חקלאות בסין
החקלאות בסין היא גורם מכריע בהתפתחות האומה הסינית. לפני כ־12,000 שנה החלה להתפתח בסין חקלאות פרימיטיבית שכללה צייד, דיג ומרעה,[1] ועם הגידול באוכלוסייה הסינית והרחבת השטחים המעובדים הפכה החקלאות לעיסוקם העיקרי של הסינים ולמורשת תרבותית שתפסה מקום חשוב בפילוסופיה הסינית.
החקלאות הסינית התבססה בעיקר על גידולי דוחן, אורז, חיטה, קנבוס ומשי. במאה השנייה לספירה החלו הסינים לגדל תה, ובמאות ה־12 וה־13 נוספו הכותנה והסורגום. לאחר מכן נוספו גידולים נוספים, כגון בוטנים, תירס, תפוחי אדמה וטבק, כמקורות מזון משניים.
התפתחות חקלאות ראשונית, –221 לפנה״ס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – סין הפרהיסטורית, סין הקדומה
בתקופה הנאוליתית החלו בני העמים המונגלואידיים בסין להתפרנס מציד, מגידול חיות מבויתות ומחקלאות פרימיטיבית. כתבים סיניים מסורתיים מן האלף הראשון לפני הספירה מתארים קבוצת גיבורים קדומים שהיו אבות החקלאות וסממני ציוויליזציה נוספים, אך אין עדויות ארכאולוגיות המאמתות את המסורות שבכתב.[2]
במאה ה־7 לפני הספירה חלה התפתחות משמעותית בטכנולוגיה החקלאית בסין. הוקמו מפעלי השקיה גדולים ומתקנים לשליטה במי הנהרות, והונהג טיוב הקרקע, מיחזור זרעים ושימוש במחרשות רתומות לבהמות. במאה ה־5 לפני הספירה החל השימוש בברזל, ובעיקר ייצור כלי מלאכה ונשק מתכתיים, מה שאיפשר פיתוח כלים חקלאיים מתקדמים יותר.[3]
סין הקיסרית, 221 לפנה״ס – תחילת המאה ה־20
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז ימי שושלת צ'ין הותאמה מדיניות הממשלה לעידוד חקלאות ולהצרת צעדיהם של סוחרים, שנחשבו, על פי הקונפוציאניזם והלגאליזם (אנ'), לטפילים שאינם יצרניים. בימי הקיסר וו נאסר על סוחרים לנסוע בכרכרות, ללבוש משי, לרכוש קרקעות ועוד.[4]
בתקופת האן המאוחרת תפסו כמה משפחות אצולה סיניות עמדות כוח שגברו אף על כוחה של הממשלה, ותחת לחצם איבדו החקלאים את חירותם והפכו ברובם לצמיתים או אף לעבדים.[5]
במאה ה־11 לספירה חוקק המלך וואנג אן־שה משושלת סונג חוקים חדשים לעידוד חקלאות בהשראת תורת קונפוציוס. הוא הלווה לאיכרים זרעים ואביזרים חקלאיים בריבית נמוכה כדי למנוע את נישולם בידי בעלי האחוזות הגדולות, וכן הטיל מסים נוספים על סוחרים.[6]
בתקופת שושלת יואן סבלה צפון סין מפלישות וממלחמות רבות, ודרום סין סיפקה למדינה את עיקר התצרוכת החקלאית. השלטונות ניסו לעודד את החקלאות, אך נחלו כישלון, בעיקר מכיוון שהמונגולים הזניחו את מתקני ההשקיה והפיקוח על המים, שדרשו השקעה כלכלית גדולה ורציפה. השליטים העניקו את מיטב האדמות לבני האצולה, לחילות מצב ולמנזרים, אך קרקעות אלה הפכו בחלקן לאתרי נופש ולאדמות מרעה. מראשית המאה ה־14 נשמרו תיעודים על רעב שפקד את המדינה לעיתים קרובות.[7]
