אטילה ההוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svgהמונח "אטילה" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אטילה (פירושונים).
אטילה, מתוך איור לאדה הפואטית

אטילה (406? - 453) ידוע גם כאטילה ההוני היה מלכם של ההונים משנת 434, ששלט במשך 19 שנים על אימפריה אירופית עצומה - גבולותיה נמתחו מנהר הריין שבמרכז אירופה עד לים הכספי ומנהר הדנובה עד לים הבלטי. על אף שלאחר מותו קרסה האימפריה ההונית ולא הותירה אחריה מורשת ראויה לשמה, נותר אטילה דמות אגדית בהיסטוריה האירופית, והוא נזכר בסיפורי עם רבים כהתגלמות הרוע והאכזריות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההונים היו שבט נוודים מהערבה האסייתית אשר פלש במהלך המאות הרביעית והחמישית לאירופה. ההונים הופיעו לראשונה על במת ההיסטוריה בדרום-מזרח אירופה בסביבות 370 לספירה. הם תוארו על ידי היסטוריונים רומאים כברברים מבעיתים, האוכלים בשר נא ועושים הכול על גבי הסוסים שלהם, אפילו ישנים. לאחר שהשתלטו על האוסטרוגותים, על הוויזיגותים ועל שבטים גרמאניים אחרים, נעו ההונים לכיוון האימפריה הרומית המזרחית. בשנת 432 אוחדו ההונים תחת מנהיג אחד, רוגה. לאחר מותו ב-434, ירשו אחייניו, בלדה הבכור ואטילה הצעיר, את ממלכתו.

מעט מאוד ידוע על הרקע של אטילה. מקורות היסטוריים משניים מתארים אותו כאדם נמוך בעל מבנה גוף רחב וראש גדול, בעל מראה אסייתי עם אף שטוח ועור שזוף.[1] גם מקור שמו איננו ברור והחוקרים חלוקים בדעותיהם: יש הטוענים כי הוא נגזר משפות טורקיות במשמעות של "שליט"; אחרים טוענים שמקורו בשפות גרמניות-גותיות במשמעות של "אב"; טענה שלישית היא ששמו הידוע כיום הוא גרסה גרמנית לשם בשפה ההונית שלא שרד את מבחן הזמן.[2]

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטון משותף עם אחיו בלדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אטילה ובלדה בעת תפילה", ציור של אמן הונגרי משנת 2010

בשנת 434 עלה אטילה לשלטון עם אחיו בלדה והפנה את תשומת לבו לאימפריה הביזנטית בהנהגת תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית, שהייתה היריבה והמחסום העיקרי להתפשטות השבטים ההונים. בשנת 435 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ישלמו הביזנטים מס של 115 קילוגרם זהב, יפתחו את השווקים של הבלקן לסוחרים הונים ויחזירו לידי ההונים אצילים, ממתנגדיו של אטילה, שחיפשו מקלט בחסות האימפריה הביזנטית. בעוד ההונים חוזרים אל ערבות המרעה באזור הידוע כיום כהונגריה החלו הביזנטים במפעל שיקום וחיזוק חומות קונסטנטינופול ובניית חומה המגינה על העיר מצד הים ובמקביל בניית ביצורים לאורך גבול האימפריה שעל נהר הדנובה.

במשך מספר שנים הפנו ההונים את תשומת לבם להתכתשויות עם האימפריה הסאסנית, שנגמרו בתבוסה של הפרשים ההונים מול הצבא הסאסאני בארמניה. בשנת 440 שבו ההונים לפשוט על שטחים בשליטת האימפריה הביזנטית, חצו את הדנובה והתקיפו ערים באיליריה (כיום אלבניה) ובחבל מואסיה וכבשו את בלגרד. דרכם אל לב הבלקן והטריטוריה הביזנטית הייתה קלה, מאחר שהצבא הביזנטי גויס ברובו למלחמה בצפון אפריקה כנגד הוונדלים שתקפו וכבשו את קרתגו, בירת הפרובינקיה העשירה אפריקה. בשנת 442 הסיג תאודוסיוס את צבאו מסיציליה והורה על הטבעת סדרת מטבעות חדשה על מנת לממן את המערכה העתידית מול ההונים.

