוקי תקופת השיקום ואת התיקונים ה-13, ה-14 וה-15 לחוקת ארצות הברית, חתם גרנט ב-1870 על חקיקה של הקונגרס להקמת מחלקת המשפטים של ארצות הברית.[42] כדי להיאבק בהתפרצויות האלימות בדרום של הקו קלוקס קלאן, חתם גרנט על כמה חוקים שנודעו כ"חוקי האכיפה (אנ')" בשנים 1870 ו-1871.[43] במאי 1871 הורה גרנט על שליחתם של כוחות פדרליים לסייע לשירות המרשלים של ארצות הברית במעצר אנשי הקלאן. התובע הכללי השני בממשלו של גרנט, איימוס טפן אקרמן, איש צבא הקונפדרציה לשעבר, ידע על התפרצויות הקלאן והיה קנאי להעמדה לדין של דרומיים לבנים שהטילו אימה על שכניהם השחורים. באוקטובר אותה שנה, בהמלצתו של אקרמן, השעה גרנט את צו הביאס קורפוס בחלקים של קרוליינה הדרומית ושיגר כוחות פדרליים לשם כדי לאכוף את החוק. לאחר ההעמדות לדין שבוצעו על ידי אקרמן ומחליפו ג'ורג' הנרי ויליאמס, קרס כוחו של הקלאן. ב-1872 כבר הגיעו שיעורי ההצבעה של האפרו-אמריקאים בדרום לשיא.[43]

בנאום תמיכה בגרנט שנשא באספת בחירות לבחירתו מחדש של גרנט בראלי, קרוליינה הצפונית ב-24 ביולי 1872, שיבח דלאנו את ההעמדות לדין של אנשי הקו קלוקס קלאן. דלאנו טען שחוקי השיקום של הקונגרס הועברו כדי "לשמור על הסדר ועל הממשלה מפני הכאוס והמבוכה" שגרמה מלחמת האזרחים. אלה כללו את הענקת זכות הבחירה לאפרו-אמריקאים, רובם עבדים משוחררים, שקיבלו "חירות לנצח" כתוצאה מהמלחמה. דלאנו ציין שאם יש דבר כלשהו שמייצג את משמעות החירות, הוא שהאפרו-אמריקאים "צריכים להיות שווים בפני החוק ושקולם ייוצג ברשות המחוקקת". לדבריו של דלאנו, הדרומיים שדחו את תוכנית השיקום הרפובליקנית בחרו במלחמה חתרנית נגד האפרו-אמריקאים ונגד הרפובליקנים הלבנים, כולל הקמת הקו קלוקס קלאן. דלאנו אמר שהקו קלוקס קלאן הרג 18 איש ב-14 מחוזות של קרוליינה הצפונית והכה באכזריות 315 רפובליקנים שלא חטאו בדבר. דלאנו אמר שהעדויות שהוצגו בכתבי האישום שהוגשו נגד חברי הקלאן בבתי המשפט הפדרליים הוכיחו "ברבריות ובגידה של הקו קלוקס קלאן".[44] בבחירות אלו ניצח גרנט בקרוליינה הצפונית ובמדינות דרומיות נוספות רבות.

המדיניות כלפי האינדיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1873 הגדיר דלאנו באופן רשמי את הדרכים להשגת מטרות מדיניותו של גרנט כלפי האינדיאנים. מטרתו הסופית של גרנט הייתה המרת דתם של האינדיאנים לנצרות והטמעתם בתרבות הלבנה כדי להכינם לקראת אזרחות אמריקאית מלאה. עקרונות יסוד אלו המשיכו להשפיע על מדיניות השלום עם האינדיאנים, שכן כביכול הם הגנו עליהם מפני אלימות המתיישבים הלבנים בתקופה בה הלבנים נדדו אל האדמות שקודם לכן הוחזקו על ידי האינדיאנים. בנוסף, ארגונים נוצריים וארגוני מיסיון פעלו בשמורת ל"תרבות" האינדיאנים לאור האמונה הרווחת (כולל זו של דלאנו), שמתן אפשרות לאינדיאנים להמשיך בקיום תרבותם תוביל לחורבנם. להשקפתו של דלאנו, מעשיו היו אמורים להשיג את מטרתו של גרנט לאפשר את הטמעתם של האינדיאנים בתרבות האדם הלבן.[45]

