הממשלה הפולנית הגולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הממשלה הפולנית הגולה הייתה הממשלה של פולין לאחר כיבושהּ על ידי גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה החל מספטמבר 1939. ממשלה זו פיקדה על כוחות צבא פולין במהלך המלחמה. אף על פי שלא היה בידה כוח ממשי לאחר סוף המלחמה, נותרה הממשלה פעילה (אם כי ללא הכרה בינלאומית) עד להתמוטטות המשטר הקומוניסטי בברית המועצות בשנת 1990, עת מסרה באופן רשמי את סמכויותיה לממשלה החדשה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 בספטמבר 1939 חתם נשיא הרפובליקה הפולנית השנייה, איגנצי מושצ'יצקי, אשר שהה בעיירה קוסוב שליד גבולה הדרומי של פולין, על צו המעביר את השלטון לידי ולדיסלב רצקייביץ', יושב ראש הסנאט הפולני. צו זה ניתן בהתאם לסעיף 24 לחוקת הרפובליקה, הקובע:

"במקרה מלחמה תוארך כהונת הנשיא עד שלושה חודשים לאחר השגת השלום. אם תופסק כהונת הנשיא לפני השגת השלום, ימנה נשיא הרפובליקה את יורשו, בצו מיוחד שיפורסם בעיתון הרשמי. כהונת יורשו של הנשיא, אשר ימונה בדרך זו, תחדל שלושה חודשים לאחר השגת השלום."

רצקייביץ', אשר כבר שהה בפריז, נשבע אמונים על פי החוקה בשגרירות הפולנית, והפך לנשיא הרפובליקה הפולנית. או אז מינה את הגנרל ולדיסלב שיקורסקי למפקד הכוחות המזוינים הפולנים ולראש ממשלה.

רוב הצי הפולני נמלט לבריטניה, ואלפי פולנים אחרים נמלטו דרך רומניה או הים הבלטי על מנת להמשיך בלחימה, לאחר התמוטטות הצבא. במהלך המלחמה לקחו חיילים פולנים אלו חלק בלחימה בנורבגיה בעת הקרב על נרוויק בשנת 1940, בהגנת צרפת במהלך הפלישה הגרמנית במאי 1940, בקרב על בריטניה (שבו לחמה טייסת שכל טייסיה פולנים), ובכיבוש איטליה בקרב הקשה במונטה קסינו, וכן במבצעים שונים לצד הלוחמים הבריטים, כ"מבצע גן שוק" (הפלישה הכושלת מן האוויר לארנהם, 1944).

הממשלה הגולה, אשר שהתה בפריז עד נפילתה בידי הגרמנים בשנת 1940, ולאחר מכן קבעה את מקומה בלונדון, הוכרה על ידי כל ממשלות בעלות הברית. ממשלה זו הייתה מורכבת מגורמים פוליטיים שונים, כמפלגת האיכרים הפולנית, המפלגה הסוציאליסטית הפולנית והמפלגה הלאומית הדמוקרטית הפולנית. המפלגה הקומוניסטית הפולנית לא הייתה מיוצגת בממשלה זו, בין היתר מכיוון שבפולין שלפני המלחמה הייתה זו מפלגה שולית.

היחסים עם ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר התקיפה גרמניה את ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, הגיעו שיקורסקי וסטלין לידי הבנה: שיקורסקי חתם עם השגריר הרוסי בלונדון, איוואן מייסקי, על הסכם צבאי, שלפיו ישתפו החיילים הפולנים המצויים בשטחה של ברית המועצות פעולה עם הצבא האדום בהדיפת התוקף. יש לזכור כי בטרם הפלישה הגרמנית לברית המועצות, כבשה ברית המועצות כשליש משטחה של פולין על פי נספח סודי להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, וכי גורלם של עשרות אלפים אזרחים וקצינים שנפלו בידי הצבא האדום הפולש היה לוט בערפל (ובדיעבד הסתבר כי נרצחו בידי הנ.ק.ו.ד. באירוע המכונה טבח יער קאטין). ברית זו הייתה בלתי טבעית ומנוגדת לחלוטין לנטיות לבם של שיקורסקי וסטלין כאחד; סטלין לא מוכן היה לוותר על חלקי פולין שנפלו בידיו ב-1939, בעוד שיקורסקי לא היה מוכן אף הוא להסכים לכל שינוי מן הגבול שהיה ערב המלחמה. עם זאת, הצורך הדוחק במלחמה כנגד האויב המשותף, אשר בשעה זו כבש את פולין כולה, וחלקים נרחבים בברית המועצות, תוך שהוא משליט בהם משטר טרור ברוטאלי וטובח באכזריות בתושביהם, גבר על חילוקי הדעות הפוליטיים, אם כי אלו עמדו ברקע היחסים עד לסיומם הטראגי.

