הבחירות לכנסת השביעית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
‹ 1965 Flag of Israel.svg 1973 ›
הבחירות לכנסת השביעית
28 באוקטובר 1969

שם המפלגה יו"ר הרשימה מנדטים מספר קולות
המערך גולדה מאיר 56 Green Arrow Up.svg 11+ 632,035
גח"ל מנחם בגין 26 Gray Rectangle Tiny.svg 0 296,294
מפד"ל חיים משה שפירא 12 Green Arrow Up.svg 1+ 133,238
אגודת ישראל יצחק מאיר לוין Gray Rectangle Tiny.svg 0 44,002
ליברלים עצמאיים משה קול Red Arrow Down.svg -1 43,933
הרשימה הממלכתית דוד בן-גוריון 4   42,654
רק"ח מאיר וילנר Gray Rectangle Tiny.svg 0 38,827
קידמה ופיתוח סיף א-דין א-זועבי Gray Rectangle Tiny.svg 0 28,046
פועלי אגודת ישראל קלמן כהנא Gray Rectangle Tiny.svg 0 24,968
שיתוף ואחווה דיאב עובייד Gray Rectangle Tiny.svg 0 19,943
העולם הזה-כוח חדש אורי אבנרי Green Arrow Up.svg 1+ 16,853
המרכז החופשי שמואל תמיר 2   16,393
מק"י משה סנה Gray Rectangle Tiny.svg 0 15,712
הערה - הרשימה לעיל היא של המפלגות שעברו את אחוז החסימה בלבד.
לרשימה המלאה ראו טבלה מורחבת בערך זה.

רה"מ לפני הבחירות

גולדה מאיר
המערך

רה"מ לאחר הבחירות

גולדה מאיר
המערך

הבחירות לכנסת השביעית, אשר התקיימו ב-28 באוקטובר 1969, ט"ז בחשוון ה'תש"ל, נערכו לאחר מלחמת ששת הימים, בעיצומה של מלחמת ההתשה. "המערך" התייצב לבחירות כאשר הוא נהנה מרוב מוצק של 63 מנדטים, לאחר שהתאחד עם רשימות "רפ"י" ו"מפ"ם" במהלך הכנסת הקודמת. במקביל לבחירות לכנסת נערכו גם הבחירות לרשויות המקומיות.

תדמיתו של המערך הייתה בשיאה. גולדה מאיר, שעם התמנותה לראש הממשלה אחרי פטירתו של לוי אשכול בפברואר 1969, נהנתה מתדמית של ראש ממשלה חזק. לצידו של משה דיין, שהוצג כאדריכל הניצחון במלחמת ששת הימים, דומה היה כי לאף מפלגה מתחרה אין סיכוי של ממש.

החלופה השלטונית הממשית היחידה, "גח"ל" בראשות מנחם בגין, נהנתה בבחירות אלו מעלייה מתונה בכוחה, אך העלייה הייתה זעירה ומהוססת. למעשה, צירוף הכוחות של המפלגות הליברליות לדורותיהן וחירות הניב בכל מערכות הבחירות תוצאה מקובצת שנעה בין 24.3 אחוזים ל-27.4 אחוזים, כאשר הישגן של המפלגות בכנסת השנייה והשביעית היה זהה למעשה (26 מול 26.1 אחוזים). "גח"ל" סבלה גם מהעובדה שישבה בממשלת האחדות הלאומית שבראשה עמד המערך, ומהעובדה שבתחום המדיני קשה היה להבחין בהבדל ממשי בין דעותיהם של גולדה מאיר או דיין לבין אלו של בגין.

האופוזיציה הלוחמנית למערך באה רק מקרב השוליים הקיצוניים של השמאל, ואנשי מפלגות זעירות כהעולם הזה-כוח חדש. אחרי הבחירות התברר כי המערך איבד את הרוב הפרלמנטרי עמו ניגש לבחירות, וזכה ב-56 מנדטים בלבד, אך הייתה זו התוצאה הגבוהה ביותר לה זכה המערך (או כל מפלגה אחרת בישראל) אי פעם.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות אלו נערכו על רקע הניצחון ההיסטורי במלחמת ששת הימים, שמשה דיין וממשלת המערך נתפשו כאחראים העיקריים לו. הלך הרוחות האופורי שהתקיים בעקבות המלחמה דעך מעט, עקב אירועי מלחמת ההתשה והקיפאון המדיני הנמשך, אך עדיין הייתה האווירה הציבורית אווירה שלאחר ניצחון גדול, הצופה לעתיד באופן חיובי.

