קנאים פוגעים בו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: גלישה מיותרת לדיון במושג הקנאות בכלל.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
קנאים פוגעים בו
(מקורות עיקריים)
משנה משנה, מסכת סנהדרין, פרק ט', משנה ו'
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"א, עמוד ב'
משנה תורה

בועל ארמית: משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה ד'

גונב את הקסווה, מקלל בקוסם: משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ח, הלכה ו'

קנאים פוגעים בו, היא הלכה יהודית שמתירה לאדם, המונע מרגשי קנאות דתית, להרוג עבריינים בשלש עבירות, ללא משפט וללא צורך לעמוד לדין על ההריגה[1]. כיום דין זה אינו נוהג, כמו כן אין עדויות שהשתמשו בדין זה בתקופות קדומות.

העבירות מפורטות במשנה[2]: "הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בו"

בועל ארמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בועל ארמית

הביטוי "הבועל ארמית" מובא במספר מקומות בהלכה בשינוי קל של לשון - "הבועל כותית", "הבא על גויה" וכדומה, אשר כולם מתייחסים לנשים לא יהודיות מגיל שלוש ומעלה מכל האומות, אשר לא קיבלו על עצמן שבע מצוות בני נוח, ומוגדרות כעובדות עבודה זרה.

יחסי אישות עם גויות שלא התגיירו אסורים[3] בהלכה היהודית, מאחר שההלכה מתייחסת באופן מסורתי לכלל הגויים כעובדי עבודה זרה, והיחסים איתן כהתקרבות לעבודה זרה.

יהודי שעושה מעשה כזה בפרהסיא, כלומר שעשרה מישראל או יותר יודעים על המעשה, אפילו שלא רואים את המעשה ממש, הוא מחלל את שם השם וגורם גם לאחרים לחטוא. כך מסביר הרמב"ם: "ודבר זה גורם להדבק בעכו"ם שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם ולשוב מאחרי י"י ולמעול בו." (משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה ח').

מזמן קבלת התורה ועד לגיבוש ההלכה בימי בית שני, למרות חומרתו הרבה, לא נקבע למעשה זה עונש בית דין, כלומר, אם באו שני עדים והעידו כי פלוני בא על גויה, אין בית דין יכולים להעניש אותו לא בעונש מיתה ולא במלקות. לכן, בדומה לדין רודף, הותר להרוג את העובר עבירה בפרהסיה בשעת המעשה ללא משפט, אך רק על ידי אנשים שעושים את זה מתוך רגשי קנאה דתית.

מעמד מיוחד של קנאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בניגוד להלכה היהודית הכללית, האוסרת נטילת דין לידיים ומחייבת הבאת העובר עבירה לבית דין, מותר לקנאי להרוג את העובר עבירה של "הבועל ארמית" ללא הבאתו לבית דין לפני דיינים.
  • בניגוד להלכה הכללית המחייבת עונש מוות על הריגת יהודי, ואפילו חוטא בחטא חמור, פטור הקנאי שהורג "הבועל ארמית" מכל עונש.

מקרי קנאות במקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשה זמרי בן סלוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה[4] יש רק סיפור אחד של "הבועל ארמית - קנאים פוגעים בו" והוא מעשה זמרי בן סלוא עם כזבי בת צור והריגתם על ידי פנחס בן אלעזר:

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף."

בהמשך התורה משבחת מאד את המעשה של פינחס, שבזכותו נעצרה המגפה, נצלו רבים מבני ישראל ופינחס עצמו קיבל ברית כהונה לעצמו ולצאצאיו.

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

כאן מפורש כי פינחס לא רק שלא נענש על הריגת יהודי ללא משפט, אלא שבזכות הקנאה התעלה לכהונה לעולם.

מדרשי חז"ל על מעשה זמרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מסופר מעשה זה בהרחבה רבה (מובא כאן בקיצור):

" אמר לו [זמרי למשה]: בן עמרם, זו [כזבי בת צור המדיינית] אסורה או מותרת [ביחסים]? ואם תאמר אסורה, בת יתרו [ציפורה בת יתרו המדייני] מי התירה לך [לקחתה לאשה]? נתעלמה ממנו הלכה [משה שכח באורח פלא הלכה זו]. געו כולם בבכיה ... וכתיב (במדבר כה, ז) וירא פנחס בן אלעזר. מה ראה? אמר רב: ראה מעשה [שרצה זמרי לבוא על כזבי] ונזכר הלכה. אמר לו [פינחס למשה], אחי אבי אבא [אתה, אח של אבי אהרן], לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני, [אלא למדתנו הלכה] "הבועל את כותית קנאין פוגעין בו". אמר לו [משה לפינחס]: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא [מי שקורא את האגרת ראוי שיקיימנה בעצמו]"

התלמוד מבאר בהמשך, כי אילו משה היה זוכר את ההלכה והיה אומר אותה, לא יכול היה פינחס ליישם אותה כי אז לא היה פועל מתוך קנאות אלא הוראת בית דין. לכן השכיח אלוהים את ההלכה אצל משה ודיינים אחרים לתת שכר לקנאות של פינחס.

