האופרה הישראלית

האופרה הישראלית הייתה בית האופרה היחיד שפעל בישראל משלהי המנדט הבריטי ועד לסגירתו ב-1982. ב-1985 קם בית אופרה חדש - האופרה הישראלית החדשה, הפועלת עד היום.

האופרה הארצישראלית בתקופת המנדט

ערך מורחב – האופרה הארצישראלית

קולנוע עדן בו הוצגו האופרות הראשונות

תמונה לכבוד הצגת הבכורה של האופרה תאיס בתל אביב בשנת 1948. גולינקין שני משמאל בשורה השנייה

סצינה מתוך הופעת הבכורה של האופרה "אלכסנדרה" על בימת האופרה הישראלית, אוגוסט 1958

ב-1917, עם היוודע דבר הצהרת בלפור, החליט המוזיקאי היהודי-רוסי מרדכי גולינקין, מנצח בבית האופרה בסנקט פטרבורג, להגשים חלום - הקמת בית אופרה עברי. הוא אסף כספים בקונצרט מיוחד שאירגן, שבו הושרה התקווה בעברית. ב-1923 עלה לארץ.

האופרה בניהולו נוסדה בתל אביב, למרות כוונתו המקורית להקימה בירושלים, ב-28 ביולי 1923, תחת השם אופרה ארץ-ישראלית. הצגת הבכורה הייתה האופרה לה טרוויאטה מאת ורדי, שהועלתה בקולנוע עדן, בניצוחו של גולינקין. בהופעות הראשונות הופיעה האופרה באולמות קולנוע, בהיעדר מתקן מתאים יותר. זמרי אופרה הובאו מחו"ל.

במשך 4 שנים עמד גולינקין בראש האופרה, ובשנים אלו העלה לא פחות מ-17 הפקות, כשבין הבולטות שבהן: פאוסט, שמשון ודלילה, אאידה וההוגנוטים, וזאת על רקע קשיי תקציב שהלכו והעמיקו, עד שב-1927 אזלו המקורות הכספיים. באותה שנה נסע גולינקין למסע גיוס כספים בארצות הברית, אך משחזר ארצה, לא הצליחה האופרה שלו לחזור לימיה כקדם, עד לסגירתה הסופית ב-1940.

האופרה הארצישראלית העממית

בפברואר 1941 הקימו מרק לברי וגיאורג זינגר את האופרה הארצישראלית העממית. חבריה התארגנו על בסיס קואופרטיבי וכללו שלושה מנצחים ובמאים, 10 סולנים, 36 נגני תזמורת, 10 רקדניות ומקהלה בת שמונה זמרים. על חברי הקואופרטיב נמנו גם 15 עובדים טכניים. מרדכי גולינקין לא נכלל בקואופרטיב, הוא עבד באופרה על תקן של "מנצח כבוד". בין הסולנים נמנו יוספה שוקן ופאולו גורין.

כדי להתמודד עם המצוקה הכלכלית שבה הייתה האופרה נתונה, הוחלט בנובמבר 1942 על הקמת "חוג ידידי האופרה", שמטרתו העיקרית הייתה לרכז משאבים כספיים למימון מיזמים אומנותיים ואמור היה לשמש גשר בין האופרה לבין הציבור. על חברי החוג נמנו אישי ציבור מרבדים שונים, ביניהם אריה שנקר, יהודה מצב טוקטלי, האחים זכי ומשה שלוש ואחרים. על חברי הוועד הפועל של החוג נמנה גם שמחה אבן-זהר.

גולת הכותרת של אופרה זו הייתה הפקתה של האופרה העברית הראשונה - דן השומר (שהלחין מרק לברי, בבימויו של משה הלוי) בשנת 1945. בנובמבר אותה שנה הגיעה לארץ זמרת הסופרן אדיס דה פיליפ, והיא הופיעה באופרה החל מדצמבר 1945 ועד יוני 1946. את הכנסותיה מן ההופעות תרמה לקופת האופרה. בדצמבר אותה שנה ערכה גם קונצרט מיוחד בבזל, בעת כינוסו של הקונגרס הציוני ה-22, למען האופרה. האופרה העממית נאלצה להפסיק את פעילותה עקב קשיים כלכליים בתחילת 1947. במהלך פעילותה העלתה 18 אופרות ואופרטות שונות בפני קהל של למעלה מ-150 אלף צופים.

