השקפותיו הפוליטיות של אלברט איינשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מכתבם של איינשטיין וסילזארד לנשיא רוזוולט המאיץ בו לבניית פצצה אטומית

אלברט איינשטיין נודע רבות במהלך חייו בעיקר בזכות עבודתו על תורת היחסות והפיזיקה בכלל. עם זאת, הוא גם היה פעיל שלום, שתמך באופן מלא בסוציאליזם, ודגל ברעיון הממשלה העולמית ש"תבוסס על חוקה ברורה שתאושר בידי האומות, תגן על הציוויליזציה וחירויות הפרט, תפתור את הסכסוכים שבין האומות באמצעים משפטיים, ורק בידה תהיה השליטה על נשק התקפי".[1] דעותיו הפוליטיות היו בעלות אינטרס ציבורי באמצע המאה העשרים עקב תהילתו ומעורבותו בפרויקטים פוליטיים, הומניטריים ואקדמיים ברחבי העולם. לעיתים קרובות הוא נקרא לתת פסק דין וחוות דעת בעניינים שאינם קשורים לפיזיקה או מתמטיקה תאורטית. עמדתו המשפיעה של איינשטיין בחברה אפשרה לו לדבר ולכתוב בכנות, אפילו באופן פרובוקטיבי, בתקופה בה אנשים רבים הושתקו בשל עליית הנאציזם.

הומניטריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איינשטיין השתתף בקונגרס הליגה נגד האימפריאליזם שנערך בשנת 1927 בבריסל.[2] איינשטיין נפגש גם עם הומניסטים רבים ומאורות הומניטריים, כולל רבינדרנת טאגור ההודי, עימו ניהל שיחות נרחבות בשנת 1930, לפני שעזב את גרמניה.[3]

יחסו לגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איינשטיין מקבל אזרחות אמריקאית מהשופט פיליפ פורמן

איינשטיין היה יליד אולם, והיה אזרח גרמני מלידתו. עם זאת, כשהתבגר, הפציפיזם שלו התנגש לעיתים קרובות עם השקפותיה המיליטנטיות של האימפריה הגרמנית באותה תקופה. בגיל 17 ויתר על אזרחותו הגרמנית ועבר לשווייץ ללמוד בקולג'. אובדן האזרחות הגרמנית איפשר לו להימנע משירות בצבא, דבר שהתאים לדעותיו הפציפיסטיות. בתגובה למנשר התשעים ושלושה שנחתם על ידי 93 אנשי רוח גרמנים מובילים, כולל מקס פלאנק, והביע תמיכה במאמץ המלחמתי הגרמני, איינשטיין ושלושה אחרים כתבו מנשר נגדי.[4] איינשטיין קיבל תפקיד באוניברסיטת ברלין בשנת 1914, וחזר לגרמניה, שם שהה בעת מלחמת העולם הראשונה, וקיבל חזרה את אזרחותו הגרמנית.[5] בשנים שלאחר המלחמה איינשטיין היה מאוד קולני בתמיכתו בגרמניה. בשנת 1918 היה אחד המייסדים של המפלגה הדמוקרטית הגרמנית.[6] בשנת 1921, סירב להשתתף בכנס סולווה השלישי שנערך בבלגיה, משום שמארגני הכנס סירבו לשתף את עמיתיו הגרמנים. בשנת 1922 איינשטיין הצטרף לוועדה שפעלה בחסות חבר הלאומים, אך עזב אותה במהירות כאשר מדינות חבר הלאומים סירבו לפעול נגד צרפת כשכבשה את חבל הרוהר ב-1923. כחבר בליגה הגרמנית לזכויות האדם, איינשטיין פעל לתיקון היחסים בין גרמניה לצרפת.

