היסטוריה של איטליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Flag of Italy.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של איטליה

איטליה הקדם-רומית

האימפריה הרומית

ימי הביניים

הרנסאנס האיטלקי

איחוד איטליה

ממלכת איטליה

איטליה הפאשיסטית

הרפובליקה האיטלקית

איטליה

איטליה הקדם-רומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איטליה הקדם-רומית

מקור התרבויות העתיקות באיטליה, שמהם התפתח העם האיטלקי, אינו ברור. היוונים החזיקו בדעה כי ערים ועמים נוסדו בעקבות התיישבות שבטים זרים. מיתוסים בדבר גיבורים שהקימו ערים כמו ייסוד רומא בידי רמוס ורומולוס היו נפוצים. גם בימינו יש החושבים, שהציוויליזציה באיטליה היא תוצאה של נדידת עמים ולא התפתחות מקומית. אולם הגישה היותר מקובלת ומחוזקת בעדויות ארכאולוגיות היא שפיזור האוכלוסייה ואופיה החברתי והכלכלי לא השתנו רבות מתקופת הברונזה עד העידן המתועד, כלומר התרבויות העיקריות עליהן אנו יודעים מקורם מקומי.

לפני התפתחות התרבות הרומית וכיבוש איטליה בידי רומא, שכנו באיטליה מספר עמים מקומיים, שזו הייתה ארץ מושבם לפחות מאז עידן הברונזה. במאה התשיעית לפנה"ס, תחילת תקופת הברזל, מתפתחות שלוש תרבויות עיקריות: הוילה-נובית במרכז איטליה (באזורים בהם תתפשט הציוויליזציה האטרוסקית מאוחר יותר), התרבות הלאטית (ממנה תתפתח התרבות הלאטינית) במרכז החוף המערבי, ותרבות קברי הפיר בדרום. התרבות האטרוסקית הייתה המפותחת והדומיננטית בתרבויות אלו, ושלטה בחלקים רבים של איטליה בין השנים 730 - 530 לפנה"ס. התרבות האטרוסקית גם הותירה את רישומה על רומא בצורת מוסד המלוכה השנוא, שעם הסתלקות האטרוסקים מהאזור הופל וכוננה במקומו הרפובליקה הרומית.

מלבד אותם העמים המקומים כגון האטרוסקים או הלטינים מייסדי האימפריה הרומית, התיישבו באיטליה בני יוון הראשונים, החל מהמאה השמינית לפנה"ס. הם הגיעו מהתרבות המינואית, אובויה, קורינתוס, ספרטה, רודוס, ושאר חלקי יוון. מקומות התיישבותם היו בעיקר בסיציליה ודרום איטליה, והם קיימו סחר ענף עם תושבי איטליה ואגן הים התיכון כולו.

האימפריה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רומא העתיקה
האימפריה הרומית בשיאה

בין המאה הרביעית לפנה"ס למאה השנייה לפנה"ס חצי-האי האיטלקי אוחד תחת שלטון רומאי. לאחר הניצחון במלחמות הפוניות נגד העיר היריבה קרתגו, האיים השכנים גם הם באו תחת שלטון רומי עד המאה השלישית לפנה"ס. במאה הראשונה לספירה שלטה למעשה המדינה הרומית באגן הים התיכון אך נקלעה לתהליך ארוך של שקיעת הרפובליקה בליווי מלחמות אזרחים עזות שבסופו השתנה משטרה למשטר קיסרות. במאה הרביעית לספירה האימפריה פוצלה לחצי מזרחי שבירתו קונסטנטינופול ומערבי שבירתו רומא. החצי המזרחי, המכונה האימפריה הביזנטית שרד כאלף מאתיים שנים, אך החצי המערבי התמוטט תוך כמה מאות שנים עקב סכסוכים פנימיים ופלישות שבטים גרמאנים.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – איטליה בימי הביניים, גוולפים וגיבלינים, הליגה הלומברדית

אודואקר הדיח את הקיסר הרומי האחרון רומולוס אוגוסטולוס בשנת 476 ומאז למשך כ-1,300 שנה שלטו זרים באיטליה.

