איסור משכב זכר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

איסור משכב זכר הוא צו דתי, הקיים בין היתר ביהדות, באסלאם וברוב זרמי הנצרות, האוסר על קיום יחסי מין אנאלים בין גברים. לאיסור זה יש משמעות רבה ביחסה של החברה הדתית לגברים הומוסקסואלים.

מקור האיסור בדתות האברהמיות הוא בספר ויקרא "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא" (ויקרא, י"ח, כ"ב). ועונשו המקראי מפורש בהמשך "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא, כ', י"ג).

איסור משכב זכר היה מעוגן בחוק של המנדט הבריטי, ועם כינונה של מדינת ישראל, שירשה את חוקי המנדט, האיסור נשאר תקף, אולם מעולם לא נאכף. בחודש מרץ 1988, בוטל האיסור, בתיקון לחוק העונשין.

האיסור ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במניין המצוות ביהדות, מסווג איסור זה כמצוות לא תעשה. מניינו בתרי"ג המצוות הוא מצווה ר"ט לפי מניין ספר החינוך, והלאו ה-ש"נ למניין הרמב"ם. על פי ההלכה בתורה שבעל פה, העונש לעובר על איסור זה במזיד בפני שני עדים ולאחר שהתרו בו הוא מיתת בית דין בסקילה,[1] והעובר בשוגג חיב חטאת.[2]

משכב זכר נחשב בהלכה כגילוי עריות, שהוא אחד משלושת האיסורים עליהם אדם צריך ליהרג ולא לעבור, והוא חל גם על בני נח.[3]

ליהדות הקונסרבטיבית דעה מתירנית בנושא מזו של היהדות האורתודוקסית. דוגמה לכך היא דברי הרב הרשל מאט, פרופסור בבית המדרש לרבנים באמריקה, ולפיהם איסור משכב זכר מופנה רק אל מי שיש להם משיכה טבעית אל בני המין השני ומשום כך הם מצווים על פרייה ורבייה. הומוסקסואלים, לפי מאט, הם חסרי יצר המשיכה לבני המין השני ועל כן אין טעם למנוע מהם לממש את משיכתם המינית. גישתו של מאט זכתה לתמיכה גם בקרב רבנים קונסרבטיבים מישראל.[4]

דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור התורה לשכב "אֶת זָכָר" "מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" מפורש כאיסור על יחסי מין אנאליים בין שני גברים, מה שמגדיר רש"י: "מכניס כמכחול בשפופרת".[5] יחסי מין ללא חדירה בין שני גברים אסורים משום שפיכת זרע לבטלה. חז"ל הוסיפו סייגים נוספים לאיסור זה, במטרה "להרחיק את האדם מן העבירה", לדוגמה: האיסור על שני רווקים לישון תחת שמיכה אחת.[6]

יחסי מין בין שתי נשים אינם מוזכרים כלל בתורה, וייתכן שזה נובע מהעובדה שיחסי מין לסביים אינם נחשבים על פי ההלכה כביאה.[7] בתלמוד הבבלי[8] יחסי מין אלו מכונים "נשים המסוללות זו בזו",[9] והם מוגדרים על ידי רב הונא כ"זנות",[10] ועל ידי רבא כ"פריצותא בעלמא" (סתם פריצות), אך למרות זאת גם שם הם לא נאסרים במפורש. בעקבות הספרא פסקו הרמב"ם[11] והשולחן ערוך[12] שמעשה "נשים המסוללות זו בזו" הוא איסור שנכלל בפסוק "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו",[13] דהיינו שהמצרים היו עושים שאיש נושא איש ואישה נושאת אישה ואישה נישאת לשני אנשים,[14] ונחלקו הפוסקים ביחס לתוקפו של האיסור: יש הסבורים שהאיסור הוא מהתורה והוא לאו שבכללות,[15] יש הסבורים שהאיסור הוא מדרבנן ודרשת הספרא לפסוק היא רק אסמכתא,[16] ויש הסבורים שאם המעשה נעשה בדרך נישואים ובקביעות האיסור מהתורה, אך אם המעשה נעשה בדרך זנות ובאקראי האיסור מדרבנן.[17]

טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ספר החינוך, הטעם לאיסור הוא השחתת הזרע הכרוכה במעשה, כמו גם הכיעור שיש במעשה - הדומה, כך בספר, לנישואין בין ילד לאישה מבוגרת (נישואין "מכוערים") או בין זקנה לגבר פורה.

