הפועל המזרחי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפועל המזרחי
אפיון מפלגה דתית לאומית
כנסות מועצת המדינה הזמנית, 1, 2, 3
ממשלות הממשלה הזמנית, 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7
אותיות ו
מנהיגים חיים משה שפירא
שיא כוחה 9 מנדטים (הכנסת ה-3)
נוצרה מתוך הוקמה כמפלגה אחות של תנועת המזרחי
התמזגה לתוך החזית הדתית המאוחדת, מפד"ל

הפועל המזרחי (או בראשי תיבות: הפועמ"ז; "המזרחי" פירושו "מרכז רוחני") היא תנועה פוליטית שהתקיימה החל מ-1922, עשרים שנה אחרי ייסוד המזרחי, ועד התאחדותה עם תנועת המזרחי ב-1956 לשם הקמת המפד"ל.

תנועת הפועל המזרחי הוקמה מתוך תנועת המזרחי, ולעומתה היא הדגישה את הערכים הסוציאליים ועיגנה את ערכי השוויון והצדק החברתי במקורות ובמסורת. התנועה פעלה בשיתוף עם תנועת העבודה הציונית הסוציאליסטית וחשה קרבה להתיישבות החלוצית ולהסתדרות. קרבה זו באה לידי ביטוי בהצטרפות הפועל המזרחי לחלק ממוסדות ההסתדרות כגון: קופת חולים כללית, הסתדרות המורים, האיגוד המקצועי והמרכז החקלאי. אף על פי שהייתה חלק מן הציונות הדתית. המפלגה דגלה בבניין הארץ ובסוציאליזם המשולבים בשמירת מצוות, לימוד תורה וחינוך דתי, זאת לאור הסיסמה "תורה ועבודה".

תנועת הפועל המזרחי נחשבת למייסדת תנועת הנוער בני עקיבא וארגון הספורט אליצור.

על מייסדיה ומנהיגיה הראשונים נמנו שמואל חיים לנדוי, נתן גרדי ושלמה זלמן שרגאי (שהיה ראש עיריית ירושלים בשנים 1950-1952) ומנהיגה המובהק היה חיים משה שפירא שלפני הקמת המדינה כיהן כחבר הנהלת הסוכנות וחבר מנהלת העם מטעמה ועם הקמת המדינה היה חבר הממשלה הזמנית מטעמה ואחר כך שר בממשלות הבאות. מנהיג נוסף שזוהה עמה היה זרח ורהפטיג.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת הפועל המזרחי השתייכה לציונות הדתית אשר הוקמה בשנת תרמ"ז (1887) על ידי המנהיג הראשון הרב יצחק יעקב ריינס, עמו נמנו רבנים נוספים כמו: הרב צבי הירש קלישר והרב אליהו גוטמכר. הנחת היסוד של הציונות הדתית הייתה כי יהדות של מצוות מעשיות הינה תנאי עיקרי לקיום האומה בארצה. במרכז המחשבה של הציונות הדתית היה "עם ישראל, תורת ישראל, וארץ ישראל". הרב ריינס הציע תוכנית ממלכתית ליישוב הארץ, ומשם החל לפתח את הרעיון להקמתה של תנועת המזרחי שהוקמה בתרס"ב (1902) בווילנה. כתנועה ציונית דתית מאורגנת מטרתה הייתה להחזיר לעם את חירותו המדינית ואת תורתו.

בקיץ תר"פ (1920) כחלק מזרם העלייה החלוצית שהגיעה לארץ בתום מלחמת העולם הראשונה, עלו ארצה מייסדיה הצעירים הדתיים של מפלגת הפועל המזרחי, אשר עזבו את ספסלי הישיבה וביקשו לעלות ארצה ולהשתתף כחלוצים בבניין הארץ תוך כדי שמירה על מצוות התורה. השפעת הצהרת בלפור בתרע"ז (1917) וועידת סן רמו של מעצמות ההסכמה (1920) גרמו לעידוד עלייה זו.