תרומה חשובה למצב הרוח האופטימי, חרף המלחמה על תעלת סואץ, העלתה התרחבות כלכלית ללא תקדים שארעה בשנים אלו. בשנים 1966-1967 נקלעה ישראל למיתון שנבע מניסיון של הממשלה לצמצם את הוצאותיה. רוח הנכאים שהילכה על המדינה ("האחרון שיוצא מלוד, שיכבה את האור") הרתיעה מאוד את מנהיגי המדינה, שביכרו עתה לנקוט מדיניות כלכלית מרחיבה ויוזמות רווחה הולכות ומתרחבות. בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים התרחבה כלכלת ישראל במידה ניכרת בזכות הזרמות הכספים הממשלתיות, כאשר בולטת במיוחד התרחבות המגזר הציבורי.

המערך ניגש להתמודדות בבחירות אלו לאחר שהתאחד שוב עם פורשי רפ"י ועם אנשי מפ"ם. בראש המערך עמדה גולדה מאיר, שהקרינה תדמית של עוצמה. לצידה, ובמובנים רבים הרבה מעבר לה, ניצב שר הביטחון משה דיין, שנתפש לא רק כמצביא מזהיר אלא גם כהוגה, איש חריף ובעל כישורי חשיבה יוצאים מן הכלל ודובר כריזמטי. בתוך המערך נהנתה מאיר, העסקנית הוותיקה, מיתרון ברור, אך נדמה היה כי בציבור הישראלי נהנה דיין מיתרון עצום, עד כדי כך שהיו שסברו כי יוכל להקים רשימת מרכז-ימין, להתמודד בבחירות ולנצח בהן.

ואכן, בימים שקדמו לבחירות, החל גוף בשם "משה דיין לראשות הממשלה" בתעמולה פעילה למען מועמדותו של דיין. תעמולה זו הטילה אימה על ראשי מפלגת העבודה, כפנחס ספיר וגולדה מאיר. בסופו של דבר לא התמודד דיין, אך בעיני רבים הוא נתפש כיורש הטבעי והמתבקש לגולדה, שנתפשה כראש ממשלה לתקופת מעבר. המתמודד ה"טבעי" בעיני רבים לעמוד מול דיין היה יגאל אלון, אך ההתמודדות ביניהם עדיין לא קרמה עור וגידים ולא הגיעה לשלב מעשי.

דיין רמז כי מדיניות של הבלגה שנכפתה עליו ועל צה"ל על ידי גורמים פוליטיים היא המונעת הישגים בשני המאבקים שבהם היה צה"ל נתון — במלחמת ההתשה ובמלחמה כנגד הטרור, והיא המונעת הישגים מדיניים. הציבור הסכים עמו ברובו. מעטים מאוד סברו כי המדיניות שהפגינה גולדה באותם הימים, אשר עיקרה היה הימנעות ממגעים מדיניים שלא במשא ומתן ישיר וללא תנאים מוקדמים, והעמידה על היאחזות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, הם המונעים הגעה להישגים מדיניים. דיין רמז כי אם יינתנו המושכות בידיו, תהיה מדיניותו שונה.

על–פי התפישה של מנהיגי ישראל דאז, המשך החזקתם או כיבושם של השטחים היה הישג בן קיימא. כיבוש סיני ורמת הגולן העניק לישראל, על-פי תפישת מנהיגיה, מרחב התרעה ויכולת שליטה נאותים מול מצרים וסוריה. דיין טען כי "טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח", כשהוא מבטא בכך את התחושה שהמצרים והסורים "למדו את הלקח" ובזכות המרחבים האינסופיים, כביכול, שהפרידו בין הנגב לתעלת סואץ יירתעו המצרים ובעקבותיהם הסורים מפתיחה במלחמה נוספת. איש בממשלה לא האמין בכנות כוונותיהם של מנהיגי ערב, ובוודאי לא של נאצר. האחיזה בסיני וברמת הגולן נתפשה כביטוח מפני המלחמה הבאה.

ביחס לשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, אחרי שנכזבה התקווה כי עם כיבוש השטחים יעזבו אותם רוב תושביהם (בפועל עזבו כ-200 אלף מהם), השתררה התפישה כאילו לתושבי השטחים יש רק מה להרוויח משהותם תחת "הכיבוש הנאור" של ישראל, במיוחד מאחר שבשנים הראשונות נקטה ישראל מדיניות של אי-התערבות, ותושבי השטחים נותרו במובנים רבים תושבי ירדן המוחזקים כ"פקדון זמני" בידי ישראל. על הרעיון לפיו תושבי השטחים מובחנים כעם בעל זכות למדינה משלו הגיבה גולדה מאיר באמירה "אין עם פלסטיני".

התנגדות לקו השליט הזה התקיימה רק בשולי הציבוריות הישראלית. קולות בודדים (כקולו של חנוך לוין, במחזות כמו "את ואני והמלחמה הבאה" או "מלכת אמבטיה") ו"מכתב השמיניסטים" נתפשו כ"מזעזעים" והיו רחוקים מהקו השליט בקרב רוב אזרחי ישראל.

