הבחירות לכנסת האחת עשרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
‹ 1981 Flag of Israel.svg 1988 ›
הבחירות לכנסת האחת עשרה
23 ביולי 1984

שם המפלגה יו"ר הרשימה מנדטים מספר קולות
המערך שמעון פרס 44 Red Arrow Down.svg -3 724,074
הליכוד יצחק שמיר 41 Red Arrow Down.svg -7 661,302
התחיה-צומת יובל נאמן 5   83,037
מפד"ל יוסף בורג Red Arrow Down.svg -2 73,530
חד"ש - פנתרים שחורים מאיר וילנר Gray Rectangle Tiny.svg 0 69,815
ש"ס יצחק פרץ 4   63,605
שינוי אמנון רובינשטיין Green Arrow Up.svg 1+ 54,747
רצ שולמית אלוני Green Arrow Up.svg 2+ 49,698
יחד עזר ויצמן 3   46,302
הרשימה המתקדמת לשלום מוחמד מיעארי 2   38,012
אגו"י אברהם יוסף שפירא Red Arrow Down.svg -2 36,079
מורשה חיים דרוקמן 2   33,287
תמ"י אהרון אבוחצירא Red Arrow Down.svg -2 31,103
כך מאיר כהנא 1   25,907
אומץ יגאל הורביץ 1   23,845
הערה - הרשימה לעיל היא של המפלגות שעברו את אחוז החסימה בלבד.
לרשימה המלאה ראו טבלה מורחבת בערך זה.

רה"מ לפני הבחירות

יצחק שמיר
ליכוד

רה"מ לאחר הבחירות

שמעון פרס
המערך

הבחירות לכנסת האחת עשרה התקיימו ב-23 ביולי 1984, כ"ג בתמוז ה'תשמ"ד, לאחר תקופת כהונתה העשירה באירועים והשנויה במחלוקת של הכנסת העשירית. הבחירות הוקדמו ממועדן המקורי ב-5 בנובמבר 1985, כ"א בחשוון ה'תשמ"ו. המערך, שאיבד את השלטון במהפך שהביאו הבחירות לכנסת התשיעית, ואשר סבר כי יהיה בידו להשיב את השלטון בבחירות הקודמות, שב והעמיד בראשו את שמעון פרס; אולם למרות שבראשות הליכוד עמד יצחק שמיר ולא מנחם בגין, ולמרות המשברים שזיעזעו את המדינה במהלך כהונת הכנסת העשירית (ההיפר אינפלציה, שאיפיינה את כלכלת המדינה בכל מהלך הכנסת, מלחמת לבנון, ומשבר מניות הבנקים בשנותיה האחרונות), שמרו רוב בוחרי הליכוד אמונים למפלגתם. לאחר בחירות אלו נראה היה כי הציבור הישראלי לכוד בין שני גושים שווים לערך מבחינת גודלם, המייצגים הן דעות והן מגזרים באוכלוסייה, וכי אין כל דרך בה ניתן להכריע בין גושים אלו.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת כהונתה של הכנסת העשירית הייתה רצופה באירועים שהשאירו את חותמם השלילי על מדינת ישראל.

הכלכלה הישראלית הייתה נתונה במשבר החמור ביותר בתולדותיה. המשבר בא לידי ביטוי בעיקר בהיפר אינפלציה שהגיעה לשיעורים של מאות אחוזים בשנה. הוצאות הממשלה הגיעו להיקף חסר תקדים עקב המלחמה והגדלת תשלומי הרווחה. ניסיונו של שר האוצר ארידור להוריד מסים ומכסים בשיעור חד כדי להעלות את הכנסות המדינה מהגדלת היקף הפעילות הכלכלית נחל כישלון. התוכנית הזו הביאה ל"בהלת קניות" שהעלתה את המחירים ולפיכך הגבירה את האינפלציה. בנוסף גבר היבוא והביא לגירעון גדול במאזן המסחרי ולירידה ביתרות מטבע החוץ של המדינה. החוב חיצוני הגיע לשיעור של למעלה מ-200 אחוז מהתמ"ג — שיעור שלא היה לו אח ורע במדינה מודרנית אחרת. מימון החוב התופח נעשה באמצעות "הדפסת כסף".

