שמואל תמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שמואל תמיר
שמואל תמיר
תאריך לידה 10 במרץ 1923
תאריך פטירה 29 ביוני 1987 (בגיל 64)
ממשלות 18
כנסות 6 - 9
סיעה גח"ל, המרכז החופשי, הליכוד,
ד"ש, התנועה הדמוקרטית, ח"כ יחיד
תפקידים בולטים

שמואל משה תמיר (כצנלסון) (10 במרץ 192329 ביוני 1987) היה עורך דין, חבר הכנסת ושר בממשלת בגין הראשונה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמיר נולד בשם שמואל משה כצנלסון בירושלים בשנת 1923. אביו, ד"ר ראובן כצנלסון, היה ממניחי היסוד לרפואה הציבורית ולעבודה הסוציאלית בארץ (הקים את קופ"ח עממית, לימים קופת חולים מאוחדת) והיה שלישו של טרומפלדור. אמו, בת-שבע כצנלסון, הייתה חברת הכנסת השנייה ומחנכת. אחותו, שולמית כצנלסון, הייתה כלת פרס ישראל ומועמדת לפרס נובל לשלום. דודו, אברהם כצנלסון, מחותמי מגילת העצמאות ושגרירה הראשון של ישראל בסקנדינביה, דודו יוסף כצנלסון ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית וממקימי האצ"ל, ודודתו רחל כצנלסון הייתה רעייתו של זלמן שזר, נשיאהּ השלישי של מדינת ישראל. למד בגימנסיה העברית בירושלים ואחריה בביה"ס למשפטים, והוסמך כעורך דין.

חבר האצ"ל ותנועת החרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1938 הצטרף לאצ"ל. ב-1944 היה חבר מפקדת מחוז ירושלים ובה פיקד על פיצוץ משרד מס ההכנסה בעיר, היה מפקד מחלקת מודיעין במחוז ירושלים, ב-1946 נתמנה לסגן מפקד מחוז ירושלים, נעצר על ידי השלטונות הבריטים ב-1944, ב-1946 הוגלה לקניה ונעצר גם בשנת 1947.

ב-1948 היה ממייסדי תנועת החרות ועזב אותה ב-1952, ביחד עם קבוצה שכללה גם את שמואל מרלין, הלל קוק וערי ז'בוטינסקי, שהיה בדעותיהם גוון כנעני מובהק (ערי ז'בוטינסקי היה ידידו הקרוב של עדיה חורון, מהוגיה ומנסחיה של האידאולוגיה הכנענית). תמיר היה איש ימין מובהק, ובשנותיה הראשונות של המדינה, שנשלטה על ידי מפא"י ומפלגות השמאל, היה תמיר לפה לגורמים אנטי ממסדיים, אשר נאבקו בשלטון מפא"י במילים ולעתים במעשים. במה לדיעותיו שימש השבועון האנטי-ממסדי "העולם הזה". על אף שאורי אבנרי, עורך השבועון, לא היה איש ימין מובהק, חלק אבנרי את דעותיו של תמיר באשר לממסד, ואף בקרבתו אל התנועה הכנענית.

עורך דין[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמיר היה עורך דין בעל כושר ביטוי חריף ששש להראות כאנטי-ממסדי, ולהלחם מלחמת חורמה במפא"י ובכל אשר ייצגה לדעתו. מן המשפטים הידועים בהם הופיע זכורים במיוחד משפטו של דב שילנסקי, לימים יושב ראש הכנסת אשר נעצר באוקטובר 1952 כשבתיקו מטען חבלה, והואשם כי הוא חבר במחתרת אשר התכוונה לפעול כנגד הסכם השילומים. שילנסקי נדון ל-21 חודשי מאסר, אך משפטו זכה לפרסום ודעותיו זכו לחשיפה, לא מעט בשל ההגנה שסיפק לו תמיר.

