גזזת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרקפת של חולה גזזת
גזזת על העור בתצורת Ringworm

גזזתלועזית: ringworm of the scalp, tinea capitis, favus) היא מחלת עור פטרייתית, הנגרמת על ידי פטריות דרמטופיטיות העלולות לחולל גם מחלות אחרות. שלושת הסוגים העיקריים של הדרמופיטים הם מיקרוספורום, אפידרמופיטון וטריכופיטון.

המחלה עלולה להופיע על כלל שטח העור, על הקרקפת, על השיער, הגוף, כפות הרגליים ולעתים גם בציפורניים. התסמינים העיקריים של המחלה הם הופעת כתמים אדומים דמויי טבעת הגורמים לגירוד, פגיעה בזקיקי השיער וקרחות המתפשטות על גבי הקרקפת. על עור הקרקפת באזורים אלה נוטה להופיע קשקשת. במקרים חמורים יותר עלולות להיות הפרשות מוגלתיות מהמקום הנגוע ואף זיהומיים משניים. מחלה זו הינה מדבקת מאוד, ומועברת מאדם אחד לשני באמצעות מגע או באמצעות שימוש בציוד משותף, כגון מגבות ומסרקים. כמו כן, המחלה יכולה לעבור באמצעות מגע עם בעל חיים נגוע.

היסטוריה של הטיפול בגזזת בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלת הגזזת הייתה ידועה כבר בעת העתיקה ומופיעה בציורי קיר שהתגלו במצרים והיא מתוארת לראשונה על ידי קלסוס במאה הראשונה לספירה. בשנת 400 לספירה היא מוזכרת שוב בכתביו של קסיוס פליקס בחיבורו על הרפואה. גי דה שוליאק, רופא צרפתי מפורסם מהמאה ה-14, מבדיל בין חמישה סוגים של tinea. חלוקה זו תהיה תקפה עד תחילת המאה ה-19. [1]. בתחילת המהפכה התעשייתית, עם התגברות ההגירה לערים וצמיחתן של שכונות עוני, נפוצה המחלה והפכה להיות למחלה של עניים, מהגרים ופליטים החיים בצפיפות. עקב הביטויים החיצוניים שלה בכתמים ובקרחות, תייגו אותה כמחלה מכוערת ודוחה. בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 שלושה חוקרים,‏ Remak‏, Gruby ו-Schoenlein‏ עבדו במקביל וביצעו חלוקה טקסונומית של זני הפטריות השונים אשר גורמים למחלה; חלוקה זו מקובלת ברובה עד היום. על אף הגילוי של זני הפטריות אשר הובילו להתפרצות המחלה, מציאת תרופה למחלה ארכה עוד כמאה שנים.

טיפול מסורתי בגזזת – לפני גילוי קרני הרנטגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד ראשית המאה העשרים הטיפול במחלת הגזזת התבסס בעיקר על תלישת השערות באזור הנגוע או של כל הקרקפת באופן ידני על מנת להיפטר מהנגע הפטרייתי בסיוע חומרי רפואה כעטרן, גופרית, שעווה, ומי סוכר. במקרים אחרים נהגו לתת לילדים תליום-אצטט (חומר מתכתי רעיל, ששימש לעתים גם להדברה, למשל כרעל עכברים וכדומה) במינון נמוך על מנת לגרום לנשירת השיער. באופן מסורתי הורחקו הילדים נגועי הגזזת ממוסדות חינוך ולא הותר להם לחזור וללמוד בהם, אלא לאחר שהמחלה טופלה, דבר שהוביל להחזקתם בהסגר, בדרך כלל ביתי, במשך חודשים רבים ואף מספר שנים. החזקת ילדים חולי גזזת בהסגר הייתה נהוגה בכל העולם. בצרפת ובארצות הברית אף הוקמו בתי ספר מיוחדים לילדים חולי גזזת; בצרפת בבתי ספר אלה מוקמו במתחם בתי החולים. הילדים שהו בבתי ספר אלה, בהסגר, עד שלוש שנים.