שמואל חיים לנדוי פרסם בתר"פ מאמר ביקורתי בשם "התחייה והפדות" שבו טוען כי הרב ריינס סוטה מדרכה המקורית של הציונות הדתית המתבססת על השקפת הרב קלישר והרב אלקלעי. לפי דבריו הרב ריינס רואה בציונות המדינית את עיקר כוחה של הציונות וכי הציונות היא מענה לאנטישמיות, ולכן המזרחי צריכה להפנות את עיקר השפעתה לציונות המדינית ולהתנהל לפי התפיסה שהמדינה היהודית היא "מקלט" מפני האנטישמיות. לעומת זאת טוען שח"ל כי עיקר מהותה של המזרחי היא להיות תנועה תרבותית וחלוצית הרואה במדינה היהודית שתקום קיום החזון "ארץ ישראל לעם ישראל לפי תורת ישראל". לאחר שביקורת זו לא הועילה, 30 פעילים מרכזיים של המזרחי בראשות שח"ל הקימו בתרפ"א (1921) את תנועת "צעירי מזרחי" שמטרתה להתמקד במתן מענה לשאלות חברתיות, ובהקמת חוות להכשרת עלייה. עם זאת התנועה נשאר במסגרת הכללית המזרחי, אך פעלו בנפרד. בתרפ"ב פעל שח"ל בשיתוף אחרים כמו שרגאי לאיחוד שלוש התנועות הדתיות הצעירות בפולין: "צעירי מזרחי", "החלוץ המזרחי" והפועל הדתי, לתנועה אחת בשם "הפועל המזרחי".

מטרת היבדלותו של ארגון הפועל המזרחי אשר יצא מתנועת המזרחי, מארגון המזרחי היא בפעילות המעשית בחיי היישוב. הקבוצה הדומיננטית ממנה הגיעו אנשי הפועל המזרחי היו מפולין, ובקבוצה המשנית נמנו יוצאי אוקראינה, בלארוס (רוסיה הלבנה) וליטא. המשותף לשתי הקבוצות היה החיפוש אחר משמעות מחודשת לחייהם. בקרב אנשי התנועה "הגאולה הלאומית" יצרה סדר חברתי חדש המבוסס על עבודת כפיים, כאשר התודעה הסוציאלית הוטמעה בהם עוד מימי הגולה.

רקע להקמת הפועל המזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיית הקליטה החומרית, חברתית-תרבותית של אנשי הפועל המזרחי בארץ הייתה משמעותית מאוד להקמת התנועה ולהגדרתה כהסתדרות פועלים דתית. מצד אחד, הפועלים הדתיים השתלבו בתנועת המזרחי ששילבה ערכים דתיים וערכים לאומיים מודרניים, אך ניתקלו בחשדנות כלפי דרכם הסוציאלית. ומצד שני, נמשכו הפועלים הדתיים להסתדרות העובדים הכללית שנוסדה ב-1920. אולם, גם במסגרת זו התקשו הפועלים הדתיים להיטמע ולהיקלט בשל דתם ואמונתם המנוגדת לחילוניות ששלטה.

מתיחות זו ששררה אצל הפועלים הדתיים בין הקירבה למזרחי מחד ולהסתדרות מאידך, הביאה אותם לצורך ליזום ולהקים מסגרת ארגונית חדשה משלהם. כך גיבשו הם את קבוצותיהם ויצרו אגודות של "הפועל המזרחי" בכמה ערים ומושבות. בשנת 1921 הוקמו ארבע אגודות בערים: יפו, פתח-תקוה, ירושלים וראשון לציון.

אידאולוגיה ומטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת הפועל המזרחי כחלק מהיותה מפלגה ציונית-דתית התנגדה הן להפרדת הדת מהציונות והן להפרדת הציונות מהדת, ודגלה בשילובם. אנשיה הסתכלו על הציונות כדרך המעשית לקרב את הגאולה וביקשו להוכיח כי קיום המצוות אינו עומד כמכשול לבניין הארץ וכי הוא אף יכול לתרום לחיזוק הנטיות הדתיות בקרב הפועלים. המטרות הראשיות של המפלגה היו להחזיר למקור אל חיק היהדות, הדת והמסורת את תושבי ארץ ישראל, וליצור בתוך הארץ צביון של חיי תורה ועבודה.

לתפיסתה תחיית התורה וקיום מצוות בשלמותם אינם אפשריים אלא בארץ ישראל העברית. למרות השאיפה של הפועל המזרחי שהחיים יתבססו על יסודותיה של התורה, אין הם נמנעים מלשתף פעולה עם שאר היהודים שאינם מאמינים ואינם מקיימים אורח חיים דתי לבניין הארץ, בתקווה שבמשך הזמן יכירו בתורת ישראל ובמסורת היהודית. כדי ליישם מטרה זו, מפלגה זו דרשה פעילות בשטח בקירוב של היחסים עם הזרמים האחרים ההופכים את ארץ ישראל לארץ המתכחשת לתורת ישראל ולמסורותיה. באמצעות השפעה דרך החינוך, מפעלי תרבות, בתי ספר לנוער אנשיה האמינו כי יוכלו לשנות את פני המצב של הדת בארץ. דרך נוספת דרשה פעילות ארגונית חלוצית-דתית בארץ ובגולה, שתיצור בעריה ובמושבותיה תנאים של חיי תורה ועבודה, שלא תלויים ומושפעים מהחיים בארץ.