כן ייצג את חברי "שורת המתנדבים" ארגון אנטי ממסדי שפרסם חוברת ובה טענות כלפי סגן מפכ"ל המשטרה, עמוס בן-גוריון (בנו של דוד בן-גוריון) שנגעו לשחיתויות. עמוס בן-גוריון הגיש כנגד אנשי הארגון תביעת דיבה, אשר נדונה במשך כשנתיים, מ-1956, ובמהלך הדיון בתביעה העלה תמיר האשמות בשחיתות כלפי המשטרה וכלפי הממסד של מפא"י. בעקבות המשפט והשלכותיו התפטר יחזקאל סהר מפכ"ל המשטרה.

משפט קסטנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

את עיקר פרסומו קנה תמיר בעת שייצג את מלכיאל גרינוולד בתביעת הדיבה הפלילית שהוגשה כנגדו על רקע דבריו על ישראל קסטנר. גרינוולד האשים את קסטנר, מראשי יהדות הונגריה בזמן השואה, ולאחר עלייתו לארץ מאנשי ממסד מפא"י, כי הוא הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים והשתתף בגזל רכושם על ידי ידידו הנאצי, פושע המלחמה הבכיר קורט בכר. כמו כן האשים גרינוולד את קסטנר במתן עדות שקר לטובת בכר. שר המסחר והתעשייה דב יוסף הודיע לו כי היועץ המשפטי לממשלה דאז חיים כהן עומד על-כך שקסטנר כעובד ציבור יתגונן על ידי הגשת תביעת דיבה נגד גרינוולד, ולא שיתפטר. הפרקליטות הגישה נגדו כתב אישום בגין הוצאת דיבה. תמיר קיבל על עצמו את ייצוגו של גרינוולד, ועשה זאת בכישרון יוצא דופן.

המשפט נפתח בינואר 1954 בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני נשיא בית המשפט, השופט בנימין הלוי. המשפט הפך לבירור רחב יריעה של כל שואת יהודי הונגריה. את שהתחיל כתביעת דיבה נגד גרינוואלד תמיר הצליח להפוך בעיני הציבור ל"משפט קסטנר", וגולל האשמה חריפה נגד ראשי היישוב, הסוכנות ומפא"י כי בשנות השואה חיפו על קסטנר ופעולותיו והשתיקו במתכוון את הידיעות על ההשמדה לפי הוראת הבריטים ותוך שיתוף פעולה עמם.

תמיר הטיח בקסטנר האשמות בדבר שיתוף פעולה עם הנאצים, הסתרת הידיעות על סכנת ההשמדה מפני יהודי הונגריה, הפקרת המוני היהודים כדי להציל את יהודי הרכבת "המיוחסים", שהיו קרוביו וידידיו, הכשלת שליחותו של יואל ברנד והפקרת הצנחנים יואל פלגי, פרץ גולדשטיין וחנה סנש. כן הטיח בקסטנר אשמת ברית עם קורט בכר, שהתבטאה במתן עדות לטובתו בפני בית דין לדה-נאציפיקציה ובעיקר בנטילת חלק מכספי הכופר, שנפלו בידי קורט בכר לעצמו.

ככל שהמשפט הלך וקיבל את צורתו - ממשפט נגד גרינוולד לכתב אישום חריף נגד קסטנר והחוגים שמהם יצא, הוא משך תשומת לב גוברת והולכת בדעת הקהל. לפרקליטות התברר כי יש להטות את המשפט לאפיקו המקורי, דהינו - האשמתו של גרינוולד. לצורך כך הוחלף הפרקליט, ששימש כתובע במשפט ביועץ המשפטי לממשלה עצמו, חיים כהן, שהיה משפטן רב מוניטין (ולימים שופט בית המשפט העליון).

ב-22 ביוני 1955 הקריא השופט הלוי את פסק הדין. פסיקתו הייתה כהטלת פצצה באולם בית המשפט ובדעת הקהל במדינה. "קסטנר מכר את נפשו לשטן" פסק השופט, ומצא את קסטנר אשם בשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה ובהצלת פושע המלחמה קורט בכר מעונשו.