הקרנות רנטגן כטיפול בגזזת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 1897 הציע ליאופולד פרוינד להשתמש בתופעה של נשירת שיער בהשפעת הקרנות הרנטגן לצורך טיפול במחלת הגזזת. בהמשך לפרוינד פרסם ריימונד סאבורו בשנת 1904 פרוטוקול רפואי מסודר לשימוש בקרני רנטגן כחלופה לתלישת השיער הידנית שהייתה נהוגה בטיפול בגזזת. סאבורו עבד על מחקריו בשותפות עם דוד גרובי, ממגלי פטריית הגזזת, ובמספר מחקרים נקראת הגזזת גם "מחלת גרובי-סאבורו". [2] בהמשך פרסם רוברט קיינבוק בשנת 1907 שיטת הקרנה שחילקה את הקרקפת לחמישה שדות. בשנת 1909 שיפר הורציו אדמסון את הטכניקה של קיינבוק למה שיקרא "שיטת קיינבוק-אדמסון". [3].

לאחר ההקרנה מרחו את ראשו של הילד במשחה וכיסו את ראשו במטפחת או כובע על מנת למנוע נשירת ופיזור השיער הנגוע, אשר יכול היה לגרום להדבקת הסובבים אותו. שארית השיער בעיקר בתחומי הגבולות שבין השדות המוקרנים ניתלשה באופן ידני- כמו בשיטה המסורתית, באמצעות פינצטה, ולעתים בסיוע של שעווה או עיטרן להשלמה מהירה של ההליך. בדרך כלל החלה צמיחה מחודשת של שיער בריא לאחר כשישה שבועות, ותוך זמן קצר יכול היה הילד לחזור למסגרת החינוכית או החברתית בה פעל ולצאת מההסגר הביתי בו היה נתון.

שיטת קינבוק-אדמסון אשר התפרסמה בשנת 1909 בכתב העת הרפואי "הלנצט", הפכה לפרוטוקול ולשיטה הרפואית המקובלת בעולם הרפואי לטיפול בגזזת בסיוע הקרנות רנטגן, והייתה בשימוש גורף עד לשנת 1960 עם הכנסתה לשימוש של תרופת הגריזופולבין (תרופה אנטי-פטרייתית) הנלקחת דרך הפה במשך כמה שבועות ובאה להחליף את הקרנות הגזזת כטיפול העיקרי. בעקבות ההחלטה, ארגון יוניצ"ף החליט לסייע במימון התרופה למדינות שביקשו לעבור לטיפול בגריזופולבין, ביניהן ישראל.

עד להמצאת הגריזופולבין, הצלחת הקרנות הרנטגן בטיפול בגזזת עודדה ביצוע טיפולים המוניים מאורגנים לביעור הגזזת, ביניהם מבצע לביעור גזזת בקרב הקהילות היהודיות במזרח אירופה בסיוע ארגון הבריאות היהודי אז"ע-טאז[4],במסגרתו טופלו ברנטגן 27,600 ילדים, ובשנות ה-50 ביוגוסלביה בסיוע ארגון יוניצ"ף, כ- 90,000 ילדים [5], ובפורטוגל כ- 30,000 ילדים.

השימוש בהקרנות לטיפול רפואי לא נעשה רק למחלת הגזזת אלא שימש למספר רב של מחלות שונות, כגון פצעי בגרות ובלוטות מוגדלות (תימוס ותריס), וכן לטיפול בבעיות עקרות אצל נשים, השרת שיערות קוסמטית אצל נשים ואף להתאמת מידות נעליים עבור ילדים. בארצות הברית ובקנדה השימוש הנפוץ ביותר בהקרנות נעשה לטיפול בפצעי בגרות ובבלוטות-צוואר מוגדלות.[6]. שיעור הילדים המוקרנים מכל הסיבות שנזכרו לעיל בארצות הברית בלבד עומד על כארבעה מיליון ילדים [7]

