ממלכתיות (ציונות דתית)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: הערך מבלבל בין מושג פילוסופי-אידאולוגי שמקומו ראוי בערך אתחלתא דגאולה ובין מושג אקטואלי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

תפישת הממלכתיות[1] היא תפישה מבית מדרשו של הרב קוק, לפיה יש למדינת ישראל קדושה עצמית ומקורית מעצם הוויתה. תפישה זו מצויה בעיקר בקרב הציבור הדתי-לאומי.

האידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזיקים בעמדה זו גורסים שמטרת קיומו של עם ישראל היא להביא את הגאולה ולתקן את העולם כולו מבחינה מחשבתית, מוסרית וחברתית. בשפה הדתית - מטרת היהדות להביא לגילוי ה' בעולם ככל שניתן, כדבר הנביא ישעיהו "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

ה"ממלכתיים" גורסים ש"מדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם",‏[2] כלומר היא הכלי העיקרי שדרכו מתגלה ה' בעולם, ואף הכלי היחיד היכול לגרום להופעה מלאה של האלוהות - לגאולה שלמה. קיומו של עם ישראלי בארץ בעל מוסדות שלטון, היא תנאי הכרחי להגשמת יעדי התורה. מכיוון שכך, חשיבותה מבחינה יהודית גדולה ביותר, ולכן יש להימנע מדבר הפוגע בה ובמוסדותיה, ויש להתייחס בכבוד רב למייצגיה ולעומדים בראשה, יותר מכבוד הניתן לכל שלטון זר.

ביטויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עמדה זאת מתבטאת בשאלת "יישוב ארץ ישראל". פרשנים ופוסקים רבים התייחסו לשאלה מה משמעות המצווה, לשבת בארץ ישראל או לשלוט בה. בעלי התפישה הממלכתית רואים את עיקר המצווה בשלטון על ארץ ישראל, מה שלדעתם רק המדינה יכולה לעשות. במידה והמדינה נוטשת את שליטתה במקום מסוים, לאזרח הבודד אין מה לעשות כנגד זה.
  • בדומה, תפישה זו משליכה על תפישת מעשי ההתיישבות עצמם. בניגוד לגישה הרווחת המתייחסת להתיישבות ביהודה ושומרון כקיום מצות יישוב ארץ ישראל לפי פסיקת הרמב"ן - יישוב הארץ גם ללא שליטה מדינית על שטחיה - הרב טאו רואה את עיקר החשיבות של מעשה ההתיישבות בנסיון להוביל מהלך רוחני שישפיע על עם ישראל, ורק מתוך תמיכתו של העם בהתיישבות נובע ערכה המרכזי. זאת, כמובן, בלי שהוא מבטל את ערכה של מצוות יישוב הארץ.
  • מקום אחר שבו הממלכתיות מתבטאת הוא ביחס למוסדות המדינה וחוקיה. מעבר לדינא דמלכותא דינא, ה"ממלכתיים" מייחסים למדינה קדושה, ובעקבות כך רואים חיוב להשמע לחוקיה כדין תורה (במקרה שאין סתירה להלכה מפורשת). מאותה סיבה, הם דורשים יחס של כבוד למוסדות המדינה.

העם והמדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעותה של המדינה נובעת מהיותה המוסד שבו הציבוריות של עם ישראל באה לידי ביטוי. באופן דומה, משמעות הממשלה היא כלי הביטוי של המדינה. לכן, בשעה שהממשלה מחליטה החלטות המנוגדות לרצון העם (כאשר מדובר בממשלת מיעוט או כשהציבור מבטא מורת רוח ממדיניות הממשלה) ניתן ואף חובה להתנגד בתוקף להחלטות הממשלה בשם רצון העם.

כדוגמה לכך, טוען הרב טאו שהרב צבי יהודה קוק הכריז בתחילה "ייהרג ואל יעבור" על תוכנית הממשלה לוותר על סיני, אך לאחר שראה שהעם שמח ותומך בתוכנית לא אמר זאת עוד אלא הבהיר שגם אם הממשלה ויתרה, עדיין לעם ישראל הזכות על השטח.