אחד האירועים העיקריים בתקופת הכנסת העשירית היה מלחמת לבנון. טבח סברה ושתילה שאירע במהלכה הביא לכינון ועדת כהן שהמלצותיה גרמו להעברתו של אריאל שרון מתפקיד שר הביטחון לתפקיד שר בלי תיק. ייתכן שלמלחמת לבנון הייתה השפעה על החלטתו של מנחם בגין להתפטר מתפקיד ראש הממשלה. בשנת 1984 היה צה"ל נתון עדיין עמוק בתוך לבנון. "הסכם השלום" שנחתם עם נציגים לבנוניים מהעדה המארונית ב-6 במאי 1983 נותר על הנייר בלבד, גם לאחר אישורו בפרלמנט הלבנוני (פרלמנט שהשפעתו הייתה מוגבלת מאוד עקב מלחמת האזרחים בלבנון). צה"ל נסוג לקו נהר האל-אוואלי, תוך שהוא נוטש את עמדותיו בהרי השוף בהן ספג אבידות כבדות בעקבות העימות בין הדרוזים והמארונים במקום. לאחר הנסיגה לקו האוואלי שבו הסורים והשתלטו על ביירות. ב-4 בנובמבר 1983 אירע "אסון צור השני", שבו פוצץ מחבל מתאבד את בניין הממשל בצור, ובאירוע נהרגו 60 איש, מתוכם 28 חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב. ההתנגדות לצה"ל בלבנון התחזקה, ושהיית צה"ל בקו האוואלי גבתה מחיר דמים יום יומי.

לקראת סוף שנת 1983 קרסו שערי מניות הבנקים והממשלה נאלצה להלאים את הבנקים, תוך קיזוז של כשליש מכלל חסכונות הציבור שהושקעו במניות. התנועה הקיבוצית ספגה גם היא מהלומה כואבת בעת התמוטטות הבורסה בתחילת השנה. שר האוצר, יורם ארידור, שהניח למשבר מניות הבנקים להמשיך ולתפוח עד שהיה לאסון, התפטר כעבור זמן קצר, כאשר נחשפה תוכנית ה"דולריזציה" בעיתונות ונדחתה על ידי הממשלה. לפי תוכנית זו, הייתה אמורה מדינת ישראל לאמץ את הדולר כהילך חוקי או להצמיד את השקל לדולר לפי שער קבוע. משמעות מדיניות זו הייתה הפסקה חדה וחותכת של האינפלציה בצעד קיצוני אחד תוך ויתור של ממשלת ישראל על עצמאותה המוניטרית, והכפפתה למדיניות המוניטרית של ארצות הברית.

בעקבות משבר מניות הבנקים, שסילק למעשה את הערוץ השקלי המשמעותי האחרון להשקעה, פנתה הכלכלה הישראלית אל הדולר, והממשלה, תחת הנהגתו של שר האוצר החדש יגאל כהן אורגד, שנעדר תמיכה של ממש או זמן מתאים לפתח תוכנית לעצירת האינפלציה, החלה נוקטת פיחותים תכופים ומאיצה את קצב האינפלציה. בציבור הועלה חשש כי המצב הכלכלי יגיע למצב האינפלציה ברפובליקת ויימאר. השקל חדל למעשה מלשמש את הציבור כבסיס לחישוב ערכם של המוצרים, והדולר הפך למעין הילך חוקי למחצה. בסוף 1984 היה השקל שווה פחות מרבע מערכו בתחילת 1984.

