מורידין ולא מעלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מורידין ואין מעלין
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ו
משנה תורה הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י', הלכה א'
הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ד', הלכה י'–יב
שולחן ערוך יורה דעה, סימן קנ"ח
חושן משפט, סימן תכ"ה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מורידין ולא מעלין הוא כינוי להלכה המורה היתר לגרימת מוות למוסר, מין ומשומד. משמעות הביטוי היא הורדת החוטא לבור כדי להביא למותו, וכל שכן שאין לסייע לעלייתו מהבור. זאת לעומת לא מורידין ולא מעלין, דין שנאמר על קבוצה אחרת של אנשים, שאין להסב את מותם ישירות ואין להורידם לבור, אך גם אין לסייע להצלתם.

אף שדין זה הובא בספרי ההלכה[1], כתבו הפוסקים שהלכות אלה אינן נוהגות בימינו כי מטרתן הייתה לתקן את המציאות ויישומן בימינו יביא לנזק ולקלקול.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

דין זה נזכר לראשונה בתוספתא, המובאת גם בתלמוד הבבלי[2]:

הגוים והרועים בהמה דקה ומגדליה לא מעלין ולא מורידין. המינין והמשומדין והמסורות מורידין ולא מעלין

המקור מפרט שתי רשימות: רשימה אחת כוללת את הגויים (לפי גרסה אחרת: עובדי כוכבים) ורועי בהמה דקה - עבור אלו, קובע המקור כי במידה ונפלו לבור, אין לסייע בהעלאתם משם, אלא להניחם למותם.

רשימה שנייה כוללת את המינין והמשומדין והמסורות – עבור אלו, קובע המקור כי יש לפעול אקטיבית ("מורידין") להורדתם לתוך הבור או הבאר (למשל, לשדלם לרדת לבור), ולאחר מכן אין לסייע להעלאתם ("ולא מעלין").

הנמנים ברשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורידין ולא מעלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוסר (הלכה)

מָסוֹר (או מוסר) הוא מי שמוסר אדם מישראל או את ממונו לידי השלטון הלא יהודי.

מינים, משומדים, כופרים, מומרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקורות הלכה זו נזכרו המינים, המשומדים[3] והכופרים [4].

הכינוי "מין" נסב בדרך כלל על אנשי הכיתות הנוצריות הקדומות, ומשומד הוא מי שהמיר דתו לנצרות, אך כל המונחים הנזכרים מתחלפים ביניהם במקורות שונים, בין השאר בגלל מגבלות הצנזורה הנוצרית.

התלמוד הבבלי עושה שימוש מתחלף במונחים "משומד" ו"מין" בהקשר של עוברי עבירה[4]. מומרים הם אנשים העוברים עבירות דרך קבע[5], והם נחלקים לקבוצת עוברי עבירות בזדון להכעיס, ועוברי עבירות לשם הנאה ("לתיאבון"), התלמוד הבבלי דן בשאלה אם דין זה נאמר רק על עוברי עבירות להכעיס[4].

גם בספרות הראשונים יש שימושים שונים במינוחים: על פי רש"י, "מינים" הם כומרי עבודה זרה. על פי הרמב"ם, עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס:

המינים, והם עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס, הרי זה מין, והאפיקורוסין, והן שכופרין בתורה ובנבואה מישראל--מצוה להורגן: אם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה, הורג; ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן.

משנה תורה לרמב"ם, ספר הלכות רוצח ושמירת נפש, הלכות ד, פרק י"ד

.

הרמב"ם פוסק במשנה תורה שמי שנתפרסם ככופר בתורה שבעל-פה הרי הוא כשאר אפיקורסים והוא בכלל דין זה, אך מסייג את הדברים, ומחריג מהם את הקראים בני תקופתו:

"אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואע"פ ששמע אח"כ שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם, כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ולא ימהר אדם להורגן." [6].

לא מורידין ולא מעלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

גויים ועובדי כוכבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוספתא[3] נמנים הגויים עם מי שאין לא מעלין ולא מורידין. בתלמוד הבבלי דפוס וילנא[4] נזכרים "עובדי כוכבים", אך על פי כתבי היד גם בתלמוד הבבלי הגרסה היא "גויים"[7]. הדברים אינם אמורים בגוי גר תושב שקיבל עליו שלא יעבוד עבודה זרה ושאר מצוות בני נח, שמצווה מהתורה להחיותו[8].

המאירי מסייג את ההלכות שנאמרו כנגד הגויים לעובדי עבודה זרה הקדמונים המכוערים במידותיהם ומחריג את האומות המתוקנות של תקופתו[9].

רועי בהמה דקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רועי בהמה דקה (צאן) נחשבו בעיני חז"ל כאנשים שחזקתן שהם גוזלים, ורועים את צאנם בשדות של אנשים אחרים וגורמים לנזק כבד לחקלאות ארץ ישראל, ולכן חז"ל קבעו שהם פסולים לעדות[10].

על פי בעלי התוספות, על מנת לחזק את התקנה כנגד רעיית צאן, החמירו בהם יותר מבגזלנים אחרים[11].

הפסיקה בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הפסיקה המקובלת אין הלכות אלה נוהגות בימינו.

בספרו "חזון איש" מסביר הרב אברהם ישעיהו קרליץ כי הלכה זו כנגד הכופרים נאמרה רק בעבר בזמן שהמתה הייתה כלי לתיקון העולם ובזמן שהשראת השכינה הייתה גלויה וההשגחה הפרטית הייתה ניכרת לעין כול, אבל בזמן הזה המתה כזו נחשבת כמעשה השחתה ואלימות ומחטיאה את המטרה:

"נראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, [...] אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה, אלא הוספת הפרצה: שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו. וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת"[12].

בין פוסקי הדורות האחרונים היו שעשו שימוש בפסיקתם בהחרגות של הרמב"ם כלפי בני הקראים ושל המאירי כלפי האומות המתוקנות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]