המחתרת היהודית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המחתרת היהודית הוא שם שניתן למספר התארגנויות שונות של יהודים שביצעו פעולות טרור נגד פלסטינים בראשית שנות ה-80, במסגרתן רצחו בירי ורימונים שלושה סטודנטים אקראיים, פצעו עשרות אחרים, ניסו להתנקש בחייהם של שלושה ראשי ערים פלסטינים, מה שהוביל לפציעתם הקשה וכריתת רגליהם של שניים מהם ולעיוורונו של חבלן משמר הגבול שניסה לפרק מטען שלישי. תכננו לפוצץ את כיפת הסלע ומסגד אל אקצה ונתפסו בעת שניסו לפוצץ חמישה אוטובוסים במזרח ירושלים. נגד 29 אנשים הוגשו כתבי אישום בגין השתייכות לארגון ו-15 מהם הורשעו ונשפטו למאסר.

הנהגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להתארגנות לא הייתה הנהגה מאוחדת. לחבריה היו מטרות שונות: חלקם חשבו שיש לפגוע בראשי הערים הערביות משום שהם אחראים לטרור‏[1]. אחרים שאפו לפוצץ את כיפת הסלע מתוך אמונה שהדבר יביא את הגאולה, והיו ששאפו לנקום בערבים בכלל, כפי שבא לידי ביטוי בפיגוע במכללה האיסלמית ובניסיון הפיגוע בנוסעי האוטובוסים.

ההתארגנות הייתה ממודרת באופן שבו חלק מאנשיה לא ידעו על הפעילות של האחרים, ולעתים אף לא הכירו את חלקם ולא הסכימו עם מעשיהם. חלק מהאידאולוגים ביקשו ביסוס למעשיהם במשנתו של שבתי בן דב ואחרים במשנתו של הראי"ה קוק[2]. ההתנגדות העזה ביותר למחתרת בציבור הדתי-לאומי הייתה מצדו של הרב צבי טאו והרבנים של מה שלימים כונו ישיבות הקו, שטענו שהשימוש בכתביו של הרב קוק, שעמל לבסס את הממלכתיות בישראל, לשם חתירה תחתיה, הוא שימוש שקרי ומוטעה‏[3]. בספרו "אחים יקרים" חגי סגל טען שמשך כל תקופת מעצרם, התוקפים את ראשי הערים, שראו עצמם כפעילי ארגון צבאי למחצה, התנגדו להאשמתם תחת כותרת אחת, עם תוקפי המכללה האסלאמית, ומארגני הניסיונות לפיצוץ בהר הבית, שראו עצמם כארגון חבלה יהודי.

הרקע להקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע להקמת ההתארגנות היה שורה של מעשי טרור מצד הערבים כלפי המתנחלים והתערערות תחושת הביטחון של המתנחלים. ב-2 במאי 1980 תקפו מחבלים באמצעות רימונים ונשק אוטומטי קבוצת תלמידי ישיבה מקריית ארבע שהיו בדרכם לבית הדסה בחברון. שישה נרצחו ו-16 נפצעו. המתנחלים טענו שהדבר הוכיח את אוזלת היד של מדיניות היד הרכה כלפי הפלסטינים. ממשלת ישראל הגיבה לפיגוע בגירושם לירדן של שלושה אישי ציבור פלסטינים (ראש עירית חברון פהד קוואסמה, השייח ביוד אל תמימי, הקאדי של חברון וראש עיריית חלחול, מוחמד מילחם). בארגון פנימי של מתנחלים מחברון ומספר תומכים משאר חבלי הארץ, החלו בהכנות לפגיעה במנהיגים פלסטינים.