לאחר המאה החמישית, בזמן נדידת העמים הגדולה, חוותה איטליה מספר פלישות מבחוץ אשר חוללו בה הרס גדול. הראשוניים שפלשו אליה היו השבטים הגרמניים, הברברים.

כבר בשנת 488 נכבשה איטליה בידי שבט האוסטרוגותים הגרמאני, וב-555 בידי האימפריה הביזנטית. ב-568 כבשו הלנגוברדים הגרמאנים את רוב איטליה וב-774 סיפח קארל הגדול את מלכות הלנגוברדים לממלכת הפרנקים. תחת שלטון הפרנקים הוכנס הפיאודליזם לאיטליה והיא נחלקה לדוכסיות מורשתיות.

בשנת 828 פלשו הסרצינים לאיטליה, וכ- 230 שנה מאוחר יותר (בשנת 1057) פלשו אליה הנורמנים וכבשו את הדרום ואת סיציליה. בשנת 1176 הביסו ערי לומברדיה את הקיסר פרידריך ברברוסה בקרב לניאנו, ובשנת 1183 הגיעו להסכם שלום הנקרא שלום קונסטאנס ובו הכיר הקיסר בעצמאותן של ערי לומברדיה.

בצפון הצליחו באותה תקופה קיסרי גרמניה להציב רוח של רגיעה באזור. מספר ערים איטלקיות ניצלו את המצב כדי למצוא עצמאות. מסוף המאה ה-11 ביקשו סוחרים רבים באיטליה שהתעשרו לצאת משעבוד האדונים הפיאודלים, ובמשך הזמן צלחו לצבור כח פוליטי ומדיני רב במספר ערים. אכן, המאבק והניצול כדי להגיע לעצמאות רבה הגיעו שוב במאה ה-13 עם המאבק שבין האפיפיור לקיסר. ערים אלו ניצלו את המצב והרחיבו את עצמאותן והשתלטו באופן נרחב על כלכלת אירופה. במאה ה-14 נוצרו חיכוכים רבים בין הערים עצמן והאפיפיורות איבדה את מקומה ברומא ועברה לדרום צרפת.

מאבק פנימי היה בין הגוואלפים לבין הגיבלינים. הגואלפים תמכו באפיפיור והגיבלינים תמכו בקיסרים הגרמניים של האימפריה הרומית הקדושה

הרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרנסאנס האיטלקי

במאה ה-14 (יש הטוענים שזו תחילת הרנסאנס) החל בכל אירופה רנסאנס ההומניזם והאמנות. במאות ה-15 וה-16 הפכה איטליה נקודת התרבות באירופה ואירעו בה התפתחויות רבות בעל חשיבות מרובה בתחום הציור והפיסול ובנייה.

שלטון זר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-16 הובסו ונכבשו מרבית המדינות הקטנות על ידי מעצמות זרות, במיוחד ספרד, שהייתה אז בשיא כוחה. איטליה סבלה ממעבר נתיבי הסחר מהים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. בנוסף הקתוליות שיצאה למאבק ברפורמציה מנעה את התפתחות המדע (ראה גלילאו גליליי) ובכך הביאה לקץ ההובלה התרבותית של איטליה. התוצאה הייתה התדרדרות יציבה במאות הבאות.

איחוד איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איחוד איטליה

בעקבות הרפובליקה האיטלקית שהקים נפוליאון, שהפכה מאוחר יותר לממלכת איטליה, התגברו באיטליה הנטיות הלאומיות. לאחר נפילת נפוליאון חולקה איטליה מחדש בין המעצמות. צפון איטליה הוענק ברובו לאימפריה האוסטרית או לשליטים עצמאיים מבית הבסבורג וממלכת נפולי חזרה לידי בית בורבון. מרכז איטליה נמסר לאפיפיור. ממלכת סרדיניה-פיימונטה בה שלט בית סבויה שבה וקיבלה את נחלותיה בצפון איטליה ובאי סרדיניה.

הכוחות העיקריים שתמכו באיחוד איטליה היו הקרבונארי, אגודות סודיות של בני המעמד הבינוני והאינטלקטואלים שנמשכו לרעיונות המהפכה הצרפתית, ומאידך מנהיגי ממלכת סרדיניה-פיימונטה, השמרנים יותר. מנגד עמדו האימפריה האוסטרית, שלא הכירה בקיומה של איטליה כישות פוליטית, והאפיפיור, שחשש מפגיעה בכוחה של הדת.