בשנת 443 חידשו ההונים את ההתקפה. הם התקדמו לאורך הדנובה כשהם נושאים עמם מכונות מצור וכבשו את ניס. משם המשיכו מזרחה, חדרו לטריטוריה הידועה כיום כבולגריה וכבשו את העיר סרדיקה (כיום סופיה) ופיליפופוליס (כיום פלובדיב). הצבא ההוני נמנע מלהטיל מצור על קונסטנטינופול, אך הביס כוח ביזנטי בקרב בסמוך לעיר ולאחר מכן הביס כוח ביזנטי נוסף בקרב שנערך בגליפולי.

בהמשך חתם הקיסר הביזנטי על הסכם שלום עם נציגי ההונים, באמצעות המפקד העליון "מגיסטר מיליטום". על פי הסכם זה, נסוגו ההונים משטחי האימפריה תמורת תשלום חד-פעמי של 2,000 קילוגרם זהב, תשלום שנתי של 700 קילוגרם זהב ותשלום של 12 מטבעות זהב סולידוס עבור כל שבוי ביזנטי. לאחר איסוף שללם נסוגו ההונים אל השטחים שבשליטתם מחוץ לתחומי האימפריה הביזנטית. בשנת 445 לערך מת בלדה. ככל הנראה, הוא נרצח על ידי אטילה, שהפך לשליטם היחיד של ההונים.

שליט יחיד של ההונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

את מסע המלחמה הראשון שלו כשליט יחיד ערך אטילה כנגד האויב העיקרי מחד והחלש ביותר - האימפריה הביזנטית. בשנת 447 חזר הצבא ההוני לבלקנים ופגש את הצבא הביזנטי בקרב האוטוס. ההונים הצליחו לנצח את הביזנטים בקרב אך במחיר כבד שמנע מהם את האפשרות לנצל את ניצחונם במלואו. לאחר סדרת פשיטות שוד הופיע הצבא ההוני המוחלש מול חומות קונסטנטינופול במטרה לכבוש את העיר ולהכניע את האימפריה הביזנטית. קונסטנטינופול הייתה במצב קשה, חומותיה הרוסות מרעידות אדמה ואוכלוסייתה מדולדלת ממגפה שפרצה בעיר. במאמץ עילאי שנמשך חודשיים הצליחו תושבי קונסטנטינפול לשפץ את החומות ההרוסות ולחזקם בקווי הגנה נוספים, עבודות אלו ותגבורת של גייסות משרידי הצבא הביזנטי המוצב באנטליה הספיקו להדוף את ההונים המוחלשים.

אטילה הפנה את הצבא ההוני מקונסטנטינופול אל הבלקנים במסע של ביזה, הרס והרג, שהביא את ההונים עד למיצרי תרמופילאי. ההונים נעצרו בשנת 448 בחתימת הסכם שלום חדש עם הקיסר הביזנטי לפיו שולם להם כופר כספי ושטח הפקר ענק שאורכו "חמישה ימי רכיבה" נוצר בתחומי הטריטוריה הביזנטית.

פלישה לגאליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 450 שלחה הונוריה, אחותו של ולנטיניאנוס השלישי קיסר האימפריה הרומית המערבית טבעת לאטילה. הסיבה למחווה היתה, לכאורה, רצונה של הונוריה בעזרתו של אטילה בביטול תוכניות לחתנה בכוח לאציל רומאי. יהיו אשר יהיו כוונותיה של הונוריה, אטילה הודיע כי הוא רואה במחווה הצעת נישואים וכי הוא מקבל את ההצעה ובתמורה דורש את "מחצית האימפריה הרומית המערבית" כנדוניה.