התפתחות התפישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסוד הגישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזיקים בגישה ה"ממלכתית" מתבססים בין השאר על דברי הרב קוק:

"אין המדינה האושר העליון של האדם, זה ניתן להאמר במדינה רגילה שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות שהן עטרת החיים של האנושיות מרחפים ממעל לה ואינם נוגעים בה.
מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידאלית, שחקוק בהויתה תוכן אידאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד, מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כיסא ה' בעולם"‏[2]

דברים אלו מסבירים כי הלאומיות הישראלית שונה לחלוטין מכל לאומיות אחרת. כל התנועות הלאומיות שואפות לדאוג לבני לאום מסוים, מבחינה חומרית ותרבותית, וזה בעצמו דבר טוב, בכך שזה יעיל יותר מחיים ללא סדר. לעומת זאת, ייעודו של עם ישראל הוא להשפיע על העולם כולו ולהביא לתיקונו השלם, מטרתו להביא לגילוי ה', גילוי האמת המוחלטת ובכך לתקן את העולם כולו. שאיפה זו גדולה הרבה יותר משל כל עם והיא גוררת יחס מיוחד למדינה שמאפשרת את קיומה.

כך גם בכיוון ההפוך, הרב קוק אומר שהמדינה היא "האושר היותר גדול" משום שהיא "יסוד כיסא ה' בעולם", כלומר רק על ידיה יכול ה' להתגלות. מטרות התורה הן לתקן את כל העולם בכל הרמות, התורה צריכה ללמד את הצורה בה ניתן לחיות את חיי העולם על כל גווניהם, אך בשביל כך צריך להראות כיצד פועלת חברה מתוקנת:

"למלואה של שאיפה זו צריך דווקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכיסא ממלכה לאומית... למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה האלהית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והיישוב המדיני; עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקנומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם..."‏[3]

הרב קוק, מטבע הדברים, לא התייחס למדינה ממשית, אך ה"ממלכתיים" לומדים ממנו עקרונות לגבי היחס העקרוני למדינה יהודית. כנגדם טוענים אחרים שהרב קוק דיבר על המצב האידאלי של המדינה ולא על המצב הנוכחי.

תלמידי הרב קוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שאול ישראלי מצטט את דברי הראי"ה על המדינה ומסביר:

"הפסגה של מילוי הייעוד הוא בתור עם... אשר אינו נופל מבחינה פיזית מכל עם אחר, ועם זאת מהווה חטיבה מיוחדת במין האנושי, אשר אינו הופך את הגוף ואת מאוויו כעניין בפני עצמו, אלא כמאפשר להגשים את דרך ה' אשר הינה "צדקה ומשפט" בכל מהלך החיים... ועל כן המדינה ועצמאות מדינית מהווים ערך עליון בתפקיד ישראל כעם". ‏[4] עם זאת, הרב ישראלי היה בין הרבנים שתמכו בסרוב פקודה, בזמן הסכמי אוסלו.

הרב צבי ישראל טאו, מוביל התפישה, טוען שהוא הולך בדרכו של הרב צבי יהודה קוק, ומסתייע במספר מעשים שלו. הוא טוען שהרצי"ה קוק בדק בכל שלב האם אכן העם תומך באופן כללי בהתנחלות לפני שפעל. גם כשפעל, הוא סירב לפגוע בצה"ל בכל צורה, ולו מדובר היה בפריצת מחסום בדרך ליהודה ושומרון. את דבריו החריפים "ייהרג ואל יעבור", "על יהודה ושומרון תהיה מלחמה" הוא מסביר כאמירה: "עמדתנו נחושה ולא נוותר"; ראיה לכך, לדעת הרב טאו, היא שאת הבנות שלחו לביתן מטעמי צניעות ברגע שהתקרבו המפנים. ראיה נוספת היא, שמעולם לא נאלצו לסחוב את הרצי"ה פיזית. יתר על כן, הרב טאו טוען שכאשר הרצי"ה חש שהעם לא איתו הוא ויתר גם על נוסחים חריפים אלו.