הוא עבר לארצות הברית בדצמבר 1932, שם עבד במכון הטכנולוגי של קליפורניה,[7] וכן הרצה במכון למחקר מתקדם שבפרינסטון.[8]

איינשטיין ויתר על אזרחותו הגרמנית ב-1933 עקב עליית אדולף היטלר והמפלגה הנאצית. הוא קיבל אזרחות אמריקאית ב-1940, אך לא ויתר על אזרחותו השווייצרית.[9]

במהלך שנות השלושים ובמלחמת העולם השנייה כתב תצהירים שהמליצו לקבלת אשרות לארצות הברית ליהודי אירופה שנמלטו מהמלחמה.[10] הוא גייס כסף עבור ארגונים ציוניים והיה אחראי, בחלקו, על הקמתה של ועדת החילוץ הבינלאומית בשנת 1933.[11]

בגרמניה, פיזיקאים גרמניים פרסמו עלונים ואפילו ספרי לימוד שהשמיצו את איינשטיין. חתני פרס נובל, ורנר הייזנברג, פיליפ לנארד ויוהנס שטארק, הובילו קמפיין למחיקת עבודתו של איינשטיין מהלקסיקון הגרמני. מרצים שלימדו את תאוריותיו סומנו ב"רשימה השחורה" של הפיזיקאים הגרמנים. פיליפ לנארד טען כי יש צורך לזקוף את הנוסחה E=mc² לפרידריך הסנהארל, כדי להפוך אותה ליצירה ארית.[12][13] אדם שהורשע בהסתה לרצח איינשטיין נקנס ב-6 דולר בלבד.[14]

גם לאחר תום מלחמת העולם השנייה ותבוסת הנאצים סירב איינשטיין לסלוח לגרמניה וסירב למספר אותות הצטיינות שהיא העניקה לו, מכיוון שלא יכול היה לסלוח על השואה. הוא הצהיר ש"מאחורי המפלגה הנאצית עומדים הגרמנים, שבחרו בהיטלר, לאחר שהצהיר על כוונותיו בספרו ונאומיו מעבר לכל אפשרות של אי הבנה".[15]עם זאת, איינשטיין ביקר שוב בגרמניה במסגרת טיול באירופה בשנת 1952.[16]

ציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איינשטיין ואשתו, אלזה איינשטיין, יחד עם הפעילים הציונים חיים ויצמן, ורה ויצמן, מנחם אוסישקין ובן ציון מוסינזון בהגיעם לניו יורק, 1921

איינשטיין היה תומך בולט בציונות סוציאליסטית ובמאמץ לעודד שיתוף פעולה יהודי-ערבי.[17] לדברי מארק אליס, איינשטיין הכריז על עצמו כבן אנוש, יהודי, מתנגד ללאומיות וציוני; הוא תמך ברעיון המולדת היהודית בארץ ישראל (פלשתינה), אך עד קיץ 1947 הגה זאת כמדינה דו-לאומית עם "ארגונים חברתיים, מנהלתיים, כלכליים וחברתיים מעורבים".[18][19]

איינשטיין הצהיר בפומבי על הסתייגותו מההצעה לחלק את המנדט הבריטי של פלשתינה למדינות ערביות ויהודיות עצמאיות. בנאום "חובנו לציונות" ב-1938 אמר: "אני צריך הרבה יותר לראות הסכמה סבירה עם הערבים על בסיס חיים משותפים בשלום מאשר הקמת מדינה יהודית. המודעות שלי לאופי המהותי של היהדות מתנגד לרעיון של מדינה יהודית עם גבולות, צבא ומידה של כוח זמני, לא משנה כמה צנוע. אני חושש מהנזק הפנימי שהיהדות תביא - במיוחד מהתפתחות לאומיות צרה בשורותינו, דבר שכבר היינו צריכים להילחם בחריפות בו, אפילו בלי מדינה יהודית... אם הכרח חיצוני צריך אחרי הכל להכריח אותנו לשאת את הנטל הזה, הבה נשא אותו עם טקט וסבלנות".

בעדותו בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל בינואר 1946, הצהיר כי לא היה בעד הקמתה של מדינה יהודית.[20] עם זאת, במכתב משנת 1947 לראש הממשלה ההודי המיועד, ג'ווהרלל נהרו, אותו כתב כדי לשכנע את הודו לתמוך בהקמת מולדת יהודית בארץ ישראל, כתב איינשטיין כי הצהרת בלפור "מאזנת מחדש" את העוול ההיסטורי, בטענה כי "בתום מלחמת העולם הראשונה בעלות הברית נתנו לערבים 99% מהשטחים המאוכלסים ששוחררו מהטורקים כדי לספק את שאיפותיהם הלאומיות, והוקמו חמש מדינות ערביות עצמאיות. אחוז אחד היה שמור ליהודים בארץ מוצאם, וגם הוא לא הגיע אליהם".[21][22]