ההשתלטות על הגבעות השחורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה מהמגזין Frank Leslie's Illustrated Newspaper, בו מתואר דלאנו כידיים של גרנט מציע לצ'יף ענן אדום כלי מטבח וקבלה על 25,000 דולר, הצעה שהצ'יף דחה
צ'יף ענן אדום וחברי המשלחת שנסעה לוושינגטון הבירה לניהול המשא והמתן על רכישת הגבעות השחורות

על פי הסכם פורט לארמי מ-1868, הוענקה לתת-השבט אוגללה של שבטי הסו, שטח נרחב של שמורה שכללה את הגבעות השחורות, בתחומי מדינת דקוטה הדרומית. בגבעות השחורות שכן אתר מקודש לשבטי הסו. בעקבות המשבר הפיננסי של 1873 שיוועה ארצות הברית למקורות עושר חדשים. ב-1874 נפוצו שמועות על גילוי זהב בגבעות השחורות שהגיעו ממשלחתו של ג'ורג' ארמסטרונג קסטר. גרנט שיגר את המשלחת, בתקווה למצוא זהב כדי שיהווה תמיכה למדיניות המוניטרית שלו. דלאנו התנגד למהלך, בהאמינו שמעבר דרך שטחי הציד של האינדיאנים וכיבושם יפרו את הסכם פורט לארמי ועלולים להוביל למלחמה עמם. דלאנו אמר לגרנט ש"מלחמה כוללת עם הסו תהיה הרת אסון. היא תחבל ביחסי השלום שהשגנו עם האינדיאנים".[46] מיד לאחר מכן התרחשה נהירה של לבנים בחיפוש אחר זהב. ב-1875 הקציב הקונגרס סכום של 25,000 דולר לרכישת הגבעות השחורות, מתוך תקווה שהתשלום במזומן על העסקה ישכך את זעמם של האינדיאנים וימנע מלחמה.

באמצע מאי 1875 הובאו "ענן אדום (אנ')", הצ'יף של שבט האוגללה (אנ'), ומנהיגי נוספים של השבט לוושינגטון הבירה כדי לשאת ולתת על מכירת הגבעות השחורות. אנשי הסו סברו שהסכום שהוצע על ידי הקונגרס נמוך מדי. בהבינו שבסופו של דבר הם יאבדו את הגבעות השחורות, החליט ענן אדום לנהל משא ומתן ואמר לדלאנו שהם יחתמו על ההסכם אם הסכום של 25,000 דולר במזומן יימשך קודם כל ממחלקת האוצר, כדי להבטיח את תשלומו. לדלאנו לא הייתה שום כוונה לשלם לענן לבן במזומן, אך הוא העביר לו קבלה על הסכום ממחלקת האוצר ומתנות נוספות שנרכשו באותו יום והועברו לחברי השבט. ענן אדום עמד על כך שהוא יקבל את הסכום במעמד החתימה, שאותו הוא ביקש לקחת עמו ולחלקו בין חברי השבט.

דלאנו הזהיר את גרנט מפני פריצת מלחמה אם המשא והמתן לא יניב תוצאות מוצלחות. כאשר התפוצצו השיחות, נכנס גרנט לתהליך כדי לנהל את המשא והמתן ישירות עם ענן אדום. הנשיא אמר לצ'יף שבגבעות השחורות אין שום עדרי ביזונים, כך שיהיה זה רווח עבור האינדיאנים לקבל תשלום, שכן לכל הפחות הם יוכלו לקבל דבר מה בעל ערך בחתימה על הסכם למכירת שטחים שאין להם שום ערך כשטחי ציד. הוא גם יידע את ענן אדום שהלבנים עומדים להשתלט על הגבעות השחורות בכל מקרה, כך שיהיה זה לטובתם לא לשוב בידיים ריקות. מתוך דאגה שהם לא יקבלו את התשלום אם הם לא יחתמו קודם כל על החוזה, ביקש ענן אדום מגרנט למשוך את הכספים מהאוצר ולהחזיק בו עד לחתימה. גנט סירב ופנה לדרכו, באומרו לענן אדם שעליו לחתום על ההסכם לפני ביצוע התשלום. ב-4 ביוני הציע דלאנו לענן לבן סכום נוסף של 25,000 דולר, אך הוא סירב.

