לדלג לתוכן

נשים ברומא העתיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויביה סאבינה - 136 לספירה בקירוב - נכדת אחייניתו של הקיסר טריאנוס שנישאה ליורשו אדריאנוס. הייתה אשה משכילה אך לא לקחה חלק בחיים הפוליטיים. פסל ב ווילה אדריאנה

נשים ברומא העתיקה שנולדו חופשיות היו אזרחיות (cives)[1], אך לא יכלו להצביע או להחזיק בתפקידים פוליטיים. בגלל תפקידן הציבורי המוגבל, היסטוריונים רומאים מזכירים נשים בשמן בתדירות נמוכה יותר מאשר גברים[2]. אך בעוד שנשים רומאיות לא החזיקו בכוח פוליטי ישיר, אלה שהשתייכו למשפחות עשירות או חזקות יכלו להשפיע והשפיעו באמצעות יחסים אישיים. נשים יוצאות דופן שהותירו חותם משמעותי בהיסטוריה היו לוקרציה שסיפורה קיבל משמעות מיתית: בתקופה הרפובליקה, קורנליה, אמם של האחים הגראקכים, ופולביה, שפיקדה על צבא והנפיקה מטבעות הנושאים את דמותה; נשים מהשושלת היוליו-קלאודית, ובראשן ליוויה (58 לפנה"ס - 29 לספירה) ואגריפינה הצעירה (15 - 59 לספירה), שהייתה להן השפעה גדולה על אמות המידה המוסריות בתקופת הקיסרות ; והקיסרית הלנה (250 - 330 לספירה), שהייתה כוח מניע בקידום הנצרות.

שמותיהן של נשים נזכרים בכתובות רבות ברחבי האימפריה הרומית, אך לרוב הן מספרות עליהן מעט מאוד. תאורים מחיי היומיום שנשמרו בז'אנרים ספרותיים לטיניים כמו קומדיה, סאטירה ושירה, במיוחד בשירים של קאטולוס ואובידיוס, מציעים מבט על נשים בחדריהן, כשהן מתאפרות, מסיבות לשולחן האוכל, באירועי ספורט ובתיאטרון, עורכות קניות, עושות מעשי קסמים, ודואגות להריון - אך הכל, דרך עיניים גבריות.

התפקיד הציבורי המרכזי היחיד כמעט שהיה שמור לנשים בלבד היה בתחום הדת. תפקיד הכוהנות הווסטליות, שהקדישו את עצמן לקיום הטקסים שנחשבו הכרחיים לביטחונה והישרדותה של רומא ויכלו להתבצע אך ורק על ידי נשים[3].

ילדות וחינוך

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדות רומאיות משחקות. תבליט על סקרופאג. מוזיאון הוותיקן

באמנות הרומית בנות מוצגות כשהן משחקות במשחקים רבים כמו הבנים, כגון כדור וחישוק מתגלגל.. בקברים של ילדות נמצאו בובות עשויות עץ, או חרס, עצם ושנהב. בהגיען לבגרות הקדישו בנות את הבובות שלהן לדיאנה ולפני חתונתן לוונוס[4].

בנות למשפחות האצולה נישאו בדרך כלל כבר בהגיען לגיל 12, בעוד שלנשים מהמעמדות הנמוכים היה סיכוי להתחתן לאחר שנות העשרה שלהן. דוגמה לגיל הנישואין של בנות מהאצולה היא קייקיליה אטיקה, בתו של טיטוס פומפוניוס אטיקוס חברו של קיקרו שהשיא את בתו למרקוס ויפסניוס אגריפה כאשר הייתה בת 14[5].

גיל הנישואין המוקדם נועד להשאיר למשפחות, בעיקר לאבות, חופש רב בבחירת המועמדים לנישואין. נישואי הבנות הקלו על שותפות בין האב לבעלים לעתיד, ואפשרו יצירת ברית שתהיה מועילה פוליטית וכלכלית לשני הצדדים[6].

נערה קוראת. ציור קיר מפומפיי, המאה ה-1 לספירה. המוזיאון הארכאולוגי של נאפולי

חינוך הבנות הושפע מהמשטר החברתי המכוון לנישואים מוקדמים. היו ילדות שלמדו בבית ספר ציבורי אך נראה שהועדף חינוך פרטי של בנות בבית מחשש שצניעותן תיפגע בכיתות מעורבות[7]. מאובידיוס ומרטיאליס משתמע שבנים ובנות חונכו ביחד או באופן דומה, וליוויוס ראה זאת כמובן מאליו שבתו של קנטוריון תלמד בבית ספר[8]. מאידך, על פי אפיקטטוס והיסטוריונים ופילוסופים אחרים מסתבר שמערכת החינוך הייתה עסוקה בפיתוח המעלות הגבריות, ומתבגרים גברים התאמנו בדיבור בפומבי על ערכים רומיים[9].

ילדים משני המינים רכשו את הקודים להתנהגות חברתית תוך כדי השתתפות בארוחות חגיגיות ובאירועי ספורט ותיאטרון. הם השתתפו בפסטיבלים הדתיים וידוע שבנים ובנות הופיעו בשירת המקהלה שליוותה את המשחקים הגדולים של שנת 17 לספירה שיזם אוגוסטוס. ילדי משפחות האליטות למדו יוונית מגיל צעיר. בנות המעמדות העליונים קיבלו, ככל הנראה, חינוך טוב וכמה מהן אף זכו לשבחים על כך מההיסטוריונים הרומאיים. לאחר מותה של קורנליה מטלה, אשתו של פומפיוס הגדול, הללו אותה על הצטיינותה במוזיקה וידיעותיה בגאומטריה, ספרות ופילוסופיה, מה שמעיד על השקעה מרובה בלימוד[10]. עם זאת, נשים ממעמדות נמוכים יותר זכו, אם בכלל, לחינוך שהכשירן לצניעות, לנישואין מוצלחים ולניהול משק הבית.

חייהם של נערים ונערות החלו להתפצל באופן דרמטי לאחר שהגיעו רשמית לבגרות, כתובות על מצבות קבורה של נשים מציינות את התכונות הביתיות שלהן ופחות הישגים אינטלקטואליים. הכישורים שמטרונית רומאית נזקקה להם כדי לנהל משק בית דרשו לימוד והכשרה, ואימהות העבירו, כנראה, את הידע שלהן לבנותיהן כך שיצליחו בתפקידן המסורתי. בתולין וטוהר מיני היו תכונות מוערכות ונחשבו חיוניות ליציבות המשפחה והמדינה כאחד. אונס של נערה לא נשואה היווה איום על המוניטין שלה ועל סיכויי הנישואין שלה, ולעיתים הוטל עונש מוות על בת סוררת.

נשים במשפחה ובחוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם הבנות וגם הבנים היו כפופים ל-patria potestas הכוח שהחזיק אב המשפחה כראש משק הבית. משק בית רומי נחשב לקולקטיב ("קורפוס", "גוף") שאב המשפחה היה השליט עליו. עבדים, שלא היה להם מעמד חוקי, היו חלק ממשק הבית כרכוש. באימפריה המוקדמת, מעמדן המשפטי של הבנות היה שונה רק במעט, אם בכלל, מזה של בנים[11]. אם האב נפטר ללא צוואה, זכותה של הבת לחלוק ברכוש המשפחה הייתה שווה לזו של הבן, אם כי חקיקה במאה ה-2 לפנה"ס ניסתה להגביל זכות זו. ככלל, מלבד המעמד המשפטי, נראה שבנות לא היו מוערכות פחות מבנים במשפחה הרומית, אם כי ציפו מהבנים לתפוס עמדה בחיים הציבוריים בעקבות אבותיהם.

האופה טרינוס ואשתו. המאה הראשונה לספירה. ציור על קיר של בית בפומפיי. המוזיאון הארכאולוגי של נאפולי

"לאבי המשפחה" הייתה הזכות והחובה למצוא בעל לבתו[12]. מבחינה טכנית, בני הזוג היו צריכים להיות מבוגרים מספיק כדי להסכים, אבל גיל ההסכמה היה 12 לבנות ו-14 לבנים. עם זאת, בפועל נראה שבנים היו מבוגרים יותר בממוצע בחמש שנים. בקרב האליטות, 14 היה גיל המעבר מילדות להתבגרות, אך קרה שנערכו אירוסין מסיבות פוליטיות כאשר בני הזוג היו צעירים מכדי להינשא. באופן כללי, נשים ממעמד האצולה נישאו צעירות יותר מנשים מהמעמדות הנמוכים. רוב הנשים הרומאיות היו מתחתנות בסוף שנות העשרה עד תחילת שנות העשרים. מנערה אריסטוקרטית ציפו שתהיה בתולה כשהיא נישאת[13]., בת יכלה לסרב באופן לגיטימי לשידוך שעשו הוריה רק אם ניתן היה להראות שהבעל המוצע הוא בעל אופי רע.

בתחילת הרפובליקה, הכלה הייתה כפופה למרותו המוחלטת של בעלה, אך במידה פחותה מילדיהם[14]. עם זאת, בתחילת האימפריה, היחסים המשפטיים של בת לאביה נותרו ללא שינוי כשהיא נישאה, למרות שעברה לגור בבית בעלה. סידור זה היה אחד הגורמים למידת העצמאות שזכו לה הנשים הרומאיות בהשוואה לאלו של תרבויות עתיקות אחרות ועד לתקופה המודרנית המוקדמת. אף על פי שאישה רומאית נאלצה להכיר בסמכותו של אביה על-פי החוק, היא לא ניהלה את חיי היומיום שלה תחת פיקוחו הישיר, ולבעלה לא היה מעמד של סמכות חוקית כלפיה[15].

ציפו מבת לגלות כבוד כלפי אביה ולהישאר נאמנה לו, גם אם פירוש הדבר היה שעליה לחלוק על מעשי בעלה. לעיתים, ה"כבוד" לא היה מוחלט. לאחר שארגן את שני הנישואים הראשונים של בתו, קיקרו פסל - בצדק, כפי שהתברר - את בחירתה להינשא גבר לא אמין, אך לא היה מסוגל למנוע זאת[16].