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולת טרור ראשונה של המחתרת היהודית בוצעה ב-2 ביוני 1980 (חודש לאחר הפיגוע בבית הדסה) ובה הם מילכדו מכוניות של שלושה ראשי ערים, חברי אש"ף. ראש עיריית שכם בסאם אלשכעה וראש עיריית רמאללה כרים ח'אלף נפצעו קשה ורגליהם נכרתו. ראש העיר השלישי, איבראהים טאוויל מאל-בירה, התקשר בעקבות האירועים לממשל הצבאי ששלח לביתו חיילים, בהם חבלן מג"ב סלימאן חירבאווי שנפגע בשתי עיניו והתעוור כאשר פתח את דלת המוסך. שניים מקציני הממשל הצבאי שהיו באירוע, אהרון גילה ושלמה לויתן, קיבלו מידע מאנשי המחתרת על הימצאות המטען, אך לא הסגירו זאת, שכן חשבו שהוא הוטמן במכונית, בעוד שבפועל הוטמן המטען בדלת המוסך.

פיגוע נוסף של הארגון בוצע ב-26 ביולי 1983 במכללה האסלאמית בחברון, ובו התקיפו כמה מחברי המחתרת את המקום בירי ורימונים, רצחו שלושה סטודנטים ופצעו שלושים נוספים. הפעולה באה לאחר רצח תלמיד הישיבה אהרון גרוס בחברון באותו החודש.

חלק מחברי המחתרת תכננו לפוצץ את מסגדי הר הבית, כדי לנסות למנוע את הנסיגה מסיני ולהביא למהלך תאולוגי של גאולה. תכנון זה, שלא יצא לפועל, לווה בהתנגדות של חלק מחברי הארגון ואף מהסמכויות הרבניות לא נצפתה אהדה גבוהה (הרב צבי יהודה קוק לא הגיב כשנשאל על ידיהם בנושא‏[4]). הרב טאו, תלמידו המובהק של הרב צבי יהודה קוק, התנגד לפעילותם נחרצות.

תפיסת המחתרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי הפיגוע במכללה האסלאמית התגברו הניסיונות לעלות על עקבותיה של המחתרת. לפחות אחד המסלולים שהובילו את השב"כ לתפיסתה עבר דרך דוד בארי. כמה מאנשי המחתרת, אותם הכיר בארי, הציעו לו להצטרף לפעולותיה, ובארי סירב לכך. הוא לא פנה לכוחות הביטחון, אולם בעזרת מניפולציה שהשב"כ הפעיל עליו נחשפו אנשי המחתרת איתם היה בקשר. הוא זומן בתואנה שהארגון מבקש לגייס אותו לשורותיו, ונחקר בפוליגרף. הוא נשאל האם היה שותף, ולו בידיעה, לפיגועים בערבים והשיב בשלילה. נאמר לו שהפוליגרף גילה בעיה בתשובתו והחוקרים שכנעו אותו לכתוב על פתק ולו רמז מן הדבר שאותו הוא מסתיר תוך הבטחה כי לא יעיינו בפתק במטרה שיוכלו להשלים את הבדיקה. השב"כ שחזר את הכתוב בפתק, למרות שבארי קרע אותו לגזרים והשליכו לפח. אחרי שעומת עם הפתק מיהר בארי להזהיר את האנשים ששמותיהם היו רשומים בו‏[5].

למרות החשיפה, השב"כ לא מיהר לעצור את אנשי המחתרת, וחיכה להזדמנות לתפוס אותם "על חם". ב-27 באפריל 1984 תכננו חברי המחתרת לפוצץ חמישה אוטובוסים במזרח ירושלים ונתפסו על ידי השב"כ בסמוך להטמנת חומר הנפץ. עשרים ותשעה חברי המחתרת נעצרו בתוך זמן קצר.

המשפט והשחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר אחרי המעצר הועמדו החברים לדין באווירה ציבורית מעורבת: מזועזעת מחד ואוהדת מאידך. הם נכלאו בכלא תל מונד וביקורת רבה נמתחה על תנאי מעצרם הקלים. הם ניסו בתחילה לערער על קבילות הודאותיהם אך נכשלו. חלקם הסכימו לעסקות טיעון ואחרים ניסו להפוך את משפטם לפוליטי. בגזר הדין המרכזי בפרשה, שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים, על ידי הרכב השופטים בראשות השופט יעקב בזק, הורשעו 15 מתוך 29 חברי המחתרת. שלושה מהם (מנחם לבני, שאול ניר ועוזי שרבף) נידונו למאסר עולם והיתר לעונשים של שבע שנות מאסר ומטה. נציגת פרקליטות המדינה דאז, דורית ביניש, ערערה לבית המשפט העליון על קולת העונשים שניתנו לחמישה מהמורשעים (ברק ניר, חיים בן דוד, יצחק נוביק, חגי סגל ונתן נתנזון) אך הערעור נדחה באפריל 1986[6].