בשל סירובו של ענן אדום, התיר דלאנו לאינדיאנים לקחת את החוזה הבלתי חתום בחזרה לבני שבטם לדיון נוסף, כשהתנאים הסופיים והחתימה יבוצעו על ידי ועדה ממונה. כישלון הדיונים בוושינגטון להגיע לסיכום על חוזה תואר ב-19 ביוני במגזין המאויר "העיתון המאויר של פרנק לסלי (אנ')". עם שובם לשטחיהם, חתמו ענן אדום ושאר המנהיגים בסופו של דבר על ההסכם בו הם ויתרו על זכויות הציד שלהם בגבעות השחורות כפי שהוגדרו בסעיף 11 של הסכם פורט לארמי בתמורה להצעה המקורית של הקונגרס של 25,000 דולר. קבוצה אחרת של שבטי הסו, כולל פר רובץ וסוס משוגע, קראה תיגר על סמכותו של ענן אדום והחלה בהתנגדות חמושה, שממנה הזהיר דלאנו את גרנט. קריאת התיגר הזאת על סמכותו של ענן אדום בשילוב חוסר שביעות הרצון של שבטי הלקוטה מהשתלטות הלבנים על הגבעות השחורות הובילה לפרוץ מערכת הגבעות השחורות בפברואר 1876.[46]

מעשי שחיתות והתפטרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1875 החל להתגלות ספק ביושרו האישי של דלאנו כאשר החלו להתבצע חקירות על חשדות למעשי שחיתות בממשל גרנט והחל להתנהל על כך דיון באמצעי התקשורת.[47][48][49] אף על פי שלא היו ידועים מעשי שחיתות של דלאנו עצמו, תקופת כהונתו עמדה בצלה של מחלוקת, ומעשי ההונאה פשטו במחלקת הפנים. הועלו האשמות בנוגע ל"טבעת האינדיאנית" ובכך שסוכנים מושחתים ניצלו אינדיאנים. אנשי המערב, שלא היו שבעי רצון מקביעותיו של דלאנו בנוגע למענקי קרקעות וסוגיות אחרות, האשימו את בנו של דלאנו, ג'ון, שהיה עובד מחלקת הפנים, בשחיתות, שוחד והונאה בטריטוריית ויומינג (אנ').[49]

טבעת המודד הכללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתון "ניו-יורק טריביון" דיווח שג'ון דלאנו ביצע מעשי ספסרות באמצעות משרד המודד הכללי של מחלקת הפנים כאשר קיבל שותפות בחוזי מדידה בוויומינג מבלי שהוסמך כמודד או כסרטט מפות, ומבלי שתרם תרומה משמעותית לביצוע החוזים. ההשלכה הברורה הייתה שג'ון דלאנו לקח כספים שמקורם במעשי עושק מחוזים בלתי חוקיים.[48] במרץ 1875 כתב הפקיד הראשי של משרד המודד, ל.ס. סטיבנס, לבנג'מין בריסטו, מזכיר האוצר של גרנט, בו הוא ציין שלמודד הכללי סילס ריד היו כמה חוזים מושחתים שיצרו רווחים לג'ון דלאנו. סטיבנס גם אמר שהן ריד והן ג'ון דלאנו סחטו כספים מחמישה סגני מודדים בסכומים של 5,000 דולר. לדבריו של סטיבנס, כפו ריד ודלאנו על סגני המודדים לשלם לג'ון דלאנו לפני שהוא יוציא את הצווים של מחלקת הפנים לקרקעות שסגני המודדים מכרו למתיישבים פוטנציאליים. מושל טריטוריית קולורדו, אדוארד מ. מק'קוק, טען שג'ון דלאנו קיבל שוחד בסכום של 1,200 דולר מבנקאי מקולורדו, ג'רום צ'אפי, כדי להבטיח זיכיונות קרקע ממחלקת הפנים. נזק רב יותר גרמה ההאשמה של סטיבנס שקולומבוס דלאנו ידע ואישר את כל מה שעשה ריד עבור ג'ון דלאנו.[50]

בנוסף לבנו של דלאנו, קיבל אורוויל, אחיו של גרנט, תשלומים על שירותי מדידה בטריטוריית ויומינג, אף על פי שהוא לא ביצע שום עבודה. הפקיד הראשי של שלוחת שאיין של משרד המדידות הפדרלי העיד בפני הקונגרס בנוגע לאורוויל גרנט. כאשר נשאל אם אורוויל ביצע עבודה כלשהי בטריטוריית ויומינג, השיב הפקיד הראשי, "לא אדוני, אני לא חושב שהוא אי פעם היה בטריטוריה".[51]

טבעת האינדיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1875 נפוצו שמועות שדלאנו ידע שאורוויל גרנט, אחיו של הנשיא, קיבל זיכיון לתחנות סחר עם האינדיאנים ולמכירת טובין לחיילים, שהיו מקור מושחת לרווחים. ככל שמחיר הסחורות ששילמו האינדיאנים והחיילים היה גבוה יותר, הרווחים היו גבוהים יותר. גם מכירת כלי נשק לשבטי אינדיאנים עוינים הותרה, כדי לגרוף רווחים נוספים. הרווחים חולקו לשאר השותפים למעשי השחיתות.

