משלטי חוליקאת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חוליקאת
מיקום חוליקאת
חוליקאת
חוליקאת

משלטי חולֵיקאת היו עמדות שנתפסו, בוצרו והוחזקו על ידי הצבא המצרי במהלך מלחמת העצמאות. המשלטים ישבו על שש גבעות במישור החוף הדרומי. במתחם הגבעות, ששלט על הדרך לנגב הנצור, התנהלו ארבעה קרבות עזים ומרובי נפגעים עד שהוא נכבש סופית על ידי חטיבת גבעתי במבצע יואב.

משלטי חוליקאת וחשיבותם[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבעה 138.5, עליה שכן אחד ממשלטי חוליקאת, כפי שהיא נראית כיום (2006)

הכפר הערבי חוליקאת שכן במישור החוף הדרומי, בצד כביש 232 (היום בין צומת גבעתי לשדרות). עם פרוץ מלחמת העצמאות התגוררו בו כ-500 תושבים.

בגבעות שליד חוליקאת שכן מתחם צבאי בריטי עד תום המנדט הבריטי בארץ ישראל. המשלטים השתרעו משני עבריו של כביש 232, שהיה אז הדרך הסלולה היחידה מגוש דן אל הנגב, וחלשו עליו. ממזרח לכביש שכנו גבעה 131.2 הדרומית וגבעה 120 הצפונית לה. בצמוד לכביש, ממערב, שכנה גבעה 128.2, וממערב לה גבעות 120א, 123 וגבעה 138.5 החולשת עליהן. שמות הגבעות נקבעו על פי גובהן במפות הטופוגרפיות שבידי צה"ל.

באמצעות תפיסת המתחם ושליטה על הכביש ניתן היה לנתק את יישובי הנגב ודרום מישור החוף ממרכז הארץ ולחבר בין הכוחות המצריים שפלשו לתחום המדינה היהודית לאורך ציר החוף לבין הכוחות המצריים שהגיעו להר חברון.

כיבוש הכפרים ברייר, חוליקאת וכאוכבה במבצע ברק[עריכת קוד מקור | עריכה]

באזור חוליקאת שכנו שלושה כפרים עוינים לאוכלוסייה היהודית: כאוכבה (כיום כוכב מיכאל), ברייר (ליד ברור חיל) וחוליקאת (צפונית לחלץ של היום). בזמן המאורעות שקדמו למלחמת העצמאות הטרידו הכפרים את התנועה היהודית על הכביש לנגב, וחסמו אותו כליל בעזרת תעלות ומחסומים. מתנדבים מצרים חמושים השתכנו במבנה האבן היחיד באזור, בניין בית-הספר של ברייר ששירת את הכפרים השכנים והיה ממוקם כחצי קילומטר צפונית-מזרחית לברייר במקום בו ניצבת כיום אנדרטה לגדוד 54 של גבעתי.

במהלך מבצע ברק שנערך לפני הכרזת מדינת ישראל בציפייה לפלישת צבאות ערב, כבשו חטיבת גבעתי וחטיבת הנגב יישובים ערביים בדרום הארץ והניסו את תושביהם. ב-13 במאי 1948 כבש הגדוד השני של חטיבת הנגב את שלושת הכפרים, כשמבנה בית-הספר הוא שנכבש ראשון. המתנדבים המצרים שהשתכנו בבניין הופתעו ונפגעו ברובם, תושבי הכפר נמלטו צפונה לכיוון מג'דל (אשקלון של היום) והכפר הועלה באש ונבזז‏[1]. אחרי כיבוש ברייר נוצלה ההצלחה ונתפסו הכפרים חוליקאת וכאוכבה. הכוחות הערביים, חלקם מתנדבים מצרים, ספגו כ-80 הרוגים, ואילו לאנשי הפלמ"ח היו שני פצועים קל‏[2]. מפקד הגדוד השני משה נצר ביקש לאחר כיבוש כאוכבה וחוליקאת את אישור מפקדת החטיבה להמשיך צפונה ולכבוש את מצודת יואב (עירק סוידאן), אולם קצין האג"מ של החטיבה עודד מסר לא נתן את האישור. בכך הוחמצה הזדמנות לכבוש את המשטרה כאשר היו בו 18 חיילים מצריים בלבד.