בראשית תקופת מינג התמקדה הממשלה בשיקום החקלאות הסינית; היא החרימה חלקות קרקע גדולות והחכירה אותן לאיכרים חסרי קרקע. היא העניקה לאיכרים זרעים, כלי עבודה, בהמות והנחות במיסים, כדי שיחזרו ליישב את אזורי הצפון, שהיו מאוכלסים בדלילות וסבלו ממצוקה כלכלית. מאמציה נשאו פרי ומצבה המדיני והכלכלי של צפון סין השתפר בהדרגה.[8] עם זאת, בתקופת מינג סבלה החקלאות הסינית מקיפאון טכנולוגי, שנמשך עד לשלהי שושלת צ'ינג.[9]
התוצרת החקלאית הצליחה לספק את צורכי האוכלוסייה הסינית עד תחילת המאה ה־18 בזכות הגידול בתפוקה החקלאית, שנבע בעיקר מכניסת גידולים חדשים, כגון תירס, תפוחי אדמה ובוטנים, מאמריקה. אך במאה ה־18 הגיעו הקרקעות למיצוי מלא, והחקלאות התקשתה לספק את צורכי האוכלוסייה ההולכת ומתרבה, מה שהוביל לירידה ברמת המחיה.[10]
השפעת מאפייני החקלאות על גורמי מיקום
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלקות הקרקע הגדולות שהתפצלו לחלקות קטנות הובילו לפיזורן. האיכר הסיני התגורר בסמוך להן, כדי שיהיו יותר נגישות לו. העדפה זו הייתה גורם מיקום שהוביל את האיכרים לעבור סמוך יותר לחלקותיהם, ולפיזור מקומות היישוב לכפרים קטנים בסדרי גודל של עשרות עד מאות משפחות. הכפרים הקטנים היו מפוזרים אך לא מרוחקים זה מזה, בשל אותה ההעדפה לצמצם את המרחק לחלקות השונות.
בין הכפרים התקיימו יחסי מסחר בעיירות שוק שהוקמו בינותם. העיירות היו קרובות יותר מהכפרים, ומעבר לתפקידן כמרכז מסחר מרכזי, הן היו מקום התאספות חברתי, לפנאי ולתקשורת. ערים כאלו התמקמו סביב למכרות, כוחות חיל מצב, מקורות מים ומוסדות דת. מאפייניהן היו גורם משיכה לשווקים סיטונאיים ולמנגנון המינהל הממשלתי. הם בתורם הובילו להגירה רבה ולעיור שהרחיבו את העיירות לכרכים.[11]
סין המודרנית, תחילת המאה ה־20 –
[עריכת קוד מקור | עריכה]מסוף שנות הארבעים של המאה העשרים הייצור החקלאי התפתח, הושקעו בו תשומות שטח וציוד, ותפוקתו גדלה בכ־4% בשנה. מאמצע שנות השישים התשומות התעשייתיות שהושקעו בתחום הוגברו והטמיעו שיטות חקלאיות מודרניות בהיקף נרחב יותר, ואלו שיפרו את התפוקות ברוב המדינה, אך במידה פחותה בדרום־מזרחהּ.
מרבית העלייה בתפוקה בשנות השבעים וה־80 נבעה ממערכת התמריצים הממשלתית, ומאמצע שנות השמונים השפעת התמרוץ התעשייתי עקפה את זו של המסורתי. עם זאת, אחוז השפעת התמרוץ התעשייתי ביחס לכלל הגידול נמוך בסין מבמדינות אחרות.[12]
משנות ה-80 של המאה ה-20 ובעקבות הרפורמה בכלכלת סין, ליברליזם כלכלי בשוק המזון הגביר את ההשקעות הציבוריות בתשתיות חקלאיות, שאפשרו לסין להתגבר על מכשולים בייצור מזון מספק לביקוש הגובר של האוכלוסייה הגדלה. מנגד, הגידול המסורתי נתקל בקשיים חדשים עקב כוח עבודה מזדקן, ומחסור במשאבי קרקע ומים.