האופרה הישראלית

רקע והכנות להקמה

ההחלטה על הקמת האופרה הייתה משותפת לאדיס דה פיליפ ולבן-זוגה שמחה אבן-זהר. הם חילקו ביניהם את התפקידים כך שהיא טיפלה בתחום האמנותי והוא בתחום המנהלי. לצורך השגת ציוד בסיסי כתלבושות, איפור וכיוב' יצאה דה-פיליפ לארצות הברית ורכשה את הדרוש מכספה (הוצאה בסדר גודל של כמה אלפי דולרים).

תוכניתה המקורית של דה פיליפ הייתה לגייס את התזמורת הפילהרמונית כתזמורת האופרה. אולם, תוכנית מיוחדת לשילוב האופרה והתזמורת שהגה מזכיר התזמורת, שלמה לברטוב, לא הייתה ישימה בגלל התקציב הרב של כ-80,000 לירות שנדרש חוג ידידי האופרה לגייס לשם כך. גורמים נוספים מנעו את שיתוף הפעולה בין האופרה לתזמורת: בין הנהלת התזמורת לבין המנצח גולינקין, שבחרה דה פיליפ כיועץ מוזיקלי, לא שררו יחסים תקינים וכן חששו ראשי התזמורת שהאופרה תנגוס בקהל היעד הפוטנציאלי שלה. בעיה נוספת הייתה מיקום התזמורת - באולם הבימה מוקמה התזמורת מתחת לבמה (דות) וראשי הפילהרמונית חשו שמיקום זה מפחית מחשיבות התזמורת ביחס לשחקנים בעיני הקהל. המשא ומתן בין דה-פיליפ לתזמורת נמשך כמעט עד הופעת הבכורה ולבסוף סירבה הפילהרמונית לנגן בהצגות האופרה. אבן-זהר הצליח לגייס את "התזמורת הסימפונית העממית" של מועצת הפועלים, שהוקמה זמן קצר לפני כן, ובניצוחו של גולינקין החלו החזרות.

ב-29 בנובמבר 1947 הקימו דה פיליפ ואבן-זהר את האופרה הלאומית הישראלית . הופעת הפתיחה הייתה ערב קטעי סולו. מרדכי גולינקין כיהן כחבר הוועדה האמנותית של האופרה וכמנצח.

השנים הראשונות עד 1954

לאחר פתיחתה, הייתה האופרה מוגבלת בתחומים רבים: לא היה בארץ במאי אופרה והבאת במאי מחו"ל לא היו אמצעים. לבסוף הוצע הבימוי לפרידריך לובה, במאי "האהל" המנוסה, אולם הלה היה חסר ניסיון בבימוי אופרות וכן לא היה בעל רקע מוזיקלי. הבאת זמרים מחו"ל הייתה בעייתית גם תקציבית וגם בטחונית, בגלל פרוץ מלחמת השחרור ולכן חלק מן הסולנים ששובצו, לא היו ממש מתאימים לתפקידם. כיוון שלאופרה לא היה מבנה משלה ערכו השחקנים את החזרות הראשונות ב"בית ברנר". לאחר זמן קצר נלקח הבניין לצרכים בטחוניים והחזרות נערכו ב"בית הפועל". את תפקיד מנצח המקהלה ייעדה דה פיליפ למנצח הצעיר גארי ברתיני, אולם כיוון שהצדדים לא הגיעו להסכמה נבחר לתפקיד מנצח המקהלה שלמה קפלן.

הצגת הבכורה נערכה ב-15 באפריל 1948 בבית הבימה. על ההצגה ניצח גולינקין בן ה-73. הכוריאוגרפיה להצגה נערכה בידי יהודית אורנשטיין.

מהקמתה ועד תחילת שנות ה-60 הועלו כל האופרות בשפה העברית. לרובן כתב אהרן אשמן את הלברית העברית. בשנות ה-60 שינתה דה פיליפ את גישתה וסברה שהקהל מסוגל להבין אופרה על הצד הטוב ביותר כאשר זו מוצגת בשפת המקור בו נכתבה.

החל מן ההצגה השנייה של האופרה, "הספר מסביליה", נטלה דה פיליפ על עצמה את מלאכת הבימוי. במלאת שנה לפתיחת האופרה, ב-29 בנובמבר 1948, שודרה לראשונה הצגה בקול ישראל – "הספר מסביליה". לדה פיליפ היה חשוב להציג בירושלים, כדי להעלות את המוראל לתושבי העיר. לאחר שבועות רבים של דיונים עם הרשויות הותר לאופרה להציג בעיר. כל הלהקה עלתה ירושלימה ב-22 בדצמבר אותה שנה ו"הספר מסביליה" הוצגה באולם קולנוע אדיסון. לפני תחילת ההצגה הצהירה דה פיליפ בפני הקהל: "אינכם בודדים. בתל אביב לא שכחו אתכם." מחוסר מקומות לינה בעיר נאלצה כל הלהקה לצאת לכיוון תל אביב עם תום ההצגה.