ההסכמה הביאה להקמתו על אדמת ברית המועצות של "צבא אנדרס", אשר הורכב מחיילים ופליטים ששהו על אדמת ברית המועצות בעת חתימת ההסכם בין הצדדים, בראשותו של הגנרל ולדיסלב אנדרס. חילוקי הדעות הפוליטיים הביאו לכך שצבא זה מעולם לא לחם לצדו של הצבא האדום. במרץ 1942 נדדו אנשי אנדרס לטהראן והגיעו אל המזרח התיכון. לאחר מכן לחמו לצד הבריטים במערכה האיטלקית.

באפריל 1943 הכריזו הגרמנים על גילוי קבר המוני ובו כארבעת אלפים גופות של קצינים פולנים אשר נטבחו לאחר נפילתם בשבי הרוסי בשנת 1940, במקום הקרוי "יער קאטין" ליד סמולנסק. הגרמנים הזמינו את הצלב האדום הבינלאומי לבקר במקום, ואלו אישרו כי קברים אלו הם אכן של קצינים פולנים. סטלין הכחיש כל קשר לאירוע וטען כי אנשים אלו נרצחו בידי הגרמנים. שיקורסקי התעקש על ממצאי חקירת הצלב האדום, ובתגובה לכך ניתק סטלין את היחסים עם ממשלת פולין הגולה, ואף הקים ממשלת בובות משלו, בראשות ואנדה ווסילייבסקה, ו"צבא" המכונה "דיביזיית תדיאוש קושצ'ושקו". מכיוון שבשלב זה, לאחר קרב סטלינגרד, ובסמוך לפני תנופתו האדירה של הצבא האדום מערבה לאחר קרב קורסק, היה כבר ברור כי אם תשוחרר פולין הרי שיהיה זה בידי הצבא האדום, היו לצעדים אלו משמעויות מרחיקות לכת. ביולי 1943 נהרגו שיקורסקי וכמה משרי ממשלתו בתאונת מטוס לאחר שהמריאו מגיברלטר, שם נועדו עם אישים בריטים ורוסים. מחליפו של שיקורסקי בראשות הממשלה היה סטניסלב מיקולאיצ'יק.

במהלך 1943 ו-1944 ניסו מנהיגי בעלות הברית המערביות, ובמיוחד וינסטון צ'רצ'יל, להביא לחידוש המגעים בין סטלין ובין הממשלה הפולנית בלונדון. ניסיונות אלו לא צלחו מכמה סיבות; אחת מהן הייתה הטבח בקאטין, אך העיקרית הייתה שאלת גבולות פולין שלאחר המלחמה. סטלין התעקש להשאיר בידיו את כיבושיו במזרח פולין בשנת 1939, אשר אכן כללו רוב של אוקראינים ובלארוסים אתניים. הצעתו של סטלין הייתה מבוססת על קו גבול שהוצע על ידי שר החוץ הבריטי בשנת 1919, אשר כונה "קו קרזון". היה ברור כי הצעה זו תשלול מפולין את כל השגיה במלחמה הפולנית-סובייטית בשנים 19191921. בתמורה הציע סטלין כי פרוסיה המזרחית תסופח לפולין; מיקולאיצ'יק לא הסכים להצעה זו. נושא נוסף היה התעקשותו של מיקולאיצ'יק כי סטלין לא יקים ממשלת בובות קומוניסטית בשטחים המוחזקים בידיו בפולין. לו היה שיקורסקי בחיים, ייתכן שיכול היה לעמוד מול סטלין ודרישותיו. שיקורסקי הראה אומץ לב אישי ומנהיגות ראויה, כאשר עמד לצדו של סטלין בימים הקשים בשנת 1941, ויכול היה לעמוד לצד מנהיגי בעלות הברית מסדר הגודל של סטלין וצ'רצ'יל כשווה בין שווים ולהעלות את דרישותיו. מיקולאיצ'יק לא ניחן באישיות מסדר גודל זה, ונאלץ להידחק אל פינה צדדית כאשר אחרים מחליטים על גורל עַמו.

עם התקדמות הצבא האדום מערבה, החלו הרוסים מחזיקים בשטחים שהיו שייכים לפולין לפני המלחמה. ממשלת בובות המכונה "הוועד לשחרור לאומי פולני" הוקמה בלובלין ביולי 1944 על אדמת פולין. ממשלת לובלין גינתה את הממשלה בלונדון וכינתה אותה "פשיסטית".