מראשיה וממקימי האידאלוגיה של הציונות הדתית הסוציאלית נמנו שמואל חיים לנדוי, הרב ישעיהו שפירא, ישעיהו ברנשטיין ועוד.

בתקופת היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלמה זלמן שרגאי

הפועל המזרחי הוקם לאחר התלכדות של קבוצות פועלים דתיים שהגיעו ארצה בימי העלייה השלישית (1919-1923). רובם היו יוצאי ארגון "צעירי המזרחי" בפולין ואחרים הגיעו מליטא, בלארוס ואוקראינה. כשהגיעו ארצה התארגנו קבוצות פועלים דתיים אלו ועסקו בעבודות כפיים שונות ברחבי הארץ, כגון סלילת כביש טבריה וניקוי בריכות שלמה ליד בית לחם. הם נאלצו להתמודד עם סטיגמה שעל פיה הפועל הדתי אינו מתאים לעבודה פיזית קשה, שכן הוא רגיל לספסלי הישיבה. הפועלים הדתיים התקשו להשתלב בתנועת "המזרחי" שכללה בעיקר רבנים ואנשי המעמד הגבוה. הפועלים הדתיים טענו שהמזרחי היא תנועה דתית המזניחה אספקטים סוציאליים.
לאחר מספר אסיפות הכנה בירושלים, פתח תקווה וראשון לציון, התכנסה בחול המועד פסח תרפ"ב (1922), בירושלים, מועצה ראשונה שבה הונחה אבן היסוד להסתדרות "הפועל המזרחי" בארץ ישראל. בחוקת המפלגה הוגדרו מטרותיה: בניין הארץ ברוח התורה על ייסוד העבודה, וביסוס מצב החברים בה בחומר - תנאים סוציאליים, וברוח - שיעורי תורה, לימוד היסטוריה ועוד.

המזרחי והפועל המזרחי פעלו במשותף בתוך התנועה הציונית, בתחום המדיני ובשדה החינוך.

מנהיגה של הפועל המזרחי, שמואל חיים לנדוי (שח"ל), קרא להניף בגאון את נס "המרד הקדוש" – למרוד ברחוב המתנכר ל"תורה ועבודה" ולבנות חיי פרט וחברה בישראל המבוססים על ערכים אלה. המפעל הראשון שהקים הארגון היה פתיחת מטבח פועלים עצמאי על טהרת הכשרות בתל אביב ולאחר מכן גם בירושלים, בפתח תקווה ובחיפה. מפעל חשוב נוסף היה פתיחת לשכות עבודה עצמאיות שדאגו לסייע לחברי הארגון למצוא עבודה ואף לרכוש מקצוע. אנשי הארגון ניסו לשדל את היהודים שלא להעסיק פועלים ערביים שהיו זולים יותר.

בוועידה הרביעית של הארגון, בשנת 1924, חל פילוג. השמאל, שייצג את הרוב, הצטרף להסתדרות הכללית, והימין נשאר מחוץ לה. שתי הקבוצות אוחדו שוב ב-1927, בראשות שני המנהיגים: שמואל חיים לנדוי ומשה שפירא.

בשנת 1925 אירע קרע פנימי בתוך מפלגת הפועל המזרחי.

בתקופת היישוב בלטו שני זרמים בפועל המזרחי:

  1. זרם שמאלי - שפעל במסגרת סיעת למפנה. כלל בתוכו חברי הקיבוץ הדתי, איגוד מושבי הפועל המזרחי ועירוניים. זרם זה דגל בהתרחקות והתנתקות מהמזרחי ואיחוד עם ההסתדרות הכללית. שילוב המסר של דת וחברה. סיסמתם הייתה - "תורה ועבודה". אישים בולטים: יוסף בורג, מאיר אור, משה אונא, ומיכאל חזני.
  2. הזרם הימני - סיעת "אל המקור", הייתה סיעה פחות סוציאלית בענייני חברה וכלכלה ופחות פשרנית בענייני הדת. סיעה זו התנגדה לקיים קשר עם ההסתדרות. אנשיה תבעו כי יוסיפו להיות חלק בלתי נפרד מתנועת האם המזרחי. בנושאי הדת הייתה יותר קרובה לאגודת ישראל בענייני החוץ והביטחון לצה"ר, ולמזרחי בנושאי החברה והכלכלה.