נפוצו שמועות שדלאנו איים על גרנט שהוא יחשוף את מעשי אחיו לציבור כאשר הנשיא כפה עליו להתפטר. הוא אמר לגרנט שהוא יעזוב את תפקידו בשקט לאחר שחקירות הקונגרס בנוגע למעשי ההונאה כלפי האינדיאנים הושלמו. בפברואר 1876 דיווח העיתון "ניו יורק הראלד שאורוויל גרנט גרף כספים בארץ שבטי הסו באמצעות "הרעבת הנשים והילדים". אורוויל גרנט העיד בפני הקונגרס, שאחיו הנשיא השפיע על מחלקת המלחמה להשיג עבורו ספינות סוחר. אורוויל קיבל לידיו ארבע תחנות סחר וקשר קשרים עם "שותפים" שחלקו עמו מחצית מהרווחים. עדותו של אורוויל גרמה לאחיו הנשיא מבוכה.

הציר המרכזי של טבעת האינדיאנים לא היה דלאנו, אלא מזכיר המלחמה ויליאם בלקנאפ, שב-1870 קיבל מהקונגרס סמכות למנות מוכרים בתחנות הסחר במחנות הצבא, בארץ האינדיאנים, שנשלטו על ידי מחלקת הפנים בניהולו של דלאנו. בלקנאפ, שמינה את אורוויל גרנט כבעל זיכיון בארבע תחנות סחר, ניצל את ההזדמנות שניתנה לו בחוק לגרוף רווחים עבור עצמו. בלקנאפ יצר שותפות סחר בלתי חוקית, בינו, בין שתיים מנשותיו, קיילב פ. מארש והסוחר ג'ון ס. אוונס מתחנת הסחר בפורט סיל. רווחים אלו אפשרו לבלקנאפ ולשתי נשותיו סגנון חיים בזבזני בוושינגטון שמומן בסכום של 20,000 דולר שהוא קיבל ברווחים בלתי חוקיים.

במרץ 1876 חקר בית הנבחרים את בלקנאפ ומצא אותו אשם בחמישה סעיפי הדחה. לפני ההחלטה על ההדחה, פנה בלקנאפ במהירות לגרנט והגיש את התפטרותו. בלקנאפ הושם במעצר בית שהוטל עליו על ידי גרנט במהלך משפטו בסנאט. אף על פי שבסופו של דבר זוכה בלקנאפ, שמו הטוב נפגע במידה כזו שהוא מעולם לא שב אל החיים הפוליטיים.

התפטרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הן בריסטו, והן מזכיר המדינה המילטון פיש, דרשו שגרנט יפטר את דלאנו. גרנט דחה את הדרישה, ואמר לפיש, "אם דלאנו יתפטר כעת, תהיה זו נסיגה תחת אש, וההתפטרות תתקבל כהודאה באשמה". המחלוקת לא שככה. באמצע אוגוסט היה ברור שדלאנו לא יוכל להישאר במשרתו. דלאנו הציע שהוא יתפטר וגרנט הסכים, אך גרנט לא נתן פומבי לכך.[50] בסופו של דבר הכריז גרנט שב-19 באוקטובר 1875 הוא קיבל את התפטרותו של דאלנו, לאחר שבריסטו איים להתפטר בעצמו אם דלאנו לא יוחלף.[17][48][50] במקומו של דלאנו מינה גרנט את זכריה צ'נדלר, שעד מהרה יזם רפורמות בתחום השירות הציבורי ובתחומים נוספים במחלקת הפנים.[48] ניהול המחלקה על ידי דלאנו נחקר על ידי הקונגרס, על ידי צ'נדלר ועל ידי ועדה נשיאותית מיוחדת. התנהלותו האישית נמצאה ללא רבב, אך שמו הטוב כאיש ממשל ישר וכשיר, ניזוק, והוא מעולם לא שימש יותר במשרה ציבורית כלשהי. באפריל 1876 אישרה "הוועדה על ההוצאות במחלקת הפנים" שריד הקים קרנות חשאיות בלתי חוקיות לטובת רווחיו של ג'ון דלאנו, ושקולומבוס דלאנו הודה לריד וגם אמר לו "להיזהר לא לעשות דבר שעלול להיות מראית עין למעשה עוולה כלשהו".[52]