העימות הבין-עדתי, שהיה המאפיין העיקרי של מערכת הבחירות בשנת 1981, נדחק במידה מסוימת הצידה לטובת מאבק מר בין הימין ובין השמאל במדינה על רקע מלחמת לבנון. רצח אמיל גרינצוויג על ידי מתנקש מן הימין נתפס כנקודת שפל במאבק הפוליטי בישראל, והמסע הציבורי והתקשורתי כנגד אריאל שרון היה אף הוא חריף מאוד. ההפגנה הגדולה אחרי טבח סברה ושתילה (הידועה כ"הפגנת הארבע מאות אלף") נועדה להלכה לקרוא לממשלה להקים ועדה לחקר המאורעות, אך בפועל הייתה פעולה זו, כאחרות, מחאה כנגד שאיפתו של שרון לעשות שימוש בצה"ל כדי לכונן סדרים אזוריים. הסיסמה הנפוצה "שרון רוצח" הייתה דו משמעית: היא כוונה לאי מניעת טבח סברה ושתילה על ידי שרון, אך באותה מידה גם להיותו רוצח, כביכול, של חיילי צה"ל למען מטרה לא ראויה. כתבת טלוויזיה שהכין דן סממה שסיקר מטעם הטלוויזיה הישראלית את המצב בלבנון הראתה חיילי מילואים של צה"ל שזימרו למנגינת "רד אלינו אווירון" שיר שמילותיו כללו "נילחם בשביל שרון/ונחזור בתוך ארון", וחוללה סערה במערכת הפוליטית.

במקביל, בימין המפה הפוליטית, הפך הליכוד ימני יותר, כאשר בראשו עומדים ראש הממשלה יצחק שמיר, שר הביטחון משה ארנס ושר האוצר יגאל כהן אורגד, שייצגו את האגף האידאולוגי בחרות, והיו בין המתנגדים להסכם השלום עם מצרים. בקואליציה הייתה חברה מאז יוני 1982 גם מפלגת "התחיה" שעמדותיה היו ימניות אף יותר.

אירוע נוסף היה חשיפתה של "המחתרת היהודית" ב-27 באפריל 1984. המחתרת היהודית שחבריה באו מקרב חוגי המתנחלים הייתה אחראית למספר פעולות טרור שאירעו במהלך שנות ה-80, כולל התנקשויות בראשי ערים פלסטיניים וירי במכללה האיסלאמית בחברון. לאנשי הקבוצה היו גם תוכניות לפוצץ את מסגדי הר הבית כדי להקים על מקומם את בית המקדש השלישי.

מערכת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות לרשויות המקומיות שנערכו ב-25 באוקטובר 1983 נחשבו למסמנות את תוצאות הבחירות לכנסת. בבחירות אלו זכה המערך לעליה מתונה בכל הערים, ואף השיג מהפך במספר רשויות. עם זאת לא הייתה ירידתו של הליכוד דרמטית כפי שנדמה היה תחילה, ונראה כי במרבית המקומות שמר על כוחו. שמעון פרס מיהר להכריז כי המדובר ב"ראשית מהפך פוליטי" וכי הוא מעודד מן התוצאות. אך מסקנתם של המשקיפים הייתה כי הליכוד כמעט ולא נפגע, וכי מערכת הבחירות עתידה להיות צמודה גם הפעם.

הבחירות לכנסת האחת עשרה אמורות היו להיערך בנובמבר 1985. הליכוד, שחשש מכישלון, רצה לערוך אותן במועדן הקבוע ובשלב מאוחר ככל האפשר. פעילות פרלמנטרית נמרצת של המערך, אשר זכתה לסיוע בלתי צפוי מצידו של אהרון אבוחצירא, מנהיג הסיעה הזעירה תמ"י, הביא לכישלון הממשלה בהצבעה על הקדמת הבחירות. בהצבעה שנערכה ב-22 במרץ נקבע כי הבחירות יערכו ב-23 ביולי, וזאת ברוב של 61 מול 59, ובניגוד לעמדת הליכוד.

המערך הקדים לגבש את מועמדיו. ההתמודדות בין יצחק רבין ושמעון פרס נראתה כנחלת העבר, וניצחונו של פרס נראה מובטח. השניים נדרשו, עם זאת, לחסום את דרכו של מועמד נוסף — הנשיא הפופולרי יצחק נבון, שביקש לנצל את הפופולריות שצבר במהלך כהונתו הראשונה, פרש מהתמודדות על כהונה שנייה ושאף לקבל לידיו את מנהיגות המפלגה. בסופו של דבר נרתע נבון מהתמודדות מול פרס ורבין, אך נותר מועמד מטעם המערך בבחירות לכנסת. בכך היה נבון לנשיא הראשון ששב לזירה הפוליטית לאחר תקופת נשיאותו. בין רבין ופרס הוסכם כי בכל ממשלה בראשה יעמוד פרס, ישמש רבין כשר ביטחון.