איינשטיין תמך בתוקף בהגירה יהודית ללא הגבלה לארץ ישראל.[23][24]

כאשר נשיא ארצות הברית הארי טרומן הכיר בישראל במאי 1948, איינשטיין הכריז כי המדינה היא "הגשמת חלומותינו (היהודים)". איינשטיין תמך גם במפלגה הפרוגרסיבית של סגן הנשיא הנרי וולאס במהלך הבחירות לנשיאות 1948, שדגלה במדיניות חוץ פרו-סובייטית ופרו-ישראלית.[25]

איינשטיין כיהן בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית בירושלים. בצוואתו משנת 1950 הוריש איינשטיין זכויות ספרותיות על כתביו לאוניברסיטה העברית, שם רבים מהמסמכים המקוריים שלו מוחזקים בארכיון אלברט איינשטיין.[26]

כאשר נשיא המדינה חיים ויצמן נפטר בשנת 1952, התבקש איינשטיין להיות הנשיא השני של ישראל, אך הוא סירב וטען כי לא הייתה לו "לא היכולת הטבעית ולא החוויה להתמודד עם בני אדם".[27] הוא כתב: "אני מתרגש עמוקות מההצעה של מדינת ישראל, אך אני עצוב ומתבייש שאני לא יכול לקבל את ההצעה".[28]

זכויות האזרח וגזענות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איינשטיין היה פעיל למען זכויות האזרח,[29][30] ומחה על ההתייחסות המשפילה לאפרו-אמריקאים.[31]

כאשר הזמרת מריאן אנדרסון נדחתה ממספר מלונות למסעדות בשל צבע עורה, הזמין אותה איינשטיין לביתו.[דרוש מקור]

לאחר מהומה גזעית עקובה מדם בשנת 1946, בה 500 חיילים חמושים תקפו והשמידו כמעט כל עסק בבעלות שחורה באזור של ארבעה רחובות בטנסי ועצרו 25 גברים שחורים בגין ניסיון לרצח, איינשטיין הצטרף לאלינור רוזוולט, לנגסטון יוז ות'ורגוד מרשל להילחם למען הצדק עבורם. בהמשך, זוכו 24 מתוך 25 הנאשמים.[דרוש מקור]

השקפות גזעניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין אוקטובר 1922 למרץ 1923, נכתבו ביומניו של איינשטיין (ששוחררו בשנת 2018) מספר הערות גזעניות. הוא מציין כיצד "הסינים לא יושבים על ספסלים בזמן האכילה, אלא מתפתלים כמו שהאירופאים עושים כשהם מתפנים ביער. כל זה מתרחש בשקט ובבדידות. אפילו הילדים חסרי רוח ונראים סתומים". לאחר שהעיר על "שפע הצאצאים" של הסינים, הוא ממשיך ואומר: "יהיה זה חבל אם הסינים האלה יחליפו את כל הגזעים האחרים. עבור אוהבינו, עצם המחשבה היא עגומה".

לעומת זאת, תפיסתו של איינשטיין על היפנים אשר פגש היא חיובית יותר: "היפנים הם עם לא מוערך, הגונים, ולהם נשמות טהורות כמו שאין לאנשים בשום מקום אחר. צריך לאהוב ולהעריץ את המדינה הזו", כתב.[32][33]

זכויות הלהט"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

איינשטיין היה בין אלפי החותמים על עצומתו של מגנוס הירשפלד נגד סעיף 175, שהיה סעיף בחוק העונשין הגרמני שאסר על יחסים אינטימיים בין גברים. העתירה התנהלה במשך יותר משלושים שנה בחוגים האינטלקטואליים, בזכות פעילותה של הוועדה המדעית-הומניטרית של הירשפלד, שגבתה חתימות רבות מהאליטה האינטלקטואלית היהודית.[34]