עם סתימת התעלות ופירוק המחסומים בכביש הנגב נפתחה הדרך לנגב למשך כחודש. במשלט 138.5 הוצבה מחלקה מוקטנת של פלוגת דבמבם מהגדוד השני של חטיבת הנגב והוא מוּקש. במהלך המיקוש נהרג החבלן אמנון חביב ממוקש שהתפוצץ בידיו.

התקפת הפתע המצרית על משלטי חוליקאת[עריכת קוד מקור | עריכה]

זחל נושא ברן של הצבא המצרי שננטש במשלטי חוליקאת

ב-8 ביולי 1948 בשעה 6 בבוקר, יממה לפני תום ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, פתח הצבא המצרי בהתקפת פתע על עמדות צה"ל בצפון הנגב. המצרים תקפו בקו התפר בין גזרת חטיבת הנגב מדרום לגזרת חטיבת גבעתי מצפון וניתקו את הרצף הטריטוריאלי הישראלי בין הנגב למישור החוף. רצועה זו, שכונתה "רצועת הניתוק", הפכה לזירת הקרבות המרכזית בלחימת צה"ל כנגד הצבא המצרי.

כדי לא לעבור במפורש על ההסכם עם האו"ם, שתיווך את הפסקת האש, הפעיל הפיקוד המצרי תחילה כוחות סעודיים וסודניים כך שהפרת ההפוגה לא תיזקף לחובת הצבא המצרי הסדיר.

במשלט 138.5 שבחוליקאת החזיקה מחלקה של 30 לוחמים מקיבוצי הדרום שהשתייכו לגדוד השני של הפלמ"ח (חטיבת הנגב). המשלט הותקף על ידי פלוגה סעודית משוריינת בפיקוד הצבא המצרי. יתרון ההפתעה עמד לזכות המצרים ובתום כשלוש שעות לחימה מול כוחות עודפים נסוגו מגיני המשלט לקיבוץ גברעם כשהם נושאים עמם 6 הרוגים ופצועים רבים. הפצועים פונו לבית חולים שדה ברוחמה. ארבעה מן הלוחמים נותרו מאחור, האחד הצליח למצוא את דרכו לגברעם, השני – שלמה רוזנטל – הושאר בשטח פצוע כשהוא חמוש ברימון, ונהרג ככל הנראה על ידי הסעודים (גופתו נמצאה רק ב-1951). שניים נוספים – צבי גובר[3] ועמנואל טוכלר – נהרגו או נשבו על ידי הסעודים. שרידיהם נמצאו והובאו לקבורה רק בחלוף שנה. הכוחות המצריים תפסו שש גבעות באזור והתבצרו עליהן. בחלק מן המוצבים הוצבו יחידות סודניות וסעודיות. הם הטרידו באש נשק קל ובמרגמות את היישובים גברעם וברור חיל וחסמו את הכביש לנגב.

קרב חוליקאת במבצע מוות לפולש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל 17 ביולי 1948, במהלך מבצע מוות לפולש שנועד לפתוח את הדרך לנגב בטרם תיכנס ההפוגה השנייה לתוקפה, ערכה חטיבת הנגב פעולת הסחה אל עבר משלטי חוליקאת. לצורך הפעולה התארגן בחופזה וללא מודיעין כוח משולב שכלל פלוגת ג'יפים מהגדוד התשיעי ("חיות הנגב") ופלוגת חי"ר מהגדוד השביעי של הפלמ"ח בפיקודו של חיים (דיקי) לקסברגר, שכללה מחלקת מרגמות 81 מ"מ בפיקודו של סולל כהן. אל היחידה הרגלית צורפו באותו יום כחמישים מתנדבים הן גויסו בחופזה מקרב קיבוצי הסביבה ורבים מאנשיהן היו אנשי גח"ל - עולים חדשים ללא כל אימון צבאי. על הפעולה פיקד מרחוק מעמדה במשלט ברור חיל מפקד פלוגת הג'יפים מיכה פרי, לאחר שהמג"ד עוזי נרקיס וסגנו מאיר פעיל סירבו לפקד עליה ביודעם שסיכוייה קלושים והנפגעים בה יהיו רבים.