ההתגוננות של דלאנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 בספטמבר 1875 מסר דלאנו מכתב לנשיא גרנט, בו הוא הגן על התנהלותו במהלך כהונתו כמזכיר הפנים. בתמצית הדברים, הוא טען שהיקף הפעילות והמורכבות של המחלקה גרמו לו קשיים להתנהל באופן יעיל. דלאנו ציין שהוא התפטר בשל כוונתו לשוב לעסקיו ולענייניו הפרטיים באוהיו. הוא הצביע על כך שמשימותיו כמזכיר הפנים היו "מייגעות, קשות, ועדינות", זאת בשל העובדה שהוא נדרש לפקח על חמישה משרדים נפרדים: משרד הקרקעות הכללי, הלשכה לענייני אינדיאנים, משרד הפנסיות, משרד הפטנטים, ומשרד החינוך, בנוסף ל"כמות אדירה של עניינים שונים שלא ידועים לאף אחד למעט אלו הקשורים להם".[53]

דלאנו גם הזכיר לגרנט שמשרד הקרקעות עסק במענקי קרקע מורכבים לטובת רשת הרכבות, לצד נושאים שהיו קשורים לפתרון מענקי קרקעות בקליפורניה, אריזונה וניו מקסיקו, זאת בשל העובדה שאזורים אלו היו קודם לכן תחת שלטון ספרד ולאחר מכן תחת שלטון מקסיקו. בנוסף, הלשכה לענייני אינדיאנים עסקה ב"שאלות מורכבות, עדינות, ומציקות" רבות שנבעו מהסכמים קודמים עם האינדיאנים. דלאנו המשיך ויידע את גרנט שכאשר היה עליו להחליט בסוגיות בין טוענים מתחרים על בעלות על קרקעות, אלו שהוא פסק נגדם יצאו לעיתים קרובות בהצהרות שגויות ומטעות במקום לקבל את הפסדם, דברים שנזקפו לרעתו. דלאנו סיכם את מכתבו בטענה שתקופת כהונתו הייתה מוצלחת, ויידע את הנשיא שמחלקת הפנים "מעולם לא הייתה במצב יותר מוצלח או טוב יותר בהשוואה למצב בו היא נמצאת כעת"[53]

הרפורמות של צ'נדלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחליפו של דלאנו בתפקיד מזכיר הפנים, זכריה צ'נדלר, לא הלין על משימותיו במחלקת הפנים, ומיד פתח בחקירה בנוגע לחשדות בשחיתות. צ'נדלר מצא דברים שונים בהשוואה להסבריו של דלאנו לגרנט והחליט שהמחלקה צריכה רפורמה כללית. במהלך החודש הראשון שלו בתפקיד, הוא פיטר את כל הפקידים בחדר אחד של משרד הפטנטים. הוא הבחין שכל אחד מהשולחנות היה פנוי, והגיע למסקנה שהעובדים היו מעורבים בשחיתות, או שהם חסרו את היושרה לבצע רפורמות במחלקה.[54] כמעט עשרים עובדים במחלקה התבררו כפיקטיביים. הם נוצרו על ידי רשת מושחתת שנועדה להונות את הממשלה ולקבל תשלום על עבודות שלא בוצעו כלל. צ'נדלר גם פיטר פקידים בלתי כשירים שהרוויחו מכך שהעבירו את משימותיהם לעובדים בשכר נמוך יותר ושלשלו לכיסם את הפרשי המשכורות.[55]

בנוסף, פישט צ'נדלר את נוהלי משרד הפטנטים, וגרם לבקשות הפטנטים להיות מוגשות באופן קל יותר ולהפחתת ההוצאות של המבקשים.[55] בדצמבר 1875 אסר צ'נדלר על פעילותם של אנשים שנודעו בשם "פרקליטי האינדיאנים", שטענתם להיותם מייצגי האינדיאנים בוושינגטון הוטלה בספק.[56] הוא גילה שהלשכה לענייני אינדיאנים הייתה המשרד המושחת ביותר, והחליף את הנציב ואת הפקיד הראשי שלה.[57] בנוסף ללשכה לענייני אינדיאנים חקר צ'נדלר את משרד הפנסיות. תוצאות הבדיקה בעניין משרד זה הובילו לזיהוי פנסיות רבות שהתקבלו במרמה ולהפסקתן, מהלך שחסך לממשלה הפדרלית מאות אלפי דולרים.[58] צ'נדלר גם ביטל כ-800 מענקי קרקעות שהושגו במרמה שאושרו במהלך כהונתו של דלאנו כמזכיר הפנים.[50]