גזזת בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלת הגזזת הייתה אחת המחלות הזיהומיות הנפוצות ביותר ביישוב היהודי בארץ ישראל ובקהילות יהודיות שונות בחו"ל. על פי דיווחי מחלקת העור של הדסה כ-40% מהילדים במוסדות החינוך בירושלים היו נגועים בגזזת.[8] בתחילת המאה ה-20 טופלו ריכוזי הגזזת בקרב יהודי היישוב הישן בירושלים על ידי ארגון הדסה באמצעות קרני רנטגן, והמחלה כמעט ונעלמה. יוזמי המבצע לביעור הגזזת שהחל בשנת 1925 ונימשך לסירוגין עד שנת 1938 היו פרופ' אריה דוסטרובסקי ממחלקת העור של הדסה, ופרופ' דרוקמן ממחלקת הרנטגן של הדסה. בשנים 1925-1928 נשלחו כ- 3,500 ילדים בירושלים להקרנות במחלקת הרנטגן בהדסה בניהולו של דרוקמן. בנוסף לירושלים, הוקרנו 343 ילדים בבית החולים של הדסה בתל אביב. שיטת הטיפול הרנטגני שהונהגה בהדסה הייתה, כמקובל, שיטת "קינבוק –אדמסון".[9]

על מנת למנוע התפשטות חוזרת של הגזזת על ידי ילדי עולים שהגיעו במשך כל שנות ה-20 וה-30 לארץ קבעו דוסטורובסקי וד"ר מרדכי ברכיהו, מנהל מחלקת ההיגיינה של הדסה כי כל העולים וילדיהם יעברו בדיקות מאורגנות עם בואם לארץ לאיתור מוקדם של מחלות מידבקות ובאופן מיוחד גרענת וגזזת. עולים ממזרח אירופה וילדיהם ניבדקו בדרך כלל בדיקות קדם-עלייה בארצות מוצאם,[10] ואם היה צורך טופלו לפני עלייתם.

במקרים של סירוב הורי הילדים החולים לשלחם לטיפול רנטגני, הורחק הילד מבית הספר. ילדים לא הורשו לחזור לבית הספר אלא אחרי המצאת אישור שאכן עברו את הטיפול הרנטגני הנידרש. מימון הקרנות הרנטגן נעשה במשותף על ידי מחלקת ההיגיינה של בתי הספר והרשויות המקומיות. עלות הטיפול בילד הייתה 1.5 לירה ארץ ישראלית.

הגזזת הייתה שכיחה במידה מרובה גם בקרב התושבים הערבים, אשר שלחו את ילדיהם לטיפול במכוני רנטגן פרטיים בתל אביב, יפו, חיפה ובירושלים. לקראת סוף תקופת המנדט נעלמה הגזזת כמעט לחלוטין בקרב התלמידים היהודים.

הטיפול בגזזת בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם העלייה ההמונית בשנות ה-40 וה-50 הופיעו שוב מקרים רבים של גזזת, בעיקר בקרב ילדי העולים מאסיה וצפון אפריקה, עקב צפיפות ותנאי תברואה לקויים. בראשית שנות ה-50 יזם משרד הבריאות הישראלי מבצע לביעור גזזת בקרב ילדי העולים. במסגרת זו נישלחו ילדים לטיפול רנטגני בגזזת במכוני הרנטגן של הדסה בירושלים ובתל אביב, במחנה הילדים שנלר ובמחנה העולים בראש העין שנוהלו אף הם על ידי הדסה. קופת החולים הכללית הפעילה מרכז טיפולי במכון הרנטגן של מרפאת זמנהוף בתל אביב, ובמכון הרנטגן שלה בחיפה. החל משנת 1952 ריכזה מדינת ישראל את רוב הילדים לטיפול נגד גזזת בבית החולים לגזזת וגרענת שהוקם במחנה העולים שער העלייה. החל משנת 1953 הוחל בטיפול רנטגני בגזזת גם בבית החולים תל השומר. גורם מרכזי שפעל לביעור הגזזת ואף סייע ברכישת מכונות רנטגן לשם כך היה ארגון יוניצ"ף (UNICEF), קרן הסיוע הבינלאומית לילדים של האו"ם. יוניצ"ף היה המפעיל המרכזי בהקרנות רנטגן גם ביוגוסלביה ובסוריה ואף סיפק את שתי מכונות הרנטגן שפעלו במחנה שער העלייה בישראל.