הלוחמים הרגליים הוסעו במשאיות מרוחמה עד לברור חיל, ומשם המשיכו לנוע רגלית לעבר יעדם דרך שדות הדוּרָה שסבבו את המשלטים. עוד בטרם ניתנה פקודת ההסתערות שמעו המצרים את הכוח המתקרב ופתחו לעברו באש כבדה מטווח קצר. בנוסף, הכוחות נפגעו מהפגזה לא מדויקת של מחלקת המרגמות הישראלית‏[4]. מפקד הפלוגה לקסברגר נהרג, והכוחות השונים איבדו את הקשר ביניהם. כיתה אחת בפיקודו של סולל כהן המשיכה להסתער, והצליחה לחדור על המשלט ולנהל קרב קצר בתוך העמדות. רוב המחלקות נסוגו בחופזה כשהן משאירות 33 פצועים והרוגים בשטח. עם הנץ השחר ובעקבות תצפית שבה נראו שריוניות מתקרבות למתחם, הורה המ"פ פרי על נסיגה מלאה. 12 מן הפצועים נאספו מאוחר יותר על ידי אנשי פלוגת הג'יפים בחסות שדות הדורה שהקיפו את המשלט. גופות השאר, 21 במספר, נמצאו בקבר אחים רק עם כיבוש משלטי חוליקאת לאחר כארבעה חודשים. מצב הגופות העיד שחלקם נרצחו. עם ההרוגים נמנו 11 מאנשי מחלקת היישובים ו-10 היו מן הלוחמים הוותיקים של הגדוד השביעי. ברבות השנים נמתחה ביקורת על בחירת הלוחמים מקרב המשקים ועל שליחתם ללא אימון לקרב ‏[5][6]. כתבי ההיסטוריה הרשמיים של צה"ל מיעטו לעסוק בכישלון הקרב, ובניגוד לחללי הקרבות האחרים בחוליקאת, לא הונצחו לוחמיו באנדרטה. רק בשנת 2010 הוקמה ביוזמת המועצה האזורית שער הנגב אנדרטה לנופלי הקרב באתר הזיכרון המרכזי בחוליקאת, על גבעה 138.5.

במבצע יואב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע יואב (או בשמו המקורי "מבצע עשר המכות") נועד לחבר מחדש את הנגב המנותק לשטח ישראל ולמנוע את מסירתו לערבים על פי תוכנית ברנדוט.

התקפת חטיבת יפתח שנהדפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל 17 באוקטובר, עם פתיחת מבצע יואב, הטיל מפקד החזית יגאל אלון על חטיבת יפתח לכבוש את חוליקאת. פלוגה מהגדוד הראשון של הפלמ"ח, בפיקודו של אסף שמחוני, הופקדה על המשימה. התוקפים (בהם הסופר פוצ'ו) התקרבו אל משלט 138.5 מכיוון ניר-עם וניסו לפרוץ אליו מדרום. הם הצליחו לפרוץ את הגדר הראשונה של המשלט, אך נתקלו בהתנגדות עזה.

מפקד המחלקה המובילה, שלמה בנארי, נהרג, ואיתו שלושה לוחמים נוספים. עם עלות השחר נסוג הכוח מבלי להשיג את מטרתו.

הכיבוש הסופי על ידי חטיבת גבעתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי גבעתי במשלטי חוליקאת אחרי כיבושם במבצע יואב
הרוגים מצריים בתעלות הקשר אחרי כיבוש המשלטים

יומיים לאחר כישלון התקיפה של חטיבת יפתח הוחלט שוב לנסות לכבוש את משלטי חוליקאת. הפעם הוטלה המשימה על חטיבת גבעתי, שהצטיינה בימים שלפני כן בלחימתה במשלטי הצומת ובכפרים כאוכבה ובית תימה שמצפון לחוליקאת. הכוחות שהופעלו היו גדולים יותר והוקצה להם סיוע ארטילרי.

מפקד חטיבת גבעתי, שמעון אבידן, הטיל את המשימה על גדוד 52 (כיום בחטיבה 401), בפיקוד יעקב פרי (פרולוב), שתוגבר על ידי שתי פלוגות מגדוד 54 של צבי צור, עליהן פיקד הסמג"ד יצחק דוידזון (דיבון).