שלוש שנים לאחר הפילוג חזרו והתמזגו אנשי תנועת הפועל המזרחי לחיק תנועת האם, וקבעו ששיתוף הפעולה עם ההסתדרות יהיה בתחומים מסוימים, כגון: הסכמי עבודה וקופת החולים.

בתקופת היישוב ניתן לראות כי הפועל המזרחי פועל לרוב כגוף עצמאי שהקים ארגונים ומוסדות למיניהם, המתרכז בפעילות ההתיישבות ובכלכלה.

במהלך השנים התחזק מעמדה של תנועת הפועל המזרחי ביישוב, ואף עלה מספר התומכים בה (יותר מתנועת המזרחי). אנשי הפועל המזרחי היו אנשי עשייה, שתחילה השתייכו לתנועת המזרחי, בשל אמונתם כי עם תנועה זו יסתדרו ולא יווצרו ביניהם מחלוקות וויכוחים. אך מאוחר יותר התברר שישנו פער בין שתי המפלגות, שקשה לגשר עליו. תנועת המזרחי פחדה לאבד את מעמדה בקרב הציבור הדתי שהכירה עד היום כמפלגה של פועלים פשוטים וצעירים ללא כל נסיון, והיא השפיעה על חלק מציבור זה.

כתוצאה מתחושת הזלזול כלפיהם, חוסר הקצאות מתנועת האם ומשאבים בפועל המזרחי שהביא להפחתת כוחה ועל החלטותיה, החליטו ראשי המפלגה לחבור למרכז בראשית שנת 1928.

במהלך הוועידה השביעית בשנות ה-30, נוכח דילמת היחס להסתדרות העובדים הכללית, התפלגה התנועה שוב ל-3 סיעות, בשאלת היחס למזרחי:

  1. סיעת "יצירה ובנין" דגלה בהיפרדות מהמזרחי לשם שמירת דרכה הסגולית של הפועהמ"ז. בראשה היו משה אונא, דוד בית אריה.
  2. סיעת "אל המקור" שהחזיקה בעמדות ימניות, תמכה בהתקרבות ל"תנועה האחות" - המזרחי, תוך שמירת אוטונומיה פנימית. בראשה עמדו הרב כתריאל פישל טכורש, ראובן גפני (וינשקר) ואליהו משה גנחובסקי.
  3. סיעת "תורה ועבודה" דגלה בהשתלטות על המזרחי, ולכוון את התנועה לפי רוח התנועה. בהנהגת חיים משה שפירא, שלמה זלמן שרגאי וישעיהו ברנשטיין.

בשנת 1956 התאחדו שוב הסיעות סביב האידאולוגיה של סיעת תורה ועבודה, והקימו את תנועת המפד"ל. הפועל המזרחי לא פסק בפועלו אחר הקמת יישובים, ומעורבות בחיי הציבור.

אירועים, פעילויות ומוסדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפעל הראשון שהוקם על ידי הפועל המזרחי היה בשנת 1923 בפתיחת מטבח פועלים עצמאי כשר בתל אביב, זמן קצר לאחר מכן נפתחו מטבחים כשרים לעולים ולפועלים הדתיים גם בירושלים, פתח-תקוה וחיפה. המפעל השני היה פתיחת לשכות עבודה עצמאיות של הפועל המזרחי, שפעיליו דאגו למציאת מקומות עבודה שונים, סיוע לחברים ברכישת מקצוע ועוד. בשנת 1923 הוקמה קופת חולים עצמאית של הפועל המזרחי, ההכנסות הזעומות וההקצבות הקטנות של ההנהלה הציונית לא הספיקו לקיים את הקופה העצמאית, ולכן בשנת 1927 הוחלט סופית על הצטרפות לקופת החולים של ההסתדרות הכללית, לאחר שסוכם כי תשמר הכשרות בבתי החולים ובבתי ההבראה של קופת החולים הכללית. עם זאת, דרשו גם נציגות בוועד המפקח, וקבלת עובדים מטעם הפועל המזרחי בסניפי קופת החולים של ההסתדרות הכללית. בשנת 1940 נחתם הסכם בין הפועל המזרחי להסתדרות בעניין הקמת לשכות עבודה כלליות, וב- 1943 הצטרף הפועל המזרחי לאיגוד המקצועי של ההסתדרות הכללית.