גבירה (כלה או כהנת או אלה) ושלש נערות (המסייעות בתלבושתה?) ציור קיר בהרקולנאום, המאה הראשונה לספירה. המוזיאון הארכאולוגי בנאפולי

בת שמרה על שם המשפחה שלה ("נומן") לכל החיים, בלי להוסיף את שם בעלה. ילדים בדרך כלל נשאו את שם האב. אולם בתקופה הקיסרית ילדים היו עשויים לפעמים לאמץ את שם המשפחה של אימם.

מתחילת הרפובליקה הרומית, הושם דגש גבוה על בתוליה של אישה. Pudicitia (טוהר המידות) הייתה אלת הטוהר הנשי, ונשים רומאיות סגדו לה. רק מי שהיו בתולות הורשו להיכנס למקדשה[17]. חיי המין של אישה החלו עם מימוש נישואיה בחדרו הפרטי של בעלה, אליו לא נכנסו עבדים. בבתים רומאיים היה נהוג שלגברים ולנשים היו חדרים פרטיים משלהם, מה שאפשר להם לנהל חיי מין נפרדים. היה מצופה מנשים לקיים יחסי מין רק עם בעליהן, אבל היה נפוץ שלגבר יהיו שותפים מיניים רבים במהלך חייו. לאחר הנישואין, נבחנה ההתנהגות המינית של נשים בביתן כדי למנוע כל ניאוף. לדוגמה, אשתו השנייה של יוליוס קיסר, פומפיה, ניסתה לקיים יחסים עם פובליוס קלודיוס. אמו של יוליוס קיסר, אורליה, אשר עקבה אחר מעשיה של פומפיה, מנעה את הפגישות הפרטיות שלהם. עצם האפשרות שפומפיה הייתה עשויה לנאוף גרמה לקיסר להתגרש ממנה[18].

חוקי המשפחה של אוגוסטוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
משפחת הקיסר אוגוסטוס. תבליט על ה-Ars Pacis, שיש, המאה ה-1

ההתמקדות בטוהר המיני של האישה ובתפקידה כאישה נאמנה וצייתנית וכאם גברה בתקופת שלטונו של אוגוסטוס[19]. החוקים שחוקק אוגוסטוס בתחום המשפחה כוונו גם לגברים וגם לנשים בין הגילאים 20 ל-55, שזכו לתגמול על היותם במערכות יחסים בריאות, ונענשו אם היו לא נשואים או חסרי ילדים. בנוסף, אוגוסטוס אכף גירוש וענישה של נשים נואפות. נשים תחת שלטונו הועמדו לדין ויכלו להיענש ולהיות מגורשות על ניאוף. מערכות היחסים הפרטיות של אישה הפכו בכך לעניין המוסדר בפומבי. הכוונה מאחורי החקיקה הייתה להבטיח את יציבות הקיסרות והיא הושפעה מהרעיון שכשנשים יוחזרו למקום הראוי להן כרעיות טהורות ואמהות, ישוב הסדר במשקי הבית ובקיסרות. אוגוסטוס אף הרחיק לכת והעניש את בתו, יוליה והגלה אותה על מעורבותה בפרשיות אהבים מחוץ לנישואים[20].

הנשים והחוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שזכויותיהן ומעמדן של נשים בתקופה הרומית המוקדמת היו מוגבלים יותר מאשר בשלהי הרפובליקה ובתקופת האימפריה, כבר במאה ה-5 לפני הספירה, נשים רומאיות יכלו להיות בעלות קרקע, לכתוב צוואות משלהן ולהופיע בבית המשפט. ההיסטוריון ולריוס מקסימוס מקדיש חלק מיצירתו על מעשים ונאומים בלתי נשכחים של נשים שניהלו משפטים מטעם עצמן, או מטעם אחרים[21]. נשים אלו זכו להראות את יכולתן כנואמות באולם בית המשפט בתקופה שבה נאום נחשב לתחום מכונן של גברים רומאים שאפתניים. אחת מהן, Maesia Sentinas, מזוהה על פי מוצאה בעיירה Sentinum, ולא, כמקובל, על פי יחסה לגבר. מאסיה העצמאית הגנה, על עצמה וזוכתה כמעט פה אחד לאחר משפט קצר בלבד, משום שדיברה בעוצמה וביעילות. עם זאת, מאחר שמאפיינים אלה נחשבו גבריים, ההיסטוריון סבר כי תחת המראה הנשי שלה, יש לה "רוח גברית", ולאחר מכן היא כונתה " האנדרוגין "[22].

יכולתה של מאסיה להציג תיק "באופן מתודי ונמרץ" מעידה על כך שאמנם נשים לא טענו בדרך קבע בבית משפט רגיל, אך היה להן ניסיון בטיעון פרטי ובבית המשפט לענייני משפחה. אפרניה, אשתו של סנטור בתקופת סולה, הופיעה לעיתים קרובות כל כך בפני הפראיטור שעמד בראש בית המשפט, למרות שהיו לה עורכי דין גברים שיכלו לדבר בשמה, עד שהיא הואשמה בקלות דעת ובתביעה זדונית. בעקבות זאת הוצא צו שאסר על נשים להגיש תביעות בשם אחרים, בטענה שבכך הן "מסכנות את" הצניעות הראויה. וכך בעוד שנשים הופלו לרעה במשפטים בשל בורותן בחוק, ולפיכך נזקקו להגנה של סנגורים גברים, למעשה ננקטו פעולות שהגבילו את השפעתן ויעילותן. למרות ההגבלה הספציפית הזו, ישנן דוגמאות רבות לנשים הנוקטות פעולות מושכלות בנושאים משפטיים ברפובליקה המאוחרת ובפרינקיפט, כולל הכתבת אסטרטגיה משפטית לעורך דינן מאחורי הקלעים[23].

אשה חופשיה - "אדם העומד ברשות עצמו" (sui iuris) - יכלה להיות בעלת קרקע ויכלה גם למכור או לתת אותה ככל שרצתה. אם אב המשפחה נפטר מבלי להשאיר צוואה, רכושו חולק באופן שווה בין ילדיו ללא קשר למין או לגיל. החל מתקופת הרפובליקה המאוחרת היו לנשים זכויות הורשה שוות לאלה של אחיהן[24]. כמו במקרה של קטינים, לאישה חופשיה מונה אפוטרופוס. עם זאת, היא שמרה על סמכויות הניהול של ענייניה, והמטרה העיקרית, אם לא היחידה, של האפוטרופוס הייתה לתת גושפנקה רשמית לפעולות[25]. לאפוטרופוס לא הייתה שום סמכות להתערב בחייה הפרטיים, ואישה "העומדת ברשות עצמה" יכלה להינשא כרצונה. לאישה היו גם דרכים להחליף אפוטרופוס חוסם ומפריע. תחת אוגוסטוס, אישה שזכתה ב-ius liberorum, (הזכות החוקית לפריבילגיות מסוימות לאשה שילדה שלושה ילדים), שוחררה גם מאפוטרופסות. הקיסר קלאודיוס אסר על אפוטרופסות כפויה בתהליך ההורשה. תפקידה של האפוטרופסות כמוסד משפטי הצטמצם בהדרגה, ועד המאה ה-2 לספירה. המשפטן גאיוס (פליניוס הצעיר) אמר כי אינו רואה סיבה לקיומה.

נישואין

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בני זוג מחליפים שבועות נישואין. תבליט על סקרופג, המאה ה-4. Musse de Arle

מכתובות על מצבות קבורה משפחתיות של רומאים נכבדים עולה כי אידיאל הנישואין הרומאי היה קיום נאמנות הדדית שבה בני הזוג חולקים אינטרסים, פעילויות ורכוש משותף.

בתקופת הרפובליקה המוקדמת, כלה עברה משליטת אביה ל"יד" (manus) של בעלה. לאחר מכן היא הפכה כפופה ל־potestas - הכח - של בעלה, אם כי במידה פחותה משליטת אב המשפחה על ילדיו[26]. משמעות נישואי מאנוס הייתה שאישה נשואה הייתה כפופה לבעלה. מנהג זה נעלם עד המאה ה-1 לפני הספירה לטובת נישואים חופשיים, שלא העניקו לבעל זכויות כלשהן על אשתו ושגרמו לשינוי משמעותי במעמדה של אישה שזה עתה נישאה[27].

בעידן הקלאסי של המשפט הרומי, הנישואים לא דרשו טקס, אלא רק רצון הדדי והסכמה לחיות יחד בהרמוניה. טקסי נישואין, וחוזים וביטויים פורמליים שונים נועדו רק להוכיח שבני זוג, למעשה, נשואים. לפי החוק הרומי הקדום היו שלושה סוגי נישואין: confarreatio, המסומל על ידי שיתוף הלחם (panis farreus); coemptio, "בקנייה"; ו-usus, "על ידי חיים משותפים". פטריקים תמיד נישאו על ידי confarreatio, בעוד שהפלבאים נישאו על ידי שני הסוגים האחרונים. בנישואין מסוג usus, אם אישה נעדרת שלושה לילות רצופים לפחות פעם בשנה, בעלה אינו יכול לבסס עליה שליטה חוקית. זה היה שונה מהמנהג האתונאי של נישואים, שאפילו לא התיר לנשים נשואות להסתובב ברחובות ללא ליווי.

צורת הנישואין הידועה בשם מאנוס הייתה הנורמה ברפובליקה המוקדמת, אך הפכה לאחר מכן לפחות שכיחה. הנדוניה של הכלה וכל זכויות ירושה שהועברו דרר נישואיה וכל רכוש שנרכש לאחר מכן היו שייכים לבעלה. בעלים יכלו לגרש את נשותיהם בעילה של ניאוף, אך ידוע רק על מקרים בודדים של גירושין בשל עקרותה של האישה. נישואי מאנוס היו מערכת יחסים לא שוויונית; וכך במקרה שהבעל נפטר ולא השאיר צוואה, מעמד ילדי האשה היה כמעמד אחיה מאחר שמעמדה החוקי היה כשל בת לבעלה. תחת manus, נשים היו צפויות לציית לבעליהן כמעט בכל ההיבטים של חייהן.