פסק הדין גרם לסערה ציבורית והחל לפתח מודעות ציבורית לנושא השואה (מודעות שהגיעה לשיא לאחר משפט אייכמן בשנות השישים). היועץ המשפטי מיהר להגיש ערעור על פסק הדין. בעוד שמיעת הערעור נמשכת, התנקשו ב-4 במרץ 1957 שלושה צעירים בחיי ישראל קסטנר וירו בו למוות בפתח ביתו.

ב-17 בינואר 1958, קרוב לשנה לאחר שקסטנר נרצח, הפך בית המשפט העליון את פסק דינו של השופט הלוי על פיו. בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון ברוב קולות טיהר בית המשפט את שמו של קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים והכשרת הקרקע להשמדת יהודי הונגריה (אך השאיר על כנה את הקביעה כי עדותו של קסטנר הצילה את קורט בכר מעונשו). עם זאת, פרשת קסטנר לא ירדה מסדר היום הציבורי: המחזה "קסטנר" מאת מוטי לרנר הפך לדרמת טלוויזיה בערוץ הראשון, וספרו של רודולף ורבה, "ברחתי מאושוויץ", האשים את קסטנר בבגידה והצדיק את פסק דינו של הלוי.

פעילותו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1957 ייסד את המשטר החדש יחד עם ישעיהו ליבוביץ' - תנועה פוליטית ברוח דעותיו האנטי-ממסדיות. בשנת 1964 חזר והצטרף לתנועת החרות.

הוא נבחר לח"כ בשנת 1965 מטעם גח"ל ("גוש חרות ליברלים"), מפלגה אשר איחדה את תנועת החרות עם המפלגה הליברלית. הישגיה של התנועה בבחירות אלו היוו אכזבה, והתנועה המאוחדת קיבלה כשמונה מנדטים פחות ממה שקיבלו שתי התנועות בנפרד בבחירות הקודמות (אם כי מהמפלגה הליברלית פרשו 5 חברי כנסת עקב האיחוד עם חרות, והתמודדו בבחירות בנפרד כמפלגת הליברלים העצמאיים).

ביוני 1966 קרא תיגר על מנהיגותו של מנחם בגין, שהוביל את תנועת החרות בשש מערכות בחירות עד אותה עת אך לא הצליח להביאה לשלטון. ביחד עם אהוד אולמרט קרא תיגר בוועידת חרות על בגין, בטענה כי על בגין להסיק את המסקנות מאי הצלחתו בכל מערכות הבחירות עד עתה. בעקבות דברים אלו התפטר בגין מתפקידו (אך שב אליו כעבור חודשים מספר). בתנועה נוצרו שני מחנות: "מחנה תמיר" ו"מחנה בגין". הייתה זו קריאת התגר האחרונה על מנהיגותו של בגין מתוך מפלגתו.

בפברואר 1967 הסתיים העימות בפילוג. תמיר ואנשיו הורחקו מתנועת החרות על ידי יושב ראש בית הדין איסר לובוצקי, והקימו את "המרכז החופשי" מפלגה בראשה עמדו תמיר, אהוד אולמרט, עקיבא נוף ואליעזר שוסטק.

לאחר כניסתה של חרות לממשלת אחדות לאומית ערב מלחמת ששת הימים, נותרו תמיר וחבריו באופוזיציה. לאחר מלחמת ששת הימים נקטו חברי התנועה בקו ניצי אף יותר מאנשי תנועת החרות שהיו חברים בממשלה.

בבחירות לכנסת השביעית שהתקיימו בשנת 1969 זכתה התנועה בשני מנדטים. תמיר בילה את השנים הבאות באופוזיציה. בשנת 1973, עם הקמת תנועת הליכוד, הצטרפו אליה גם חברי הכנסת של "המרכז החופשי" ובהם תמיר.