גדרי ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלכה ברמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

"כל הבועל כותית בין דרך חתנות [לקחה לאישה] בין דרך זנות [מעשה ארעי] אם בעלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני [לידיעת] עשרה מישראל או יתר, אם פגעו בו קנאים והרגוהו - הרי אלו משובחין וזריזין [ולא נושאים בעונש]. ודבר זה הלכה למשה מסיני היא. וראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי. ואין הקנאי רשאי לפגוע בהם אלא בשעת מעשה, כזמרי שנאמר ואת האשה אל קבתה, אבל אם פירש [הפסיק את המעשה] אין הורגין אותו, ואם הרגו [בכל זאת אחרי המעשה] נהרג עליו. ואם בא הקנאי ליטול רשות מב"ד להרגו [לשאול הלכה] - אין מורים לו [אומרים לו אסור], ואף על פי שהוא בשעת מעשה. ולא עוד אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט [הסתובב] הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו - אין הבועל נהרג עליו. והבא על בת גר תושב [גויה שקעבלה על עצמה לקיים שבע מצוות בני נח] אין הקנאים פוגעים בו אבל מכים אותו מכת מרדות."

משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב

ההלכה בשולחן ערוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלחן ערוך אינו מביא הלכה זו במפורש[5]. לעומת זאת רמ"א בהגהותיו סובר כי היא כן נוהגת והביא דין זה להלכה והוסיף "ודווקא שהתרו בו":

"הבא על העכו"ם בפרהסיא לעיני י' ישראלים קנאין פוגעין בו ומותרין להרגו ודוקא בשעת מעשה אבל אם פירש אסור להרגו ודווקא שהתרו בו ולא פירש ודוקא שבא הקנאי להורגו מעצמו אבל אם שאל לבית דין אין מורים לו כך:"

סיכום פרטי ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הקנאי יכול להרוג את עובר העבירה רק בשעת מעשה העבירה. לאחר סיום מעשה העבירה נשללת סיבת הקנאות ואם הקנאי יהרוג את העבריין, הרי הוא ככל רוצח וחייב מיתה. כמו כן יש למנוע מן הקנאי את ביצוע ההריגה ככל דיני רודף.[6]
  • מעשה קנאה הוא ספונטני, לכן אם בא הקנאי לשאול אם מותר לו להרוג את העבריין, אסור לו לעשות זאת וכך יורה לו מורה ההוראה.[7]
  • הקנאי שבא להרוג יש עליו דין רודף, ואם הפך העבריין והרג את הקנאי אינו חייב על הריגתו כלום.
  • הדין אינו נוהג בשעת מלחמה והיתר "אשת יפת תואר".
  • דין הקנאי הוא רק בישראל שבעל גויה, ולא בגוי שבא על אשה ישראלית.[8]
  • יש פוסקים הטוענים כי אין דין "קנאים פוגעים בו" תקף בימינו.[9]

למרות שהלכה זו אינה מיושמת בימינו, היא נדונה בהרחבה בספרות הראשונים והאחרונים בהביטים רבים: האם ההלכה מתירה להרוג את העבריין במקרים אלו, או אף רואה זאת כחיוב מצווה? האם הדין מוגדר כהשלמה עם המציאות או כסוג נוסף של עונש במערכת הענישה היהודית? ושאלות נוספות שלכולן השלכות על פרטי ההלכה.

הרחבת "קנאים פוגעים בו" בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידים וקבוצות דתיות שרואים במעשי המדינה או הרשויות או אחיהם החילוניים מעשי גויים או מעשים המקרבים אותם לגויים, שואפים מהלכה זו השראה ליטול לעצמם דין ולעשות מעשים של עבירה על חוקי החברה והמדינה בשם קנאות דתית, כגון אלימות פיזית, השחתת רכוש ציבורי ועוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ח, הלכה ו'. משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה ד'
  2. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ט', משנה ו'
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה א' למעט אשת יפת תואר לחלק מהשיטות.
  4. ^ ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוק ז'
  5. ^ בספר חלקת מחוקק תמה על השמטת הלכה זו, ועיין בספר אפי זוטרי להרב יעקב פארדו שיישב תמיהה זו באתר היברובוקס]
  6. ^ סנהדרין שם. משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה ה'.
  7. ^ סנהדרין, רש"י שם. יד רמ"ה בסוגיה.
  8. ^ חידושי הרמב"ן על מסכת סנהדרין, דף פ"ח.
  9. ^ ‫נפתלי צבי יהודה בר אילן, ‏משטר ומדינה בישראל על פי התורה, חלק ד', ירושלים תשע"ג, עמ' 1596, באתר HebrewBooks, על פי דברי הרב ראובן מרגליות בספרו מרגליות הים, תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ב, עמוד א', הוצאת מוסד הרב קוק, לפיו הקנאי מקביל לסמכות הסנהדרין שדנה דיני נפשות, וממילא כשאין סנהדרין נוהגת אף על הקנאי אסור להרוג.