צורה ארכאית זו של נישואי "מאנוס" נזנחה במידה רבה בתקופת יוליוס קיסר, כאשר אישה נשארה תחת סמכות אביה גם לאחר שעברה לבית בעלה. זה היה אחד המרכיבים של העצמאות היחסית של האשה ברומא בהשוואה לתרבויות עתיקות ואפילו מודרניות אחרות. נישואין נקראו נישואין "חופשיים" כאשר שני בני הזוג היו אזרחים רומיים או שאחד מהם היה אזרח והשני החזיק בזכויות לטיניות[28], ובתקופה הקיסרית המאוחרת באישור רשמי כחייל-אזרח או חייל לא-אזרח. בנישואים חופשיים הביאה כלה נדוניה לבעל: אם הנישואין הסתיימו ללא עילה של ניאוף הוא החזיר את רובה. הפרדת הרכוש של בני הזוג על-פי החוק הייתה כה מוחלטת עד שמתנות בין בני זוג לא הוכרו ככאלה. אם זוג התגרש או אפילו נפרד, הנותן יוכל היה לדרוש את המתנה בחזרה. גירושין מנישואים "חופשיים" היו הליך קל מאוד.

נישואים חוזרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרקולס ואונפאנה, ציור קיר מפומפיי, המאה הראשונה לספירה המוזיאון הארכאולוגי בנאפולי

תדירות הנישואים מחדש בקרב האליטה הייתה גבוהה. נישואים חוזרים מהירים לא היו חריגים, ואולי אפילו נהוגים בקרב רומאים בני אצולה לאחר מות בן הזוג. בעוד שלא נקבעה תקופת המתנה רשמית לאלמן, נהוג היה שאישה נשארת באבל במשך עשרה חודשים לפני שנישאה בשנית[29]. ייתכן שמשך זמן זה נועד לאפשר את קיום ההיריון אם אישה נכנסה להריון לפני מות בעלה. התקופה של עשרה חודשים הבטיחה שלא תועלה שאלה של אבהות - שעלולה להשפיע על מעמדו החברתי של הילד ועל הירושה. שום חוק לא אסר על נשים בהריון להתחתן, ויש מקרים ידועים: אוגוסטוס התחתן עם ליוויה כשהיא נשאה את ילדו של בעלה לשעבר, והקולגיום של הכהנים הגדולים (אנ') קבע שאין איסור על כך כל עוד אביו של הילד נקבע קודם. בעלה הקודם של ליוויה אפילו השתתף בחתונה[30].

מכיוון שנישואי עילית התרחשו לעיתים קרובות מסיבות של פוליטיקה או רכוש, בפני אלמנה או גרושה בעלת נכסים עמדו מעט מאוד מכשולים אם רצתה להינשא מחדש. היא הייתה הרבה יותר חופשית מאשר כלה בפעם הראשונה והייתה לה השפעה רבה יותר על בחירת הבעל. נישואיה של פולוויה, שפיקדה על כוחות במהלך מלחמת האזרחים האחרונה של הרפובליקה ושהייתה האישה הרומאית הראשונה שפניה נחקקו על מטבע, מעידים על כך שהיו לה שאיפות פוליטיות משלה. פולוויה הייתה נשואה תחילה לפובליוס קלודיוס פולכר, שנרצח לאחר מריבה ממושכת עם קיקרו; אחר כך נישאה לגאיוס סקריבוניוס קוריו (אנ'); ולבסוף למרקוס אנטוניוס.

פלוטארכוס טען כי נישואין שניים ברומא אמורים היו להיות עניין שבצנעה, ושגירושין היו גורם לבושה. קיום יציב של נישואין נחשב כרצוי ואף כאידיאל, אך למעשה נישואין שניים נחשבו כחיוביים, ואף יותר מכך: הייתה זו הזכות ואף החובה של אדם בוגר - גבר כאשה - להיות בקשרי נישואין. קאטו הצעיר שהציג את עצמו כדוגמה ומופת לחיים מוסריים אפשר לאשתו ההרה, מרסיה, להתגרש ממנו ולהנשא להורטניוס במקום להציע את בתו הצעירה ככלה לנואם בנן הששים ! קאטו נישא בשנית בטקס בלא רשמיות מיוחדת. נשים הפכו לעיתים מושא ללעג אם נישאו בתכיפות והואשמו בקפריזיות או בתיאבון מיני מוגבר.

גירושין
[עריכת קוד מקור | עריכה]

גירושין היו עניין חוקי אך יחסית לא רשמי, שבעיקרו תיאר מצב שבו אישה עזבה את בית בעלה ולקחה בחזרה את הנדוניה שלה. לפי ההיסטוריון ולריוס מקסימוס, גירושין התרחשו כבר בשנת 604 לפנה"ס או קודם לכן, והם מעוגנים בחוקי שנים עשר הלוחות (449 לפנה"ס בערך).

גירושין היו מקובלים מבחינה חברתית אם בוצעו במסגרת הנורמות החברתיות (mos maiorum). בתקופתם של קיקרו ויוליוס קיסר, גירושין היו נפוצים יחסית ו"נטולי בושה", והיו נושא לרכילות ולא לחרפה חברתית[31]. אולם במקום אחר נטען כי הגירושין הראשונים התרחשו רק בשנת 230 לפנה"ס, אז מציין דיוניסיוס מהליקרנסוס כי ספוריוס קרוויליוס, איש של מעלה, היה הראשון שהתגרש מאשתו" על רקע עקרות..

במהלך התקופה הקלאסית של המשפט הרומי (הרפובליקה המאוחרת והפרינקיפט), גבר או אישה יכלו לסיים נישואים פשוט בגלל שהוא או היא רצו בכך, וללא סיבה אחרת. רק אם האישה הצליחה להוכיח שבן הזוג חסר ערך, הילדים נשארו בחזקתה, מכיוון שהרכוש נשמר על ידי בני הזוג בנפרד במהלך הנישואין, גירושין מנישואים "חופשיים" היו הליך קל מאוד.

פילגשים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סצנה מנשף. ציור קיר מ - Casa dei Casti Amanti בפומפיי המאה ה-1

פילגש הוגדרה בחוק הרומי כאישה שחיה במערכת יחסים מונוגמית קבועה עם גבר שאינו בעלה. לא היה שום קלון בלהיות פילגש או לחיות עם פילגש, ופילגש יכולה להפוך לרעיה[32]. ניתן היה להחליף מתנות בין פילגש לגבר, שבניגוד לזוגות נשואים ששמרו על הפרדת רכוש מוגדרת יותר.

מצב של פילגשות נבחר לעיתים כאשר אי השוויון במעמד החברתי היווה מכשול לנישואין. למשל, גבר במעמד הסנאטורי ואישה שהייתה נחותה חברתית, כמו אישה שהייתה שפחה משוחררת או מי שהיה לה רקע מפוקפק של עוני או זנות. אם שני שותפים היו חסרי זכות לנישואין חוקיים, זכויות הפילגש היו שונות ממעמד האשה הנשואה בעיקר היה שונה מעמדם של הילדים שנולדו מהקשר. הילדים שויכו למעמד החברתי של אמם, ולא, כמקובל, של אביהם.

התעללות במשפחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק הרומי הקלאסי לא התיר התעללות של בעל באשתו, אולם, כמו בכל פשע אחר, חוקים נגד התעללות במשפחה אינם מונעים זאת. קאטו האב אמר, על פי הביוגרף שלו פלוטרכוס, "האיש שהכה את אשתו או ילדו הניח ידיים אלימות על הקדוש ביותר שבקדושה". מאדם במעמד נכבד בתקופת הרפובליקה הרומית היה צפוי שיתנהג בצורה מתונה כלפי אשתו ויגדיר את עצמו כבעל טוב. הכאת אישה הייתה עילה מספקת לגירושין או לתביעה משפטית אחרת נגד הבעל[33].

התעללות במשפחה נכנסת לתיעוד ההיסטורי בעיקר כאשר היא כרוכה בהפרזות בוטות של האליטה. על פי החשד, הקיסר נירון רצח את אשתו הראשונה (ואחותו החורגת) קלאודיה אוקטביה (אנ') לאחר עינויים ומאסר. נירון התחתן אז עם פילגשו ההריונית פופיאה סאבינה, שבעט בה למוות בגלל שביקרה אותו[34]. היסטוריונים מודרניים מאמינים שפופיאה מתה בגלל הפלה או לידה, ושהסיפור הוגזם כדי להשמיץ את נירון. ייתכן גם שהקיסר קומודוס הרג את אשתו ואת אחותו[35].

אמהות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אשה מניקה את בנה בנוכחות בעלה. תבליט על סקרופאג. שיש, המאה השנייה לספירה. מוזיאון הלובר, פריז

ציפו מנשים רומיות להביא ילדים לעולם, אך נשות האצולה, שהורגלו במידה מסוימת של עצמאות, גילו נטייה גוברת להימנע מתפקוד אימהי מסורתי. עד המאה ה-1 לספירה, רוב נשות העילית נמנעו מלהניק בעצמן ושכרו מניקות. מנהג זה לא היה נדיר כבר במאה ה-2 לפני הספירה, כאשר המחזאי הקומי פלאטוס מזכיר מניקות[36]. מכיוון שחלב אם נחשב הטוב ביותר עבור התינוק[37], נשות אצולה עדיין עשויות היו לבחור להניק אלא אם כן סיבות פיזיות מנעו זאת. אם אישה בחרה שלא להניק את ילדה שלה, היא יכלה לבקר ב-Columna Lactaria ("עמוד החלב"), שם הורים עניים יכלו להשיג חלב ממניקות כצדקה והורים אמידים יותר יכלו לשכור מינקת. סופר כי ליסיניה, אשתו של קאטו הזקן הניקה לא רק את בנה, אלא לפעמים גם תינוקות של עבדים שלה, כדי לעודד "חיבת אחים" בקרבם[38]. בתקופת טקיטוס, הנקה על ידי גבירות מהאליטות זכתה לאידיאליזציה כמעשה שיש בו שחזור המידות התרומיות של העבר הרחוק.

