איסור משכב זכר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

איסור משכב זכר או משכב זכור הוא מצווה לא תעשה מן התורה, האוסר קיום יחסי מין אנאליים בין גברים, והוא חלק מאסורי עריות כללי (יחסי מין אסורים). ביהדות נחשב איסור זה בין החמורים, מאחר שחל עליו דין ייהרג ואל יעבור.

איסור זה אינו מתייחס ליחסים בין נשים, יחסים בין גבר וטומטום או גבר ואנדרוגינוס.

האיסור לפני מתן תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מסורת היהדות, איסור משכב זכר הוא בין שבע מצוות בני נח שנצטווה אדם הראשון בבריאתו על ידי האלוהים, ובהמשך לכל בני נח. כך כתב הרמב"ם בספר משנה תורה:

"על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על עבודה זרה ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים... שש עריות אסורות על בני נח: האם ואשת האב ואשת איש ואחותו מאמו וזכור ובהמה. שנאמר[1] "על כן יעזוב איש את אביו" - זו אשת אביו, ואת אמו - כמשמעה, ודבק באשתו - ולא באשת חבירו, באשתו ולא בזכור, והיו לבשר אחד - להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד ונאמר[2] "אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה".

רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ט, ה

מהמקורות נראה, כי עמים עתיקים רבים היו פרוצים באיסור זה, החל מדור המבול[1], מעשי סדום ועמורה[2], מצריים[דרוש מקור], ועמי ארץ ישראל לפני כיבוש יהושע[דרוש מקור]. בעברית מקובל המושג "מעשה סדום", הכולל גם משכב זכר. גם בזמן יוון העתיקה והאימפריה הרומית היו נטיות אלו נפוצות כל כך, שהחכמים קבעו כי יש לגויים חזקה להימשך לגברים ואסרו על יהודים להתייחד עם גברים גויים.

האיסור ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור האיסור מפורש בספר ויקרא "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִיא" (ויקרא, י"ח, כ"ב). החכמים למדו כי הריבוי במילה משכבי אישה מרמז כי יש באישה יותר מסוג משכב אחד והוא האסור במשכבי זכר[3]. הרמב"ם הביא מצווה זו להלכה במניין המצוות בלאו ה-ש"נ (350[4]). עונשם של שני העוברים מפורש בהמשך הפסוק "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא, כ', י"ג). על פי ההלכה היהודית, בזמן הסנהדרין, העונש על העובר על איסור זה במזיד בפני שני עדים ולאחר שהתרו בו הוא מיתת בית דין בסקילה,[5] והעובר בשוגג (כגון שהתבלבל ולא ידע על מי בא) חיב חטאת.[6]

משכב זכר בהלכה הוא גילוי עריות, שהוא אחד משלושת האיסורים שחל עליהם דין ייהרג ואל יעבור.

התלמוד במסכת סוכה מונה ארבעה חטאים המביאים לליקוי חמה: "בשביל ארבעה דברים חמה לוקה: על אב בית דין שמת ואינו נספד כהלכה ועל נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה (שנאנסה) ועל משכב זכור ועל שני אחין שנשפך דמן כאחד.[7]"

בקבלה היהודית, בספר שער הגילגולים מופיע העונש הצפוי לעוברים על איסור זה: "הבא על הזכר, יתגלגל בשפן או בארנבת, כפי מה שחטא או בועל נבעל."[8]

דיני האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור התורה לשכב "אֶת זָכָר" "מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" מפורש כאיסור על יחסי מין אנאליים בין שני גברים, מה שמגדיר רש"י: "מכניס כמכחול בשפופרת".[9] לעניין חיוב מיתה, מעשה החדירה הוא האסור אפילו ללא גמר הביאה[10].

גבר בעל נטייה הומוסקסואלית מולדת אינו נחשב כאנוס לעניין האיסור ולא נפטר מהעונש[דרוש מקור].

למרות שבהלכה היהודית אין עונש על עבירות אלא מגיל 13 ויום אחד, האיסור חל על בני 9 ומעלה שביאתם נחשבת ביאה[דרוש מקור].