הקרבונארי וקבוצות אחרות התקוממו כמה פעמים בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19, אך דוכאו פעם אחר פעם בידי האוסטרים. ב-1848, כחלק מאירועי אביב העמים, היו התקוממויות נוספות באיטליה; מלך סרדיניה-פיימונטה, קרלו אלברטו, הכריז מלחמה על האוסטרים, אך הובס בקלות בידי כוחותיו של מרשל רדצקי בקרב נובארה.

ב-1852 התמנה לראש ממשלת סרדיניה-פיימונטה קמילו דה קאבור, תומך נלהב באיחוד איטליה. הוא הבין שסרדיניה-פיימונטה לא תצליח להתמודד עם האוסטרים לבדה, ולכן כרת ברית עם נפוליאון השלישי קיסר צרפת. ב-1859 פרצה מלחמה בין הצדדים. בעקבות המלחמה עברה לומברדיה לידי סרדיניה-פיימונטה, אך אזור ונטו נותר בידי האוסטרים. ב-1860 סיפח קאבור את טוסקנה, מודנה ופארמה, שהשתייכו לאפיפיור. ניס וסבויה הועברו לצרפתים תמורת הסכמתם למהלך.

באותה שנה החלה התקוממות נוספת בסיציליה. ג'וזפה גריבלדי הפליג בראש כוח בן אלף מתנדבים לסייע להתקוממות; המורדים הצטרפו לכוח ותוך החודשיים כבשו את כל האי. גריבלדי חצה את מצר מסינה אל היבשת והתקדם צפונה, בתמיכתה של האוכלוסייה המקומית. המורדים נכנסו לנפולי, אך לא היו יכולים להתמודד מול צבאו הסדיר של מלך נפולי, פרנצ'סקו השני. לשם כך בא לעזרתו ויטוריו אמנואלה השני, מלך סרדיניה-פיימונטה. בדרך לנאפולי גבר על צבאו של האפיפיור, שחשש עדיין מאובדן האוטונומיה שלו. למרות התנגדותו העיקשת נאלץ פרנצ'סקו להיכנע לאחר מצור ארוך, אך מאוחר יותר המשיך את מאבקו בלוחמת גרילה. ב-1861 ויטוריו אמנואלה הכריז על עצמו מלך איטליה. ואכן, למעט ונטו ורומא, הייתה כל איטליה תחת שלטונו.

ב-1866 התייצב ויטוריו אמנואלה לצדה של פרוסיה במלחמתה נגד אוסטריה. משפרוסיה ניצחה במלחמה, הוענק לאיטלקים אזור ונטו, למרות כשלונותיהם הצורבים בשדה הקרב. באותה שנה ניסה גריבלדי לעלות על רומא, אך נבלם דווקא בידי ויטוריו אמנואלה, שהיה פרגמטי יותר, והעדיף לא להיכנס לסכסוך עם הצרפתים שהגנו על האפיפיור. ב-1867 ערך גריבלדי ניסיון נוסף, שנבלם בתבוסה לצבא האפיפיור ולצרפתים. רק ב-1870, כשהצרפתים היו עסוקים במלחמת פרוסיה צרפת, נכנסו כוחותיו של ויטוריו אמנואלה לרומא. שנה מאוחר יותר נקבעה כבירת הממלכה האיטלקית החדשה.

איטליה במלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שבתחילה הייתה איטליה בעלת ברית של מדינות המרכז, במהלך מלחמת העולם הראשונה היא כרתה ברית עם צרפת ואנגליה נגד גרמניה ואוסטרו-הונגריה וב-23 במאי 1915 נכנסה למלחמה בצד מדינות ההסכמה.

תוצאות מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוקף ההסדר שלאחר המלחמה, איטליה קיבלה שטח אוסטרי לשעבר לאורך הגבול הצפון-מזרחי.