משפחות גדולות לא היו הנורמה בקרב האליטה אפילו בתקופת הרפובליקה המאוחרת; משפחתו של פובליוס קלודיוס פולכר, שהיו לו לפחות שלוש אחיות ושני אחים, נחשבה יוצאת דופן[39]. שיעור הילודה בקרב בני האצולה ירד עד כדי כך שהקיסר הרומי הראשון אוגוסטוס העביר שורה של חוקים שנועדו לעודד את הילודה. חוקים אלה סיפקו כיבודים מיוחדים לנשים שילדו לפחות שלושה ילדים (ה-ius trium liberorum)[40]. על נשים לא נשואות, גרושות, אלמנות או עקרות נאסר לרשת[41] רכוש, אלא אם כן נאמר כך בצוואה.

נשים רומיות זכו להערכה לא רק בגלל מספר הילדים שילדו, אלא גם בזכות חלקן בגידול ובחינוך הילדים כך שיהפכו לאזרחים טובים. כדי לגדל ילדים לחיים מוצלחים, אם רומאית למופת הייתה צריכה לקבל השכלה טובה בעצמה. אחת הנשים הרומאיות המפורסמות ביותר בכוחן והשפעתן כאם הייתה קורנליה, אמם של האחים הגראקכים (אנ'). יוליוס קיסר, שאביו מת כשהיה נער צעיר, היה קרוב מאוד לאמו, אורליה. כוחה הפוליטי של אורליה היה חיוני במניעת הוצאתו להורג של בנה בן ה-18 במהלך החיסולים שביצע סולה ביריביו.

חיי יום יום

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית משפחת ויטו בפומפיי, לאחר רסטורציה
שיחת שכנות. ציור שמן של סטפן באקאלוביץ', 1885

נשים במעמד האצולה ניהלו משק בית גדול ומורכב. משפחות עשירות החזיקו לעיתים קרובות מספר בתים בבעלותם ואחוזות כפריות עם עשרות ואפילו מאות עבדים - שחלקם היו משכילים ומיומנים מאוד - מה שיכול להיות שווה ערך לניהול תאגיד קטן. וזאת בנוסף לאחריות החשובה מבחינה חברתית-פוליטית לאירוח אורחים, לקוחות וביקור נכבדים מחו"ל, הבעל ערך את פגישות הבוקר העסקיות שלו בבית[42]. הבית (domus) היה גם מרכז הזהות החברתית של המשפחה, כשדיוקנאות אבות המשפחה הוצגו באולם הכניסה ("אטריום"). מכיוון שגברים קרייריסטים מהאצולה היו רחוקים מהבית במערכה צבאית או בתפקיד מנהלי בפרובינקיה, לפעמים במשך שנים בכל פעם, התחזוקה והניהול של רכוש המשפחה וההחלטות העסקיות הושארו לרוב בידי הנשים. לדוגמה, בעוד יוליוס קיסר היה רחוק מרומא במהלך שנות ה-50 לפני הספירה, אשתו קלפורניה הייתה אחראית לדאוג לנכסיו. כאשר אובידיוס, שנחשב למשורר הגדול ביותר של רומא, הוגלה על ידי אוגוסטוס בשנת 8 לספירה, ניצלה אשתו קשרים חברתיים ותמרונים משפטיים כדי להחזיק ברכוש המשפחה, שבו הייתה תלויה פרנסתם[43]. אובידיוס הביע את אהבתו והערצתו אליה בשירה שכתב בזמן גלותו. חסכנות, הסתפקות במועט וצניעות היו הסגולות שבהן השתבחה המטרונית[44].

אחת המשימות החשובות ביותר של הנשים הייתה הפיקוח על ייצור הבגדים. בתקופה הרומית הקדומה, טווית צמר היה עיסוק ביתי מרכזי והעיד על עצמאותה של המשפחה, שכן הצמר יוצר באחוזותיה, אפילו בסביבה עירונית. צמר היה לעיתים קרובות סמל לחובותיה של אישה, וכישור ופלך מופיעים על מצבות קבורה של נשים כדי להראות שהיו מטרוניתות טובות ומכובדות. אפילו נשים מהמעמדות העליונים היו אמורות לדעת לטוות ולארוג כדי להפגין בכך כבוד לאבותיהן הכפריים - מנהג שליוויה השתדלה להתהדר בו.

בעסקים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אחד המאפיינים המסקרנים ביותר של העידן הזה," ציין החוקר הקלאסי הצרפתי גסטון בויסייר, "היה שהנשים מנהלות עסקים ומתעניינות בספקולציות כמו הגברים. הן עוסקות בניהול האחוזות שלהן, בהשקעות כספים, לקיחת הלוואות ומתן הלוואות. אנו מוצאים אשה אחת בין נושיו של קיקרו, ושתיים בין בעלי החוב שלו". למרות שהחברה הרומית לא אפשרה לנשים להשיג כוח פוליטי רשמי, היא אפשרה להן להיכנס לעסקים[45].

שתי נשים וגבר עובדים במפעל לצביעת בגדים. ציור קיר מחנות בפומפיי המאההראשונה לספירה. המוזיאון הארכאולוגי בנאפולי

גם נשים עשירות לא היו אמורות להיות בטלות. בקרב בני האצולה, נשים כמו גברים הלוו כסף לעמיתיהם כדי להימנע מלפנות למלווה כספים. כשפליניוס הזקן שקל לקנות אחוזה, הוא לקח הלוואה מחמותו כערבות ולא כאופציה[46]. נשים גם הצטרפו למימון פרויקטים ציבורים, כפי שמתועד תדיר בכתובות בתקופת הקיסרות, כמו כתובת המציינת את נדיבותה של גבירה בשם פוליטה במימון השיפוץ של הגימנסיון בסרדיס[47].

בניגוד לאחזקת קרקע, התעשייה לא נחשבה למקצוע מכובד למעמד הסנטורי. קיקרו הציע שסוחר הרוצה לזכות בכבוד צריך לקנות אדמה. אולם תפיסות אלו השתנו במהלך תקופת האימפריה, וקלאודיוס יזם חקיקה שתעודד את המעמדות הגבוהים לעסוק בספנות. נשים מהמעמדות הגבוהים מתועדות כבעלות ומנהלות של תאגידי ספנות.

המסחר והייצור אינם מיוצגים היטב בספרות הרומית, אשר הופקה בעיקר על ידי האליטה ועבורה, אך כתובות על מצבות קבורה מתעדות לעיתים את מקצוע הנפטר, כולל נשים. ידוע כי נשים החזיקו והפעילו מפעלים לייצור לבנים[48]. אישה עשויה הייתה לפתח מיומנויות כדי להשלים את המקצוע של בעלה, או לסייע בניהול העסק שלו. עם זאת נראה שנשים שהיו בבעלותן עסקים היו חריגות. חוקים בתקופת הקיסרות שנועדו להעניש נשים על ניאוף פטרו את אלה "שיש להם אחריות על עסק או חנות" מהעמדה לדין.

רקדנית ברצפת מוזאיקה ב־Villa Romana del Casale, המאה הרביעית

עיסוקים מקובלים לאישה היו מינקת, שחקנית, רקדנית או אקרובטית, זונה ומיילדת - שלא כולם נחשבו למכובדים. זונות, לוליניות ושחקניות, תוארו במילות גנאי. כתובות מצביעות על כך שאישה שהייתה מינקת הייתה גאה למדי בעיסוקה. נשים יכלו להיות סופרות ומזכירות, כולל "בנות שהוכשרו לכתיבה יפה", כלומר קליגרפיות. פליניוס מציג רשימה של אמניות וציוריהן.

רוב הרומאים חיו ב"אינסולות" (בנייני דירות), ובאלה ששכנו המשפחות הפלבאיות והלא-אזרחיות בדרך כלל לא היו מטבחים. הצורך לקנות אוכל מוכן גרם לכך שאוכל מוכן היה עסק משגשג. רוב העניים הרומאים, בין אם הם גברים או נשים, צעירים או מבוגרים, התפרנסו מעבודתם.

בפוליטיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנשים הייתה נוכחות מוגבלת בפוליטיקה שבמרחב הציבורי. רק גברים אזרחים יכלו לכהן במשרות הפוליטיות או כשופטים או להשתתף בבחירות אליהן. לנשים רבות היו זכויות אזרח, אך לאף אחת לא הייתה זכות הצבעה, ללא קשר לעושרה או למעמדה בחברה. עם זאת נשים באליטה החברתית יכלו לתמרן או לשכנע את בעליהן ודרכם להפעיל השפעה פוליטית ובמקרים מסוימים אף לשלוט. ההיסטוריון רונלד סיים מציין, בהתייחס לפוליטיקה ברפובליקה המאוחרת, כי "לא ניתן היה לרמות את בנות האצולה (ה"נוביליטאס") שהבינו את הכוח הסמוי אך הממשי הנובע מהשפעה פוליטית. הן נחשבו בפוליטיקה של רומי אף יותר מהסנאטור הממוצע..."[49] ההיסטוריון הרומי ליוויוס מתאר את המאבק הציבורי שיצאו אליו נשות רומא לאחר שנחקק חוק Sumptuary Lex Oppia שהטיל מגבלות ואיסורים רבים על חייהן כחלק מניסיון לקצץ בהוצאות המדינה בזמן משבר המלחמות הפוניות. הקנסור קאטו (234–149) תיאר את המטרוניות הרומאיות, שהפגינו יחד נגד החוק ברחובות רומא, כ"צבא של נשים" המבקשות לערער את סמכות המגדר הגברי ואת מעמד הסנאטורים ואפילו את עצם קיומה של רומא, מתוך רדיפה בלתי מרוסנת אחר הזכות לבזבז - שאותה הוא תיאר כמחלה חשוכת מרפא המיוחדת לנשים[50].

