נקמת דם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף גואל הדם)
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

נקמת דם (או גאולת דם) היא מנהג, לפיו מוטלת זכות ואף חובה על קרוב משפחה לנקום את דמו של איש שנהרג או נרצח, על ידי הריגת ההורג או הרוצח או על ידי הריגת בן משפחתו. מנהג זה נוהג מימי קדם ועד ימינו אלו בקהילות שונות ברחבי העולם.

גואל הדם ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקרא נותן לגיטימציה לנקמת דם תחת תנאים מוגבלים. לגיטימציה זו יונקת את תפישתה מהאמור בספר בראשית (פרק ט', פסוק ו'): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם - דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". קרוב המשפחה של הנהרג, המכונה במקרא גואל הדם, היה יכול להרוג לאחר משפט את מי שהרג את קרובו במזיד ובהתראה (ספר דברים, פרק י"ט, פסוק ב'). תפיסה זו, לפיה קרוביו של אדם שמת אחראים לגאולתו, באה לידי ביטוי גם במצוות הייבום.

רק במקרה שאדם היה הורג אחר בשוגג, "בִבְלִי דַעַת הִכָּה אֶת רֵעֵהוּ וְלֹא שׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם", רשאי היה לברוח לאחת משש ערי המקלט. ערים אלו הוקמו במטרה לתת מחסה לרוצחים בשגגה, והיו בחסות הלויים (במדבר, ל"ה, ו').

לאחר ששמעו זקני העיר את טיעוניו, והרשו לו להיכנס בשערי עיר המקלט, היה ההורג תחת חסותם, והיה אסור לכל איש לבצע בו את נקמת הדם. ההורג חייב היה לשהות בעיר המקלט עד מותו של הכהן הגדול אשר היה בימיו, ורק לאחר מכן רשאי היה לשוב לעירו. אם היה יוצא הרוצח מזיד מהעיר לפני תום הזמן[1], יכול גואל הדם להורגו, וכן במקרה של רוצח בשוגג הקרוב למזיד יכול גואל הדם להורגו גם בעיר המקלט[2]. ישנה מחלוקת, כשבית דין ממית רוצח במזיד - האם גואל הדם הוא זה שהורג את הרוצח בבית או דין או לא[3].

על פי קאסוטו מבטאת התורה מחאה כנגד מנהג נקמת הדם, ושואפת להגביל ולצמצם אותו באופנים שונים (כגון ערי המקלט) ולהפוך את גואל הדם לשליח בית-הדין. כך הוא רואה בסיפורם של קין והבל מעין אב-טיפוס לתפישה המקראית, שאין לנקום נקמת דם ספורדית, בכך שאלוהים מבטיח "וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם..." ומטיל אות על מצחו של קין שחושש מנקמת דם ("וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי", בראשית, ד', י"ד). האות נועד למנוע מאחרים לבצע בקין נקמת דם.

גאולת דם בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר שופטים מסופר על השופט גדעון אשר הורג את זבח וצלמונע מלכי מדין, לאחר שהודו בהריגת אחיו, ונוקם בכך את מות אחיו (שופטים, ח', י"ח-כ"א).

בספר שמואל מסופר על דוד שנוקם את מותו של שאול מידי הנער העמלקי שהודה כי הוא הרג את שאול: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: דָּמְיךָ עַל רֹאשֶׁךָ, כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר, אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה'" (שמואל ב', א', ט"ז), ואף נוקם את מותו של איש בושת בן שאול משני רוצחיו - "אַף כִּי אֲנָשִׁים רְשָׁעִים הָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְעַתָּה הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם, וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ" (שמואל ב', ד', י"א-י"ב).

עוד מסופר שם על יואב בן צרויה שנוקם את דם אחיו עשהאל והורג את אבנר בן נר מצביא שאול, "וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו" (שמואל ב', ג', כ"ו-כ"ז), אף שדוד מתרעם, מקונן ואבל על הפעולה הזו, הוא איננו נוקט בצעדים מעשיים כלפיהם אלא מגיב: "וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ, וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי, יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ" (שם פסוק ל"ט).