התפתחות זו יצרה מערבולת בחצר הקיסרות המערבית שעד לאותו רגע נחסכה ממנה נחת זרועם של ההונים. הקיסרות ראתה בהונים בני ברית וכלי שרת במלחמתה מול השבטים הגרמאנים בגאליה ובסכסוכים בתוך הקיסרות עצמה. שנות השלטון של ולנטיניאנוס אופיינו במאבק כוח מתמשך בין אימו גאלא פלקידיה, לבין המגיסטר מיליטום, פטריקיוס פלביוס אאטיוס, מאבק שהסתיים בשנת 433, שנה בה אאטיוס מונה לתפקיד הפטריקיוס והפך לכוח העיקרי מאחורי כס הקיסרות. לא ברור כמה השפעה הייתה לוולנטיאנוס, אם בכלל הייתה, על מאבק זה בפרט ועל הנעשה ברומא בכלל. אאטיוס היה בעל היכרות אינטימית עם ההונים שבקרבם חי ובכוחם הצבאי השתמש להשגת מטרותיו.

ולנטיניאנוס פעל במהירות. הוא הגלה את אחותו וכתב לאטילה כי דרישתו נדחית על הסף מאחר שהצעת הנישואים איננה עומדת במבחן החוק. אטילה שלא רצה להרפות מטרפו הודיע לקיסר הרומאי כי על פי דעתו בקשתה הלגיטימית של הונוריה נעשתה בתום לב וכי הוא אוסף את צבאו על מנת לתפוס בכוח את רכושו על פי חוק. היסטוריונים מתארים את מהלכיו של אטילה כמחושבים ומצביעים על נכונותו לנצל כל הזדמנות על מנת לקדם את מטרותיו. באור זה ברור כי אטילה ניצל את פניית הונוריה על מנת לתת מעטה של לגיטימיות למהלכו הנועז כנגד בת בריתו לשעבר - האימפריה הרומית המערבית, ומתקפה על "הבטן הרכה" של האימפריה בגאליה המפוצלת על ידי שבטים רבים ובשליטה רומאית רופפת. החלק הצפוני של גליה הידוע כגאליה בלגיקה, עבר בפועל לשליטת הפרנקים. אזור גאליה אקוויטניה סבל מחוסר יציבות מצד הוויזיגותים, וגם הבורגונדים של אזור האלפים המתינו להזדמנות לחלוקת שלל השטחים מחדש.

הקרב במישורים הקטאלונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב במישורים הקטאלניים. כתב יד מהמאה ה-14.

לצורך המערכה גייס אטילה את בני בריתו והווסלים שלו מקרב השבטים הגרמאניים והחל לצעוד לכוון מערב. בשנת 451 חצו ההונים את הריין בראש צבא גדול שכלל גם שבטים בעלי ברית נוספים, ובאפריל כיתרו את אזור העיר מץ של ימינו. העיר טרואה ניצלה על ידי הבישוף לופוס שיצא אל אטילה ושיכנע אותו שלא להרוס את העיר. פריס ניצלה - על פי האגדה על ידי ז'נבייב הקדושה שהפכה לפטרונית העיר. תפילותיה הסיטו את ההתקפה ההונית אל אורליאן של ימינו אשר הייתה עיר מבוצרת ובעלת חשיבות אסטרטגית בשליטה על מעבר הלואר.

הצבא הרומאי בפיקודו של מגיסטר מיליטום פלביוס אאטיוס יצא מאיטליה לכוון גאליה, והצליח לכרות ברית המבוססת על אינטרסים משותפים עם הוויזיגותים ומלכם תיאודוריד הראשון. הצבא המשולב הגיע לסביבות אורליאן במחצית חודש יוני. בסמוך לעיר התחולל קרב אדירים בין שני הצבאות. הקרב ידוע בשם הקרב במישורים הקטאלונים ונחשב לאחד מהחשובים בהיסטוריה בעיני היסטוריונים קלאסיים ובראשם אדוארד גיבון ואדוארד שפרד קריזי. בסיכום הקרבות גברו הרומאים על ההונים ואטילה נסוג מגאליה. מגבלות הניצחון התבררו בשנה לאחר מכן משפלש אטילה לאיטליה ובפרספקטיבה היסטורית ברור כי תהליך התפוררות האימפריה הרומית לא נפסק.

