גרגרנית יוונית
 גרגרנית יוונית |
|
|---|---|
 |
|
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | קטניתאים |
| משפחה: | קטניות |
| תת־משפחה: | פרפרניים |
| סוג: | גרגרנית |
| מין: | גרגרנית יוונית |
| שם מדעי | |
 Trigonella foenum-graecum(ליניאוס) |
|
גרגרנית יוונית (שם מדעי: Trigonella foenum-graecum) או גרגרנית החילבה ובשמה העממי חילבה, הינה מין צמח חד-שנתי מתת-משפחת הפרפרניים.
פרחי הצמח לבנים, הגבעולים זקופים ומעט שעירים, הזרעים צהובים ותרמיליהם מאורכים. סוג הגרגרנית כולל כ-130 מינים ומוצאו בדרום מזרח אירופה ובמערב אסיה. הגרגרנית היוונית נפוצה בעיקר במערב אסיה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון.
תוכן עניינים |
היסטוריה [עריכה]
הגרגרנית היוונית נזכרת כבר במקורות היהודיים על ידי חז"ל:[1][2]
 |
תלתן של מעשר שני תאכל צמחונים |
 |
| – מעשר שני ב', ג' | ||
כוונת המשנה, ככל הנראה, אינה לצמח התלתן הגדל כעשב בר בארץ, אלא לגרגרנית היוונית ששימשה כצמח מאכל. עדויות על השימוש בצמח זה למטרות רפואיות מופיעות כבר במצרים העתיקה ובתרבויות קדומות נוספות כמו סין, בעיקר למטרות הגברת הפוריות הגברית, הורדת חום וריפוי בעיות בכליות, כמו גם בתקופות מאוחרות יותר ברפואה היוונית והרומאית.
בתקופת ימי הביניים, היה הצמח נפוץ כגידול חקלאי בארץ ישראל. אסף הרופא, כמו חז"ל, מזהה גם הוא את התלתן עם צמח הגרגרנית היוונית. על פי דבריו, הצמח משמש לריפוי שיעול ותחלואי ריאה שונים, לחימום כללי ואף לריפוי רעלים והכשות.
בזמננו, הצמח משמש ברפואה עממית לשימושים כללים שונים. הבדואים בנגב משתמשים בזרעי הגרגרנית לחיזוק נשים הרות והגברת יצור החלב לאחר הלידה, ריפוי כאבי בטן וטיפול בסכרת. פלחים ערביים, שבפיהם מכונה הצמח "חנדקוקא", עושים בו שימוש כצבע לאיפור, למאכל ולתבלין. ובאזורי עיראק ואיראן משמש הצמח אף לטיפול בבעיות לב ומעיים.
זרעי הגרגרנית היוונית, נקשרו למגפת ה-E.COLI אשר פגעה בעיקר בגרמניה והביאה ב-2011 למותם של 52 אנשים, ככול הנראה עקב משלוח זרעים נגוע שמקורו במצרים. [1]
שימוש [עריכה]
לזרעי הגרגרנית היוונית שימוש קולינרי בעיקר במטבח התימני להכנת חילבה או כתבלין, והעלים משמשים כצמח מרפא.
קולינרי [עריכה]
במטבח התימני משמש צמח החילבה להכנת רוטב המשמש כמעין מטבל. את הרוטב מכינים על ידי השריית גרעיני החילבה למשך לילה במים (נהוג להחליף את המים 2-3 פעמים). אחר-כך מסננים את הגרעינים ומכניסים לממחה ביחד עם כמון, שום ולימון יש המוסיפים גם פפריקה חריפה או סחוג ומקציפים עם קצת מים עד קבלת קציפה יציבה. את רוטב החילבה נהוג לאכול עם פיתה תימנית או עם לחוח ביחד עם מרק תימני, ישנם הנוהגים לאכול אותו כתוספת לג'חנון ולכובאנה.
ניתן להכין מזרעי הצמח הטחונים תבלין המשמש בעיקר במטבח המזרחי, ומהווה חלק מתערובת הצמחים שמהם מכינים את תבלין הקארי ההודי. יחד עם מנגו משמש צמח החילבה להכנת רוטב העמבה ומעניק לו את ריחו וטעמו האופיינים.
במטבח הפרסי משמשים עלי הצמח כירק מאכל. שם מוכר הצמח בשם "שנבלילה" (شنبلیله) או לפעמים "שמבלילה".
רפואי [עריכה]
זרעי הגרגרנית היוונית מכילים אלקלואידים שונים ובעיקר טריגונלין (Trigonelline). לטריגונלין טעם וריח ייחודיים, שהם המקור לריחו ולטעמו הייחודי של הצמח. כמו כן, מכיל הזרע ספונינים וסטרואידים בהם משתמשים לייצור תרופות, כמו גם פלבנואידים, שמנים ריחניים, חומצות אמינו חופשיות, ויטמינים (בעיקר A,B,C) ומינרלים כגון סידן וברזל.
- לעידוד הפרשת החלב
- להורדת כולסטרול וטריגליצרידים[3]
- לסיוע בהפחתת רמות הסוכר בדם[4] ולשיפור הומיאוסטזיס של גלוקוז בדם[5]
- מחקרים חדשים מצביעים על הגנה אפשרית במקרים של סרטן השד ומעי הגס
בתקופה העתיקה שימשה הגרגרנית בתור צמח מרפא במצרים ובסין. בתקופה הקלאסית הופק מן הצמח סם להרגעת דלקות ונפיחויות. בימי הביניים השתמשו בצמח לחיזוק כללי, לפתיחת סתימות בדרכי השתן, להמסת אבנים בכליות ולטיפול בדלקת פרקים. כמו כן שימש הצמח לריפוי פצעים, מחלות עור ולשיפור מראה השיער. ברפואה העממית בימינו משמשים זרעי הצמח להרזיה, להורדת רמת הסוכר בדם וכסם משתן. שמן המופק מהזרעים משמש גם הוא להרזיה[6].
ראו גם [עריכה]
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
 |
פורטל מזון | ||
 |
פורטל המזרח התיכון | ||
קישורים חיצוניים [עריכה]
- חילבה באתר תימנינט
- ניסויים חדשים בחולדות בנושא תזונה הכוללת חילבה
- חילבה - צמח מרפא קדום ד"ר אפרים לב
- מתכון מהמטבח הפרסי עם שנבלילה
הערות שוליים [עריכה]
- ^ תלתן הארגמן
- ^ חילבה - צמח מרפא קדום
- ^ Jaipur Diabetes and Research Centre
- ^ Eur J Clin Nutr. 1990 Apr;44(4):301-6
- ^ J.Raju and D.Gupta Trigonella foenum graecum (fenugreek) seed powder improves glucose homeostasis
- ^ אפרים לב וזהר עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ירושלים, תשס"ב, עמ' 96.