במטרה להמשיך ולעמוד בדרישות המזון הגוברות בהתמדה, סין פועלת להקצות קרקעות באופן הדוק וממצה יותר, ולהשקיע בתשתיות השקיה ובמיזמים נוספים. למשל, סין מפעילה תוכנית מחקר ופיתוח בתחומי הביוטכנולוגיה, ועוסקת בהכוונת הגידול לתבואה בעלת תשואה גבוהה.[13]
ההשקעה בתשתיות השקיה סייעה בניצול יעיל יותר של התשומות האחרות המושקעות בגידול המסורתי. השקעה זו הובילה גם לחדשנות שמטרתה חיסכון במים בצפון־מערב המדינה. המים מוקצים בתהליך היררכי־אזורי, ולפי קריטריונים הנוגעים לשטח ולסוג הגידול. סין פיתחה מערכת בקרה לניטור החלוקה הזו, המאפשרת הסקת מסקנות להקצאה חסכונית יותר. טכנולוגיות נוספות נוגעות להקטנת האידוי ולמתן השקיה בהתאמה למאפייני הגידול.[14]
ההשקעה במחקר ובפיתוח תרמה לכ־20%–30% מהעלייה בגידול בצפון־מזרח ובדרום־מערב סין, ולכ־9% בצפון, שהעלייה בתפוקותיו מאז שנות ה־60 היא הגדולה ביותר.[15]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Charles O. Hucker, China to 1850: A Short History, Stanford University Press, 1978, ISBN 978-0-8047-0958-3. (באנגלית);
מהדורה עברית: האקר, צ'ארלס, 1919–1994, סין עד 1850: הִסטוריה קצרה, דביר, תשנ״ג. - גדעון שלח, The Earliest Neolithic Cultures of Northeast China: Recent Discoveries and New Perspectives on the Beginning of Agriculture, Journal of World Prehistory 14, 1 בדצמבר 2000, עמ' 363–413 doi: 10.1023/A:1011124209079
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ריאן מקמורו - AFP, סין מחפשת מקור חדש לייבוא חקלאי, בעיתון מקור ראשון, 8 ביולי 2018- הסכמי חקלאות חדשים נחתמו עם סין, באתר ישראל היום, 19 בנובמבר 2018
- וול סטריט ג'ורנל, סין מחפשת תשובה: איך מגדילים את התפוקה של 280 מיליון חקלאים?, באתר גלובס, 21 בנובמבר 2018
- בלומברג, סין משתלטת על מקורות מזון - ומנפיקה בהצלחה בבורסה, באתר TheMarker, 29 ביוני 2021
- ירמישין, אב (2022-01-05). "סקטור החקלאות - סקירה ותכנית העבודה של הנספחויות הכלכליות בסין - סין". משרד הכלכלה והתעשייה, מינהל סחר חוץ. אורכב מ-המקור ב-2023-01-29.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ האקר (תשנ״ג), עמ׳ 35
- ^ האקר (תשנ״ג), עמ׳ 36
- ^ האקר (תשנ״ג), עמ׳ 57
- ^ האקר (תשנ״ג), עמ׳ 70
- ^ האקר (תשנ״ג), עמ׳ 81
- ^ האקר (תשנ״ג), עמ׳ 115
- ^ האקר (תשנ״ג), עמ׳ 135
- ^ האקר (תשנ״ג), עמ׳ 142
- ^ קנת ליברטל, תרגום: אהוד תגרי, הממשל בסין: ממהפכה לרפורמות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2007, עמ' 21
- ^ האקר (תשנ״ג), עמ׳ 158
- ^ האקר (תשנ״ג), עמ׳ 23–24
- ^ Shenggen Fan, Effects of Technological Change and Institutional Reform on Production Growth in Chinese Agriculture, American Journal of Agricultural Economics 73, 1991-05, עמ' 266–275 doi: 10.2307/1242711
- ^ Colin A. Carter, Funing Zhong, Jing Zhu, Advances in Chinese Agriculture and its Global Implications, Applied Economic Perspectives and Policy 34, 2012-01, עמ' 1–36 doi: 10.1093/aepp/ppr047
- ^ Qiang Chai, Yantai Gan, Neil C. Turner, Ren-Zhi Zhang, Chao Yang, Yining Niu, Kadambot H.M. Siddique, Water-Saving Innovations in Chinese Agriculture, Elsevier, 2014, עמ' 149–201
- ^ Shenggan Fan, Philip G. Pardey, Research, productivity, and output growth in Chinese agriculture, Journal of Development Economics 53, יוני 1997, עמ' 115–137 doi: 10.1016/s0304-3878(97)00005-9