הפלישה לאיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אטילה וצבאו רומסים את איטליה והאומנויות. ציור של אז'ן דלקרואה 1838.
"המשתה של אטילה" ציור משנת 1870 של הצייר ההונגרי מור ד'ן. אטילה יושב במרכז ולשמאלו בנו הצעיר אלק, וברקע נראות נשותיו שהבולטת בהן היא הבכירה קרקה. ההיסטוריון הרומאי פריסקוס יושב מימין ומחזיק בספר עליו כתוב ביוונית "היסטוריה".
"הפגישה בין לאו ואטילה ההוני" מעשה ידי הצייר רפאל. ביצירה מתואר לאו, שלצידו פטרוס ופאולוס כשהוא נפגש עם אטילה בחוצות העיר רומא.

אטילה לא הרפה מתוכניתו להרחיב את שטחי שליטתו או השפעתו מערבה, בשנת 452 הוא חזר והצהיר על כוונתו לממש את "אירוסיו" להונוריה, אסף צבא, הכה בלב האימפריה הרומית ופלש אל איטליה מצפון. תחילה תקפו ההונים את אקוויליה והעיר נחרבה עד שקשה היה לזהות את מיקומה. התושבים המקומיים נמלטו אל הלגונות והתיישבו בהן בתקווה כי מבוך התעלות והאיים ימנעו מהפרשים ההונים מלתקוף. פליטים אלו ייסדו את הערים ונציה וגראדו הסמוכות. על פי האגדות אטילה בנה מחנה מבוצר מצפון לעיר שם ישב וצפה בהשתוללות חייליו ובעירת העיר, על מחנה זה נבנתה מצודה ששימשה את הגרעין לעיר אודינה (Udine). הצבא הרומאי שהיה בנחיתות מספרית וטקטית חשש מכניסה לעימות פנים אל פנים עם ההונים ומתוך רצון להימנע מתבוסה והשמדה נקט בטקטיקות של לוחמת גרילה על מנת להאט את התקדמות ההונים. טקטיקות אלו בשילוב של רעב ומגפה שפשו - ככל הנראה - במחנה ההוני הביאו להפסקת הפלישה.

הקיסר ולנטיניאנוס השלישי יזם משלחת ובה 3 שליחים למחנה ההוני ובראשם לאו הראשון הבישוף של רומא ואיתו גנאדיוס אוויאנסו, וטריגטיוס ולאו. הצדדים נפגשו ליד מנטובה ובתום המשא ומתן נסוג אטילה מאיטליה. נסיבות הנסיגה אינם ברורות וככל הנראה הוצעו לאטילה סכומי כסף גבוהים בתמורה לכך שלא ימשיך לבזוז את איטליה ושלא יעלה על רומא, תחינת האפיפיור להגן על המקומות הקדושים יצרו לאטילה מוצא של כבוד. ההיסטוריון הרומאי פריסקוס מציין כי אמונתו של אטילה באמונות טפלות, וזיכרון מר גורלו של אלאריק הראשון שנפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא לאחר בזיזת רומא בשנת 410 ומותו שאירע בסמוך היו גורם נוסף שהביא להחלטתו של אטילה. היסטוריונים נוצריים שייכו את הצלחת המשא ומתן ללאו, והתמונה של אטילה שזכה לכינוי "שוט האלוהים" בעקבות פלישתו לאיטליה המציית לבקשת האפיפיור הפכה לאייקון בתרבות הנוצרית.