אפיאנוס מספר על גבורתן של נשים שהצילו את בעליהן במהלך מלחמות האזרחים בסופה של הרפובליקה. כתובת הידועה בשם Laudatio Turiae משמרת הספד של בעל על אשתו, שבמהלך מלחמת האזרחים, בעקבות מותו של יוליוס קיסר סיכנה את חייה וויתרה על תכשיטיה כדי לשלוח תמיכה לבעלה בגלות[51]. שניהם שרדו את התקופה הסוערת כדי ליהנות מנישואים ממושכים. לעומתם, סופה של פורשיה, בתו של קאטו הצעיר ואשתו של ברוטוס, היה טרגי אבל (בעיני בני זמנה) הירואי: היא התאבדה כשהרפובליקה התמוטטה, בדיוק כפי שעשה אביה.

דמותה של פולביה אנטוניה על מטבע שהוטבע בפריגיה. פולוויה, בת למשפחה אריסטוקרטית, הייתה מעורבת מאוד בפוליטיקה הרומית במאה הראשונה לפנה"ס. בעלה השלישי היה מרקוס אנטוניוס.
פסל שיש של ליוויה דרוסילה, אשתו של אוגוסטוס והאשה המשפיעה ביותר ברומא. המא ה ה-1 לספירה, מוזיאון הלובר, פריז

עלייתו של אוגוסטוס לשלטון בלעדי בעשורים האחרונים של המאה ה-1 לפני הספירה גרעה מכוחם של בעלי התפקידים הפוליטיים ושל האוליגרכיה המסורתית, אך לא הפחיתה וללא ספק אף הגדילה את ההזדמנויות שהיו לנשים, כמו גם לעבדים ולעבדים משוחררים להפעיל השפעה מאחורי הקלעים[52]. אשתו של אוגוסטוס, ליוויה דרוסילה אוגוסטה (58 לפנה"ס - 29 לספירה), הייתה האישה החזקה ביותר באימפריה הרומית המוקדמת, שפעלה כמה פעמים כעוצרת ובאופן עקבי כיועצת נאמנה. כמה נשים מהמשפחה הקיסרית, כמו נינתה של ליוויה ואחותה של קליגולה, אגריפינה הצעירה, זכו להשפעה פוליטית כמו גם לבולטות ציבורית[17].

נשים השתתפו גם במאמצים להפיל קיסרים, בעיקר למען רווח אישי. זמן קצר לאחר מות אחותו של קליגולה, דרוסילה, האלמן שלה מרקוס אמיליוס לפידוס ואחיותיה אגריפינה הצעירה וליווילה קשרו קשר להפיל את קליגולה. העלילה התגלתה, ולפידוס הוצא להורג. אגריפינה וליווילה הוגלו, וחזרו מהגלות רק כאשר דודם מצד אביהם, קלאודיוס, עלה לשלטון לאחר רצח קליגולה בשנת 41 לספירה. אשתו השלישית של קלאודיוס, ולריה מסלינה קשרה קשר עם גאיוס סיליוס להפיל את בעלה בתקווה לתפוס את השלטון ביחד עם מאהבה.

טקיטוס סיפר על האישה אפיקריס על חלקה בקשר פיסו שנועד להפיל את נירון קיסר, כשניסתה להשיג את תמיכת הצי הרומי ונעצרה[53] ברגע שהמזימה נחשפה, היא לא הסגירה את הקושרים למרות העינויים שעברה, בניגוד לסנטורים, שלמרות עונו חשפו את פרטי הקשר. טקיטוס גם משבח את Egnatia Maximilla על שהקריבה את הונה כדי לעמוד לצד בעלה ההחף מפשע כנגד נירון.

על פי ההיסטוריה אוגוסטה, הקיסר אלאגבאלוס הורה לאמו או לסבתו לקחת חלק בדיונים של הסנאט. המחבר התייחס לכך כאחת השערוריות הרבות של אלגבאלוס, ומציין כי המעשה הראשון של הסנאט לאחר מותו היה להחזיר את האיסור על נוכחות נשים בדיוני הסנאט. על פי אותו חיבור, אלגאבאלוס גם הקים סנאט לנשים בשם senaculum, שחוקק כללים מפורטים מאוד הקובעים את ההתנהגות הציבורית הראויה למטרוניתות, כולל תכשיטים, ביגוד, מרכבות ופריטים אישיים שונים. על פי טקיטוס (אנאלס, 13), אגריפינה הצעירה, אמו של נירון, הקשיבה לדיוני הסנאט, כשהיא מוסתרת מאחורי מסך.

נשים וצבא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוגוסטוס הוציא אל מחוץ לחוק נישואין של חיילים רגילים, מה שכנראה הביא לכך שילדיהם של חיילים שנשאו נשים בזמן ששירתו בפרובינקיות מרוחקות לא הוכרו במשפט הרומי[54]. כעבור מאתיים שנה, האיסור בוטל ונשות קנטוריונים וילדיהם חיו איתם במבצרים שעל גבולות הפרובינקיות. נעליים במידות של נשים וילדים נמצאו סמוך מאוד לחומת אדריאנוס[55], באותו אתר, נמצאו תעודות שחרור צבאיות מברונזה, המעניקות אזרחות לאחר 25 שנות שירות ומזכירות נשים וילדים. בגרמניה התגלו בחפירות ארכאולוגיות באתר צבאי סיכות ונעליים לנשים. עמוד טראיאנוס מתאר שש נשים בין החיילים בטקס צבאי של העלאת קורבנות[56].

חיים דתיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים נכחו ברוב הפסטיבלים והטקסים הדתיים ברומא. טקסים מסוימים דרשו במיוחד נוכחות של נשים, אך ייתכן שהשתתפותן הייתה מוגבלת. ככלל נשים לא השתתפו בהעלאת קורבנות של בעלי חיים, שהיו החלק המרכזי של רוב הטקסים הציבוריים הגדולים[57], אם כי לא בשל איסור אלא מכיוון שרוב הכוהנים שעמדו בראש דת המדינה היו גברים.

עם זאת, טקסים מסוימים נערכו רק על ידי נשים, למשל, הטקסים של האלה הטובה (Bona Dea)[58]. שש הנשים שכיהנו בתפקיד הווסטליות היו "הכהונה המקצועית במשרה מלאה" היחידה של רומא[59]. Sacerdos, {ברבים sacerdotes}, הייתה המילה הלטינית לכהן משני המינים. תארים דתיים לנשים כוללים sacerdos, לעיתים קרובות ביחס לאלוהות או מקדש, כגון sacerdos Cereris או Cerealis, "כוהנת קרס", תפקיד שמעולם לא החזיק בו גבר[60]; מגיסטרה, כוהנת גדולה, מומחית או מורה לענייני דת; ומיניסטרה, עוזרת אישה בשירות לאלוהות. מגיסטר או מיניסטרה היו אחראים לתחזוקה שוטפת של הפולחן. עדות העיקרית לכהונות אלו מופיעה בכתובות, ולעיתים קרובות לא מצוין בהן מצבה המשפחתי של האישה[61].

פסל של הכוהנת הווסטלית הגדולה פלאוויה פובליקה במקדש הווסטליות בפורום רומנום. כתובת הקדשה על העמוד. אמצע המאה ה-3.

הווסטליות היו בעלת מעמד דתי ייחודי, וגם מעמד ציבורי ופריבילגיות. הן יכלו להפעיל השפעה פוליטית ניכרת וגם לצבור עושר ניכר[62]. הכוהנת הווסטאלית שוחררה מסמכותו של אביה עם כניסתה לתפקיד. בחברה הרומית הארכאית, הכוהנות האלו היו הנשים היחידות שלא נדרשו להיות תחת אפוטרופסות חוקית של גבר, והיו כפופות רק לכהן הגדול הפונטיפקס מקסימוס. נדר הבתולין שלהן שחרר אותן מהחובה המסורתית להתחתן ולגדל ילדים, אך הפרתו גררה עונש כבד: וסטאלית שנמצא שטימאה את משרתה והפרה את נדר הבתולין קיבלה מעט מזון ומים ונקברה בחיים. עצמאותן של הווסטליות התקיימה אפוא בכפוף לאיסורים שהוטלו עליהן. בנוסף לעריכת טקסים דתיים מסוימים, הווסטליות השתתפו, לפחות באופן סמלי, בכל טקס העלאת קורבנות רשמי, שכן הן היו אחראיות על הכנת החומרים הנדרשים לפולחן. נראה שהווסטלייות שמרו על המעמד המיוחד הדתי והחברתי שלהן גם במאה ה-4 לספירה, עד שהקיסרים הנוצרים פיזרו את המסדר[62].

בכמה משרות כהונה נשאו במשותף זוגות נשואים. נישואין היו דרישה מחייבת עבור הפלמן דיאליס, הכהן הגדול של יופיטר. לאשתו, הפלמיניקה דיאליס, היה לבוש כוהני ייחודי משלה, וכמו בעלה הוטלו עליה איסורים מחשש למעשי כישוף. הפלמיניקה הייתה אולי מקרה חריג של אישה שהקריבה קורבנות בעלי חיים; היא העלתה איל כקורבן ליופיטר בכל יום תשיעי. בני הזוג לא הורשו להתגרש, ואם הפלמיניקה מתה, היה על האלמן להתפטר מתפקידו. כמו הפלמיניקה דיאליס, הרג'ינה סאקרורום, "מלכת הטקסים הקדושים", לבשה לבוש טקסי ייחודי והקריבה קורבנות בעלי חיים. היא הקריבה ליונו זרעונים או טליה ביום הראשון של כל חודש. כמה reginae sacrorum מתועדות בכתובות. הרג'ינה הייתה אשתו של הרקס סאקרורום, "מלך הטקסים הקדושים", כהונה ארכאית שנחשבה בתקופה המוקדמת כיוקרתית אפילו יותר מהפונטיפקס מקסימוס[63].