אף על פי שאיטליה נכללה בצד המנצח במלחמה, חשו האיטלקים אכזבה מהמלחמה בגלל ההישגים המועטים־יחסית שהביאה להם, לעומת ההרס שגרמה. מעבר לעניין הרגשי, נזקי המלחמה – בנפש (חצי מיליון הרוגים וחצי מיליון נכים) וברכוש – גרמו לשפל כלכלי: אבטלה, חובות לאומיים, רעב, אינפלציה וכדומה. המצב הכלכלי הקשה וכישלונות נציגיה של איטליה בוועידות השלום אשר ויתרו על שטחים הביאו לעליית גורמים רדיקליים. פרץ משבר פוליטי: השמאל – קומוניסטים וסוציאליסטים אשר שלטו על מעמד הפועלים, מול הימין – לאומנים שדרשו החזרת שטחים וכבוד לאיטליה.

איטליה הפשיסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איטליה הפשיסטית
בניטו מוסוליני לצד אדולף היטלר

בבחירות של 1919 נכשלה מפלגה קומוניסטית חדשה בהנהגת בניטו מוסוליני. הוא החליט לשנות גישה, לעבור לימין וייסד את המפלגה הפשיסטית אשר לה הייתה אידאולוגיה לאומנית-פופוליסטית. הוא פנה אל העם הפשוט, בעיקר החלשים והעניים (שמספרם הלך וגדל). ב–1921 נכנסה המפלגה הפשיסטית לפרלמנט האיטלקי עם 35 מקומות (7 אחוז מהקולות). למפלגה הצטרפו כל שכבות החברה. בית המלוכה האיטלקי ומשטרת איטליה תמכו בה. ב–1922 הנהיג מוסוליני את "המצעד על רומא": הפיכה שקטה בה תפס את השלטון בפועל בעזרת לחץ כבד על השלטון. במצעד על רומא רוכזו כחמישים אלף מחברי המפלגה הפשיסטית בצמתים סביב הבירה רומא, לכאורה כמחאה על נסיון הסוציאליסטים לארגן שביתה נוספת. למעשה הייתה זו הפגנת כוח של המפלגה הפשיסטית ואמצעי לחץ על הממשלה, שאכן פעל: ראש הממשלה ג'ילוטי התפטר ופינה את מקומו למוסוליני, ששהה כל אותה עת במילאנו. ההפיכה התאפשרה רבות בזכות תמיכתם של המלך ורבים מקציני הצבא, שסירבו להפעיל את הצבא כנגד הפשיסטים.

ב–1929 חתם מוסוליני עם הוותיקן את הקונקורדאט בו הדת הקתולית הופכת לדת המדינה. הוותיקן הפך למדינה עצמאית. כך קנה מוסוליני את אחדות העם האיטלקי ואף את תמיכת הקתולים מחוץ לאיטליה. בשנת 1935 החלה המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה. בעקבות תקרית גבול בה נהרגו מספר חיילים איטלקים פלשה איטליה לאתיופיה משתי חזיתות: סומליה האיטלקית בדרום ואריתריאה בצפון. באפריל 1936 נכבשה הבירה אדיס אבבה, וקיסר אתיופיה היילה סילאסי נמלט. בעקבות המלחמה עלתה ההערצה כלפי מוסוליני לשיא, ואיטליה פרשה מחבר הלאומים בעקבות סנקציות שהוטלו עליה במהלך המלחמה והשפיעו מעט מאד.