זכויות בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איינשטיין התנגד לאלימות כלפי בעלי חיים, וכתב שצריך "לחבק את כל היצורים החיים". הוא גם הזדהה עם רעיון הצמחונות. האינדיקציה האחרונה לדעתו בנושא, היא מכתב שכתב ב-30 במרץ 1954, המעיד כי בשנה זו היה צמחוני, אף על פי שנראה כי תמך ברעיון במשך שנים רבות לפני שהפך לצמחוני. במכתב זה קובע איינשטיין שהוא חש די טוב בלי בשר וכי "האדם לא נולד להיות טורף", אך כבר שנה קודם לכן כתב במכתב אחר: "תמיד אכלתי בשר בהמה במצפון אשם במקצת".[35][36]

בניית פצצת אטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מכתב איינשטיין-סילארד

מדענים מודאגים, שרבים מהם שהו בארצות הברית כפליטים מהאנטישמיות הגרמנית, הכירו בסכנה האפשרית שמדענים גרמנים יפתחו פצצה אטומית על בסיס התופעות שהתגלו באותו זמן על ביקוע גרעיני. בשנת 1939, המהגר ההונגרי לאו סילארד כתב יחד עם איינשטיין מכתב לנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט הדוחף בממשלת ארצות הברית לפתח נשק כזה.[37] ב-11 באוקטובר 1939 מסר אלכסנדר סאקס, יועצו של רוזוולט לענייני כלכלה, את מכתב איינשטיין-סילארד לנשיא, ושכנע אותו בחשיבותו. רוזוולט השיב כי "זה דורש פעולה",[38] ואישר מחקר סודי ליצירת ביקוע גרעיני למטרות צבאיות.[39]

לקראת סוף 1945, ארצות הברית פיתחה נשק גרעיני מבצעי במסגרת "פרויקט מנהטן" והשתמשו בו על הערים היפניות הירושימה ונגסאקי. איינשטיין עצמו לא מילא תפקיד בפיתוח פצצת האטום מלבד חתימת המכתב.[40]

על פי לינוס פאולינג, איינשטיין הביע בהמשך צער על מכתבו לרוזוולט, והוסיף כי הצדיק במקור את החלטתו בגלל הסכנה הגדולה יותר כי גרמניה הנאצית תפתח את הפצצה תחילה.[41] בשנת 1947 אמר איינשטיין למגזין "ניוזוויק" כי "אילו הייתי יודע שהגרמנים לא יצליחו לפתח פצצת אטום, לא הייתי עושה דבר".[42][43] באותה שנה כתב מאמר ל-"The Atlantic" וטען כי ארצות הברית לא צריכה לנסות לנהל מונופול אטומי, ובמקום זאת האו"ם צריך להצטייד בנשק גרעיני רק כדי לשמור על הרתעה.[44]

המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהיה דמות בולטת פעילה נגד עליית הנאציזם, איינשטיין ביקש עזרה ופיתח קשרי עבודה הן במדינות המערב והן במה שהיה עתיד להפוך לגוש הסובייטי, מה שגרם לארצות הברית לנהוג אליו בחשדנות כשהחלה המלחמה הקרה. בימים הראשונים של המקארתיזם כתב איינשטיין על ממשלה עולמית ואמר כי "לעולם לא יכולה להיות הסכמה מוחלטת על שליטה בינלאומית ועל ניהול אנרגיה אטומית או על התפרקות כללית עד שיהיה שינוי של התפיסה המסורתית של ריבונות לאומית".[45] באותו זמן הוא כתב: "אני לא יודע איך ילחמו במלחמת העולם השלישית, אבל במלחמת העולם הרביעית ילחמו במקלות ואבנים".[46] במאמר ביקורת חודשי משנת 1949 שכותרתו "למה סוציאליזם?", איינשטיין תיאר חברה קפיטליסטית כאוטית, מקור לרע שיש להתגבר עליו, כ"שלב הטורף של ההתפתחות האנושית".[47] איינשטיין השתתף יחד עם אלברט שווייצר וברטראנד ראסל בשדולה להפסקת ניסויים גרעיניים ושימוש בפצצות כאלו בעתיד. ימים לפני מותו חתם איינשטיין על מניפסט ראסל-איינשטיין שהוביל לייסוד "כנסי פוגאש בנושא מדע וענייני עולם".[48]