מראשית הקמתו קבע משרד הבריאות כי האחריות הרפואית לפיקוח על כל הפעילות הרנטגנית לביעור הגזזת בישראל תימסר לידיה של מחלקת העור והרנטגן של הדסה בראשותם של דוסטורבסקי ודרוקמן. במקביל לביעור הגזזת המאורגן בישראל פעלו גורמי עלייה ובריאות לביעור הגזזת בקרב ילדי המועמדים לעלייה במדינות השונות, ובעיקר בצפון אפריקה שם היה קיבוץ העולים המרכזי. האחריות למבצע הגזזת בקרב הקהילה היהודית בצפון אפריקה נמסרה לארגון אז"ע - ארגון הבריאות היהודי שפעל גם בקהילות היהודיות במזרח אירופה. פרופ' משה פריבס, חבר הנהלת אז"ע, לימים נשיא אוניברסיטת בן-גוריון והדיקן המייסד של בית הספר לרפואה בה, נסע לצפון אפריקה בשנת 1947 ולאור ביקורו שם גיבש את התוכנית הכוללת לביעור מחלות זיהומיות בקרב המיועדים לעלייה. המבצע לביעור המחלות הזיהומיות בצפון אפריקה ניקרא .T.T.T, על שם שלוש המחלות המובילות; גזזת (Tinea), גרענת (Trachoma) ושחפת (Tuberculosis). בצפון אפריקה טופלו בהקרנות כ-25,000 ילדים, רובם בקהילות היהודיות במרוקו. בישראל טופלו בהקרנות לגזזת כ- 24,000 ילדים יהודים, רובם ילדי עולים ממרוקו, עיראק, לוב ותימן, וכ-3,700 ילדים ערבים. אל מחנה הגזזת בשער-העלייה נשלחו ילדים בקבוצות, במשאית וללא ליווי הורים ונותרו שם מספר שבועות לטיפול שכלל תלישת שערות והקרנות. חלק מן ההורים התנגדו לכך נחרצות. המערכת הגיבה על ההתנגדות בהוצאת הילד מבית הספר, מה שאילץ את רוב ההורים המתנגדים לוותר.[11]