בספרו "אחים יקרים", כותב חגי סגל, אחד מחברי המחתרת, כי הליך המעצר לווה ביחס נוקשה מצד השב"כ והמשטרה. הוא הוסיף וטען כי המידע הגיע לשב"כ באמצעות סחיטת המידע באמצעים שאינם כשרים.

למן מעצרם הוקם לובי ציבורי שפעל לשחרורם. בראש הלובי עמד הרב יהודה חזני. 300,000 אזרחי ישראל חתמו על עצומה שיזם הוועד, שדרשה את שחרורם‏[7]. לאחר עסקת ג'יבריל טענו התומכים בשחרור חברי המחתרת שאין להשאירם בכלא, לאחר ששוחררו 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים ערבים שהיו כלואים בישראל, ואף הועלתה בכנסת הצעת חוק פרטית ברוח זו, שנדחתה. בסקר שערכה אז ד"ר מינה צמח עלה, כי 73% מאזרחי ישראל היהודים תמכו בשחרור חברי המחתרת‏[8]. תוך שנים ספורות השתחררו מן הכלא רוב חברי המחתרת, ונשארו בעיקר אסירי העולם. הנשיא חיים הרצוג הודיע שיסרב לדון בחנינה תחת לחץ. בסופו של דבר קצב את עונשם של אסירי העולם שלוש פעמים ובניכוי שליש שוחררו לאחר פחות משבע שנות מאסר בסוף שנת 1990.

חברי המחתרת המורשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חגי סגל, אחים יקרים, כתר, 1987
  • נעמי גל-אור, המחתרת היהודית : טרוריזם שלנו, הקיבוץ המאוחד, 1990

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בספרו "אחים יקרים" כותב חגי סגל שבשב"כ היו שראו פעולה זו בחיוב, אבל והצרו על כך שהצטרפו אליהם גורמים קיצוניים יותר (חגי סגל, "אחים יקרים", עמוד 232)
  2. ^ תומר פרסיקו - ציונות משיחית קיצונית - על מחקר מדעי בנוגע להשפעות רעיוניות על ארגוני מחתרת הימין היהודי לדורותיו
  3. ^ [1]
  4. ^ נדב שרגאייש לנו אפשרות למחוק את זה, מה דעת הרב?, באתר הארץ, 31 במאי 2007
  5. ^ דני רובינשטיין, כישלון צורב של מועצת יש"ע, באתר הארץ, שיחה עם כרמי גילון
    חגי סגל, אחים יקרים, עמ' 156-7. סגל לא נוקב בספרו בשמו של בארי, אך מתאר את השתלשלות האירועים באופן דומה לגילון
  6. ^ ע"פ 678/85 - ברק ניר נ' חיים בן דוד (קלינגר) ו-3 אח', באתר תקדין
  7. ^ הר המריבה נדב שרגאי, בהוצאת "כתר הוצאה לאור" ירושלים 1995, עמוד 132
  8. ^ הר המריבה נדב שרגאי, בהוצאת "כתר הוצאה לאור" ירושלים 1995, עמוד 132
  9. ^ שלום ירושלמי, כתבה, nrg, 5.4.2002
  10. ^ המדינה ערערה על קולת עונשו של נועם ינון, מעריב, 18 ביולי 1984
  11. ^ אבינועם בר יוסף, כתבה, מעריב, 17 ביולי 1984
  12. ^ שמיר מתכוון להוריד פרופיל בעניין החנינה, מעריב, 24 ביולי 1985