קנאים פוגעים בו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קנאים פוגעים בו
(מקורות עיקריים)
משנה משנה, מסכת סנהדרין, פרק ט', משנה ו'
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"א, עמוד ב'
משנה תורה

בועל ארמית: משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה ד'

גונב את הקסווה, מקלל בקוסם: משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ח, הלכה ו'

קנאים פוגעים בו היא הלכה יהודית שמתירה לאדם המונע מרגשי קנאות דתית להרוג עבריינים בשלוש עבירות: מעילה, קללה בשם עבודה זרה ובעילת גויה. הקנאי רשאי להרוג את העבריינים בלי משפט ובלי ידיעת בית דין. בניגוד להלכה המחייבת עונש מוות על הריגת יהודי, ואפילו יהודי שחטא בחטא חמור, הקנאי פטור מכל עונש[1].

הלכה היא נדירה ביותר, ובימינו איננה מיושמת בפועל כלל.

פירוט העבירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבירות מפורטות במשנה[2]: "הגונב את הקסוה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית – קנאין פוגעין בו"

בועל ארמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בועל ארמית

הביטוי "הבועל ארמית" מובא במספר מקומות בהלכה בשינוי קל של לשון - "הבועל כותית", "הבא על גויה" וכדומה, אשר כולם מתייחסים לנשים לא יהודיות מגיל שלוש ומעלה מכל האומות, אשר לא קיבלו על עצמן שבע מצוות בני נוח, ומוגדרות כעובדות עבודה זרה.

יחסי אישות עם גויות אסורים[3] בהלכה היהודית, מאחר שההלכה מתייחסת באופן מסורתי לכלל הגויים כעובדי עבודה זרה, והיחסים איתן כהתקרבות לעבודה זרה.

יהודי שעושה מעשה כזה בפרהסיא, כלומר שעשרה מישראל או יותר יודעים על המעשה, אפילו שלא רואים את המעשה ממש, הוא מחלל את שם השם וגורם גם לאחרים לחטוא. כך מסביר הרמב"ם: "ודבר זה גורם להדבק בגוים שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם ולשוב מאחרי י"י ולמעול בו." (משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה ח').

מזמן קבלת התורה ועד לגיבוש ההלכה בימי בית שני, למרות חומרתו הרבה, לא נקבע למעשה זה עונש בית דין, כלומר, אם באו שני עדים והעידו כי פלוני בא על גויה, אין בית דין יכולים להעניש אותו לא בעונש מיתה ולא במלקות. לכן, בדומה לדין רודף, הותר להרוג את העובר עבירה בפרהסיה, אך רק בשעת המעשה, ומתוך רגשי קנאה לכבוד ה'.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה[4] מופיע רק מקרה אחד של "הבועל ארמית - קנאים פוגעים בו" והוא בסיפור על חטא בעל פעור. זמרי בן סלוא זנה עם כזבי בת צור בפרהסיה והשניים נהרגו על ידי פינחס בן אלעזר:

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

התורה משבחת את המעשה של פינחס, שבזכותו נעצרה המגפה, נצלו רבים מבני ישראל ופינחס עצמו קיבל ברית כהונה לעצמו ולצאצאיו לעולם.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

מדרשי חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מסופר מעשה זמרי בהרחבה רבה (מובא כאן בקיצור):

אמר לו [זמרי למשה]: בן עמרם, זו [כזבי בת צור המדיינית] אסורה או מותרת [ביחסים]? ואם תאמר אסורה, בת יתרו [ציפורה בת יתרו המדייני] מי התירה לך [לקחתה לאשה]? נתעלמה ממנו הלכה [משה שכח באורח פלא הלכה זו]. געו כולם בבכיה ... וכתיב (במדבר כה, ז) וירא פינחס בן אלעזר. מה ראה? אמר רב: ראה מעשה [שרצה זמרי לבוא על כזבי] ונזכר הלכה. אמר לו [פינחס למשה], אחי אבי אבא [אתה, אח של סבי אהרן], לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני, [אלא למדתנו הלכה] "הבועל את הארמית קנאין פוגעין בו". אמר לו [משה לפינחס]: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא [מי שקורא את האגרת ראוי שיקיימנה בעצמו]"

התלמוד מבאר בהמשך, כי אילו משה היה זוכר את ההלכה והיה אומר אותה, לא יכול היה פינחס ליישם אותה כי אז לא היה פועל מתוך קנאות אלא הוראת בית דין. לכן השכיח אלוהים את ההלכה אצל משה ודיינים אחרים כדי שיוכל לתת שכר לקנאות של פינחס.