משרות רשמיות ציבוריות אלה לנשים סותרות את התפיסה הרווחת שנשים ברומא העתיקה לקחו חלק רק בדת פרטית או ביתית. הכהונה הכפולה של זכר-נקבה משקפת, אולי, את הנטייה הרומית לחפש השלמה מגדרית בתוך הספירה הדתית; רוב הכוחות האלוהיים מיוצגים הן על ידי אלוהות זכרית והן על ידי אלוהות נקבית, כפי שניתן לראות בזוגות אלוהיים כמו ליבר וליברה. שנים עשר האלים העיקריים הוצגו כשישה זוגות מאוזנים בין המינים, והדת הרומית חרגה ממסורת העמים ההודו אירופיים בהתקנת שתי אלות בשלישיית האלים הפטרונית העליונה שלה, יונו ומינרווה יחד עם יופיטר. שלישייה זו "היוותה את ליבת הדת הרומית"[64].

מהרפובליקה האמצעית ואילך מתאפיינת העיר רומא במגוון דתי. דתות רבות שלא היו חלק מהפולחן הממלכתי הקדום של רומא הציעו תפקידי מנהיגות לנשים, ביניהן פולחן איזיס והפולחן של המגנה מאטר - האם הגדולה. בכתובת שהייתה במקדש המגנה מאטר, ליד האתר הנוכחי של בזיליקת פטרוס הקדוש[65], נזכר התואר sacerdos maxima "לכוהנת הגדולה של המקדש".

למרות שהם מתועדים פחות מאשר הדת הציבורית, פולחנים של דתות פרטיות התייחסו להיבטים של החיים שהיו בלעדיים לנשים. בתקופה שבה שיעור תמותת התינוקות היה כ-40 אחוזים, היה ביקוש גדול לעזרה אלוהית כדי לעבור בשלום את הלידה, שהייתה אירוע מסכן חיים וכנגד הסכנות האורבות לחיי תינוקות. הקריאות לעזרה כוונו לאלות יונו, דיאנה, קרס ושלל ישויות אלוהיות האחראיות על לידה וגידול ילדים. קרס הייתה אלה משמעותית מבחינת גידול ילדים אבל גם בחינוך הבת להיות אם ואישה טובה. מערכת היחסים של קרס עם בתה שלה שימשה דוגמה לאופן שבו אמהות רומיות צריכות לגדל את בנותיהן.

בין סופרים גברים יש הבדלים ניכרים בתיאור דתיותן של נשים: חלקם מציגים נשים כמודלים למידות טובות רומיות ולמסירות אך גם כנוטות מטבען לדבקות דתית מוגזמת, למשיכה למעשי כשפים ולאמונות טפלות. הרומאים חשדו בטקסים דתיים סודיים, וקיקרו הזהיר כי נשים לא יבצעו קורבנות ליליים, למעט אלו שנקבעו בשם העם הרומי, לטובת הציבור[66].

פעילויות חברתיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשים משחקות במשחקי חברה וזוכות בעיטור ענפי תמר בתחרויות. פסיפס בווילה הרומאית בקזאלה, סיציליה, המאה ה-4.
ארוחת ערב מוזיקלית בהשתתפות נשים בלבד. פרסקו בפומפיי, המאה 1 לספירה. המוזיאון הארכיאולווגיה בנאפולי

נשים עשירות הוסעו בעיר באפריון שנישא על ידי עבדים[67]. נשים התאספו על בסיס יומי כדי להיפגש עם חברות, להשתתף בטקסים דתיים במקדשים או לבקר במרחצאות. למשפחות העשירות ביותר היו מרחצאות פרטיים בבית, אבל רוב האנשים הלכו לבתי מרחץ לא רק כדי להתרחץ אלא כדי להתרועע, שכן המתקנים הגדולים יותר הציעו מגוון שירותים ופעילויות פנאי, ביניהן אפשר היה למצוא גם מין מזדמן. אחת השאלות המסקרנות ביותר על חיי החברה הרומאים היא האם המינים התרחצו יחד בפומבי. עד הרפובליקה המאוחרת, עדויות מצביעות על כך שנשים התרחצו בדרך כלל באגף או במתקן נפרד, או שלנשים ולגברים נקבעו זמנים שונים. אבל יש גם עדויות ברורות מהרפובליקה המאוחרת ועד לעליית הנצרות באימפריה המאוחרת לרחצה מעורבת. כמה חוקרים סברו שרק נשים מהמעמד הנמוך התרחצו עם גברים, או נשים במעמד מוסרי מפוקפק, כמו בדרניות או זונות, אבל קלמנס מאלכסנדריה ראה שניתן לראות נשים מהמעמדות החברתיים הגבוהים ביותר בעירום במרחצאות. אדריאנוס אסר רחצה מעורבת, אך נראה שהאיסור לא החזיק מעמד. ככל הנראה, המנהגים השתנו לא רק לפי זמן ומקום, אלא לפי מתקן, כך שנשים יכלו לבחור בהפרדה לפי מגדר[68].

נשים יכלו להיות נוכחות וצופות בדיונים בפורום, במשחקים הציבוריים ("לודי"), במרוצי מרכבות ומופעי תיאטרון. עד הרפובליקה המאוחרת, הן השתתפו בקביעות במסיבות ארוחת ערב, אם כי בתקופות קדומות יותר נשות הבית סעדו יחד בנפרד[67]. שמרנים כמו קאטו הקנסור (234–149 לפנה"ס) טענו שלא ראוי לנשים לקחת תפקיד פעיל יותר בחיים הציבוריים; תלונותיו מצביעות על כך שאכן חלק מהנשים הביעו את דעותיהן במרחב הציבורי[69].

היו גנרלים רומאים שלקחו את נשותיהם למסעות צבאיים, למרות שלא עודדו נוהג זה. אמו של קליגולה, אגריפינה הבכורה, ליוותה לעיתים קרובות את בעלה גרמאניקוס במסעותיו בצפון גרמניה, והקיסר לעתיד קלאודיוס נולד בגאליה מסיבה זו. נשים עשירות עשויות היו לסייר באימפריה ולעיתים קרובות להשתתף או לצפות במקומות שונים בטקסים דתיים מקומיים או באירועי בידור המתאימים למעמדן ולרקע שלהן. נשים עשירות נסעו אל מחוץ לעיר במהלך הקיץ כשרומא התחממה מדי[70].

לבוש וקישוט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פסל ראש של מטרונית בתקופה הפלאבית עם פאה מוגזמת במיוחד. מחצית שנייה של המאה ה-1. Rome, Capitoline Museums, Palazzo Nuovo

,

נשים ברומא העתיקה הקפידו מאוד על המראה החיצוני שלהן, אף על פי שראוותנות מופרזת זכתה לגינוי. הן השתמשו במוצרי קוסמטיקה והכינו מרקחות שונות לטיפוח העור. נשים השתמשו בגיר לבן או בארסן כדי להלבין את פניהן, או באודם עשוי עופרת או כרמין כדי להוסיף צבע ללחיים וכן השתמשו בעופרת כדי להדגיש את עיניהן. הן בילו זמן רב בסידור שיערן ולעיתים קרובות צבעו אותו בשחור, אדום או בלונד. הן גם חבשו פאות באופן קבוע.

פרסקו של אשה המסדרת את שערה בזמן שהיא מתפשטת. Villa of Arianna at Stabiae, המוזיאון הארכאולוגי של נאפולי

מטרוניות לבשו בדרך כלל שתי טוניקות פשוטות כבגדים תחתונים ועליהם סטולה. ה"הסטולה" הייתה שמלה לבנה ארוכה שנכרכה במותן וירדה על רגליה של הלובשת אותה, מוחזקת באמצעות סוגרים בכתף. נשים עשירות יותר קישטו "את הסטולה" שלהן עוד יותר. כשיצאה מהבית אישה לבשה "פאלה" (פפלוס) מעל ה"סטולה" שלה, שהייתה מוחזקת על ידי סוגר בכתף. נשים צעירות לא הורשו ללבוש "סטולה", ובמקום זאת לבשו טוניקות. זונות ונשים שנתפסו בניאוף לבשו טוגה גברית. נשים עשירות ענדו תכשיטים ואבני חן כמו אמרלד, תרשיש, אופאל ופנינים ששובצו בעגילים, בשרשראות, ובטבעות ולפעמים נתפרו על הנעליים והבגדים שלהן[71].

בעקבות התבוסה הרומית בקרב קאנאי, הביא המשבר הכלכלי לחקיקת לקס אופיה (אנ') (215 לפני הספירה) שנועד להגביל את הפזרנות האישית והציבורית. החוק הגביל את הנשים בהחזקה ובהצגה של זהב וכסף, בגדים יקרים ובשימוש "מיותר" במרכבות ובאפיריונים. הניצחון על קרתגו הציף את רומא בעושר ובשנת 195 לפנה"ס נידון החוק מחדש. קאטו הקנסור, טען לשמירתו כדי להבטיח שהמוסר האישי והריסון העצמי ישמרו. וכי העדר בקרה על פינוק ויוקרה. מעורר את הקנאה והעלבון של מיעוטי האמצעים, ולכן מפלג את החברה. נשים רומאיות, לדעתו של קאטו, הראו בבירור שלתאבונן אין גבולות, ויש לרסן אותו. מספר גדול של מטרוניות רומאיות חשבו אחרת, והביעו מחאה ציבורית מרוכזת. בשנת 193 לפני הספירה בוטלו החוקים: התנגדותו של קאטו לא פגעה בקריירה הפוליטית שלו. מאוחר יותר, בשנת 42 לפנה"ס, נשים רומאיות, בראשות הורטנסיה, הפגינו בהצלחה נגד חוקים שנועדו להטיל מס על נשים רומאיות, תוך שימוש בטיעון של אין מיסוי ללא ייצוג. ניתן למצוא גם עדויות להפחתה בהגבלות מותרות כמו אחד ממכתבי פליניוס מופנה לאישה פומפיה סלרינה המשבח את המותרות שהיא שומרת בווילה שלה[72].