יחסי חיבה (כגון חיבוק ונישוק כאוהבים) והן כל סוג של יחסי מין ללא חדירה בין שני גברים אסורים מדרבנן משום "להרחיק את האדם מן העבירה" ומשום שפיכת זרע לבטלה. בזמן הסנהדרין, מעשים אלו אין בהם עונש מוות, אך נענשו על ידי מלקות בית דין.

חז"ל הוסיפו סייגים נוספים לאיסור זה, לדוגמה: האיסור על שני רווקים לישון תחת שמיכה אחת.[11]

במסכת סנהדרין מופיעה הבחנה בין אדם שנרבע על ידי זכר בהסכמתו, שפסול לעדות, לבין אדם שקיים יחסי מין אסורים עם נשים, שכשר לעדות. בעלי התוספות הסבירו את ההבחנה בכך, שמי שבעל נשים האסורות עליו חטא משום ש"יצרו תוקפו", לעומת מי שהסכים להיבעל על ידי זכר, שאין "יצרו תוקפו כל כך".[12] הרא"ש חלק על התוספות, באומרו שדחוק להבדיל בפסול לעדות בין איסורי עריות שונים, על סמך ההנחה שבמשכב זכור התאוה אינה חזקה כל כך.[13]

טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טעמים רבים נאמרו על איסור זה. על פי ספר החינוך, האיסור סותר את המצווה לפרות ולרבות, שלתכלית זו נברא העולם. טעם נוסף הוא השחתת הזרע הכרוכה במעשה שהיא איסור חמור בפני עצמו. בנוסף יש במעשה כיעור - הדומה, כך בספר, לנישואין בין ילד לאישה מבוגרת (נישואין "מכוערים") או בין זקנה לגבר פורה.

האיסור בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור משכב זכר היה מעוגן בחוק של המנדט הבריטי, וכרבים מחוקי המנדט נשאר בתוקף עם כינונה של מדינת ישראל. בפרקטיקה המשפטית בישראל, האיסור מעולם לא נאכף, ובחודש מרץ 1988 בוטל האיסור לחלוטין, בתיקון לחוק העונשין.

לאיסור זה יש משמעות רבה ביחסה של החברה הדתית לגברים הומוסקסואלים.

התייחסות לאיסור בזרמים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרבני יהדות הקונסרבטיבית דעה מתירנית בנושא מזו של היהדות האורתודוקסית. דוגמה לכך היא דברי הרב הרשל מאט, פרופסור בבית המדרש לרבנים באמריקה, ולפיהם איסור משכב זכר מופנה רק אל מי שיש להם משיכה טבעית אל בני המין השני ומשום כך הם מצווים על פרייה ורבייה. הומוסקסואלים, לפי מאט, הם חסרי יצר המשיכה לבני המין השני ועל כן אין טעם למנוע מהם לממש את משיכתם המינית. גישתו של מאט זכתה לתמיכה גם בקרב רבנים קונסרבטיבים מישראל.[14]

האיסור בדתות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיסור קיים גם באסלאם וברוב זרמי הנצרות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בראשית רבה כו ט
  2. ^ בראשית רבה נ י
  3. ^ המוגדר בהלכה כ"שלא כדרכה" (של אישה), דהיינו יחסי מין אנאליים.
  4. ^ במניין המצוות של הרמב"ם אין משמעות למספר הסידורי של המצווה
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק א', הלכה ד'; שם, שם, הלכה יד; שם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט"ו, הלכה י'.
  6. ^ שם, הלכות הלכות שגגות, פרק א', הלכה ד'.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כ"ט, עמוד א'
  8. ^ שער הגילגולים מאת רבי חיים ויטאל, הקדמה כב.
  9. ^ פירוש רש"י על ויקרא כ יג. המקור בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ"א, עמוד א'.
  10. ^ יבמות נד ב; רמב"ם איסורי ביאה א יד
  11. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ד, סעיף א': "וגדולי החכמים היו מרחקין הבהמה, כדי שלא יתייחדו עמה. ובדורות הללו שרבו הפריצים, יש להתרחק מלהתייחד עם זכר."
  12. ^ תוספות, על תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ו, עמוד ב', בפסקה "החשוד"
  13. ^ פסקי הרא"ש, מסכת סנהדרין, פרק ג, סימן יג
  14. ^ רונן לוביץ, סלידה, סובלנות או מתירנות: יחס היהדות להומוסקסואליות, דעות 11, עמ' 13, 2002

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.