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דלאנו, בתמונה שפורסמה ב-1898

לאחר התפטרותו שב דלאנו למאונט ורנון, שם, במשך עשרים השנים הבאות, הוא שימש כנשיא הבנק הלאומי הראשון של מאונט ורנון.[59] במשך שנים רבות הוא היה חבר בחבר הנאמנים של קניון קולג' (אנ'), שהעניק לו תואר דוקטור לשם כבוד במשפטים. בין התרומות שהוא העניק לקולג' היה אולם שנקרא על שמו, בניין זה היה בשימוש עד שנחרב בשריפה ב-1906.[60] אחוזת לייקהולם שבבעלותו, שנבנתה ב-1871 בפאתי מאונט ורנון, היא כיום חלק מהאוניברסיטה הנוצרית של מאונט ורנון (אנ').[61]

ב-3 באפריל 1880 הורשע ג'ון ו. רייט, שופט מאינדיאנה, בתקיפת דלאנו בפינת רחוב בוושינגטון הבירה ב-12 באוקטובר 1877.[62] רייט, שהיה סוכן הלשכה לענייני אינדיאנים במחלקת הפנים בתקופה בה כיהן דלאנו כמזכיר הפנים, הורשע במעשי הונאה והאשים את דלאנו. ביום התקיפה היה דלאנו בחברת וולטר ה. סמית, הפרקליט לשעבר של מחלקת הפנים. רייט הואשם בכך שעורר את הריב כאשר הטיל ספק ביושרו של דלאנו כמזכיר הפנים ואז הכה את דלאנו במקל ההליכה שלו. רייט טען שדלאנו הטריד אותו מילולית ושהוא חש שנכפה עליו להגן על עצמו. דלאנו לא סבל מפציעות רציניות. ההגנה של רייט בבית המשפט נחלשה עקב עדות שלאחר התקיפה הוא זקף אותה לזכותו, והצהיר שהוא היה ממשיך בתקיפה אם עוברי אורח לא היו מתערבים בנעשה.[63] רייט נדון למאסר של 30 יום ולקנס של 1,000 דולר. ב-8 באפריל 1880 חנן הנשיא רתרפורד הייז את רייט, ועונש המאסר שהוטל עליו בוטל בתנאי שישלם את הקנס.[64]

ב-3 בדצמבר 1889 נבחר דלאנו כנשיא האיגוד הלאומי של מגדלי הצמר, קבוצת שדלנות שהתארגנה לקדם את הגנת המחירים על תעשיית הצמר הלאומית. האיגוד הוקם ב-1865 ונעשה פעיל יותר בשנות ה-80 כתגובה לירידה בהגנה על ייצור הצמר המקומי. מגדלי הצמר התמודדו עם תחרות הולכת וגוברת מעבר לים ומספר הכבשים בענף ירד מ-50 מיליון ב-1883 ל-40 מיליון ב-1888.[65]