מלבד תלמידיו של הרב טאו ("רבני ישיבות הקו"), מחזיקים בעמדה דומה לדעתו רוב הרבנים אשר מונו על ידי הרצי"ה ללמד בישיבת מרכז הרב (ואשר פרשו לישיבת הר המור). כך גם רבנים נוספים שהרצי"ה אינו רבם המובהק‏‏‏[5], כגון הרבנים יואל בן נון, יובל שרלו ואחרים. חלק אחר של תלמידי הרצי"ה, המזוהים עם ישיבת מרכז הרב של היום, מבינים את דברי הרצי"ה כעמדה תקיפה ביותר שאיננה תלויה ברצון העם, אם כי גם לדעתם אלימות אסורה בכל מצב.

גיבוש התפישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את התפישה הביא לידי גיבוש והבעה מסודרת וברורה הרב צבי ישראל טאו, לאחר מותו של רבו, הרצי"ה. לראשונה עלתה השאלה ביחס להריסת היישובים בסיני ומסירת השטח למצרים. היו מתלמידי הרצי"ה שהציגו את דבריו "על יהודה ושומרון תהיה מלחמה" וכדומה, וטענו שיש להאבק בחוזקה כנגד הממשלה (אך לא הוטל ספק בכך שאין להתנגד באלימות). לעומתם טען הרב טאו שממשלת ישראל, כמי שמייצגת את קיומו של עם ישראל כעם, יש בה קדושה ויש לכבדה. לטענה שהממשלה מאבדת את זכותה לכבוד בשעה שהיא עושה מהלכים המנוגדים לתורה, הזכיר שכך נהגו הנביאים בתקופת בית ראשון למלכי ישראל, והשיב שהדבר תלוי בעצם המוסד, בפוטנציאל הגלום בו ולא בתוצאות:

"...הוא הביטוי למלכות ישראל. הוא הגילוי של אור הגאולה שזורח בכנסת ישראל בדורות האלה... בינתיים העניין רק בכוח, בהסתר. אבל מי שמבין מהו 'קץ מגולה' - מבין מהו ה'בכוח', הוא לא עושה רק חשבונות פעוטים סטטיסטיים..."‏[6]

בעקבות זאת הורה הרב טאו לתלמידיו, בעיקר ביישוב עצמונה, שכאשר יגיעו החיילים יתפנו איתם בלא התנגדות ואפילו פאסיבית. באותה דרך בדיוק הורה לתלמידיו לנהוג כשבאו להוציאם מגוש קטיף במהלך תוכנית ההתנתקות, ואכן כך התפנו תושבי עצמונה ונצרים ורבים מהיישובים האחרים.

בחריפות גדולה ביקר הרב צבי טאו את אנשי המחתרת היהודית. הוא מסכים עמם, שהאנשים שבהם המחתרת פגעה היו ראויים להפגע, אך אין לעשות זאת כך כיוון שזה מחליש את הלכידות הלאומית והשותפות במסגרת הממלכתית. כל עוד העם לא איתנו, אי אפשר לעשות פעולות שכאלו, שכן "יש כאן שאלה פשוטה וחדה: מה חשוב לנו יותר - המדינה או חברון? שאלו את עצמכם. אם מדברים על המדינה, מה אתה מדבר על חברון?".‏[7] יתר על כן, כשהאחדות בעם ישראל תתחזק, ותהיה אמונה בכוחם של מוסדות המדינה להביא לעולם מתוקן יותר, גם הבעיה הביטחונית תחל להפתר.

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציבור המרכזי המחזיק בתפישת הממלכתיות הוא ציבור ישיבות הקו, המונהג בידי ישיבת הר המור. מלבדם ישנו ציבור רחב של תלמידי מרכז הרב והמושפעים ממנה, המצדדים בעמדת הממלכתיות אולם בכמה שינויים קלים.