מאוחר יותר שלמה המלך במצוות דוד, נוקם את דמו של אבנר ושל עמשא בן יתר ומורה לבניהו בן יהוידע להרוג את יואב. "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי. וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב, וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה". (מלכים א', ב', ל"א-ל"ב).

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכמה מקומות נעשה שימוש מטפורי במושג נקמת הדם. בספר תהילים (פרק ע"ט, פסוק י') מבקש המחבר מאלוהים לנקום את נקמת דמו השפוך של ישראל. "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֶלֹהֵיהֶם, יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ". בתהילים, צ"ד מופיע האל היהודי כ"אל נקמות ה', אל נקמות הופיע", אך מונח זה מתייחס לעם ישראל:

אֵל נְקָמוֹת יְהוָה אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע. הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים. עַד מָתַי רְשָׁעִים יְהוָה עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ. יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן. עַמְּךָ יְהוָה יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ. אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ. וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב.

נראה כי במקביל לתפישה שהשתרשה בעולם, שאסור לאדם הפרטי לעשות את הצדק בעצמו ועליו להותיר דבר זה לסמכות המשפטית, וכנראה גם בשל אוזלת היד של היהודים להגן על עצמם על רקע הפוגרומים הרבים שנעשו בהם, נעשה שימוש רב בתפילה "אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך". וכן התואר "הי"ד" ( "השם יקום דמו") המוענק ליהודי שנרצח במזיד על ידי גוי.

המשורר חיים נחמן ביאליק עשה שימוש במושג זה בשירו "על השחיטה" מאייר תרס"ג, שנכתב לאחר פוגרום. שם הוא כותב את המשפט המפורסם: "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן".

נקמת דם בחברה הפרנקית בימי הביניים המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברה הפרנקית התאפיינה, בין היתר, בחובת בני המשפחה לפעול נגד פגיעה בכבודה או ברכושה, ואלימות נתפסה כאמצעי נכון ומתאים, הן מוסרית והן משפטית.[4] אולם עם התבססותו של מנהל תקין בממלכה הפרנקית בתחילת התקופה המרובינגית, ביקשה המלוכה למנוע את מנהג נקמת הדם, שהיה רווח בקרב בני האצולה והקיז את דמם בסכסוכים פנימיים במקום בהגנה על הממלכה, ובהתאם לכך נעשה ניסיון להביא לפתרון סכסוכי דמים בדרך של משא ומתן ותשלומי פיצויים: החוק הסאלי (החוק המנהגי של הפרנקים הסאלים שהועלה לכתב בתחילת המאה ה-6) קבע תשלום "כופר נפש", ששולם ישירות למשפחת הנרצח כפיצוי, ובכך הסיר את העילה לתביעה נוספת או להמשך שפיכות הדמים. סעיפי החוק הסאלי מפרטים סכומים ספציפיים של כופר נפש עבור קורבנות רצח בעלי סטטוס חברתי שונה: ילד חופשי, ילד ממשפחת המלוכה, פרנקי חופשי, איש חצר המלוכה, רומי השייך לחצר המלוכה, רומי שאינו שייך לחצר, רוזן, אישה הרה, נערה, בוגרת שמסוגלת להרות, שאינה מסוגלת להרות, עבד או שפחה.[5]

עם זאת, לא נאסר על נקמת דם בחוק, והשלטון המקומי היה יכול רק לנסות לשכנע את הצדדים לסיים את הסכסוך ללא שפיכות דמים ולהסכים על כופר הנפש. הכנסייה התנגדה לנקמת הדם וגם החוק הרומי אסר על כך, אולם עברו שנים רבות עד שהאיסורים הללו השתרשו בחברה הפרנקית.[6] גרגוריוס מטור (המחצית השנייה של המאה ה-6) מתאר בספרו "עשרת ספרי ההיסטוריה" מריבת דמים קשה שהתחוללה במחוז טור, בתקופה שכיהן שם כבישוף, כאשר הוא עצמו הציע כי הכנסייה תשלם, בניגוד לחוק, את מחצית סכום כופר הנפש, אלא שהוא נתקל בסירוב לקבל את התשלום,[7] וסיפורו מראה כי כופר הנפש לא תמיד הגשים את ייעודו, והרצון לנקום ולהגן על כבוד המשפחה גבר לעיתים על השיקול הכלכלי.[6]