הליכוד היה שרוי בתקופה של זעזוע חריף. אחרי פרישתו של בגין, המנהיג הכריזמטי שעמד בראשה מאז ייסודה, התמודד יצחק שמיר, איש הדור הוותיק של הנהגת המפלגה ומועמד פשרה זמני, מול דוד לוי, שייצג את הדור הצעיר, את המזרחיים ואת בני עיירות הפיתוח, אשר היוו את עיקר מאגר הבוחרים של הליכוד. שמיר ניצח ברוב מכובד והיה לראש הממשלה.

לאחר ההכרזה על הבחירות התמודד אריאל שרון מול שמיר. שרון היה מובס ומוכתם כאחראי למלחמת לבנון, שכישלונה היה מוסכם גם על רבים בליכוד. שרון פוטר בבושת פנים ממשרד הביטחון (גם אם לא מהממשלה) לאחר דו"ח ועדת כהן, ובילה חלק ניכר מזמנו במאבק אל מול השבועון "טיים" אותו תבע בתביעת דיבה (התביעה הסתיימה ב-1985 בקביעה שהשבועון טעה בפרסומיו, אך משום שעשה זאת בתום לב אינו חייב בתשלום פיצויים).

בהתמודדות במרכז תנועת הליכוד זכה שרון בהישג מפתיע של 42.5 אחוז. שמיר הכריז כי הוא "נדהם" ואילו דוד לוי, אשר ראה עצמו כ"מספר 2" וכיורשו הוודאי של שמיר, הכריז כי הוא "קודר". שמיר לא היה נואם מלהיב או כריזמטי, ובעיני רבים לא היה חלופה ראויה לבגין בלבם של הבוחרים. עם זאת, הכריז שמיר כי הוא תומך בכינון ממשלת אחדות לאומית כבר מתחילת מערכת הבחירות, הכרזה שייתכן והייתה לה השפעה ממתנת על עוצמת ההתמודדות בין המפלגות.

אל הקלחת הפוליטית הרוחשת הצטרף עזר ויצמן אשר הכריז על הקמת מפלגה בשם "יחד", שתשנה את המפה הפוליטית. ויצמן, אשר פרש מן הליכוד מספר שנים קודם לכן בשל ויכוח עם עמדותיו של בגין, ייצג עתה קו מדיני מתון.

בקצה הימני של המפה התאחדה "התחיה" עם תנועת "צומת" שייסד רפאל איתן, אך חלק מאנשיה עברו לתנועת "מורשה" שהתאחדה עם גורמים ימניים במפד"ל ובפועלי אגודת ישראל.

מפלגה חדשה בנוף הפוליטי בישראל הייתה מפלגת ש"ס. המפלגה נוצרה בעקבות אי-בחירתו של הרב עובדיה יוסף לכהונה נוספת כרב הראשי הספרדי (הראשון לציון) ושיתפו בה פעולה חרדים מזרחים שפרשו מאגודת ישראל ומתמ"י. מאבק החרדים המזרחים לשיפור מעמדם בעולם הישיבתי החרדי הוצנע, ובמקומו הציגה המפלגה את עצמה כנציגתם של שומרי מסורת מזרחיים תחת הססמה "להשיב עטרה ליושנה".