גדרי ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלכה ברמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם מונה כמה כללים לפגיעה בבועל ארמית במשנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב:

  • ידיעתם של עשרה יהודים על העבירה היא תנאי למעשה קנאות.

כל הבועל גויה, בין דרך חתנות בין דרך זנות, אם בעלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר, אם פגעו בו קנאים והרגוהו - הרי אלו משובחין וזריזין. ודבר זה הלכה למשה מסיני היא. וראיה לדבר זה מעשה פינחס בזמרי.

  • הקנאי יכול להרוג את עובר העבירה רק בשעת מעשה. לאחר מכן נשללת סיבת הקנאות, ואם יהרוג הקנאי את העבריין לאחר מעשה העבירה, הרי הוא ככל רוצח וחייב מיתה. כמו כן יש למנוע מן הקנאי את ביצוע ההריגה ככל דיני רודף[5].
  • מעשה קנאה הוא ספונטני, לכן אם בא הקנאי לשאול אם מותר לו להרוג את העבריין, יורה לו מורה ההוראה לא לעשות זאת[6].
  • הקנאי שבא להרוג יש עליו דין רודף, ואם הרג העבריין את הקנאי כדי להגן על חייו - אינו חייב על הריגתו כלום.
  • "הבא על בת גר תושב, אין הקנאים פוגעים בו, אבל מכים אותו מכת מרדות."

ההלכה בשולחן ערוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

שולחן ערוך אינו מביא הלכה זו במפורש[7]. הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך מביא דין זה להלכה על פי דברי הרמב"ם, אך מוסיף עליהם את חובת ההתראה:

הבא על הגויה בפרהסיא לעיני עשרה ישראלים, קנאין פוגעין בו ומותרין להרגו. ודוקא בשעת מעשה, אבל אם פירש אסור להרגו. ודווקא שהתרו בו ולא פירש. ודוקא שבא הקנאי להורגו מעצמו, אבל אם שאל לבית דין אין מורים לו כך.

תוקף ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דין הקנאי הוא רק בישראל שבעל גויה, ולא בגוי שבעל ישראלית[8]. הדין אינו נוהג בשעת מלחמה והיתר "אשת יפת תואר".

יש פוסקים הטוענים כי אין דין "קנאים פוגעים בו" תקף בימינו[9].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ח, הלכה ו'. משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה ד'
  2. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ט', משנה ו'
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה א' למעט אשת יפת תואר לחלק מהשיטות.
  4. ^ ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוק ז'
  5. ^ סנהדרין שם. משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה ה'.
  6. ^ סנהדרין, רש"י שם. יד רמ"ה בסוגיה.
  7. ^ בספר חלקת מחוקק תמה על השמטת הלכה זו, ועיין בספר אפי זוטרי להרב יעקב פארדו שיישב תמיהה זו באתר היברובוקס]
  8. ^ חידושי הרמב"ן על מסכת סנהדרין, דף פ"ח.
  9. ^ ‫נפתלי צבי יהודה בר אילן, ‏משטר ומדינה בישראל על פי התורה, חלק ד', ירושלים תשע"ג, עמ' 1596, באתר HebrewBooks, על פי דברי הרב ראובן מרגליות בספרו מרגליות הים, תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ב, עמוד א', הוצאת מוסד הרב קוק, לפיו הקנאי מקביל לסמכות הסנהדרין שדנה דיני נפשות, וממילא כשאין סנהדרין נוהגת אף על הקנאי אסור להרוג.