ייחוד השם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מצוות ייחוד השם ביהדות היא מצוות המונותאיזם, כלומר - המצווה להאמין באל אחד ויחיד. מצווה זו היא מאבני היסוד של היהדות, והיא אחד משלושה עשר עיקרי האמונה שמנה הרמב"ם. המצווה מוזכרת בתחילת עשרת הדברות: "אנוכי ה' אלוהיך... לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי", וכן בפסוק: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". בהשפעת היהדות גם באסלאם, עקרון אחדות האל - התוואחיד הוא מעיקרי הדת. עם זאת, יש מהראשונים הסוברים שמצווה זו אינה מכלל תרי"ג המצוות.

משמעותה הראשונית של המצווה, כחיוב להאמין במונותאיזם, שוללת את העמדות המנוגדות: הן את הגישה הפוליתאיסטית המניחה את קיומם של אלים רבים, והן את התפיסה ההנותאיסטית המניחה קיומם של אלים אחרים בשבטים אחרים, ואל אחד עליון על כולם שהוא לרוב מנהיגו של השבט המכיר בו כעליון על כולם. בנוסף, שוללת מצווה זו את דעתם של המאמינים בשתי רשויות מקבילות, וסוברים שמי שברא אור לא ברא חושך ומי שברא את הטוב לא ברא את הרע. תפיסה דואליסטית תאולוגית זו הייתה, עד בוא האסלאם, הדת הפרסית הרשמית מיסודו של זרתוסטרה, ונקראת בעברית "אמגושיות".

מדיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש פוסקים שכתבו שעל פי ההלכה המצווה מוטלת רק על יהודים, בעוד שעל הגויים לא נאסרה אמונה ב"שיתוף" (קיומם של אלים משניים שיש להם כוח בחירה לפעול בתחום מסוים) למרות שנאסרה עליהם עבודה זרה.[1]

בספר החינוך מצוין שזו אחת משש המצוות המתייחדות בכך שאפשר לקיימן באופן תמידי בכל רגע ורגע.[2]

משמעויות נוספות לאחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגים שונים הוסיפו משמעויות נוספות למצוות ייחוד ה':

הרמב"ם וראשונים רבים, סוברים שמצווה זו כוללת גם את שלילת התארים מה', בהיותו אחד פשוט בתכלית הפשיטות, וכל תואר ותכונה יש בהם ריבוי על אחדותו הפשוטה. שיטה זו נובעת מתפיסתם של ראשונים אלו במציאות ה', שהוא מחויב המציאות, שעניינו הוא שהוא סיבת מציאות עצמו ואין דבר אחר שהוא סיבה לו, והמורכב מתכונות ותארים זקוק לכח שיהיה סיבה לתיאומם.

לדעת המהר"ל והמקובלים, כוללת מצווה זו גם את שלילת הגדרתו כשכל המשכיל עצמו, ואף לא בהנחה שהוא השכל והוא המשכיל והוא המושכל באחדות פשוטה, כיון שמכל מקום יש בכך תיאור והגדרה של ה' כ"שכל", בעוד שהוא מרומם וקדוש מכל הגדרה, ואחדותו הפשוטה שוללת גם הגדרות ותארים כאלו.

המקובלים והתאולוגים עסקו רבות בשאלת יציאת הריבוי מתוך האחדות. צירופן של שלוש ההנחות מעורר לכאורה סתירה: 1. ה' הוא בורא כל העולם על כל המציאות של הריבוי הניכרת בו. 2. ה' הוא אחד פשוט בתכלית הפשיטות. 3. מן האחדות לא יכול לצאת ריבוי.

ביישובה של סתירה זו קיימות שיטות רבות. האקוסמיסטים שוללים את מציאות הריבוי שבעולם וטוענים שאין הריבוי אלא אשליה ולאמיתו של דבר קיים רק ה' אחד; אף הסוברים שהכול אלוהות, סוברים שריבוי הגוונים שבמציאות אינו סותר את אחדותו. אך רוב ההוגים היהודיים מצאו פתרונות אחרים לבעיית יציאת הריבוי מן האחדות.

המקובלים תירצו קושי זה, באמצעות הנחת מערכת הספירות, שאפשרו את הבריאה בכך שהייתה שורה של השתלשלות והתגשמויות מהאינסוף המופשט עד שנוצר העולם הגשמי. הבורא כביכול התלבש ב"לבושים" וצמצם את עצמו כדי ל"רדת" אל העולם, כמו מורה שממחיש נוסחה מופשטת באמצעות דוגמה מעשית.[3]

כתולדה של דיון זה בדבר יציאת הריבוי מן האחדות, סוברים גדולי החסידות שמצוות אחדות ה' כוללת גם את העקרון לפיו הבריאה אינה דבר נוסף עליו, וכך אחדותו אחר שנברא העולם היא כאחדותו קודם שנברא העולם.[4]

בדבריהם של הוגים רבים יש למצוא גישות שונות של אחדות, זו למעלה מזו, והם מנומקים בכך שתפיסת האחדות הולכת ומשתכללת עם התקדמות השגתו של האדם המעיין, ותלויה ברמת השגתו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תוספות בכורות ב: ד"ה שמא
  2. ^ הקדמת ספר החינוך
  3. ^ ראו מהר"ל נצח ישראל פרק שלישי "סוגיית הראשית" - איך יושפע מדבר שהוא אחד דברים מתחלפים עמ' ט"ו
  4. ^ "דרך מצוותיך" לרבי מנחם מנדל שניאורסון (הצמח צדק), מצוות האמנת אלהות