נזקי בהמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

במשפט העברי, נזקי בהמה הם נזקים הנעשים על ידי בעל חיים שנמצא בבעלות אדם, וגרם נזק לבעלי חיים אחרים בבעלות אחרת, לאנשים או לרכוש. נזקי הבהמה מחולקים לשלושה סוגים עיקריים:

  • רגל - נזקים שגרם בעל החיים אגב הליכתו הרגילה.
  • שן - נזקים שגרם בעל חיים אגב אכילתו הרגילה.
  • קרן - נזקים שגרם בעל החיים באופן לא צפוי ולא שגרתי.

נזקי בהמה היו שכיחים בחברה חקלאית־מסורתית, אך אינם שכיחים כמעט בחברה עירונית־מודרנית.

מקור הדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר שמות יש הנחיות בקשר לנזקים שגורם שור "וְכִי-יִגַּח שׁוֹר אֶת-אִישׁ אוֹ אֶת-אִשָּׁה, וָמֵת--סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר, וְלֹא יֵאָכֵל אֶת-בְּשָׂרוֹ, וּבַעַל הַשּׁוֹר, נָקִי. וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם, וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, וְהֵמִית אִישׁ, אוֹ אִשָּׁה--הַשּׁוֹר, יִסָּקֵל, וְגַם-בְּעָלָיו, יוּמָת. אִם-כֹּפֶר, יוּשַׁת עָלָיו--וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-יוּשַׁת עָלָיו. אוֹ-בֵן יִגָּח, אוֹ-בַת יִגָּח--כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה, יֵעָשֶׂה לּוֹ. אִם-עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר, אוֹ אָמָה--כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים, יִתֵּן לַאדֹנָיו, וְהַשּׁוֹר, יִסָּקֵל." (שמות פרק כא, פסוקים 28 ואילך).

מכאן שהתורה הבחינה שין שני סוגי שוורים, שור מועד ושור שאינו שור מועד, שבתלמוד נקרא שור תם.

שור תם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שור תם הוא שור שלא נגח שלוש פעמים. שור שעשו פעולות מלאכתיות כדי שיגח והתגרו בו, אינו נחשב לשור מועד למרות שנגח שלוש פעמים

שור תם הוא מושג תלמודי המתאר שור שלא הוחזק עדיין בחזקת נגחן לאחר שנגח 3 פעמים (בניגוד לשור מועד). גם שור זה, למרות אי-היותו נגחן, חייב בתשלום הנזק, ומלבד תשלום זה יש חיוב לשמור על השור כדי שלא יזיק. תנאים אחדים סוברים שעל ידי שמירה מתאימה נפטרים מתשלום הנזק.

על פי המובא במקרא בפרשת משפטים: "וְכִי-יִגֹּף שׁוֹר-אִישׁ אֶת-שׁוֹר רֵעֵהוּ, וָמֵת--וּמָכְרוּ אֶת-הַשּׁוֹר הַחַי, וְחָצוּ אֶת-כַּסְפּוֹ, וְגַם אֶת-הַמֵּת, יֶחֱצוּן" (ספר שמות, פרק כ"א, ל"ה). דינו של שור תם הוא לשלם חצי מהנזק שהזיק בלבד. כמו כן, שור תם משתלם מגופו כתשלום על ההיזק, וממילא אם שוויו של השור פחות משווי חצי הנזק, הניזק מפסיד. יש מחלוקת תנאים האם בית דין גובים מהשור עצמו או שרק לוקחים מבעליו עד שוויו של השור. דיון נוסף ישנו בתלמוד האם חיוב חצי נזק הוא ממון או קנס, להלכה חצי נזק הוא קנס.

שור מועד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שור שהוחזק בחזקת נגחן נקרא בלשון חז"ל "שור המועד". שור מוגדר כמועד אם הוא נגח שלוש פעמים. מלבד תשלום הנזק בעל השור חייב מלכתחילה לשמור על השור כדי שלא יזיק. תנאים אחדים סוברים שעל ידי שמירה מתאימה נפטרים מתשלום הנזק.

על פי המובא במקרא בפרשת משפטים: "אוֹ נוֹדַע, כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, בְּעָלָיו--שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר, וְהַמֵּת יִהְיֶה-לּוֹ" (ספר שמות, פרק כ"א, ל"ו). בניגוד לשור תם, שאם הזיק משלם חצי נזק בלבד ובתנאי שלא יעלה על ערך השור המזיק, שור מועד משלם נזק שלם אף אם שוויו פחות משווי הנזק. אם המזיק בוחר לשלם בקרקעות, עליו לשלם מן המובחרות שבקרקעותיו ("קרקע עידית").