הרב שלמה אבינר כתב דברים דומים לאלה של הרב צבי ישראל טאו, ולקראת ביצועה של תוכנית ההתנתקות אמר אף שהממשלה כמייצגת את העם ויתרה על ריבונותה על השטח, ועל כן החייל הפרטי אינו מחויב לסרב אלא צריך להסביר למפקדו שאינו מסוגל. גם הרב שרלו הביע תפישה "ממלכתית", במיוחד ביחס לתוכנית ההתנתקות, בהביעו את התנגדותו הנחרצת לסירוב פקודה.

מייצגים בולטים של הגישה כיום הם ראשי המכינות ובייחוד הרבנים אלי סדן ורפי פרץ. הרב פרץ עורר ביקורת אף מתוך החוגים ה"ממלכתיים" בעקבות הדרך שהורה לתלמידיו לצאת מהמכינה בעצמונה, בריקודים עם החיילים סביב ספרי התורה. לעומת זאת אנשי המכינה ביקרו את הקוראים למרי אזרחי כנגד הממשלה באומרם:

"זה ששמת סטיקר על האוטו "העם עם גוש קטיף", זה עדיין לא עושה את העם עם גוש קטיף. גם אני מאוד רוצה שהעם יהיה עם גוש קטיף, אך אינני מדמיין לעצמי את מה שנוח לי להאמין בו"‏[8]

אם אמנם הייתה הממשלה פועלת בניגוד לדעתו הברורה של העם, היה צריך לפעול כנגדה במלא הכוח, דווקא מתוך החשיבות הגדולה של המדינה ככלי הביטוי של עם ישראל, אך כשהמצב אינו כזה, צריך לפעול כדי לשנות את עמדת העם, אך לא "לשבור את הכלים".

ההתנגדות לתפישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת הוותיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבקר הבולט הראשון של גישה זו היה ישעיהו ליבוביץ שתקף גישה זו כבר בסוף שנות השישים:

"מדינת ישראל קמה ב-1948 במאבקם המשותף של יהודים מאמינים ושומרי-תורה ויהודים כופרים-בעיקר ומחללי-שבת, שכולם כאחד ביצעו משימה לאומית. המימסד הדתי של המדינה החילונית, שהכריז על מאורע זה כעל "אתחלתא דגאולה", חטא בשתיים: 1. רבנים אלה סבורים, כנראה, שיש להם קומוניקציה עם מה שמאחורי הפרגוד, ושיודעים הם כבשי דרחמנא; 2. הם מציגים את דת ישראל כנספח של מציאות אנושית ועושים אותה עי"כ למיותרת – לשם השגת מטרה לאומית-ממלכתית גרידא של עם ישראל אין צורך בתורה, אדרבא – היא מפריעה להשגת מטרה זו" ("בת-קול", עתון הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן, סתיו 1967).

ביקורת דומה אך חריפה פחות נשמעת גם מפי חלק מהיונקים ממשנת הרב יוסף דב סולובייצ'יק, כגון הרב חיים נבון מישיבת הר עציון:

"הציונות אינה צריכה נימוקים תאולוגיים מסובכים. צריך רק להסתכל מסביב. מה יותר טוב ליהודים וליהדות - מדינה יהודית בארץ ישראל, או כל אופציה אחרת... אני מצפה לבשורת גאולה, גם אם מפי מצורע היא תבוא; וגם אם איננה ממש גאולה, אלא רק טובה גדולה".‏[9]

אנשי תנועת ציונות דתית ריאלית מביעים עמדה דומה:

"אנו מכריעים להיות ציונים כלומר להיות שותפים מלאים במפעל הציוני ולהמשיך ולתרום לו מתוך ההכרה בנחיצותו הריאלית, ולא המטאפיזית, במקביל לקיום חיי תורה ומצוות".‏[10]

הרב אהרון ליכטנשטיין, חתנו של הרב סולובייצ'יק וראש ישיבת הר עציון נימק מדוע אינו תומך בקביעה שמדובר באתחלתא דגאולה:

"הקב"ה יכול ליצור יש מאין מתי שהוא רוצה, אבל אני מדבר במונחים של הרמב"ם על תהליכים היסטוריים חברתיים והתפתחותיים ועד כמה שאני יכול לראות אנחנו די רחוקים מזה". [דרוש מקור]

בגישה דומה החזיק מאז סוף שנות השבעים גם הרב יהודה עמיטל, ששימש גם הוא כראש ישיבת הר עציון. הוא טען שלאור כל ההתרחשויות במאה העשרים, ובייחוד השואה, לא ניתן לקבוע חד משמעית מה משמעותו של התהליך שעובר על עם ישראל.