בעת הקמתה לא היה לאופרה מבנה משלה, על פי סיכום עם תיאטרון "הבימה" הופיעה האופרה רק בימי ג' בערב באולמה של זו. גם מחסן התלבושות של האופרה שכן בבית הבימה. בשאר הימים נערכו חזרות והופעות בערים אחרות בארץ, בעיקר בירושלים ובחיפה. בשל גרעון כספי וסכסוך ממושך עם הבימה על השימוש באולם וגובה דמי השכירות הפסיקה האופרה את הופעותיה בתחילת מאי 1954. בעקבות הגרעון, לא שולמו משכורות לעובדים במשך תקופה ארוכה.

שר החינוך הקים בינואר 1955 ועדת חקירה ממשלתית, שכללה את גרשון אגרון, ידידיה אדמון וד"ר שפירא, על מנת לאפשר את חידוש פעילות האופרה. במרץ 1957 רצתה האופרה להקים שני צריפים - לחזרות ולתפאורה ליד רח' בלוך, אולם עיריית תל אביב התנגדה למהלך זה. בתקופה בה האופרה לא הציגה נאלצו כמה משחקניה למצוא להם משרות מחוץ לישראל.

ביולי 1957 הודיעה דה-פיליפ במסיבת עיתונאים שהאופרה תחזור לפעילות בסתיו ותחל בעריכת חזרות באולם ברחוב מנדלשטם 12. בינואר 1958 רכש חוג ידידי האופרה את בניין קולנוע קסם לשעבר עבור האופרה. המבנה עלה 440,000 אלף לירות. מחצית מן הסכום מימנה המדינה. הבניין שכן בצומת הרחובות הרברט סמואל ואלנבי (כיום כיכר הכנסת).

במשכן הקבע משנת 1958

במאי 1958 החלה האופרה בהופעותיה במשכן הקבע החדש שלה.‏ באוגוסט אותה שנה העלתה האופרה את הצגת הבכורה של האופרה העברית "אלכסנדרה" שכתב מנחם אבידום ללברית של אהרן אשמן.

בתחילת שנות השישים אירחה האופרה זמרים בינלאומיים בתחילת דרכם. אחד מהם, הטנור פלאסידו דומינגו, הגיע לתל אביב ב-1962, ושהה בעיר כשלוש שנים. הוא הופיע ב-12 תפקידים שונים, ובין היתר בתפקיד שמשון הגיבור באופרה שמשון ודלילה. מסופר כי התגלע סכסוך כספי בין דומינגו להנהלת האופרה.

למרות הדומיננטיות של דה פיליפ, הייתה האופרה הישראלית שרויה במשך שנים בגירעונות כספיים על רקע היעדר תקציב ממלכתי ראוי, ולא עלה בידה להגיע למעמד בינלאומי מקביל לזה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. נמתחה גם ביקורת על איכות ההפקות שהעלתה.

בעקבות פטירתה של דה פיליפ ביולי 1978, החמיר המצב. האופרה הביאה את מר זימברגר מרומניה לשמש כבמאי. הוא החזיק במשרה זו עד סגירת האופרה. בתקופתו הועלו יותר אופרטות מבעבר עקב נסיונו בבימוי בתחום זה. בקיץ 1982, בתום עונת ההצגות, נסגרה האופרה לאחר שהמועצה לאמנות ליד משרד החינוך החליטה להפסיק את התמיכה בה. ההצגה האחרונה שהועלתה הייתה המחזמר "אוקלהומה".

במקום בו עמד בניין האופרה (קולנוע קסם) עומד כיום מגדל האופרה.

קישורים חיצוניים

• חנוך רון, האופרה הישראלית : הרנסאנס החדש בחיי המוזיקה בישראל, באתר מט"ח
• ליטל לוין, היום לפני 60 שנה: האופרה הישראלית נגד מבקרי המוזיקה, באתר הארץ, 06/12/2009

לקריאה נוספת

• יוסף אוליצקי, אדיס: פרקים בתולדות חייה של אדיס דה-פיליפ, תל אביב: הוצאת המחבר, תשמ"ג 1983.