כן רצו לבחירות רשימות קטנות רבות. הרב מאיר כהנא המשיך לנסות ולהיכנס לכנסת, כמו גם שמואל פלאטו שרון. אריה אליאב רץ לבדו, לאחר פעילות כפעיל מרכזי במערך וב"מחנה של"י". יגאל הורביץ רץ במפלגת יחיד שנקראה "אומץ" ואשר בבסיסה הארגוני הייתה מפלגתו של משה דיין, תל"ם. המפלגה הסתמכה על אישיותו של הורביץ ועל ראיית עולמו הכלכלית. כן פעלה תנועה ערבית-יהודית בשם "הרשימה המתקדמת לשלום" בראשה עמדו מוחמד מיעארי והאלוף (מיל.) מתי פלד. בנוסף להן רצו שלל מפלגות קוריוז, שנמשכו לפרסום שהעניקה התעמולה הטלוויזיונית לדמויות קיקיוניות כאלו ואחרות, אך לבד מפרסום הקוריוזים לא הייתה להן השפעה על מהלך הבחירות.

תשדירי הבחירות שנערכו באותה השנה היו עמוסות כוכבים: במערך שלחו את חברי הגשש החיוור, שהטביעו את הביטוי "טועה, טעות, טעינו" (על אף שהמשפט היה במקור ממערכון שלהם), ובליכוד גייסו שנית את ספי ריבלין, שגם הופיע במערכת הבחירות הקודמת, והתפרסם בעיקר בגלל הראיון שבו הוא שואל את פרס מה דעתו על תוכניות כלכליות ותוכניות שלום, וזה (קולו של ריבלין ככל הנראה) משיב לו בציניות "כן ולא".

פסילת רשימת כהנא והרשימה המתקדמת לשלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירוע חשוב ובעל משמעות חוקתית אירע במהלך מערכת הבחירות. שוב (לאחר פסילת "רשימת הסוציאליסטים" במהלך הבחירות לכנסת השישית) עלו על הפרק שאלות של דמוקרטיה מתגוננת וועדת הבחירות המרכזית פסלה שתי רשימות מלרוץ לכנסת: את רשימת כ"ך של מאיר כהנא, מן הטעם כי "היא דוגלת בעקרונות גזעניים ואנטי דמוקרטיים", ואת הרשימה המתקדמת לשלום בטענה כי "רשימה זו דוגלת בעקרונות המסכנים את שלמותה וקיומה של מדינת ישראל, ושמירת יחודה כמדינה יהודית".

רשימתו של מאיר כהנא רצה מזה מספר מערכות בחירות לכנסת, ללא הצלחה של ממש. הרשימה המתקדמת לשלום הייתה רשימה יהודית-ערבית, אשר בשורותיה פעלו חבר הכנסת מוחמד מיעארי והאלוף (מיל.) מתי פלד, כמו גם אישים כאורי אבנרי.

שתי הרשימות ערערו בפני בית המשפט העליון, בע"ב 2/84, ניימן נ. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת עשרה פ"ד לט (2) 225. הרכב מורחב של חמישה שופטים: הנשיא מאיר שמגר, אהרן ברק, מרים בן פורת, מנחם אלון ומשה בייסקי, ישב על המדוכה. לא היה ספק בדבר סמכותה של ועדת הבחירות לפסול רשימות (מלבד לדעת המיעוט של מרים בן פורת), שכן עניין זה הוכרע כבר בשנת 1965 על פי דעת הרוב של "פסק דין ירדור", אשר קבעה בצורה תקדימית כי ועדת הבחירות המרכזית רשאית לפסול רשימות המתנגדות לעצם קיומה של מדינת ישראל, על אף שהמחוקק לא הסמיך אותה מפורשות לעשות כן.

השאלה המרכזית הייתה עד היכן משתרעת "הלכת ירדור": האם ניתן להרחיב את נימוקי "ירדור" אל מעבר לעילות בהן נמצא, כעשרים שנה קודם לכן, כי מפלגה המתנגדת לעצם קיומה של מדינת ישראל אינה כשרה להתמודד בבחירות. היה ברור כי מועמדותו של מאיר כהנא, למשל, אינה חותרת תחת עצם קיומה של המדינה, כי אם תחת עקרונות יסוד של הדמוקרטיה.