תופעות לוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול באמצעות קרני רנטגן גרם לאחר מספר שנים אצל חלק מהחולים להתפתחות גידולים סרטניים או גידולים שפירים (מנינגיומות) על קרומי המוח ובבלוטת התריס. מספר קבוצות מחקר בארץ ובעולם עקבו אחר חולים שהוקרנו ובדקו תופעות לוואי לטיפול. בישראל הוביל את המחקר פרופ' ברוך מודן, שפרסם בשנת 1974 מאמר בכתב העת הרפואי לנצט ובו קבע קיום קשר סיבתי בין טיפולי ההקרנה לחולי גזזת לבין הופעת גידולים בראש ובצוואר, (מאמרו של מודן נחשב לאבן דרך במחקר ומעקב אחר טיפולי הקרנה). במאמר נוסף של מודן, הושוו שיעורי התמותה בקרב מטופלי הגזזת לשיעוריהם באוכלוסייה שלא קיבלה טיפול כזה, ולקרובי המטופלים (בקיזוז מקרי מוות ממקור בלתי רלוונטי, כגון תאונות דרכים). המחקר בחן אוכלוסייה של כ 10,800 מטופלים, אשר מתוכם מתו מסיבות הקשורות למחלה כ 113, בהשוואה לשיעור תמותה של 74 באוכלוסייה הכללית. סיכויי התמותה ללא טיפול בגזזת עמדו על כ-0.7%, בעוד שלאחר טיפול בגזזת הם עמדו על 1.13%. בשנת 1975 פרסם מודן את מחקרו גם בעתונות הישראלית. במסגרת הפרסום יצא מודן בקריאה לציבור המוקרנים להגיע אליו לבדיקות סקר ומעקב במימון משרד הבריאות, אך היענות הציבור הישראלי לקריאה הייתה נמוכה. רק 440 איש נענו להזמנתו והגיעו לביצוע בדיקות מעקב. בדיקת הפונים העלתה כי רק ארבעה מהם סבלו מבעיות שדרשו התערבות כירורגית ואף לא אחד מהם סבל מגידול ממאיר. על סמך זאת החליטו מודן ועמיתיו שלא להמשיך או להרחיב את הקריאה למטופלים להגיע למעקב. בעקבות פניות של מוקרני גזזת למשרד הבריאות במהלך שנות ה-80, יזם מנכ"ל המשרד הד"ר משיח בשנת 1989 הקמתה של ועדה לבדיקת הנושא בראשותו של ד"ר לביא. בעקבות הוועדה, פרסם הד"ר משיח בשנת 1992 חוזר מנכ"ל לכלל רופאי ישראל המפנה את תשומת לבם לנושא. חוזר המנכ"ל פורסם במלואו גם בעיתונות היומית. ריבוי הפרסומים בתקשורת הובילו ליוזמתו של ח"כ עמיר פרץ לחקיקת החוק לפיצוי נפגעי הגזזת- 1994.

חקיקת חוק הגזזת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות גילוייו של פרופ' מודן חוקק בשנת 1994 החוק לפיצוי נפגעי גזזת, אשר על פיו מפוצים חולים שטופלו כנגד גזזת באמצעות קרינת רנטגן בין 1 בינואר 1946 ובין 31 בדצמבר 1960 וחלו בעקבות זאת במחלות המצוינות בחוק, וכן קובע החוק פיצוי לשארי בשרם. ישראל היא המדינה היחידה שבה נחקק חוק מעין זה. גובה הפיצויים המשולמים על ידי המדינה לנפגעים תלוי בהיקף הנכות שנקבעה לנפגע על ידי ועדה רפואית מיוחדת, הבודקת את מצבו בהתאם לידוע אודות תופעות הלוואי של טיפולי ההקרנה. מי שנקבעו לו בין 40% נכות לצמיתות ל-74% נכות לצמיתות, זכאי לקבלת פיצוי חד פעמי בסך של 50,000 ₪, ומי שנקבעה נכותו על 75% לצמיתות ומעלה זכאי לקבלת סכום פיצויים חד פעמי בסך של 100,000 ₪. בנוסף לסכומים אלו, זכאים אותם נפגעים אשר נכותם נקבעה על למעלה מ-40% לצמיתות, לקצבה חודשית בסכומים משתנים הנעים בין כ-700 ₪ ועד כ-1,700 ₪ למשך כל חייהם. נפגעי הגזזת אשר הוועדה הרפואית קבעה את נכותם בין 5% ועד 39% (לצמיתות), זכאים לקבל מענק חד פעמי בסך של כ-1,200 ₪ עבור כל 1% נכות שנקבעה[6]. לפי משרד הבריאות‏[12], נכון לשנת 2011 הוגשו כ40 אלף תביעות במסגרת החוק. כחצי מהתובעים קיבלו הכרה ופיצויים בהתאם למצבם הבריאותי, אבל חצי מהם, כתשעה עשר אלף איש, יצאו מהמרכז לפיצוי נפגעי הגזזת בידיים ריקות.