דימוי גוף

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתבסס על האמנות והספרות הרומית, שדיים קטנים וירכיים רחבות היו מבנה הגוף האידיאלי עבור נשים שנחשבות מושכות על ידי גברים רומאים[73]. האמנות הרומית מתקופת אוגוסטוס מציגה נשים עם בטן מלאה ושדיים מעוגלים, זונות מתוארות באמנות האירוטית הרומית עם גוף בשרני וירכיים רחבות[74]. לעיתים קרובות שדיהן מכוסים ב"סטרופיום" (מעין חזיית סטרפלס) וגם כשהן עירומות ומבצעות אקטים מיניים. שדיים גדולים זכו ללעג או הוצגו או כסימן לזקנה[75]. נערות צעירות לבשו "סטרופיום" מתוך אמונה שהוא יעכב את צמיחת השדיים, ומנהג של עיסוי השדיים עם רוש, שהחל בעוד אישה עדיין בתולה, נחשב כמונע צניחה[76]. השדיים זוכים לתשומת לב מועטה יחסית באמנות ובספרות אירוטיות כמוקד מיני; השד היה קשור בעיקר לתינוקות יונקים ולתפקיד האישה כאם. בזמנים של לחץ רגשי קיצוני, כמו אבל או שבי בזמן מלחמה, נשים עלולות לחשוף את שדיהן כמחווה אפוטרופית[77].

גינקולוגיה ורפואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המידע הרפואי של הקורפוס ההיפוקרטי לגבי גוף האשה ופגיעותו לא נתן מענה מספק לצרכיהן של נשים בתקופה ההלניסטית והרומית, כאשר נשים ניהלו חיים פעילים ולעיתים קרובות התערבו בתכנון המשפחה[78]. קיום יחסי מין, הריון ולידה נתפסו לא רק כמרכזיים לבריאות האישה, אלא נחשבו לסיבת קיומה של הפיזיולוגיה הנשית; לגברים, לעומת זאת, הומלץ לנהוג במתינות בהתנהגותם המינית, מכיוון שהיפר-מיניות תגרום למחלות ועייפות. אמנוריאה נחשבה בתקופה הרומית כגורם לעקרות, והוכרה על ידי רוב הסופרים הרפואיים הרומאים כתוצאה של עיסוק פיזי אינטנסיבי לפרקי זמן ממושכים. האיזון בין אוכל, פעילות גופנית ופעילות מינית נחשב לבחירה נכונה לנשים. ההנחה שאימון אינטנסיבי עלול לגרום לאמנוריאה מרמזת שהיו נשים שעסקו בפעילויות כאלה.

בעידן הרומי, סופרים רפואיים עודדו פעילות גופנית של נשים הן בעת מחלה והן בבריאות. סורנוס ממליץ לשחק בכדור, לשחות, ללכת, לקרוא בקול רם, להשתמש בכלי רכב ולנסוע כבילוי, כדי קדם בריאות כללית טובה. בבחינת הגורמים להיעדר ילדים, כותבים גינקולוגיים מאוחרים מצביעים על עקרות אצל גברים במקום להניח פגם כלשהו באישה בלבד[79]. היפר-מיניות הייתה אמורה להימנע על ידי נשים וגברים. דגדגן מוגדל, כמו פאלוס גדול מדי, נחשב לתסמין של מיניות מוגזמת. למרות שסופרים רפואיים הלניסטים, רומיים ואחרים מתייחסים לכריתת הדגדגן כמנהג "מצרי", מדריכים גינקולוגיים בתקופת האימפריה הנוצרית בשלהי העת העתיקה הציעו טיפול בהיפר-מיניות על ידי ניתוח או לידה חוזרת[80].

עבדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
משרתת (שפחה) מסרקת גבירה. קופידון מחזיק במראה. ציור קיר ב-misteri iniziatici בפומפיי, המאה ה-1

שפחה משוחררת הייתה חייבת תקופת שירות לבעליה לשעבר, שהפך לפטרונה. ניתן היה להסכים על כך כתנאי מוקדם לשחרור. לפטרון היו חובות בתמורה, כגון תשלום עבור השירותים האמורים וסיוע בעניינים משפטיים. יחסי הפטרון-לקוח היו אחד מהמבנים החברתיים הבסיסיים של רומא העתיקה, ואי מילוי התחייבויות הביא לביקורת ולגינוי.

לנשים משוחררות היה מעמד חוקי כמו לנשים שנולדו חופשיות. אבל מכיוון שלפי החוק הרומי לעבד לא היה אב, לעבדים משוחררים לא היו זכויות ירושה אלא אם כן הם צוינו בצוואה. מערכת היחסים של שפחה לשעבר לפטרונה יכלה להיות מסובכת. במקרה משפטי אחד, אישה בשם פטרוניה איוסטה ניסתה להראות - ללא הצהרת לידה שתוכיח זאת - שהיא נולדה חופשית. אמה, היא הודתה, הייתה שפחה בביתם של פטרוניוס סטפנוס וקלטוריה תמיס, אך איוסטה טענה כי היא נולדה לאחר שהאם שוחררה. קלטוריה, עד כה אלמנה, טענה בתורה כי איוסטה נולדה לפני שאמה הייתה חופשית וכי היא נפטרה, ולכן היא חייבת לבעליה לשעבר את השירות המגיע לפטרון. קלטוריה לא הצליחה להמציא שום תיעוד למחדל כביכול זה, והמקרה הגיע לעדויות של עדים[81].

מעמדן של נשים משוחררות היה זהה למעמד נשים חופשיות והיה מגוון מאוד. קאיניס (אנ') הייתה משוחררת ומזכירתו של הקיסר אספסיאנוס; היא גם הייתה הפילגש שלו. אומרים שהוא חי איתה בנאמנות, אבל היא לא נחשבה לרעיה[81].

זנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים יכלו לפנות לזנות כדי לפרנס את עצמן, אבל לא לכל הזונות היה חופש להחליט. ישנן עדויות לכך שאפילו זונות שפחות יכולו להפיק רווח כספי מעיסוקן[82]. אף על פי שאונס היה פשע, החוק העניש על אונס של שפחה רק אם הוא "פגע בסחורה", מכיוון שלעבד ולשפחה לא היה מעמד חוקי. העונש נועד לתת לבעלים פיצוי בגין ה"נזק" ל"רכושו". מכיוון ששפחה נחשבה רכוש על פי החוק הרומי, כפייה לזנות לא נחשבה לפשע. לפני ספטימיוס סוורוס, נשים שעסקו במעשים נושאי קלון בהיותן שפחות, סבלו "מיחס מבזה גם" כששוחררו[83]. לפעמים מוכרי עבדים הצמידו לשפחה תנאי ne serva כדי שלא תהפוך לזונה. סעיף Ne Serva פירושו שאם הבעלים החדש או כל בעלים אחריו ישתמש בשפחה בתור זונה היא תהיה חופשית. מאוחר יותר הסכמי ne serva הפכו לניתנים לאכיפה על פי חוק. הזנות לא הוגבלה לעבדים או לאזרחים עניים; לפי סווטוניוס (שנים עשר הקיסרים, חיי קליגולה), קליגולה כשהסב את ארמונו לבית בושת העסיק "מטרוניות וצעירים" מהמעמד הגבוה בתור פרוצות. טקיטוס מתעד שבמהלך אחד מהמשתאות של נירון היו לנגיד טיגלינוס (אנ') בתי בושת מלאים בנשים מהמעמד הגבוה[84]. זנות יכולה להיות גם עונש במקום עבודת פרך; חוק של אוגוסטוס איפשר לנשים שהואשמו בניאוף להענש בעבודה בבתי בושת בתור זונות. החוק בוטל בשנת 389.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Assa, Janine The Great Roman Ladies. New York: Grove Press 1960
  • Freisenbruch, Annelise The First Ladies of Rome: the Women behind the Caesars. London: Jonathan Cape.2010
  • Gardner, Jane. Women in Roman Law and Society. Croom Helm Routledge 1986
  • Hallett, Judith P. Fathers and daughters in Roman society: women and the elite family. Princeton, N.J.: Princeton University Press.1984
  • A Boatwright, Mary. Imperial Women of Rome: Power, Gender, Context. New York: Oxford University Press
  • Roman Family Law B. W. Frier, T. A. J. McGinn: A Casebook on Roman Family Law. Oxford University Press, 2004.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נשים ברומא העתיקה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ A Casebook on Roman Family Law following, and A.N. Sherwin-White, Roman Citizenship (Oxford University Press, 1979), pp. 211 and 268
  2. ^ Kristina Milnor, "Women in Roman Historiography," in The Cambridge Companion to the Roman Historians (Cambridge University Press, 2009), p. 278; Ann Ellis Hanson, "The Restructuring of Female Physiology at Rome," in Les écoles médicales à Rome: Actes du 2ème Colloque international sur les textes médicaux latins antiques, Lausanne, septembre 1986 (Université de Nantes, 1991), p. 25
  3. ^ Unless otherwise noted, this introductory overview is based on Beryl Rawson, "Finding Roman Women," in A Companion to the Roman Republic (Blackwell, 2010), p. 325.
  4. ^ Rawson, Children and Childhood in Roman Italy, p. 128, citing Persius 2.70 and the related scholion, and p. 48 on Diana. p. 145
  5. ^ Lauren, Caldwell, "Roman Girlhood and the Fashioning of Femininity" (Cambridge University Press, 2014), pp. 3–4.
  6. ^ Caldwell, "Roman Girlhood and the Fashioning of Femininity", pp. 106–107
  7. ^ Caldwell, "Roman Girlhood and the Fashioning of Femininity", p. 18
  8. ^ Rawson, Children and Childhood in Roman Italy, pp. 197–198
  9. ^ Caldwell, "Roman Girlhood and the Fashioning of Femininity", p. 17.
  10. ^ חיי אישים: אנשי רומי / פלוטארכוס הוצאה: מוסד ביאליק,1971
  11. ^ Frier, A Casebook on Roman Family Law, pp. 19–20.
  12. ^ J.A. Crook, Law and Life of Rome 90B.C.-212 A.D
  13. ^ Judith P. Hallett, Fathers and Daughters in Roman Society: Women and the Elite Family (Princeton University Press, 1984), 142.
  14. ^ Bruce W. Frier and Thomas A.J. McGinn, A Casebook on Roman Family Law (Oxford University Press, 2004), p. 20.
  15. ^ Frier and McGinn, Casebook, pp. 19–20.
  16. ^ Rawson, The Roman Family, p. 21.
  17. ^ 1 2 Bauman, Richard (1992). Women and Politics in Ancient Rome. New York, New York: Routledge. pp. 8, 10, 15, 105.
  18. ^ Harlow, Mary, and Ray, Laurence (2002). Growing up and Growing old in Ancient Rome. New York, New York: Rutledge. pp. 30–31.
  19. ^ Boatwright, Mary; Gargola, Daniel; Lenski, Noel; Talbert, Richard (2005). A Brief History of the Romans. New York: Oxford University. pp. 176–177.
  20. ^ 1. Boatwright, Mary; Gargola, Daniel; Lenski, Noel; Talbert, Richard (2005). A Brief History of the Romans. New York: Oxford University. pp. 176–177.
  21. ^ Richard A. Bauman, Women and Politics in Ancient Rome (Routledge, 1992, 1994), p. 50
  22. ^ Valerius Maximus 8.3.1; Joseph Farrell, Latin Language and Latin Culture (Cambridge University Press, 2001), pp. 74–75; Michael C. Alexander, Trials in the Late Roman Republic, 149–50 BCE (University of Toronto Press, 1990), p. 180. .
  23. ^ Bauman, Women and Politics, pp. 51–52.
  24. ^ Roger VIGNERON et Jean-François GERKENS, The Emancipation of Women in Ancient Rome
  25. ^ Alan Watson, The Spirit of Roman Law (University of Georgia Press, 1995), p. 13; Thomas, "The Division of the Sexes," p. 135.
  26. ^ Frier and McGinn, A Casebook on Roman Family Law, p. 20.
  27. ^ Duby, Perrot, and Pantel, A History of Women Volume 1, pg. 133
  28. ^ מעמד שהוענק לתושבי איטליה וחלק מהפרובינקיות
  29. ^ Karen K. Hersch, The Roman Wedding: Ritual and Meaning in Antiquity, p. 48.
  30. ^ eva Cantarella, "Marriage and Sexuality in Republican Rome: A Roman Conjugal Love Story," in The Sleep of Reason: Erotic Experience and Sexual Ethics in Ancient Greece and Rome (University of Chicago Press, 2002), p. 276.
  31. ^ Suzanne Dixon, "From Ceremonial to Sexualities: A Survey of Scholarship on Roman Marriage" in A Companion to Families in the Greek and Roman Worlds (Wiley-Blackwell, 2011), p. 248.
  32. ^ Frier and McGinn, Casebook, p. 52.
  33. ^ Garrett G. Fagan, "Violence in Roman Social Relations," in The Oxford Handbook of Social Relations (Oxford University Press, 2011), p. 487.
  34. ^ Tacitus, Annals XVI.6
  35. ^ Frank McLynn, Marcus Aurelius: A Life, p. 435.
  36. ^ Plautus, Miles Gloriosus 697
  37. ^ As noted by Soranus of Ephesus (1st century AD) in his Gynaecology 2.18.
  38. ^ Plutarch, Life of Cato the Elder 20.3; Christopher Michael McDonough, "Carna, Procra and the Strix on the Kalends of June," Transactions of the American Philological Association 127 (1997), p. 322, note 29.
  39. ^ W. Jeffrey Tatum, The Patrician Tribune: Publius Clodius Pulcher (University of North Carolina Press, 1999), p. 33ff.
  40. ^ Janine Assa, The Great Roman Ladies (New York, 1960), p. 32; A History of Women in the West from Ancient Goddesses to Christian Saints, vol. 1, p. 115.
  41. ^ Jane F. Gardner, Family and Familia in Roman Law and Life (Oxford University Press, 1999, 2004), p. 53.
  42. ^ Susan Treggiari, Roman Marriage: Iusti Coniuges from the Time of Cicero to the Time of Ulpian (Oxford University Press, 1991, reprinted 2002), p. 420.
  43. ^ Hermann Fränkel, Ovid: A Poet between Two Worlds (University of California Press, 1956), p. 151.
  44. ^ Assa, The Great Roman Ladies, p. 45
  45. ^ Gaston Boissier, Cicero and his friends: a study of Roman Society in the time of Caesar 1922 trans. Adnah David Jones. p.96
  46. ^ Law and Life of Rome, J.A. Crook pg.172
  47. ^ Christians and Pagans, Fox, Pg. 464
  48. ^ Abbott, Society and Politics in Ancient Rome: Essays and Sketches, pg. 98
  49. ^ Ronald Syme, Sallust (University of California Press, 1964, reprinted 2002), p. 25
  50. ^ Hallet, Judith (1984). Fathers and Daughters in Roman Society. Princeton, New Jersey: Princeton University. pp. 8, 10.
  51. ^ Arthur Ernest Gordon, Illustrated Introduction to Latin Epigraphy (University of California Press, 1983), pp. 34, 103.
  52. ^ Richard Saller, "Status and patronage", Cambridge Ancient History: The High Empire, A.D. 70–192 (Cambridge University Press, 2000), p. 18.
  53. ^ Tacitus, Annals 15.51
  54. ^ Allison P. (2011) 'Soldiers’ families in the early Roman Empire', in B. Rawson, ed., Family and household in ancient Greece and Rome: a companion, 161–182. Oxford: Wiley-Blackwell
  55. ^ Greene, E.M. (2014). “If the shoe fits: Style and function of children’s shoes from Vindolanda” in R. Collins and F. McIntosh (eds.), Life in the Limes: Studies of the People and Objects of the Roman Frontiers. Oxford: Oxbow. 29–36.
  56. ^ Greene, E.M. (2015) 'Girls or Boys on the Column of Trajan? Depictions of Female Participation in Military Religion' presented at 116th Joint Annual Meeting of the Archaeological Institute of America and the Society for Classical Studies (formerly the American Philological Association), January 8–11, 2015.
  57. ^ , J.A. North, and S.R.F. Price, Religions of Rome: A History (Cambridge University Press, 1998), vol. 1, p. 297.
  58. ^ Beard et al., Religions of Rome, vol. 1, pp. 296–297.
  59. ^ Phyllis Culham, "Women in the Roman Republic," in The Cambridge Companion to the Roman Republic (Cambridge University Press, 2004), p. 143.
  60. ^ Barbette Stanley Spaeth, The Roman Goddess Ceres (University of Texas Press, 1996), p. 104
  61. ^ Lesley E. Lundeen, "In Search of the Etruscan Priestess: A Re-Examination of the hatrencu," in Religion in Republican Italy (Cambridge University Press, 2006), p. 46; Schultz, Women's Religious Activity in the Roman Republic, pp. 70–71.
  62. ^ 1 2 Ariadne Staples, From Good Goddess to Vestal Virgins: Sex and Category in Roman Religion (Routledge, 1998), p. 184.
  63. ^ Jörg Rüpke, Fasti sacerdotum: A Prosopography of Pagan, Jewish, and Christian Religious Officials in the City of Rome, 300 BCE to CE 499 (Oxford University Press, 2008, originally published in German 2005), pp. 223, 783, 840.
  64. ^ Robert Schilling, Roman and European Mythologies (University of Chicago Press, 1992, from the French edition of 1981), pp. 73, 87, 131, 150
  65. ^ Stephen L. Dyson, Rome: A Living Portrait of an Ancient City (Johns Hopkins University Press, 2010), p. 283
  66. ^ Cicero, De legibus 2.9.21; Emily A. Hemelrijk, "Women and Sacrifice in the Roman Empire," in Ritual Dynamics and Religious Change in the Roman Empire. Proceedings of the Eighth Workshop of the International Network Impact of Empire (Heidelberg, July 5–7, 2007) (Brill, 2009), p. 255.
  67. ^ 1 2 Assa, The Great Roman Ladies, p. 73
  68. ^ Garrett G. Fagan, Bathing in Public in the Roman World (University of Michigan Press, 1999, 2002), pp. 26–27.
  69. ^ Livius, Titus, A History of Rome, (Indianapolis, IN: Hackett Pub, 2006), 182.
  70. ^ Assa, 66.
  71. ^ Assa 60 - 65
  72. ^ Pliny the Younger, Letters, Book 1 letter IV
  73. ^ Kelly Olson, "The Appearance of the Young Roman Girl," in Roman Dress and the Fabrics of Roman Culture (University of Toronto Press, 2008), p. 143.
  74. ^ John R. Clarke, Looking at Lovemaking: Constructions of Sexuality in Roman Art 100 B.C.–A.D. 250 (University of California Press, 1998, 2001), p. 34.
  75. ^ Martial, Epigrams 1.100, 2.52, 14.66; Richlin, The Garden of Priapus, pp. 52, 54, 68.
  76. ^ Olson, "The Appearance of the Young Roman Girl," p. 143
  77. ^ Anthony Corbeill, Nature Embodied: Gesture in Ancient Rome (Princeton University Press, 2004), p. 87ff.; Alan Cameron, The Last Pagans of Rome (Oxford University Press, 2011), p. 725; Mary Lefkowitz and Maureen B. Fant, Women's Life in Greece and Rome, p. 350, note 5
  78. ^ Ann Ellis Hanson, "The Restructuring of Female Physiology at Rome," in Les écoles médicales à Rome (Université de Nantes, 1991), p. 259
  79. ^ Hanson, "The Restructuring of Female Physiology," p. 265
  80. ^ Hanson, "The Restructuring of Female Physiology," p. 267. כריתת דגדגן מתוארת על ידי רופאים ביזנטיניים וגיניקולוגים צפון אפריקאיים (אמצע המאה ה-5 והמאה ה-6); see Holt N. Parker, "The Teratogenic Grid," in Roman Sexualities (Princeton University Press, 1997), p. 59.
  81. ^ 1 2 J.A. Crook, Law and Life of Rome 90 B.C.-A.D. 212 (Cornell University Press, 1967, 1984), pp. 48–50.
  82. ^ The Economy of Prostitution in the Roman World: A Study of social History and the Brothel By Thomas A. McGinn. pg. 52
  83. ^ Thomas AJ McGinn, Prostitution, Sexuality and the Law in Ancient Rome, Oxford University Press. 1998, p. 56
  84. ^ Tacitus, Annals 15.37
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=נשים_ברומא_העתיקה&oldid=39152965"