למעשה אטילה ניצב בשלב זה של פלישתו בפני בעיות רבות שהקשו על התקדמותו, מחד רעב ומחסור במזון הכו באיטליה החל משנת 451 והארץ לא יכלה לפרנס את צבאו שהסתמך על ביזה ושוד כמקור אספקה ראשי. במקביל כוח צבאי ביזנטי גדול שניצל את העדרותו של אטילה פלש לטריטוריות ההוניות חצה את הדנובה והכה את חילות המצב שהשאיר אטילה. שילוב של שני איומים אלו היו ככל הנראה הסיבה העיקרית לנסיגתו של אטילה. ההיסטוריון הרומאי-נוצרי הידטיוס כותב:

"ההונים שבזזו את איטליה וכבשו את עריה היו קורבנות לעונש אלוהי, מכות ירדו עליהם משמיים: רעב ואסון רדפו אותם. צבא רומאי הרג בהם והם הוכו בביתם. כך, מובסים הם עשו שלום עם הרומאים והכל חזרו לבתיהם"

מותו של אטילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אטילה חזר למחנהו וארמונו והכריז על כוונתו לחזור ולתקוף את האימפריה הביזנטית שקיסרה מרקיאנוס הפסיק לשלם את דמי החסות עליהם הוסכם בעבר. תוכנית זו לא יצאה לפועל מאחר שאטילה מת בחודשים הראשונים של שנת 453. הנסיבות של מותו מסופרות על ידי פריסקוס ולפיהן במהלך משתה חתונה של אטילה עם אשתו האחרונה, הידועה רק בשם אילדיקו, השתכר אטילה עד אובדן חושים מוחלט וסבל מדימום קשה באפו, זרם הדם נכנס לגרונו והוא נחנק.

גרסה אחרת של נסיבות מותו של אטילה נכתבה על ידי ההיסטוריון הביזנטי מרצלינוס קומס 80 שנים לאחר האירוע. לפי גרסה זו נדקר אטילה על ידי אחת מנשותיו. לגרסה זו יש הד בכתבים גרמניים עתיקים ובהם אדה פואטית המתארת את מותו של המלך אטלי (ככל הנראה אטילה) מידי אשתו גודרון.

בשנת 2005 פרסם הפילולוג מיקל בדקוק מחקר מקיף על מותו של אטילה תחת השם "הלילה בו מת אטילה - פתרון תעלומת הרצחו של אטילה ההוני"[3] (The Night Attila Died - Solving the Murder of Attila the Hun). על פי מחקר זה אטילה נרצח על ידי מתנקשים שנשלחו על ידי הקיסר הביזנטי על מנת להסיר את סכנת הפלישה ההונית הממשמשת ובאה.[4]

על פי האגדה נקבר אטילה ב 3 ארונות קבורה נפרדים, אחד מזהב, שני מכסף ושלישי מברזל ועימו נקברו חפצים יקרים לליבו של אטילה, חלקם נבזזו במהלך מסעות המלחמה. האגדה ממשיכה לספר שקברו של אטילה נכרה על קרקע נהר שהוסט ממסלולו ולאחר הקבורה הוחזר הנהר לאפיקו המקורי. הפועלים שעסקו במלאכה הוצאו להורג, על מנת שמקום קבורתו של אטילה ישאר סוד. סיפור זהה סיפרו על קבורתו של אלאריק הראשון מלך הוויזיגותים שנפטר בשנת 410.

התפוררות האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו של אטילה החלה מלחמת ירושה של בניו, אלק (Ellac) אותו ייעד אטילה ליורש ושני בנים אחרים התמודדו על הבכורה תוך שהם מנסים לגייס לצידם את בני הברית והווסלים של אטילה, הפירוד גבה את מחירו בשנה שלאחר מותו של אטילה בקרב נידאו שנערך בין ההונים לבין ברית של השבטים הגרמאניים שהחליטו לנצל את ההזדמנות ולהשתחרר מעול ההונים ובהם האוסטרוגותים והגפידים בראשות מלכם ארדריך הקרב שהתנהל על גדת נהר הסאווה בפרובינציה פאנוניה הסתיים בתבוסת ההונים והתפוררות השפעתם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]