תחומים והשפעות התנועה על האוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפועל המזרחי, שדגלה בדת סוציאלית, והזדהתה עם ציבור הפועלים בדרכי ההגשמה הציונית, חשה קירבה לציבור זה מבחינת המעמד ותנאי החיים, אך התקשתה למצוא את מקומה בהסתדרות הכללית, בשל האווירה האנטי דתית ששררה בה. תחילת השפעת המפלגה הייתה מועטה בקרב רוב האוכלוסייה בארץ, שלא עודדו ותמכו בתנועת הפועל המזרחי היות שנתפסו הם כבחורים דתיים הבאים לכפות את דתם, כשהם מוסווים מאחורי השילוב של התנועה עם עבודת כפיים, גיוס ויישוב הארץ. חרף כל הנסיונות להדחיקה ולמזער את השפעותיה ופועלה מצד ההסתדרות הכללית, מפלגת הפועל המזרחי המשיכה לדבוק בדרכה ובהשפעותיה על הציבור בגיוס הבחורים, בהמשך התיישבות יהודית שקיבלו ממוסדות היישוב תקציב וקרקעות, בהקמת איגוד ספורטיבי-דתי אליצור, ובהקמת תנועת הנוער בני עקיבא. דבקות במטרה זו הוכיח עצמו מאוחר יותר שקיבלה תנועת הפועל המזרחי יחס טוב יותר והכרה במרכז ובקרב הציבור. מפלגת הפועל המזרחי הצליחה להשפיע על האוכלוסייה ועל ההחלטות המתקבלות במספר תחומים בולטים:

  • תחום התעסוקה - בהקמת לשכות התעסוקה שתפקידה למצוא עבודה למחוסריה, דבר זה תרם רבות להשפעתה על האוכלוסייה בכך שהראתה שאכפת לה מהציבור ושהיא מעורבת בנעשה.
  • במוסדות הציבוריים - תחום נוסף בו התנועה השפיעה בעצם הפיכת המטבחים לכשרים במוסדות הציבוריים של קופות החולים, בתי ההבראה ועוד. ניתן לראות כי עקב נחישותה ונסיונה לשמר עניין זה, עורר הערכה והתקרבות בקרב האוכלוסייה הדתית המאמינה.
  • תחום החינוך - הוחלט לפי הפועל המזרחי כי הם אינם מקבלים מספיק הקצאות וכספים על מנת לשמור על הערכים של מוסדות החינוך הדתיים שלהם, והוחלט כי יש לתקן עוול זה ולדאוג להמשך קיומם החשוב של מוסדות החינוך הדתי. הוחלט על הקמת התנועה הנוער בני עקיבא המכשירה את דור ההמשך בידיעת הארץ במידות ומוסר, בשילוב חיי תורה ועבודה. קיומה של תנועה זו, יצר היענות גדולה בקרב בני הנוער הדתיים, והביא להעמקת שורשי ואופי התנועה.
  • תחום ההתיישבות - אנשיה המשיכו לעודד תחום זה שבלט מאוד במפלגה, אך נתקלו במניעות שנבעו במחסור בהקצאת קרקעות להתיישבות ובמחסור בתקציבים כספיים. לאחר דיון של הפועל המזרחי הוחלט למסור מאות דונמים למתיישבים ולקיים קיצבאות להמשך ההתיישבות.
  • קליטת עלייה - תחום זה זכה לעזרה מההסתדרות הכללית ומהמרכז לסוכנות, במטרה לעודד עלייה יהודית לארץ ויישוב בה. הוקמו וגויסו לעזרת המחלקה קרנות מיוחדות לעולים שסייעו להם להתאקלם בשיכונים הדתיים. הפועל המרחי ראתה בארץ ישראל כמדינת היהודים ודאגה לשמירת הצביון היהודי שיושרש בקרב האוכלוסייה.

תנועת אמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמונה (תנועה)

בשנת 1935 הוקם ארגון הפועלות של הפועל המזרחי, שמטרתו הייתה לסייע לפועלות הדתיות במציאת תעסוקה ומגורים ובהקמת בתי ילדים שאפשרו את הטיפול בילדים בזמן עבודת ההורים. בשנת 1960 התאחדה התנועה עם תנועת אומן (נשי המזרחי בישראל) ובהמשך שונה שם הארגון ל"אמונה - תנועת האשה הדתית לאומית".