כל השופטים פסקו שיש לקבל את הערעור ולבטל את פסילת שתי הרשימות, אך השופטים השתמשו בנימוקים שונים כדי להגיע לתוצאה זו. דעת הרוב של בית המשפט קבעה כי לא ניתן להרחיב את "הלכת ירדור" וכי רק רשימה החפצה בהשמדת מדינת ישראל אינה כשירה לרוץ לכנסת. עקב קביעה זו הוכשרה מועמדותו של כהנא. אהרן ברק קבע בדעת מיעוט שאכן יש לפסול רשימה השוללת את האופי הדמוקרטי של ישראל, אך פסילות יבוצעו רק כאשר יש "אפשרות סבירה" להגשמת התוכניות הללו, ובמקרה של כהנא לא הוכחה אפשרות סבירה כזו. בית המשפט המשיך וקבע כי במצב החוקי הנוכחי יש לפסול רשימה רק כאמצעי קיצוני ואחרון וכאשר קיימות ראיות ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות לכך שהרשימה שוללת את קיומה של המדינה. לא נמצא כי "הרשימה המתקדמת לשלום" עונה על קריטריונים מחמירים אלו, ובית המשפט קבע שוועדת הבחירות המרכזית לא הייתה יכולה להסתמך על קביעות של שר הביטחון שהתבססו על חומר חסוי שהוא סירב לחשוף בפני הוועדה, ולכן גם התמודדותה אושרה.

שתי הרשימות התמודדו בבחירות וזכו להישגים: כהנא נבחר לכנסת וזיעזע בכך את המוסדות הפוליטיים, וגם הרשימה המתקדמת לשלום הצליחה להכניס לכנסת שני חברי כנסת מטעמה. בעקבות זאת תוקן חוק יסוד: הכנסת על ידי הכנסת האחת עשרה, ונקבע כי רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע, שלילת קיום המדינה כמדינת העם היהודי, שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה או הסתה לגזענות. כן תוקן חוק הבחירות לכנסת ונקבע בו שוועדת הבחירות המרכזית היא זו שתדון בפסילת רשימות לפי הסעיף הנ"ל, ונקבע הליך של ערעור לבית המשפט העליון על החלטה של הוועדה שלא לפסול רשימה (הליך הערעור לבית המשפט העליון על החלטה לפסול רשימה כבר היה קבוע בחוק, ומכוחו ערערו שתי הרשימות על הפסילה).

תוצאות הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות לכנסת האחת עשרה, אשר התקיימו ב־23 ביולי 1984, נמנו 2,073,321 קולות כשרים מתוך 2,654,613 בעלי זכות בחירה (אחוז הצבעה של כ־78%). אחוז החסימה עמד, בהתאם, על 20,733 קולות. בבחירות הושגו התוצאות הבאות:

הערות מספר מנדטים קולות באחוזים מספר הקולות שם הסיעה
יחד הצטרפה, מפ"ם פרשה, חבר אחד הצטרף לרצ, ואחד לשינוי 44 34.9 724,074 המערך
תמ"י ואומ"ץ הצטרפו 41 31.9 661,302 הליכוד
אחרי פרישת צומת חזרה להקרא "התחייה" 5 4.0 83,037 התחיה-צומת
הצטרפות חבר ממורשה 4 3.5 73,530 מפד"ל
4 3.4 69,815 חד"ש - פנתרים שחורים
חבר אחד פרש והפך סיעת יחיד 4 3.1 63,605 ש"ס
חבר אחד פרש והצטרף לרצ, אחד הצטרף מהמערך 3 2.7 54,747 שינוי
הצטרפו שני חברים מסיעות אחרות 3 2.4 49,698 רצ
הסיעה התפרקה והצטרפה למערך 3 2.2 46,302 יחד
2 1.8 38,012 הרשימה המתקדמת לשלום
2 1.7 36,079 אגו"י
חבר ממורשה הצטרף למפדל ושינתה שמה למורשה-פא"י 2 1.6 33,287 מורשה
הסיעה התפרקה והצטרפה לליכוד 1 1.5 31,103 תמ"י
1 1.2 25,907 כך
התפרקה והצטרפה לליכוד 1 1.2 23,845 אומץ
- 0.7 15,348 לובה אליאב
- 0.6 12,329 ארגון נכים
- 0.3 5,876 התנועה להתחדשות
- 0.3 5,794 תנועת עלייה וצעירים
- 0.3 5,499 שילוב
- 0.2 4,887 עצמאות (בראשות עזרה זהר)
- 0.2 3,195 ארגון ארצי להגנת הדייר
- 0.1 2,430 פיתוח ושלום
- 0.1 1,472 הס מס
- 0.1 1,415 התנועה למען המולדת
- 0.1 733 עמך
התפצלה מהמערך 5 - - מפ"ם
התפצלה מהתחייה-צומת 1 - - צומת
פיצול מהמערך 1 - - מפלגה דמוקרטית ערבית
סיעת יחיד מש"ס 1 - - שמעון בן-שלמה