ב-1936 החלה מלחמת האזרחים בספרד. מוסוליני שלח את ה-"Corpo Truppe Volontarie" (כוח גדודי המתנדבים) לעזרת הלאומנים הספרדים בראשות הגנרל פרנקו, שקיבל סיוע גם מ"לגיון הקונדור" הגרמני, לעומת הרפובליקנים שקיבלו סיוע מברית המועצות. מטרותיהם של הזרים שהתערבו במלחמה היו בין השאר תמיכה בצד הדומה אידאולוגית להם, וניסויו של הצבא בלחימה בשטח כמעין הקדמה למלחמת העולם השנייה.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת מלחמת העולם השנייה איטליה הייתה בברית עם גרמניה והכריזה מלחמה על בריטניה וצרפת ב-1940. באוקטובר 1940 פתחה בפלישה ליוון, ובמקביל ניהלה לצד הגרמנים מלחמה בים התיכון ובצפון אפריקה כנגד בעלות הברית. ב-1941 איטליה, ביחד עם גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית, הכריזה מלחמה גם על ארצות הברית ויחד עם גרמניה על ברית המועצות. עד לשנת 1943 הובס הצבא האיטלקי בצפון אפריקה ובברית המועצות. בעקבות פלישת בעלות הברית לסיציליה ב-1943 המלך פיטר את מוסוליני, אסרו ומינה את מרשל פייטרו באדוליו לראש הממשלה. בספטמבר 1943 חתם באדוליו על הסכם כניעתה ללא תנאי של איטליה, בניגוד לדעתה של גרמניה, שמיד תפסה את רוב שטח הארץ ושחררה את מוסוליני, שהנהיג בצפון משטר קצר-חיים, הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית. בעוד בעלות הברית, שנחתו בדרום, התקדמו צפונה, בסדרת מבצעים שכונתה המערכה באיטליה במלחמת העולם השנייה, הוקמה מחתרת אנטי-פשיסטית פופולרית במשך שתי שנותיה האחרונות של המלחמה, והטרידה כוחות גרמניים עד גירושם באפריל 1945, אז גם תפסו הפרטיזנים האיטלקים את מוסוליני והרגו אותו ואת פילגשו בתליה.

איטליה מסוף המלחמה עד ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1946, משאל עם (שבו, לראשונה באיטליה, הורשו גם נשים להצביע) סיים את המונרכיה ומועצה מחוקקת נבחרה לכתיבת חוקה לרפובליקה. הולדת הרפובליקה האיטלקית הייתה נתונה לדיון עמוק. במסגרת הסכם השלום של 1947 תיקונים קלים נערכו בגבולה של איטליה עם צרפת, אזור הספר המזרחי הועבר ליוגוסלביה והאזור מסביב לעיר טריאסטה הוכרז כטריטוריה חופשית. ב-1954 הטריטוריה, שנשארה תחת מנהל כוחות ארצות הברית ובריטניה (אזור A הכולל את העיר עצמה) ויוגוסלביה (אזור B), חולקה בין איטליה ליוגוסלביה, בעקרון לאורך הגבול בין האזורים. הסדר זה נעשה קבוע תחת אמנת אוזימו בין איטליה ליוגוסלביה שאושררה ב-1977 (ובימינו נדונה בין איטליה, סלובניה וקרואטיה). עוד קובע הסכם השלום כי על איטליה לשחרר את הטריטוריות שמעבר לים שלה הנמצאות במזרח אפריקהאריתריאה, סומליה, אתיופיה ולוב ובאיים מסוימים במזרח הים התיכון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רצף סרטים דקומנטריים על שלהי המלחמה, RAI הטלוויזיה האיטלקית - הסרט הופק באולפנים וכולל סרטונים של צלמים צבאיים של הצבא האמריקאי בשנים 1944 - 1945 וכוללים את העיר מילאנו אחרי תליית מוסוליני והוצאה להורג של פשיסטים, Locca - תיאור התנפלות האוכלוסייה על שיירי המזון של הצבא האמריקאי, כניסת הצבא האמריקאי לרומא, התפרצות הר הגעש וזוב והוצאה להורג של בוגדים איטלקים.


היסטוריה של מדינות אירופה
אוסטריה · אוקראינה · אזרבייג'ן · איטליה · איסלנד · אירלנד · אלבניה · אנדורה · אסטוניה · ארמניה · בולגריה · בוסניה והרצגובינה · בלגיה · בלארוס · גאורגיה · גרמניה · דנמרק · הולנד · הונגריה · הממלכה המאוחדת: (אנגליהויילססקוטלנדצפון אירלנד) · טורקיה · יוון · לוקסמבורג · לטביה · ליטא · ליכטנשטיין · מולדובה · מונטנגרו · מונקו · מלטה · מקדוניה · נורבגיה · סלובניה · סלובקיה · סן מרינו · ספרד · סרביה · פולין · פורטוגל · פינלנד · צ'כיה · צרפת · קפריסין · קרואטיה · קריית הוותיקן · רומניה · רוסיה · שבדיה · שווייץ תצלום לווין של אירופה