התפתחות טרגית נוספת הייתה כאשר התקומם "צבא המולדת" (ארמייה קריובה), ארגון מחתרת פולני, שהיווה למעשה את זרועה הארוכה של ממשלת פולין הגולה, על אדמת פולין, בראשות הגנרל תדיאוש בור קומורובסקי. ההתקוממות בוורשה באוגוסט 1944 נועדה להראות את עצמאותה של פולין הלוחמת ומשיגה את עצמאותה, בטרם יגיע הצבא האדום ויכפה את אנשי ממשלת לובלין. התקוממות זו הייתה שיאהּ של מערכה שנוהלה מזה מספר חודשים בפולין כולה, שזכתה לכינוי "מבצע סופה" שבמהלכה השתלטו יחידות הארמייה קריובה על אזורים שאליהם התקרב הצבא האדום, וניסו להשליט בהם את סמכות הממשלה הגולה. בפועל נכשלה ההתקוממות, כאשר הצבא האדום עומד בפרברי ורשה וצופה בנאצים מכניעים את הצבא הפולני העצמאי, הורגים כשלוש מאות אלף אנשים ומחריבים את העיר עד היסוד.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד הצבא האדום מתקדם מערבה, ומחזיק בכל שטחי פולין שלפני המלחמה, ישבו אנשי ממשלת פולין הגולה בלונדון וראו כיצד סטלין ואנשיו מחזיקים בשטחה של פולין ועושים בו כבשלהם. מיקולאיצ'יק ניהל במוסקבה מגעים על מנת לשלב את ממשלתו בממשלת "הוועד לשחרור פולין", אך חבריו לממשלה לא הסכימו למגעים אלו.

בדצמבר 1944, על אף חוסר האמון שרחש לרוסים, פרש מיקולאיצ'יק מן הממשלה הגולה ושב לפולין על מנת לקחת חלק בממשלה שהוקמה שם על ידי הרוסים. את מקומו קיבל הסוציאל-דמוקרט ארצישבסקי. רבים מחבריו של מיקולאיצ'יק בממשלה הגולה התנגדו לשיתופו בממשלה החדשה, וטענו כי המדובר בממשלת בובות שמטרתה להשליט את הקומוניזם בנוסח המקובל בברית המועצות על פולין. גישה זו הייתה, כמובן, נכונה, ועל אף שניתן למיקולאיצ'יק להתמודד בבחירות בשנת 1947, הסתבר כי בחירות אלו זויפו, ועל אף שניתן למיקולאיצ'יק התפקיד של סגן ראש הממשלה, לא ארך זמן רב ובאוקטובר 1947 נמלט מיקולאיצ'יק בחזרה ללונדון והותיר את פולין בשליטה קומוניסטית מוחלטת.

בינתיים שמרה הממשלה הגולה על קיומה, אך ארצות הברית ובריטניה הודיעו על הפסקת ההכרה הדיפלומטית בה ב-6 ביולי 1945. הכוחות הפולנים מחוץ לגבולות פולין פוזרו ב-1945, ורוב אנשיהם, אשר לא יכלו לשוב לפולין הקומוניסטית מחשש לחייהם, נותרו בגלות. הפולנים בלונדון נאלצו לעזוב את השגרירות הפולנית, והקימו את מעוזם במשכנו הפרטי של ה"נשיא" בלונדון. הממשלה איבדה את כל סמכויותיה והפכה אך לסמל להתנגדות לכיבוש פולין בידי זרים. אירלנד וספרד היו היחידות שהמשיכו להכיר בממשלה זו. הממשלה התיימרה לייצג כחצי מיליון פולנים החיים בגלות.

ב-1954 חל קרע בשורות אנשי הממשלה הגולה. שבע שנות כהונת ה"נשיא" אוגוסט זלסקי תמו, אך הוא סירב לפרוש מתפקידו. קבוצה בראשות הגנרל אנדרס ואחרים הקימה מועצה של שלושה אשר קיבלה את סמכויות הנשיא. רק לאחר מותו של זלסקי בשנת 1972 אוחד הקרע. היו ששבו בשנים אלו לשטחה של פולין. ממשלת פולין הקומוניסטית פעלה להשבת הגולים לשטחה, והכריזה כי יזכו ליחס הוגן, לתעסוקה, ול"חנינה" על חטאי העבר.

הממשלה שמרה על קיומה עד לסיום השלטון הקומוניסטי בפולין בשנת 1989. עד לתאריך זה עדיין היה "נשיא" ו"קבינט" בן שמונה חברים המתפקדים ונפגשים מדי שבועיים בלונדון, ומייצגים כמאה וחמישים אלף פולנים ותיקי מלחמת העולם השנייה החיים בבריטניה, מתוכם כשלושים וחמישה אלף בלונדון.

בדצמבר 1990, כאשר לך ולנסה הפך לנשיא פולין הפוסט-קומוניסטי הראשון, העניקו לו אנשי הממשלה הגולה את סמלי הרפובליקה הפולנית (הסרט האדום של הנשיא, חותם הנשיא וחותם המדינה, וההעתק המקורי של חוקת 1935), מן ה"נשיא" האחרון של הממשלה הגולה, רישארד קצורובסקי, וכך הבטיחו את רציפות קיומה של המדינה הפולנית. ב-1992 הכריזה ממשלת פולין על הכרה בעיטורים צבאיים שהעניקה הממשלה בגלות בשנות קיומה.