המצרים תגברו את הכוחות במתחם בחיילים שנסוגו ממשלטי הצומת, שנכבשו לילה קודם לכן, והסיגו את כוחותיהם מכאוכבה לשם תגבור המשלטים. טרם פתיחת הקרב היו במתחם ככל הנראה שלוש פלוגות מצריות ופלוגה סעודית. הן התחפרו על ששת משלטי המתחם ובכפר הנטוש חוליקאת.

בקרב היו שני מהלכים מרכזיים: האחד, באחריות גדוד 52, לעבר שלושת המשלטים הצמודים לכביש משני צדיו ולעבר הכפר חוליקאת. השני, בהשתתפות גדוד 54, לעבר שלושת המשלטים המערביים - 120, 123 ו-138.5 השולט עליהם.

בשעה 21:30 החלה הפגזה ארטילרית ישראלית על העמדות המצריות, אך המצרים, שהיו מחופרים היטב, לא נפגעו כמעט. בשעה 22:45, בעקבות ההפגזה, החלה ההסתערות הרגלית. בניגוד לעבר, כל משלטי המצרים הותקפו במקביל מכיוון צפון. קרב קשה במיוחד התפתח על משלט 123, שנכבש אחרי שלוש הסתערויות במחיר כבד על ידי פלוגות א' וג' של גדוד 54 בסיוע מחלקת הג'יפים שועלי שמשון. הרוגים רבים היו גם בקרב על גבעה 120, שנכבשה על ידי פלוגה א' מגדוד 52, בפיקוד שלמה להט. רבים ממפקדי המחלקות של גבעתי נפצעו או נהרגו בקרב.

ההסתערויות הסתיימו בקרבות פנים אל פנים בתוך תעלות היעד המבוצר בעזרת רימונים, להביורים וכידונים. במספר מקרים הם אף הגיעו לכלל מאבק פיזי שכלל נשיכות. המגינים הסודנים של המשלטים השאירו רושם רב על לוחמי גבעתי – הם היו גבוהים וחסונים והצטיינו בקרב פנים אל פנים. הקרב ארך כשבע שעות והסתיים עם שחר בכניעת המצרים. הגבעה השולטת, גבעה 138.5, נתפסה כמעט ללא התנגדות. בחסות הלחימה, עוד בטרם הסתיים הקרב, החלו לוחמי חטיבת הנגב לעשות את דרכם דרומה לכיבוש באר שבע במבצע משה שהתרחש למחרת.

כיבוש חוליקאת היה המהלך המכריע במבצע יואב והוא נחשב לאחד הניצחונות המשמעותיים במלחמת העצמאות ‏[7]. תפיסת המתחם סיימה את כיתור כיס פלוג'ה בו נלכדה חטיבה של הצבא המצרי. כמו כן, נתפס בקרב שלל רב, שכלל 38 מקלעי ויקרס ומספר שריוניות. השלל שימש בחודשים העוקבים להמשך כיבוש הנגב במבצע חורב ובמבצע עובדה. עם זאת, הניצחון הושג במחיר כבד – 28 לוחמי גבעתי נהרגו בקרב וכ-70 נפצעו.

למחרת כתב אבא קובנר בדף הקרבי של גבעתי:

Cquote2.svg

דרך הנגב נפתחת לרווחה!
חוליקאת על כל משלטיה - בידינו.
חוליקאת - אשר עמדה בפני שורת התקפות - התבססה על חגורת משלטים-מבצרים משני עברי הכביש הראשי. שני הצדדים ידעו את ערכו של המקום: לגבי הפולש - לולאת חנק, לגבינו - חיי הנגב היו תלויים פה מנגד.

אכזרי מאין כמוהו היה הקרב. קרב תותחים. קרב מרגמות ומקלעים. קרב נשק מגע. קרב זורקי להבות. קרב כידונים. קרב גרון אל גרון - רבים מלוחמינו פצועים מנשיכת שיניהם - משלטים עברו מיד ליד. שבע שעות רצופות התחולל הקרב. חיל-הרגלים שלנו לא נרתע מפני כל קרבן; כבש עמדה אחר עמדה, הדף התקפות-נגד של האויב, הרס את מבצריהם, עד אם הפך כל חי לאויב לרץ והרץ ברוצו - נהפך למת!
...תהילה לכם כובשי חוליקאת ומשלטיה: "הבוקעים" יהא מעתה שמכם בלוחמים! אשר זכו להדק את לולאת החנק הזאת יזכו במהרה לסגור את צוואר פולשים את העניבה הגדולה! כי גדול ליל נקמות!