וריאציה חדשה של גישה זו מבטא הרב מיכאל אברהם במאמר בצהר. לדבריו, רבני הציונות הדתית ניסו לכונן מדינה יהודית, אך נכשלו בכך, שלא באשמתם. כיום, לשיטתו, נובעות הבעיות ביחס למדינה מהציפייה שזו תקדם את ערכי היהדות למרות שאינה עושה זאת. היא איננה מבטאת את "כלל ישראל" אלא מכשיר חברתי בלבד, הדרוש לקיומנו. עדיין ייתכן יחס של פטריוטיות למדינה ואפילו "ציונות" במובנה החילוני.

לדעת נדב שנרב מדינת הלאום היא גוף ביורוקרטי-טכני שנולד במאה השמונה עשרה, ואינו יכול להיות בעל מהות דתית. בניגוד לאחרים הוא טוען שלמדינה אין משמעות דתית גם כאשר היא מתנהלת לפי חוקי הדת. דעתו דומה לזו שהביע ישעיהו ליבוביץ, אך בעוד ליבוביץ טען כי הדת אינה יכולה לתת משמעות למדינה, הרי שנרב טוען שהמדינה איננה יכולה לקבל כל משמעות דתית. זאת, בניגוד לטענה המרכזית של הגישה הממלכתית - שהתורה והמצוות אינן יכולות להתממש במלואן אלא במסגרת לאומית.

הביקורת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב התהליכים המדיניים שהתרחשו החל מהסכם אוסלו, ובמיוחד בעקבות תוכנית ההתנתקות, הנושא הפך לדיון מרכזי בציונות הדתית, והתפתחה ביקורת חדשה, שטענה שהמדינה מעלה בתפקידה כלפי היהדות ועם ישראל, ולכן מעתה אין לייחס קדושה לה ולמוסדותיה ללא ביקורת.

המתונים שבבעלי דעה זו מפרשים את דברי הרב צבי יהודה ודברי אביו אחרת. הם סבורים כי הבעיה טמונה באנשים המרכיבים את הממשלה, שאינם מייצגים את דעת העם, ולכן יש להבדיל בין המדינה כאידיאה ובין האנשים העומדים בראשה. בעמדה כזו מחזיקים הרב אברהם שפירא, הרב דב ליאור, הרב זלמן ברוך מלמד, הרב חיים שטיינר, הרב אליקים לבנון ועוד. לדבריהם הרב צבי יהודה קוק נהג אחרת מכפי שמתאר הרב טאו, ובפרט שהוא מעולם לא תלה את דבריו בהסכמת העם ואף דיבר בבוטות כלפי הממשלה והפריד בינה לבין המדינה.

גישה נוספת המתנגדת לממלכתיים, טוענת שהמדינה שעליה דיבר הרב קוק היא דווקא מדינה אידאלית ההולכת בדרכי ה'. היחס למדינה צריך להיות מודרך על פי עמדתה של זו ביחס לקיום התורה והמצוות, ובפרט ביחס ליישוב ארץ ישראל. חלקם טוענים שכל הצורך במדינה יהודית הוא כדי לשלוט על שטחי ארץ ישראל, ואם זה אינו מתממש, אין כל ערך בקיומה[דרוש מקור].

הקיצוניים יותר סבורים שטמונה בעייתיות במדינה מעצם קיומה, כמו שאומר למשל פרופ' הלל וייס:

"זו, המדינה בפועל, היא מהות פגומה מיסודה שקמה כגולם על יוצרה... המדינה, מדינת ישראל הנוכחית ולא רק השלטון, חשפה את מהות קיומה. שנאת ישראל הנובעת אמנם גם מפחד ההשמדה, אך בעיקר מתאווה להיות ככל הגויים".‏[11]

השלכות מעשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים 2004-2006 סימנו שבר ביחסים שבין מדינת ישראל לציונות הדתית וחידדו את הוויכוח היחס כלפי המדינה ומוסדותיה.