הגזזת בביקורת אקטיביסטית מזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול בחולי הגזזת בארץ נחשב בעיני אקטיביסטים מזרחים לדוגמה בולטת לעוול שנגרם לעולי שנות החמישים בגלל רשלנות, פטרונות, חוסר אחריות של הרשויות ואף זדון מכוון. סרט דוקומנטרי על הפרשה בשם "ילדי הגזזת" הופק בשנת 2003 על ידי מרכז התקשורת דימונה והבמאים אשר נחמיאס ודוד בלחסן, הסרט זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה. הסרט תוקף בבוטות את הממסד הרפואי של שנות ה-50 ומכנה את הפרשה "שואת ילדי הגזזת". הוא גם תוקף את החוק לפיצוי נפגעי הגזזת ואת הפוליטיקאים שהיו מעורבים בחקיקה. בלהט הדיון הציבורי אכן נחשבה לעתים פרשת הגזזת כמעשה המעלה אסוציאציות לזוועות השואה, ונטען כי היא בוצעה בכוונת מכוון על מנת לפגוע במזרחים, כן ניטען כי לכל הפחות כמאה אלף ילדים הוקרנו לגזזת. [13]. לאחר הופעת מחקרים עדכניים שהראו כי הטיפול ההמוני בגזזת בישראל היה מבוסס על טיפול מקביל שבוצע בכ-27 אלף ילדים אשכנזים בארצות מזרח אירופה בתחילת המאה ה-20 על ידי ארגון הבריאות היהודי אז"ע, וכי בעולם המערבי (אירופה ואמריקה) טופלו למעלה מ-200,000 ילדים באותו האופן, וכי בהיעדר מעקב אחר תופעות לוואי אף נחשב לטיפול איכותי ומוצלח, שככה הביקורת במידה רבה.

הידיעות והדיון התקשורתי אודות תוצאות הטיפול בהקרנות בחולי הגזזת בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות ה-80, הפרסום על מחקר הגזזת של מודן בישראל היה רחב מאוד ובכל האמצעים (עיתונות, רדיו, טלוויזיה ואינטרנט. הכתבות המרכזיות על הנושא התפרסמו כבר בשנת 1975 בעיתון דבר וציינו את הקשר שבין הקרנות הגזזת בילדות לבין גידולים סרטניים.[14] בסך הכל התפרסמו בעתונות הישראלית בעברית מעל 100 כתבות בנושא הקרנות לגזזת בין השנים 1950-2009; 70 כתבות מתוכן עסקו בקשר הישיר שבין סיבוכי הקרנות ומחלות מאוחרות; שודרו 5 כתבות רדיו (1989) ו-2 תוכניות טלוויזיה ייעודיות לנושא (בשנת 2003). בשנת 2012 התפרסמה ברשת א' ובאינטרנט תוכנית התחקיר "כוכבית גזזת"http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=426004 אשר בוחנת את הפרשה המורכבת על היבטיה השונים ומתמקדת בעיקר בהתנהלות המדינה כלפיה בשנים האחרונות. החל משנת 2000 ועד היום מופיע ברשת האינטרנט נושא הגזזת בכ-10,000 (עשרת אלפים) אזכורים (מאמרים, בלוגים, קבוצות דיון, חדשות, ומידע של עמותות נפגעי הגזזת) בעברית, מתוכם 2800 דנים בסרט ילדי הגזזת ו-6130 בחוק הגזזת. יש לציין כי רק בישראל בהשוואה לכל מדינות העולם המערבי בהן הקרינו ילדים מסיבות רפואיות שונות (גזזת, בלוטות מוגדלות של התריס והתימוס, אקנה, אקזמות, יבלות, אסתמה, הפרעות בפוריות ובווסת ועוד), זכתה קבוצת מוקרני הגזזת להתייחסות תקשורתית ייחודית ובלעדית והפכה לסוגיה פוליטית חברתית-בריאותית המטופלת על ידי המדינה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. Albert RE., Omran AR., Follow-Up Study of Patients Treated by X-ray Epilation for TC, Archives of Environmental Health,1968;17(6) 899-918.
  2. Crossland P., Therapy of tinea capitits, the value of x-ray epilation, California Medicine, vol. 84 p, 351-353 (1956).
  3. Corbet D, New Radiometer for use with Sabouraud's Pastilles, The Lancet, 21 Feb. 191, abstract published in the American Journal of Roentgenology, June 1914, page 194-197;
  4. Crawford GM, Linkart RH II, Tiley RF. Roentgen Therapy in Acne. N Engl J Med.1951;245: 726–28;
  5. Cipollaro AC, Kallos A., Measurement pf Gonadal Radiations During Treatment for TC, NY State Journal of Medicine 1959(59) 16: 3033-3040.
  6. Harley N.H. et al., Follow-up study of patients treated by X-ray epilation for tinea capitis. Estimation of the doses to the thyroid and pituity glands and other structures of the head and neck, Physics Medical Biology, 1976, 21(4) 631-642.
  7. Kaplan I. The Treatment of Female Sterility with X-Rays to the Ovaries and Pituitary. Can Med Assoc J 1957; 76:43–64