תמיר התבדל בדעותיו מאנשי הליכוד, והפגין קו מתון וחשיבה עצמאית. כיהן כיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת. לקראת הבחירות לכנסת התשיעית הקים יגאל ידין תנועה בשם "התנועה הדמוקרטית לשינוי" (ד"ש). לתנועה הצטרפו רבים שראו בה אופציה לשינוי יסודי של המשטר בישראל, ולהזרמת רוח רעננה. בין המצטרפים לתנועה היו שמואל תמיר ובנימין הלוי (השופט ממשפט קסטנר, שבינתיים נבחר לכנסת מטעם חרות) שהתפטרו מהכנסת כדרישת ידין. רשימת ד"ש לכנסת הייתה הראשונה שנבחרה ישירות על ידי הבוחרים ושמואל תמיר שהגיע עם מטה מאורגן הצליח להכניס רבים ממקורביו לרשימה.

לאחר הבחירות ב-17 במאי 1977, אשר הביאו עמם את המהפך השלטוני והעלו את הליכוד לשלטון, לראשונה בתולדות המדינה, לא הצטרפה ד"ש תחילה לקואליציה. אולם לאחר לחצים מצידו הצטרפה ד"ש לממשלה באוקטובר 1977. שמואל תמיר מונה לשר המשפטים, תפקיד אותו מילא עד שנת 1980.

ד"ש לא החזיקה מעמד, והתפרקה למספר גורמים, ובהם תנועה שנקראה התנועה הדמוקרטית אליה הצטרף תמיר. לבסוך התפרקה התנועה הדמוקרטית אף היא, ותמיר הקים סיעת יחיד.

לאחר הבחירות לכנסת העשירית ב-1981 בהן לא העמיד את מועמדותו לכנסת, פרש תמיר לעסקיו הפרטיים.

פעילותו במשא ומתן לשחרור שבויי מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת לבנון נותרו בידי ארגונים שונים, ובידי סוריה שבויים ישראלים. היה צורך במשא ומתן עם ראשי הארגונים ועם גורמים נוספים ותמיר מונה על ידי הממשלה לכהן כ"יו"ר צוות הגיבוש לטיפול בשבויי מלחמה". שחרור השבויים התבצע במספר שלבים. ראשית שוחררו שישה חיילי נח"ל שנשבו בשנת 1982, תמורת 4,700 מחבלים‏[1], בנובמבר 1983. לאחר שחרורם של אלו נותרו שבויים בידי סוריה ובידי ארגונו של אחמד ג'יבריל. השבויים שנותרו בידי סוריה שוחררו ביוני 1984 תמורת כשלוש מאות חיילים סורים שנפלו בשבי במהלך המלחמה. כן הוחזרו גופותיהם של חיילים שהוחזקו בידי הסורים.

בשנת 1985 פרש מתפקיד זה עקב התנגדותו לעסקה המתגבשת שכונתה "עסקת ג'יבריל" במסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים (חזי שי, נסים סאלם ויוסף גרוף). על העסקה (שבוצעה במאי 1985) נמתחה ביקורת ציבורית עזה. תמיר, שראה בעסקה כבלתי סבירה,.‏[2] רצה לפרוש זמן קצר לאחר אישור העסקה בממשלה. שר הביטחון, יצחק רבין, חשש שהתפטרותו של תמיר, שנחשב למנהל משא ומתן קשוח, עלולה להקשיח את עמדתו של ג'בריל ולכן סירב לקבל את התפטרותו. הוא הצליח לשכנע את תמיר לדחות את התפטרותו עד לאחר ביצוע העסקה‏[3].

תמיר נפטר ב-29 ביוני 1987, ונקבר בבית העלמין סנהדריה בירושלים.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמיר היה נשוי לרות לבית גורביץ, אחותה של המשוררת עליזה גרינברג (ע. טור-מלכא), רעייתו של המשורר אורי צבי גרינברג. בנו, סגן דוד תמיר, טייס מסוק בחיל האוויר נהרג בתאונת טיסה ב-8 ביולי 1971. נתיב העשרה הוקם לזכר 10 הנופלים בתאונה‏[4].