קולומבוס דלאנו נפטר במאונט ורנון ב-23 באוקטובר 1896. הוא נטמן בבית הקברות מאונד ויו המקומי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קולומבוס דלאנו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Bison". NPS.gov. National Park Service Yellowstone
  2. ^ 1 2 3 The Biographical Dictionary of America, Delano, Columbus, p. 225.
  3. ^ Smith, Joseph Patterson (1898). History of the Republican Party in Ohio. 1. Chicago: The Lewis Publishing Company, p. 711.
  4. ^ Marshall, Edward Chauncey (1869). The Ancestry of General Grant, and Their Contemporaries. New York, NY: Sheldon & Company. pp. 169, 173.
  5. ^ Porter, Lorle (2005). Politics & Peril: Mount Vernon, Ohio in the Nineteenth Century. Zanesville, OH: New Concord, Press. p. 185.
  6. ^ Franklin D. Roosevelt with Ham - The Presidential Ham
  7. ^ Norton, Anthony Banning (1862). A History of Knox County, Ohio, from 1779 to 1862 Inclusive. Columbus, OH: Richard Nevins. p. 412.
  8. ^ Kalb, Deborah, ed. (2016). Guide to U.S. Elections. Washington, DC: CQ Press. p. 1052.
  9. ^ Reg Ankrom, Stephen A. Douglas, Western Man: The Early Years in Congress, 1844-1850, McFarland, 2021, p. 163.
  10. ^ "We find in some of the Ohio papers Columbus Delano proposed as candidate of the Whigs for Governor...". Middlebury Galaxy. Middlebury, VT. August 17, 1847. p. 3.
  11. ^ "Ohio: The Whigs of Ohio held a mass convention on the 19th inst., at Columbus...". Middlebury Galaxy. Middlebury, VT. February 1, 1848. p. 3.
  12. ^ Bob Navarro, A Synopsis of the Secretary of the Interior, Lulu.com, 2019, p. 24.
  13. ^ Howe, Henry (1891). Historical Collections of Ohio. II. Columbus: Henry Howe & Son, p. 281
  14. ^ Howe, Henry (1891). Historical Collections of Ohio. II. Columbus: Henry Howe & Son, p. 99.
  15. ^ Williams, C. S. (1857). Williams' Ohio State Register and Business Mirror, for 1857. Cincinnati: C. S. Williams. p. 170.
  16. ^ H-03: First-Knox National Bank - Historic Knox County, Ohio
  17. ^ 1 2 3 4 "Delano, Columbus, (1809 - 1896)". Washington D.C.: Biographical Directory of the United States Congress 1774-Present.
  18. ^ 1 2 3 "Speech of Hon. Columbus Delano, of Ohio" (PDF). New York Times. September 7, 1867.
  19. ^ ERIN BLAKEMORE, President Andrew Johnson Was Impeached for Firing a Cabinet Member, MAY 16, 2018, www.history.com
  20. ^ 1 2 Parins, James W. (2006). Elias Cornelius Boudinot: A Life on the Cherokee Border. Lincoln: University of Nebraska Press, pp. 95–97.
  21. ^ McDonald, John (1880). Secrets of the Great Whiskey Ring. St. Louis: W. S. Bryan, pp. 21–26.
  22. ^ "Whisky Raid in Georgia". New York Times. February 6, 1870.
  23. ^ Smith, Jean Edward (2001). Grant. New York: Simon & Schuster, p. 584.
  24. ^ "Past Secretaries". doi.gov/. U.S. Department of the Interior.
  25. ^ 1 2 Jawort, Adrian (2011-05-09). "Genocide by Other Means: U.S. Army Slaughtered Buffalo in Plains Indian Wars". Indian Country. Archived from the original on July 2, 2016.
  26. ^ Keith Miller, The West: Buffalo Hunting on the Great Plains: Promoting One Society While Supplanting Another, HistoryNewsNetwork
  27. ^ 1 2 Arizona Apache Wars
  28. ^ Ball, Durwood; Hutton, Paul Andrew (2009). Soldiers West: Biographies from the Military Frontier. Norman, OK: University of Oklahoma Press. p. 210.
  29. ^ McFeely, William S. (1981). Grant: A Biography. Norton, p. 373.
  30. ^ McFeely, William S. (1981). Grant: A Biography. Norton, p. 374.
  31. ^ Greater Yellowstone, A Brief History of Science in Yellowstone
  32. ^ Chittenden, Hiram Martin (1904). Yellowstone National Park: Historical and Descriptive. Cincinnati: The Robert Clarke Company, pp. 94–95.
  33. ^ Culpin, Mary Shivers (January 2003). "For the Benefit and Enjoyment of the People" A History of Concession Development In Yellowstone National Park, 1872-1966. Yellowstone National Park, Wyoming: National Park Service, Yellowstone Center for Resources, p. 1.
  34. ^ Culpin, Mary Shivers (January 2003). "For the Benefit and Enjoyment of the People" A History of Concession Development In Yellowstone National Park, 1872-1966. Yellowstone National Park, Wyoming: National Park Service, Yellowstone Center for Resources, p. 2.