גרמו לכך ארבעה אירועים מרכזיים:

  • תוכנית ההתנתקות שבה פונו בכפייה למעלה מ-10,000 מתיישבים מגוש קטיף שברצועת עזה ומצפון השומרון. בשנה שלפני התוכנית ניהלו בציונות הדתית מאבק גדול כנגד התוכנית. המאבק היה ברובו הגדול דמוקרטי ולא אלים ומנהיגי הציבור השונים (מועצת יש"ע, מפלגות האיחוד הלאומי ומפד"ל) הדגישו שוב ושוב שהם מובילים קו מאבק ומחאה לא אלימים. מלבד הטענות על האכזריות של התוכנית ועל פגיעתה בביטחון, רבים בציונות הדתית חשו שהתוכנית לא התקבלה באופן דמוקרטי אלא נכפתה עליהם במהלכים עוקפי-דמוקרטיה (ההפסד של שרון במשאל מתפקדי הליכוד, פיטור שרי האיחוד הלאומי לפני ההצבעה בממשלה) שזכו לתמיכתם של התקשורת ובית המשפט העליון (בג"ץ) - שני גופים חזקים שנתפשים כעוינים את המחנה הדתי-לאומי באופן קבוע. הציבור הדתי-לאומי קרא למשאל עם בנוגע לתוכנית, אך הממשלה סירבה לכך, לטענת המתנחלים, מפני שחששה שההתנתקות לא תעבור את משאל העם.
  • שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון, שלקה במחדלים רבים, אטימות, סחבת וחוסר רגישות למצוקת המפונים. למפונים רבים עדיין לא היה פתרון מגורים אחרי שפונו, וגם היום רבים עדיין חיים במלונות ובמאהלים זמניים, ללא פתרון קבע. הקרווילות שבהם שוכנו רבים מן המפונים התגלו כלא-ממוגנות וחלקן נפגע ממטחי הרקטות הקסאם שירו הפלסטינים לעבר הנגב המערבי, שדרות ואזור אשקלון. הפיצוי הכספי היה נמוך מדי וגם אלו שרצו לקנות בית, במקום אחר, לאחר ההתנתקות לא יכלו לעשות זאת.
  • תוכנית בצה"ל, ביזמתו של האלוף אלעזר שטרן, לביטול המסלול של ישיבות ההסדר וצמצום הנח"ל החרדי. בציונות הדתית רבנים רבים, שראו בתוכנית זו רדיפה של הציונות הדתית והשמצתה, במטרה לשבור אותה מנטאלית ולפגוע בערכיה, פנו במכתבים ובמאמרים חריפים לחברי כנסת ואישי ציבור נוספים במטרה לבטל את "התוכנית השטנית" כלשונם.
  • הריסת הבתים בעמונה שלוותה באלימות רבה ובלמעלה מ-300 פצועים (אחד מהם במצב אנוש), רובם מתנחלים ותומכיהם. המתנחלים וחברי כנסת מן הימין שהיו באירוע טוענים שהמשטרה קיבלה פקודות לתקוף באגרסיביות את המתבצרים ולהביא לשפיכות דמים, וזאת על מנת לחזק את דימויו של ממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט, וזו הסיבה, לטענתם, שהיו מתבצרים שידו אבנים על שוטרים למרות שהדבר מנוגד לתפיסת עולמם העקרונית. למרות האלימות הקשה וסרטוני הוידאו שתעדו אלימות קשה מצד השוטרים, הממשלה סרבה להענות לקריאת הציונות הדתית להקמת ועדת חקירה ממלכתית.