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rosenthal T.:” Perspectives in ringworm of the scalp” Arch. Dermatol. Vol: 82, p: 851-856 (1960)
  2. ^ H. G. Adamson, “A simplified method of x-ray application for the cure of ringworm of the scalp,” The Lancet, 1(1909):1378-1380; Charles Steffen, “Dermatopathology in Historical Perspective, The Man Behind the Eponym: Horatio George Adamson and Adamson’s Fringe,” The American Journal of Dermatopathology, 23(2001)5, 485–488; Crawford GM, Linkart RH II, Tiley RF. Roentgen Therapy in Acne. N Engl J Med.1951;245: 726–28; Kaplan I. The Treatment of Female Sterility with X-Rays to the Ovaries and Pituitary. Can Med Assoc J 1957; 76:43–64
  3. ^ X-Ray Shoe Fitting Machine: Curators' Favorites: Museum Online Collections from the Wisconsin Historical Museum
  4. ^ שורץ ש., רומם פ., רומם י., שני מ., מסע הגזזת הנשכח של "אזע־טאז" OZE-TOZ( ( פולין), הרפואה • כרך 148 • חוב' 4 • אפריל 2009
  5. ^ Shvarts S 10(8):57, Sevo G., Tasic M., Shani M., Sadetzki S., "The Tinea Capitis Campaign in Serbia in 1950s".The Lancet Infectious Diseases, 1-576, 2010.
  6. ^ Crawford GM, Luikart RH II, Tilley RF. Roentgen therapy in acne. N Engl J Med 1951; 245: 726–28.  ; Kaplan II. The treatment of female sterility with x-rays to the ovaries and the pituitary; with special reference to congenital anomalies of the offspring. Can Med Assoc J 1957; 76: 43–64.
  7. ^ A Cancer in Young Linked to X-rays. NY Times 16.9.1960
  8. ^ דוסטרובסקי א.,המלחמה במחלות העור המדבקות, החינוך, ט', חוברת ב' תרפ"ו (1926) , עמ' 98.
  9. ^ Adamson HG, A simplified method of x-ray application for the cure of ringworm of the scalp, The Lancet, 1909;1:1378-1380.
  10. ^ כתבן אייל, הקמת "המשרד הרפואי" והמנגנון המרכזי לבדיקת העולים לארץ ישראל (1924-1939), עיונים "בתקומת ישראל, כרך 18( 2008) עמ' 1-27, ; הנ"ל, מי בעל הבית?": הקרנטינה ובדיקת העולים בשערי ארץ ישראל 1918-1929, קורות, כרך כ' תש"ע-תשע"א, עמ' ל"ז ע"א.
  11. ^ שחלב סטולר-ליס ושפרה שורץ, נלחמות בבערות ובהרגלים נחשלים – עמדות של רופאים ואחיות כלפי עולים בעליה הגדולה של שנות ה-50", ישראל גיליון 6, עמ' 49
  12. ^ מתוך פרויקט הרדיו 'כוכבית גזזת' http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=426004
  13. ^ נענע10 - ילדי הגזזת: הזעקה - פורומים
  14. ^ רופאים חרוצים מדי, דבר, (28.10.75), ע' 12.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.