בין הפורמולות של מרקולף (אנ') (נוסחים אחידים של חוזים) מסוף המאה ה-7, נמצאת גם פורמולה של חוזה שלום בין שני צדדים לסכסוך דמים, שהוא למעשה שטר ערבות של ויתור על הזכות לנקמת הדם, שנועד גם למנוע האשמה חוזרת ברצח על ידי כל גורם שהוא.[8]

נקמת דם באסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקמת הדם מוכרת ונפוצה בעיקר באסלאם ובמיוחד בחברה הבדואית. מנהג זה החל בחברה הנוודית שחיה בחצי האי ערב הצפוני עוד לפני עליית האסלאם.

בני השבטים נהגו לארח בנדיבות את עוברי האורח הזרים ודאגו לשלומם ולביטחונם בזמן שהיו במחיצתם.

התפיסה הבסיסית של נקמת הדם באסלאם מתחלקת לשני חלקים: נשמת הנרצח אינה מוצאת מנוח עד אשר נוקמים את דמה ושכאשר מתרחש רצח, מופר האיזון בין חמולת הנרצח ובין חמולת הרוצח (או בין שבטים כאשר מדובר בחברה הבדואית) ולכן כדי להשיב את האיזון נערכת נקמת דם.

בדרך כלל, לאחר רצח בחברה מוסלמית מכריזים על עטוה - הפסקת אש בת שלושה ימים שמטרתה להרגיע את הרוחות (שלא ייווצר סכסוך) ולנהל משא ומתן בין משפחת הנרצח למשפחת הרוצח כדי לנסות למנוע נקמת דם. אם העטוה מצליחה, משפחת הרוצח משלמת סכום כסף למשפחת הנרצח ובכך פודה את נשמתו, ומשפחת הנרצח מתחייבת שלא לבצע נקמת דם. אם העטוה נכשלת, מתבצעת נקמת דם על ידי בן משפחה או קרוב של הנרצח.

ממצאים ארכאולוגיים לנקמת דם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2018 נחשפה במערה בהרי ירושלים, העדות הקדומה ביותר לנקמת דם. כך על פי מחקר משותף לרשות העתיקות, אוניברסיטת בר-אילן ואוניברסיטת תל אביב. בחפירות התגלתה גולגולת אדם ועצמות כף יד שתוארכו למאה ה-11–10 לספירה ומצבן מעיד לדעת החוקרים על נקמת דם. כן טוענים החוקרים שקיים דמיון רב לאוכלוסיית הבדואים שנהגה במסורת של נקמת דם[9].

נקמת דם במשפט הפלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התפתחות הרב-תרבותיות עלתה גם הטענה שיש להקל עם נאשם ברצח שבוצע כנקמת דם בגלל הרקע התרבותי שלו. טענה זו מכונה "הגנה תרבותית". בית המשפט העליון בישראל שלל טענה זאת מכל וכל וטען להפך, שיש להחמיר עם פשעים שנעשו על רקע תרבותי על מנת לעקרם[10].

עם זאת, בית המשפט העליון בחר להקל בעונשו של נאשם אשר סבל מנקמת דם מצד קרובי קרבנו[11].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נקמת דם בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רמב"ם רוצח ה י
  2. ^ רמב"ם רוצח ו ד
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א', הלכה ב'
  4. ^ יצחק חן, ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 5, פרק ב: החוק, נקמת דם, עמ' 244.
  5. ^ יצחק חן, ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 5, פרק ג, עמ' 259–261.
  6. ^ 1 2 יצחק חן, ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 5, פרק ב: החוק, נקמת דם, עמ' 247.
  7. ^ יצחק חן, ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 5, פרק ב: החוק, נקמת דם, עמ' 241–243.
  8. ^ יצחק חן, ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 5, פרק ב: החוק, נקמת דם, עמ' 246.
  9. ^ יורי ילון, ‏עדות לנקמת דם עתיקה נמצאה בירושלים, באתר ישראל היום, 16 מאי 2018
  10. ^ ע"פ 10358/08 איסמעיל אזברגה נ' מדינת ישראל
  11. ^ ע"פ 5909/99 חאלד עבאס נ' מדינת ישראל