בתו ליאורה נשואה לפרופ' פייר שורקי - יו"ר החוג לקרדיולוגיה גרעינית בישראל. מנהל המכון לרפואה גרעינית בביה"ח הלל-יפה. בתו השנייה, ד"ר נגה דוכובני, מרצה לספרות אנגלית נשואה לפרופ' אהוד דוכובני, פיזיקאי ממכון ויצמן. עומד בראש צוות המחקר של מאיץ החלקיקים בשווייץ; בנו, עו"ד יוסף תמיר‏[5], מומחה לליטיגציה ולשעבר חבר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין. עומד בראש משרד עוה"ד תמיר ושות'; נשוי לעו"ד עינת קולסקי תמיר, מומחית למשפט מסחרי.

אוטוביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל תמיר, בן הארץ הזאת: אוטוביוגרפיה (2 כרכים), לוד: זמורה-ביתן, 2002.‏[6]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספר תמיר / בעריכת עו"ד יוסף תמיר, אורה הירש; עורך טכני: שלמה פרץ, תל אביב: בורסי, תש"ס 1999. (ספר לזכרו של תמיר)
  • גבריאל שטרסמן‎, "שמואל תמיר: המשפטן שחתר אל האמת והצדק", האומה, 40, 150 (2002), 157–166.
  • יחיעם ויץ, "תנועת החרות – שמואל תמיר ומשפט קסטנר: שלושה מסמכים מארכיונו של אריה בן-אליעזר במכון ז'בוטינסקי", עיונים בתקומת ישראל 11 (תשס"א), 598–616.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תא"ל עמוס גלבוע, החטא הקדמון, nrg מעריב, 16 באוקטובר 2011.
  2. ^ רונן ברגמן, מדינת ישראל תעשה הכל: הקרב החשאי על השבויים והנעדרים (עורך: שחר אלתרמן), אור יהודה: כנרת, תשס"ט 2009, עמ' 77.
  3. ^ מדינת ישראל תעשה הכל, עמ' 109.
  4. ^ מתי טוכפלד, ‏היום: ארגון מצרי מאיים לחבל באנדרטה ישראלית, באתר ישראל היום, 25 באפריל 2012
  5. ^ ראו אודותיו בעמוד משרדו
  6. ^ ראו ביקורת:אריה נאור, ‏פלצור ולו לולאה כפולה, ישראל חוברת 3, אביב תשס"ג, 2003, עמ' 201–208


שרי המשפטים בממשלת ישראל

פנחס רוזן | דב יוסף | חיים כהן | פנחס רוזן | דוד בן-גוריון | פנחס רוזן | דב יוסף | יעקב שמשון שפירא | גולדה מאיר | יעקב שמשון שפירא | גולדה מאיר | חיים יוסף צדוק | מנחם בגין | שמואל תמיר | משה נסים | יצחק מודעי | אברהם שריר | דן מרידור | דוד ליבאי | יעקב נאמן | בנימין נתניהו | צחי הנגבי | יוסי ביילין | מאיר שטרית | יוסף לפיד | ציפי לבני | חיים רמון | מאיר שטרית | ציפי לבני | דניאל פרידמן | יעקב נאמן | ציפי לבני

יושבי ראש ועדת הכלכלה של הכנסת

מנחם בדרמרדכי בנטובבנימין אבניאלאברהם שכטרמןיגאל הורביץשמואל תמירגד יעקוביאליהו שפייזרשושנה ארבלי-אלמוזלינואברהם בייגה שוחטצחי הנגביגדעון פתאלי גולדשמידטאברהם יחזקאלאמנון רובינשטייןאברהם פורזאיתן כבלאמנון כהןשלום שמחוןרוברט אילטובגלעד ארדןישראל חסוןמשה כחלוןאופיר אקוניסכרמל שאמה הכהןאבישי ברוורמן