שור הנסקל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרה ששור הרג אדם, בית דין מצווים לסקול את השור והרי הוא נאסר בהנאה. שור זה נקרא בלשון חז"ל "שור הנסקל". מקור דין זה מופיע גם הוא בפרשת משפטים: "וְכִי-יִגַּח שׁוֹר אֶת-אִישׁ אוֹ אֶת-אִשָּׁה, וָמֵת--סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר, וְלֹא יֵאָכֵל אֶת-בְּשָׂרוֹ" .[1]

מלבד דין השור עצמו, התורה מפרטת גם את דין הבעלים שלו. אם השור הוא תם, אין בעליו מתחייבים בתשלום, כפי שמסיים הפסוק: "וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי" .[1] ואם השור הוא מועד, מלבד עונש הסקילה של השור עצמו, בעלי השור צריכים לשלם כופר: "וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם, וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה: הַשּׁוֹר יִסָּקֵל, וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו: וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-יוּשַׁת עָלָיו" .[2] במקרה שהשור הרג עבד כנעני, בעלי השור צריכים לשלם 30 שקלים לאדון העבד: "אִם-עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר, אוֹ אָמָה: כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו, וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל" .[3]

תשלום הכופר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שור המועד שהרג, על אף שנראה מהפסוק "השור יסקל וגם בעליו יומת" שבעליו גם כן חייבים מיתה, דרשו חז"ל בבבא קמא שהכוונה לתשלום כופר, וכפי המתבאר מהמשך דברי הפסוק ("אם כופר יושת עליו"). חז"ל מנמקים את דרשתם שמכיוון ולא ייתכן להרוג אדם על הריגת שורו, שהרי נלמד מדרשה במסכת סנהדרין כי על מעשה רציחה שעל ידי האדם הוא מתחייב מיתה, אך לא על ידי רציחת שורו, ממילא חייבים לפרש שהכוונה לתשלום כופר בעד נפשו של האדם. כופר זה ניתן אפוא כפדיון נפש מחיוב מיתה בידי שמים הראויה לו מחמת שפשע ולא שמר את השור.

בתלמוד (בבא קמא דף כז) מופיעה מחלוקת לגבי שיעור הכופר: יש הסוברים שהשיעור הוא כשוויו של האדם הניזק, ויש הסוברים שהשיעור הוא כשוויו של האדם המזיק (דהיינו בעליו של השור).

יש מחלוקת תנאים האם תשלום הכופר הוא כגובה ערך המזיק ככפרה על נפשו של החוטא או כגובה ערך הניזק ככפרה על אשר הרג. הדרך לשום שווי אדם על פי המשפט העברי היא לפי שוויו אם היה נמכר כעבד כנעני.

הכופר מוגדר בהלכה כקנס וממילא ההודאה בו פוטרת את המזיק מלשלם. ישנה התדיינות בגמרא האם הכופר הוא תשלום בעד הנזק (כמו כל נזיקין) או שכלל לא ניתן לשלם על היזק כזה בממון, אלא התשלום בא ככפרה על הריגת נפש.

בחוקים קדומים לחוק המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוקי חמורבי יש התייחסות כמעט זהה לנושא השור הנוגח [4]. גם שם יש הפרדה בין נזק שגורם שור תם לבין נזק שגורים שור נגח. וגם שם יש הפרדה בין מקרה שבו שור מועד הורג אדם חופשי לבין מקרה שבו שור נגח הורג עבד.

בחוקי אשנונה יש מקבילה למקרה בו שור הורג שור אחר, ובמקרה זה שני בעלי השוורים יחלקו ביניהם את מחיר השור החי ואת שווי נבלת השור המת.

על פי חוקר המקרא, פרופסור מאיר מלול [5], מקורו של החוק המקראי הוא החוק האכדי.

על פי חוקר המקרא, פרופסור משה גרינברג [6], החוק העברי הוא היחיד בין החוקים העתיקים בו מוטל עונש מוות גם על בעליו של השור. הסיבה לכך, לפי פרופ' גרינברג, היא שהחוק המקראי נחשב כחוק אלוהי, בעוד שהחוקים הקדומים לו נחשבים כחוקים שנחקקו על ידי המלך. עונש מוות משקף את הגישה המקראית התופסת נטילת חיים כ"רע מוחלט" כנגד האל, מעשה הדורש ענישה חריפה. החוק המסופוטמי לא רואה בשור צד בדיון המשפטי ולכן השור לא נענש, ואילו המקרא רואה במעשהו של השור הנוגח נטילת צלם אלוהים ולכן על השור להיענש.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ספר שמות, פרק כ"א, פסוק כ"ח.
  2. ^ ספר שמות, פרק כ"א, פסוקים כ"ט-ל'.
  3. ^ ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ל"ב.
  4. ^ חוקי חמורבי 250-252
  5. ^ M. Malul, The Comparative Method in Ancient Near Eastern and Biblical Legal Studies, AOAT 227. Neukirchen-Vluyn: Neukirchener, 1990.
  6. ^ משה גרינברג, הנחות היסוד של החוק הפלילי במקרא, עמודים 12-15