התייחסויות מאוחרות למקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד במסכת סוכה מונה ארבעה חטאים המביאים לליקוי חמה: "בשביל ארבעה דברים חמה לוקה: על אב בית דין שמת ואינו נספד כהלכה ועל נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה (שנאנסה) ועל משכב זכור ועל שני אחין שנשפך דמן כאחד." (סוכה דף כט, עמ' א, גמרא)

במסכת סנהדרין מופיעה הבחנה בין אדם שנרבע על ידי זכר בהסכמתו, שפסול לעדות, לבין אדם שקיים יחסי מין אסורים עם נשים, שכשר לעדות. בעלי התוספות הסבירו את ההבחנה בכך, שמי שבעל נשים האסורות עליו חטא משום ש"יצרו תוקפו", לעומת מי שהסכים להבעל על ידי זכר, שאין "יצרו תוקפו כל כך".[18] הרא"ש חלק על התוספות, באומרו שדחוק להבדיל בפסול לעדות בין איסורי עריות שונים, על סמך ההנחה שבמשכב זכור התאוה אינה חזקה כל כך.[19]

בשער הגילגולים מופיע העונש הצפוי למקיימים יחסי מין הומוסקסואלים: "הבא על הזכר, יתגלגל בשפן או בארנבת, כפי מה שחטא או בועל נבעל."[20]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק א', הלכה ד';שם ,שם, הלכה יד; שם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט"ו, הלכה י'.
  2. ^ שם, הלכות הלכות שגגות, פרק א', הלכה ד'.
  3. ^ שם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ט', הלכה ה'.
  4. ^ רונן לוביץ, סלידה, סובלנות או מתירנות: יחס היהדות להומוסקסואליות, דעות 11, עמ' 13, 2002
  5. ^ פירוש רש"י על ויקרא כ יג. המקור בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ"א, עמוד א'.
  6. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ד, סעיף א': "וגדולי החכמים היו מרחקין הבהמה, כדי שלא יתייחדו עמה. ובדורות הללו שרבו הפריצים, יש להתרחק מלהתייחד עם זכר."
  7. ^ כמו שכותב הרמב"ם במשנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה ח': שבמעשה "נשים המסוללות זו בזו" אין ביאה כלל.
  8. ^ מסכת יבמות, דף ע"ו, עמוד א' ומסכת שבת, דף ס"ה, עמוד א'.
  9. ^ ובתלמוד ירושלמי, מסכת גיטין, פרק ח', הלכה ח', הכינוי הוא "נשים המסלדות זו את זו".
  10. ^ ובשל כך לדעת רב הונא אישה הנוהגת כך פסולה לכהונה.
  11. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה ח'.
  12. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ', סעיף ב'.
  13. ^ ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק ג'.
  14. ^ ספרא על ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק ג'.
  15. ^ הרמב"ם וספר הלבוש, אבן העזר, סימן כ', סעיף ב'.
  16. ^ הבנת הפרישה בדעת הטור, אבן העזר, סימן כ', סעיף ב'.
  17. ^ קריית מלך רב, חלק ב', סימן כ"ו.
  18. ^ תוספות, על תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ו, עמוד ב', בפסקה "החשוד"
  19. ^ פסקי הרא"ש, מסכת סנהדרין, פרק ג, סימן יג
  20. ^ שער הגילגולים מאת רבי חיים ויטאל, הקדמה כב.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.