  35. ^ Culpin, Mary Shivers (January 2003). "For the Benefit and Enjoyment of the People" A History of Concession Development In Yellowstone National Park, 1872-1966. Yellowstone National Park, Wyoming: National Park Service, Yellowstone Center for Resources, p. 4.
  36. ^ Culpin, Mary Shivers (January 2003). "For the Benefit and Enjoyment of the People" A History of Concession Development In Yellowstone National Park, 1872-1966. Yellowstone National Park, Wyoming: National Park Service, Yellowstone Center for Resources, pp. 4-5.
  37. ^ Smith, Jean Edward (2001). Grant. New York: Simon & Schuster, p. 589.
  38. ^ Grant, Ulysses S. (April 16, 1872). "Executive Order April 16, 1872". The American Presidency Project.
  39. ^ Urofsky, Melvin I. (2000). The American Presidents: Critical Essays. New York, NY: Garland Publishing, Inc. p. 246.
  40. ^ Sternstein, Jerome L. (1978). "Corruption in the Gilded Age Senate: Nelson W. Aldrich and the Sugar Trust". Capitol Studies. Washington, DC: United States Capitol Historical Society: 14–38.
  41. ^ "Delano and his Friends: An Example of the Ways in Which the Indians are Robbed". New York Sun. New York, NY. April 30, 1875. p. 1.
  42. ^ Smith, Jean Edward (2001). Grant. New York: Simon & Schuster, pp. 543–545.
  43. ^ 1 2 Smith, Jean Edward (2001). Grant. New York: Simon & Schuster, pp. 544–547.
  44. ^ Delano, Columbus (July 24, 1872). "Speech of Hon. Columbus Delano". Raleigh, North Carolina, p. 2.
  45. ^ Prucha, Francis Paul (1984). The Great Father: The United States Government and the American Indians. Volumes 1-2. University of Nebraska: University of Nebraska Press, pp. 481-482.
  46. ^ 1 2 Brands, H. W. (2012). The Man Who Saved the Union: Ulysses S. Grant in War and Peace. New York: Doubleday, p. 564-565.
  47. ^ The Detroit Post and Tribune (1880). Zachariah Chandler An Outline Sketch of His Life and Public Services. Detroit: The Post and Tribune Company Publishers, p. 340.
  48. ^ 1 2 3 4 Smith, Jean Edward (2001). Grant. New York: Simon & Schuster, pp. 586-587.
  49. ^ 1 2 McFeely, William S. (1974). "Ulysses S. Grant". In Woodward, C. Vann (ed.). Responses of the Presidents to Charges of Misconduct. New York, New York: Dell Publishing, pp. 131—132.
  50. ^ 1 2 3 4 McFeely, William S. (1974). "Ulysses S. Grant". In Woodward, C. Vann (ed.). Responses of the Presidents to Charges of Misconduct. New York, New York: Dell Publishing, p. 132.
  51. ^ Brands, H. W. (2012). The Man Who Saved the Union: Ulysses S. Grant in War and Peace. New York: Doubleday, p. 561.
  52. ^ "Certain Surveying Frauds". New York Times. April 12, 1876.
  53. ^ 1 2 "Secretary Delano Resigns". New York Times. September 27, 1875.
  54. ^ The Detroit Post and Tribune (1880). Zachariah Chandler An Outline Sketch of His Life and Public Services. Detroit: The Post and Tribune Company Publishers, p. 343.
  55. ^ 1 2 The Detroit Post and Tribune (1880). Zachariah Chandler An Outline Sketch of His Life and Public Services. Detroit: The Post and Tribune Company Publishers, p. 344.
  56. ^ The Detroit Post and Tribune (1880). Zachariah Chandler An Outline Sketch of His Life and Public Services. Detroit: The Post and Tribune Company Publishers, p. 345.
  57. ^ The Detroit Post and Tribune (1880). Zachariah Chandler An Outline Sketch of His Life and Public Services. Detroit: The Post and Tribune Company Publishers, pp. 344-345.
  58. ^ The Detroit Post and Tribune (1880). Zachariah Chandler An Outline Sketch of His Life and Public Services. Detroit: The Post and Tribune Company Publishers, pp. 346-348.
  59. ^ Hill, N. N., Jr. (1881). History of Knox County, Ohio. Mt. Vernon, OH: A. A. Graham & Co. p. 398.
  60. ^ "The Collegian: The Lost Landmarks of Kenyon; Delano Hall". Kenyoncollegian.com. Kenyon College. September 19, 2013.
  61. ^ Mayle, Paul D. (2003). John Williams Oliver; James Hodges; James O'Donnell (eds.). Cradles of Conscience: Ohio's Independent Colleges and Universities. Kent State University Press. p. 312.
  62. ^ "Judge Wright Sent to Jail". New York Times. April 4, 1880.
  63. ^ "Fine Specimen of a Judge". Lebanon Daily News. Lebanon, PA. October 13, 1877. p. 1.
  64. ^ "Washington News". Harrisburg Telegraph. Harrisburg, PA. April 8, 1880. p. 1.
  65. ^ "Political Wool Growers". New York Times. December 4, 1889.