המחתרת היהודית

ערך זה עוסק בהתארגנות של יהודים לפגיעה בפלסטינים. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו המחתרת היהודית (פירושונים).

המחתרת היהודית הוא שם שניתן למספר התארגנויות שונות של יהודים שביצעו פעולות טרור נגד פלסטינים בראשית שנות ה-80, במסגרתן רצחו בירי ורימונים שלושה סטודנטים אקראיים, פצעו עשרות אחרים, ניסו להתנקש בחייהם של שלושה ראשי ערים פלסטינים, מה שהוביל לפציעתם הקשה וכריתת רגליהם של שניים מהם ולעיוורונו של חבלן משמר הגבול שניסה לפרק מטען שלישי. תכננו לפוצץ את כיפת הסלע ומסגד אל אקצה ונתפסו בעת שניסו לפוצץ חמישה אוטובוסים במזרח ירושלים. נגד 29 אנשים הוגשו כתבי אישום בגין השתייכות לארגון ו-15 מהם הורשעו ונשפטו למאסר.

הנהגה

להתארגנות לא הייתה הנהגה מאוחדת. לפעילים השונים היו מטרות שונות: חלקם חשבו שיש לפגוע בפלסטינים כמחאה נגד הטרור משום שלדעתם הממשלה וצה"ל לא עשו די למגרו. אחרים ניסו להתחיל במהלך "גאולת ישראל" שתחילתו בפיצוץ כיפת הסלע. ההתארגנות הייתה ממודרת באופן שבו חלק מאנשיה לא ידעו על הפעילות של האחרים, ולעתים אף לא הכירו את חלק משאר הפעילים ולא הסכימו עם מעשיהם. חלק מהאידאולוגים ביקשו ביסוס למעשיהם במשנתו של שבתי בן דב ואחרים במשנתו של הראי"ה קוק. ההתנגדות העזה ביותר למחתרת בציבור הדתי-לאומי הייתה מצדו של הרב צבי טאו והרבנים של מה שלימים כונו ישיבות הקו, שטענו שהשימוש בכתביו של הרב קוק, שעמל לבסס את הממלכתיות בישראל, לשם חתירה תחתיה, הוא שימוש שקרי ומוטעה‏. מאידך, על פי הודאות חלק מהנאשמים, היו רבנים בוגרי ישיבת מרכז הרב שצדדו בפעילות המחתרת, אף שמאוחר יותר הכחישו כל קשר אליה או שסירבו להביע הכחשה ברורה בעניין^{[דרוש מקור]}.

הרקע להקמה

הרקע להקמת ההתארגנות היה שורה של מעשי טרור מצד הערבים כלפי המתנחלים והתערערות תחושת הביטחון של המתנחלים. ב-2 במאי 1980 תקפו מחבלים באמצעות רימונים ונשק אוטומטי קבוצת תלמידי ישיבה מקריית ארבע שהיו בדרכם לבית הדסה בחברון. שישה נרצחו ו-16 נפצעו. המתנחלים טענו שהדבר הוכיח את אוזלת היד של מדיניות היד הרכה כלפי הפלסטינים. ממשלת ישראל הגיבה לפיגוע בגירושם לירדן של שלושה אישי ציבור פלסטינים (ראש עירית חברון פהד קוואסמה, השייח ביוד אל תמימי, הקאדי של חברון וראש עיריית חלחול, מוחמד מילחם). בארגון פנימי של מתנחלים מחברון ומספר תומכים משאר חבלי הארץ, החלו בהכנות לפגיעה במנהיגים פלסטינים.

פעילות

פעולת טרור ראשונה של המחתרת היהודית בוצעה ב-2 ביוני 1980 (חודש לאחר הפיגוע בבית הדסה) ובה הם מילכדו מכוניות של שלושה ראשי ערים, חברי אש"ף. ראש עיריית שכם בסאם אלשכעה וראש עיריית רמאללה כרים ח'אלף נפצעו קשה ורגליהם נכרתו. ראש העיר השלישי, איבראהים טאוויל מאל-בירה, התקשר בעקבות האירועים לממשל הצבאי ששלח לביתו חיילים, בהם חבלן מג"ב סלימאן חירבאווי שנפגע בשתי עיניו והתעוור כאשר פתח את דלת המוסך. אחד מקציני הממשל הצבאי שהיה באירוע, אהרון גילה, היה אף הוא מאנשי המחתרת וידע על הימצאות המטען, אך לא הסגיר את דבר הימצאותו, שכן חשב שהוא הוטמן במכונית, בעוד שבפועל הוטמן המטען בדלת המוסך.

פיגוע נוסף של הארגון בוצע ב-26 ביולי 1983 במכללה האסלאמית בחברון, ובו התקיפו כמה מחברי המחתרת את המקום בירי ורימונים, רצחו שלושה סטודנטים ופצעו שלושים נוספים. הפעולה באה לאחר רצח תלמיד הישיבה אהרון גרוס בחברון באותו החודש.

חלק מחברי המחתרת תכננו לפוצץ את מסגדי הר הבית, כדי לנסות למנוע את הנסיגה מסיני ולהביא למהלך תאולוגי של גאולה. תכנון זה, שלא יצא לפועל, לווה בהתנגדות של חלק מחברי הארגון ואף מהסמכויות הרבניות לא נצפתה אהדה גבוהה (הרב צבי יהודה קוק לא הגיב כשנשאל על ידיהם בנושא). הרב טאו, תלמידו המובהק של הרב צבי יהודה קוק, התנגד לפעילותם נחרצות.