Cquote3.svg

הנצחת הנופלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרבות חוליקאת נהרגו 63 לוחמים: מתוכם 34 אנשי פלמ"ח (9 בנפילת המתחם, 21 במבצע מוות לפולש ו-4 במבצע יואב) ו-28 אנשי גבעתי במבצע יואב. הם מונצחים בשורה של אנדרטאות באזור.

  • אנדרטה על משלט 138.5 לזכר הנופלים בגדוד 9 של חטיבת הנגב בפלמ"ח.
  • על אותה גבעה ניצבת אנדרטה לזכר 10 לוחמים מהגדוד השני של חטיבת "הנגב".
  • מדרום לצומת גבעתי בצד המערבי של כביש 232, במקום בו הותקפו הכוחות המצריים במבצע ברק, נמצאת אנדרטה לנופלים מגדוד 54 בקרב חוליקאת. על האנדרטה חקוקה הכתובת: "ההלך - ברדתך לנגב זכור אותנו".
  • מעט דרומית ממנה, בצד המזרחי של הכביש, נמצאת אנדרטה גדולה לגדוד 52. עליה חקוקים שמות הנופלים במלחמת העצמאות, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.
  • המושב כפר אחים נקרא על שם האחים גובר, שאחד מהם נהרג בקרב ההגנה על משלט 138.5.
  • המשורר יהודה עמיחי כתב שלושה שירים וסיפור על חברו ומפקדו דיקי לקסברגר שנהרג כמפקד מחלקה בקרב של חטיבת הנגב על משלט 131.2.‏‏[8]

אנדרטות ושלטי ההנצחה באזור חוליקאת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב נחמיאס, גדוד 52 של חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות תש"ח - 1948.
  • עמיעד ברזנר, הנגב בהתיישבות ובמלחמה, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון
  • חטיבת הנגב במערכה, סדרת: החטיבות והחילות במלחמת השחרור, תל אביב: הוצאת מערכות, 1948.
  • חטיבת הנגב פלמ"ח, 1949-1947, בעקבות לוחמים.
  • שאול דגן ואליהו יקיר, שמעון אבידן גבעתי, האיש שהיה לחטיבה, גבעת חביבה: הוצאת יד יערי, 1995.
  • תולדות מלחמת הקוממיות, תל אביב: הוצאת מערכות, 1959.
  • אורי אבנרי, שדות פלשת - 1948, תל אביב: הוצאת טברסקי, 1949
  • אברהם איילון, חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, (כרך ב'), תל אביב: הוצאת מערכות, 1963.
  • משה גבעתי, בדרך המדבר והאש, תל אביב: הוצאת מערכות, תשנ"ד-1994.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עדותו של בנימין רדצ'בסקי על המאורעות באזור גברעם במלחמת העצמאות
  2. ^ מבצע "ברק", אתר הפלמ"ח
  3. ^ אחיו של צבי, אפרים, נהרג מספר חודשים קודם לכן בטירת שלום, וסיפור האחים התפרסם. אמם רבקה גובר כונתה "אם הבנים" והיישוב כפר אחים נקרא על שמם.
  4. ^ זכרונות מחוליקאת, עדותו של שבתאי משיח על קרב חוליקאת
  5. ^ טלי ליפקין שחק, הקרב האבוד - על קרב חוליקאת, מעריב 3 בפברואר 2006
  6. ^ שבתי גרברציק, חוליקאת, יולי 48' - הקרב שהושכח, 21 הרוגים בקרב שלא היה, מקור ראשון
  7. ^ יואב גלבר‎, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, עמ' 320
  8. ^ יהודה עמיחי, מותו של דיקי מתוך ברוח הנוראה הזאת: סיפורים, ספריית פועלים, 1961.
    יהודה עמיחי חוליקת - השיר השלישי על דיקי באתר גבעת ברנר.