נשות אמונה מפעילות כיום (2008) 135 מעונות יום וגני ילדים. ובנוסף, אולפנות ובתי ספר תיכוניים, מכללה אקדמית, מדרשות לימוד, בתי ילדים וכפרי נוער. התנועה מעסיקה כ-2,600 עובדות ועובדים.

ביום העצמאות ה'תשס"ח הוענק לתנועה פרס ישראל.

בתקופת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכנסת הראשונה התמודדה במסגרת חזית דתית מאוחדת (שכללה גם את המזרחי, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל), בה הייתה המפלגה הגדולה ביותר. בבחירות לכנסת השנייה התמודדה המפלגה באופן נפרד, תחת השם "תורה עבודה - פועל מזרחי", וזכתה בשמונה מנדטים. בבחירות לכנסת השלישית חזרה להתמודד ברשימה משותפת עם מפלגת המזרחי, תחת השם "חזית דתית לאומית". במהלך כהונת הכנסת התאחדו המפלגות סופית והקימו את המפד"ל, בה הייתה הפועל המזרחי המרכיב העיקרי. תנועת הפועל המזרחי שמרה על ייחודה כארגון עובדים דתיים (הסתדרות הפועל המזרחי שפעל במקביל להסתדרות וגם בשיתוף עמה) אך לא שבה להתמודד כמפלגה נפרדת.

נציגי המפלגה בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסת חברי כנסת / מועמדים הערות
מועצת המדינה הזמנית (1948) 2 נציגים: זרח ורהפטיג, משה שפירא
הכנסת ה-1 (1949) במסגרת החזית הדתית המאוחדת 7 מנדטים (מתוך 16 לרשימה כולה): משה אונא, יוסף בורג, אליהו-משה גנחובסקי, אהרן-יעקב גרינברג, זרח ורהפטיג, משה קלמר, משה שפירא ב-11 במרץ 1949 פרש מהכנסת משה קלמר. החליף אותו אליהו מזור חבר אגודת ישראל.
הכנסת השנייה (1951) 8 מנדטים: משה שפירא, משה אונא, יצחק רפאל, יוסף בורג, זרח ורהפטיג, אליהו-משה גנחובסקי, משה קלמר, יעקב-מיכאל חזני לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השלישית (1955) במסגרת החזית הדתית לאומית 9 מנדטים (מתוך 11 לרשימה כולה): משה אונא, יוסף בורג, אהרן-יעקב גרינברג, זרח ורהפטיג, פריג'א זוארץ, יעקב-מיכאל חזני משה קלמר, יצחק רפאל, משה שפירא ב-31 באוקטובר 1955 שינתה הסיעה את שמה ל"הפועל המזרחי-המזרחי". ב-22 בינואר 1957 שונה שוב שמה ל"מפלגה הדתית לאומית - המזרחי-הפועל המזרחי", בעקבות איחודן הסופי של המפלגות המזרחי והפועל המזרחי שהרכיבו את הסיעה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריה פישמן, הפועל המזרחי 1921 - 1935, הוצאת דף-חן, 1979, ירושלים.
  • צבי ברנשטיין (עורך), שלוש שנים, הוצאת הוועד הפועל, תשי"ג.
  • 7 שנות פעולה - דו"ח מפעולות ארגון הפועלות של הפועל המזרחי בישראל, הוצאת דפוס תרבות, תשט"ז.
  • הרב יהודה ליב הכהן פישמן, הציונות הדתית והתפתחות, הוצאת הנהלת ההסתדרות ירושלים, תרצ"ז.
  • אשר כהן, הציונות הדתית: עידן התמורות, הוצאת בארט פלוס, תשס"ד.
  • אשר כהן, הטלית והדגל, הוצאת יד יצחק בן צבי, 1998.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


התנועות המיישבות בישראל

תנועת המושבים · הפועל המזרחי · הקיבוץ הארצי השומר הצעיר · הקיבוץ הדתי · העובד הציוני · התאחדות האיכרים · פועלי אגודת ישראל · משקי חרות בית"ר · האיחוד החקלאי · אמנה · המרכז החקלאי · התנועה הקיבוצית המאוחדת · הנוטע · תנועת אור