לאחר הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמונה שהצטיירה במוצאי יום הבחירות היא של קיפאון שבו אין גוש היכול להרכיב ממשלה בעצמו. הליכוד ירד בכוחו במידה ניכרת, מ-48 מנדטים ל-41 מנדטים, ולא יכול היה להרכיב ממשלת ימין-דתיים, אך גם המערך לא יכול היה להרכיב ממשלה ללא תמיכת המפלגות הערביות וחד"ש. המפלגות הדתיות שמרו על נאמנותן לליכוד, וסירבו להיעתר לפניות להקים ממשלה צרה עם המערך. לאחר התערבותו האישית חסרת התקדים של נשיא המדינה חיים הרצוג ולאחר שעזר ויצמן תמך בכך, נמצא הפתרון — "רוטציה" בה ישמש שמעון פרס כראש ממשלה במשך שנתיים, שלאחריהם יוחלף ביצחק שמיר. יצחק רבין מונה לשר הביטחון למשך כל התקופה, ויצחק מודעי נקבע כשר האוצר (אם כי בשל סכסוך עם שמעון פרס פוטר במהלך כהונת הממשלה). אל הממשלה הצטרפו מפלגתו של עזר ויצמן כמו גם המפד"ל, אגודת ישראל, ש"ס, מורשה, שינוי וסיעתו של הורביץ. בממשלה תמכו 97 חברי כנסת. ממשלת האחדות שהוקמה על בסיס זה שרדה את מלוא תקופת כהונתה. בעקבות הקמת ממשלת האחדות פרשה מפ"ם מן המערך. ויצמן הצטרף למערך על מנת שמפלגה זו תשאר הגדולה ביותר, וכיהן כחבר כנסת מטעם המערך במהלך השנים הבאות.

הממשלה שהוקמה עתידה הייתה להתמודד עם כמה מן הבעיות הקשות ביותר שעמדו בפני ממשלה בישראל, כששתי הבולטות שבהן הן שיקום הכלכלה והמאבק באינפלציה, וסיום המלחמה בלבנון. הממשלה נסוגה כעבור זמן לא רב מקו האוואלי אל קו שכונה "רצועת הביטחון", וקיצצה באופן חריף בתקציב הממשלה, כך שהאינפלציה צנחה במהירות רבה.

הממשלה התמודדה בתקופה זו עם משברים חיצוניים ופנימיים נוספים כמו פרשת קו 300 ופרויקט הלביא, והחלה בהעלאת יהודי אתיופיה לישראל במסגרת "מבצע משה". הרכב ממשלת האחדות מנע שינוי מהותי בתחום המדיני, במיוחד ביחס לפלסטינים. ניסיונותיו של שמעון פרס, בתחילה כראש ממשלה ולאחר מכן כשר החוץ, להגיע להסכם על דעתו הוא וכנגד דעתו של שמיר הגיעו לכדי חתימה על הסכם לונדון עם חוסיין מלך ירדן, אך לא הבשילו לכדי ביצוע בגלל התנגדות הליכוד. בסופו של דבר הביא הקפאון המדיני[דרוש מקור], כמו גם סיבות אחרות, לפרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנתה הרביעית של הכנסת האחת עשרה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Flag of Israel.svg מערכות בחירות בישראל
1949  •  1951  •  1955  •  1959  •  1961  •  1965  •  1969  •  1973  •  1977  •  1981  •  1984  •  1988  •  1992  •  1996  •  1999  •  2001  •  2003  •  2006  •  2009  •  2013