תפיסת המחתרת

אחרי הפיגוע במכללה האסלאמית התגברו הנסיונות לעלות על עקבותיה של המחתרת. לפחות אחד המסלולים שהובילו את השב"כ לתפיסתה עבר דרך דוד בארי. כמה מאנשי המחתרת, אותם הכיר בארי, הציעו לו להצטרף לפעולותיה, ובארי סירב לכך. הוא לא פנה לכוחות הביטחון, אולם בעזרת מניפולציה שהשב"כ הפעיל עליו נחשפו אנשי המחתרת איתם היה בקשר. הוא זומן בתואנה שהארגון מבקש לגייס אותו לשורותיו, ונחקר בפוליגרף. הוא נשאל האם היה שותף, ולו בידיעה, לפיגועים בערבים והשיב בשלילה. נאמר לו שהפוליגרף גילה בעיה בתשובתו והחוקרים שכנעו אותו לכתוב על פתק ולו רמז מן הדבר שאותו הוא מסתיר תוך הבטחה כי לא יעיינו בפתק במטרה שיוכלו להשלים את הבדיקה. השב"כ שחזר את הכתוב בפתק, למרות שבארי קרע אותו לגזרים והשליכו לפח. אחרי שעומת עם הפתק מיהר בארי להזהיר את האנשים ששמותיהם היו רשומים בו‏.

למרות החשיפה, השב"כ לא מיהר לעצור את אנשי המחתרת, וחיכה להזדמנות לתפוס אותם "על חם". באפריל 1984 תכננו חברי המחתרת לפוצץ חמישה אוטובוסים במזרח ירושלים ונתפסו על ידי השב"כ בסמוך להטמנת חומר הנפץ. עשרים ותשעה חברי המחתרת נעצרו בתוך זמן קצר.

המשפט והשחרור

זמן קצר אחרי המעצר הועמדו החברים לדין באווירה ציבורית מעורבת: מזועזעת מחד ואוהדת מאידך. הם נכלאו בכלא תל מונד וביקורת רבה נמתחה על תנאי מעצרם הקלים. הם ניסו בתחילה לערער על קבילות הודאותיהם אך נכשלו. חלקם הסכימו לעסקות טיעון ואחרים ניסו להפוך את משפטם לפוליטי. בגזר הדין המרכזי בפרשה, שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים, על ידי הרכב השופטים בראשות השופט יעקב בזק, הורשעו 15 מתוך 29 חברי המחתרת. שלושה מהם (מנחם לבני, שאול ניר ועוזי שרבף) נידונו למאסר עולם והיתר לעונשים של שבע שנות מאסר ומטה. נציגת פרקליטות המדינה דאז, דורית בייניש, ערערה לבית המשפט העליון על קולת העונשים שניתנו לחמישה מהמורשעים (ברק ניר, חיים בן דוד, יצחק נוביק, חגי סגל ונתן נתנזון) אך הערעור נדחה באפריל 1986‏.

בספרו "אחים יקרים", כותב חגי סגל, אחד מחברי המחתרת, כי הליך המעצר לווה ביחס נוקשה מצד השב"כ והמשטרה. הוא הוסיף וטען כי המידע הגיע לשב"כ באמצעות סחיטת המידע באמצעים שאינם כשרים.

למן מעצרם הוקם לובי ציבורי שפעל לשחרורם. בראש הלובי עמד הרב יהודה חזני. 300,000 אזרחי ישראל חתמו על עצומה שיזם הוועד, שדרשה את שחרורם‏. לאחר עסקת ג'יבריל טענו התומכים בשחרור חברי המחתרת שאין להשאירם בכלא, לאחר ששוחררו 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים ערבים שהיו כלואים בישראל, ואף הועלתה בכנסת הצעת חוק פרטית ברוח זו, שנדחתה. בסקר שערכה אז ד"ר מינה צמח עלה, כי 73% מאזרחי ישראל היהודים תמכו בשחרור חברי המחתרת‏. תוך שנים ספורות השתחררו מן הכלא רוב חברי המחתרת, ונשארו בעיקר אסירי העולם. הנשיא חיים הרצוג הודיע שיסרב לדון בחנינה תחת לחץ. בסופו של דבר קצב את עונשם של אסירי העולם שלוש פעמים ובניכוי שליש שוחררו לאחר פחות משבע שנות מאסר בסוף שנת 1990.

חברי המחתרת המורשעים

• מנחם לבני
• משה זר
• חגי סגל
• יהודה עציון
• ישועה בן-שושן
• זאב חבר (פרידמן)
• דן בארי
• עוזיהו שרבף
• נתן נתנזון
• חיים בן-דוד
• יצחק גנירם
• ברק ניר
• שאול ניר
• בן-ציון הנמן
• יעקב הנמן
• בועז הנמן
• יצחק נוביק
• גלעד פלאי
• יוסי צוריה
• מנחם נויברגר
• אבינועם כתריאלי
• אורי מאיר
• עירא רפפורט
• נועם ינון‏

ראו גם

• טרור יהודי בישראל

קישורים חיצוניים

• ת"פ (י-ם) 203/84 מדינת ישראל נגד מנחם ליבני ואחרים - פסק הדין של חברי המחתרת היהודית, מאגר "נבו"
• נעמה לנסקי, הטרוריסט הטוב, באתר הארץ, 24/05/2007
• ליטל לוין, היום לפני 26 שנה: "המחתרת היהודית" נחשפת לראשונה, באתר הארץ, 27/04/2010

לקריאה נוספת

• חגי סגל, אחים יקרים, כתר, 1987
• נעמי גל-אור, המחתרת היהודית : טרוריזם שלנו, הקיבוץ המאוחד, 1990