מערכת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הבחירות לא הייתה סוערת כבחירות שקדמו לה. רוב המפלגות שהשתתפו בה היו שותפות בממשלת האחדות הלאומית שלפניה, ובכוונתן היה להמשיך ולקיימה גם לאחר הבחירות.

דוד בן-גוריון נמנע מלשוב עם פורשי רפ"י אל חיקו החם של המערך. הוא הקים, ביחד עם ידידו-יריבו משכבר הימים, איסר הראל, את "הרשימה הממלכתית". בהתמודדות האחרונה שלו בבחירות התמקד בן-גוריון בקידום רעיונותיו, כמו שינוי שיטת הבחירות, ונמנע מניגוח המערך. בראיון שנתן לסופר מיכאל בר זוהר לאחר הבחירות המליץ בן-גוריון לצעירים להצטרף למערך, אך נמנע מלעשות זאת בעצמו.

גח"ל הייתה נתונה ערב הבחירות בשלהי משבר פנימי קשה. שמואל תמיר ניסה לערער ללא הצלחה את מעמדו של מנחם בגין כמנהיג המפלגה, ולאחר התמודדות קשה פיצל את המפלגה והקים את תנועת "המרכז החופשי". אל הבחירות הגיעה גח"ל מתוך ממשלת האחדות. בגין, אשר כיהן לראשונה בחייו כשר, חש בנוח בממשלה זו, אשר נתנה לו את הלגיטימציה הציבורית שבה חפץ. גח"ל ניהלה מערכת בחירות סולידית, שהתמקדה בדרישה להימנע מ"חלוקה מחדש של ארץ ישראל" אל מול תוכניות לפשרה טריטוריאלית שעלו במערך.

מק"י בראשות משה סנה התמודדה אף היא. כן התמודד אורי אבנרי בראשות מפלגתו "העולם הזה-כוח חדש".

הבחירות לכנסת השביעית היו הבחירות הראשונות שסוקרו בטלוויזיה. זו הייתה גם הפעם הראשונה שבה הונהגו שידורי תעמולה בטלוויזיה. הטלוויזיה הישראלית הייתה עדיין בראשיתה, הסיקור היה פשוט ולא כלל סקרים או מדגמים.

תוצאות ההצבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מספר בעלי זכות הצבעה: 1,748,710
  • קולות כשרים: 1,367,743
  • אחוז החסימה (1%): 13,677
  • קולות למנדט: 11,398
הערות מספר מנדטים קולות באחוזים מספר קולות שם הסיעה
56 46.2 632,035 המערך
26 21.7 296,294 גח"ל
12 9.7 133,238 מפד"ל
4 3.2 44,002 אגודת ישראל
4 3.2 43,933 ליברלים עצמאיים
4 3.1 42,654 הרשימה הממלכתית
3 2.8 38,827 רק"ח
סיעת לוויין של המערך 2 2.1 28,046 קידמה ופיתוח
2 1.9 24,968 פועלי אגודת ישראל
סיעת לוויין של המערך 2 1.4 19,943 שיתוף ואחווה
2 1.2 16,853 העולם הזה-כוח חדש
2 1.2 16,393 המרכז החופשי
1 1.1 15,712 מק"י
0.6 7,591 רשימה למען ארץ ישראל
0.4 5,138 רשימת שלום
0.1 2,116 ישראל הצעירה

בתחילת ספירת הקולות נראה היה כי המערך מצוי בירידה חמורה, אך עם תומה התברר כי הירידה הייתה מתונה משחששו במערך, והתבטאה בשבעה מנדטים. המערך איבד את הרוב המוחלט בכנסת, והייתה זו הפעם הראשונה שמפלגות השמאל הפועלי הציוני הממוסד (אשר זו הפעם הראשונה רצו תחת מסגרת ארגונית אחת) לא היו בעלות הרוב בכנסת (אם כי בצירוף הרשימה הממלכתית של בן-גוריון ורשימות הלוויין הערביות הייתה הירידה מתונה למדי: מ-67 מנדטים ל-64). גח"ל שמרה על כוחה ואף הגדילה אותו מעט, אם לוקחים בחשבון את המנדטים שקיבל המרכז החופשי.

תוצאות הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות לא הביאו לשינוי כלשהו במפה הפוליטית הישראלית. ממשלת האחדות הלאומית המשיכה באותו ההרכב, גולדה מאיר נותרה בראשות הממשלה ומשה דיין בתפקיד שר הביטחון. באוגוסט 1970 פרשו שרי גח"ל מן הממשלה על רקע ניהול שיחות עם מצרים בנוגע להפסקת אש, אך הממשלה נותרה יציבה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Flag of Israel.svg מערכות בחירות בישראל
1949  •  1951  •  1955  •  1959  •  1961  •  1965  •  1969  •  1973  •  1977  •  1981  •  1984  •  1988  •  1992  •  1996  •  1999  •  2001  •  2003  •  2006  •  2009  •  2013