בעקבות האירועים האלה חשו רבים בציבור הציוני-דתי נבגדים ונרדפים על ידי המדינה. מוסדות כגון בג"ץ, התקשורת והממשלה זכו לאמון נמוך מאוד בקרב ציבור זה, מה שהוביל גם לירידה באמון כלפי משטרת ישראל, כנסת וצה"ל. היו מעטים שקראו להתנתק ממדינת ישראל ונפוצו קריאות לסרב לשרת ב"צבא הגירוש". קודם לכן נתפסה הסרבנות כצעד חריג בקרב הציונות הדתית, שבמשך שנים חינכה את בניה להתנדב למיטב היחידות בצה"ל.

חלקים מציבור זה, ובייחוד הנוער (ולא רק נוער הגבעות), הקצינו בדעותיהם, ורבים חשו שקו המאבק הלא-אלים נכשל וכעת לא נותר אלא להגיב באלימות כדי לסכל פגיעה נוספת בציונות הדתית ובערכים החשובים לה. ביטוי לתחושה זו ניתן במאבק על פינוי עמונה שבו הותקפו שוטרים באבנים, כאשר לטענת המתנחלים הדבר בא בעקבות האלימות המשטרתית. עם זאת עדיין רוב הציבור מתנגד באופן נחרץ לאלימות וליחס שלילי למדינה, ורואה בה את "ראשית צמיחת גאולתנו".

מובילי התפיסה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרבנים העיקריים המזוהים עם תפיסה "ממלכתית" מובהקת, הם:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב צבי ישראל טאו, על ממלכתיות, ממשלה ומדינה - בעקבות אירועי ה'מחתרת', בתוך ארצי ה' חורף תשנ"א.
  • הרב שלמה אבינר, ישוב ארץ ישראל וממלכתיות, בתוך 'עיטורי כהנים' 136, אייר ה'תשנ"ו.
  • הרב יובל שרלו, רשו"ת הציבור, ישיבת ההסדר פתח תקווה.
  • הרב צבי ישראל טאו, סולו המסילה - על הלאומיות הישראלית וייחודה.
  • הרב אליעזר ברקוביץ, על ריבונות יהודית בתוך ספרו מאמרים על יסודות היהדות, נערך בידי דוד חזוני ויוסף יצחק ליפשיץ.

בעקבות המחלוקת הפנימית בציבור הציוני-דתי, מופצת החל מראשית שנת תשס"ו בישיבות וביישובי יו"ש, חוברת תקופתית בשם מבט בהיר, בעריכת הרב אוהד תירוש. בחוברת זו כותבים רבנים שונים התומכים ב"ממלכתיות", בין השאר כתבו הרבנים אלי סדן, אליהו בלומנצויג, אלי אדלר ואלישע וישליצקי.

מנגד מופיע במקביל עלון חודשי בשם קומי אורי מטעם תנועת קוממיות אותה הקים הרב זלמן ברוך מלמד אשר מטרתה לחנך לגישה המתבדלת יותר. בין הכותבים בעלון זה הרב מלמד עצמו והרבנים שאר ישוב כהן, דב ליאור, חיים שטיינר, אליקים לבנון ועוד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בעולם הישיבות של הציונות הדתית, נהוג להגות זאת במלעיל.
  2. ^ 2.0 2.1 אורות, עמ' ק"ס.
  3. ^ אורות, למהלך האידיאות בישראל ב'.
  4. ^ הרבנות והמדינה, מדינה ועצמאות באורו של מרן הרב קוק זצ"ל, עמ' 273.
  5. ^ ‏‏‏רבו המובהק = הרב שממנו למד את רוב חוכמתו.‏ ‏
  6. ^ ארצי ה', עמ' 9.
  7. ^ ארצי ה', עמ' 15.
  8. ^ הרב אלי אדלר, שו"ת אמוני לאור מאורעות השעה. ראה כאן.
  9. ^ מקור ראשון מוסף "שבת", ה' באלול תשס"ה, עמ' 9.
  10. ^ עלון "במחשבה תחילה", ג' אדר א' תשס"ה, גיליון 1. ראה כאן.
  11. ^ מקור ראשון מוסף "שבת", כ"ו באלול תשס"ה, עמ'5.