איינשטיין תמך ב-NAACP, וכשויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז הואשם כמרגל קומוניסטי - שימש איינשטיין כעד אופי במשפטו. חברותו עם פול רובסון, איתו שימש יחד כיו"ר ארגון "מסע הצלב האמריקאי נגד לינצ'ים", נמשכה למעלה מעשרים שנה.[49]

סוציאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

איינשטיין התנגד לקפיטליזם, ובמאי 1949 כתב מאמר בשם "למה סוציאליזם?", שהופיע בגיליון הראשון של כתב העת הסוציאליסטי Monthly Review, ובו כתב: "אני משוכנע שיש רק דרך אחת לחסל את הרעות החמורות הללו, כלומר - באמצעות הקמת כלכלה סוציאליסטית, המלווה במערכת חינוך שתוכננה למטרות חברתיות. בכלכלה כזו אמצעי הייצור הם בבעלות החברה ומשמשים בצורה מתוכננת. כלכלה מתוכננת, המתאימה את הייצור לצורכי הקהילה, תפיץ את העבודה שתיעשה בין כל היכולים לעבוד ותבטיח פרנסה לכל גבר, אישה וילד. חינוכו של הפרט, בנוסף לקידום יכולותיו המולדות, תפתח בו תחושת אחריות כלפי חבריו במקום האדרת הכוח וההצלחה בחברה הנוכחית שלנו".

על ולדימיר לנין הוא התבטא ואמר: "אני מכבד את לנין כאדם שהקריב את עצמו לחלוטין והקדיש את כל מרצו למימוש הצדק החברתי. אני לא רואה את שיטותיו מעשיות, אבל דבר אחד בטוח: גברים מסוגו הם האפוטרופוסים ומשקמי המצפון של האנושות".[50][51][52]

הוא התייחס בהערכה לתורת הג'ורג'יזם וכתב: "אי אפשר לדמיין שילוב יפה יותר של כשרות אינטלקטואלית, צורה אמנותית ואהבת צדק נמרצת".[53]

בשל קשריו של איינשטיין לגרמניה, לציונות ולסוציאליזם, סוכנות ה-FBI שמרה על איינשטיין תיק מסמכים המכיל כ-1,427 עמודים.[54]

חינוך וחופש אקדמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

איינשטיין ראה בג'וזף מקארתי (סנטור אמריקני שהיה אחראי על "הבהלה האדומה השנייה" - הפחד של האמריקאים מפני הקומוניסטים) "סכנה לחופש האינטלקטואלי והאקדמי".

בשנת 1953 כתב איינשטיין מכתב תמיכה לוויליאם פראונגלאס, מורה בבית הספר בעיר ניו יורק, אשר נקרא להעיד, סירב ועמד בפני פיטורין מתפקידו. במכתב כתב איינשטיין: "לאחר שהצליחו עד כה, הם ממשיכים כעת לדכא את חופש ההוראה ולשלול את עמדותיהם כל אלה שאינם מוכיחים כנועים, כלומר - להרעיב אותם". איינשטיין המליץ: "כל אינטלקטואל הנקרא בפני אחת הוועדות צריך לסרב להעיד, כלומר - עליו להיות מוכן לכלא ולהרס כלכלי, בקיצור, להקריב את רווחתו האישית לטובת הרווחה התרבותית של המדינה". איינשטיין סיכם: "אם מספיק אנשים מוכנים לעשות את הצעד הזה הם יצליחו. אם לא, אז לאינטלקטואלים של מדינה זו לא ראוי דבר טוב יותר מהעבדות המיועדת להם".[55]

מלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה של איינשטיין מניף חרב עם הכיתוב "מוכנות" על כנפי ה"פציפיזם", כמשל לויתורו על הפציפיזם נגד גרמניה הנאצית

איינשטיין היה פציפיסט, והאמין שמלחמות עומדות בדרכה של ההתקדמות האנושית.[56] הוא האמין כי מלחמות הן תוצאה של נטיות אגרסיביות טבעיות שנמצאו בתוך כל יצור חי, ושהיעדים והגורמים למלחמה הם פשוט הצדקה לנטיות אלה. הוא תמך בהקמת ארגון על-לאומי אשר יהפוך את המלחמה לבלתי אפשרית באירופה, כפי שהיא בלתי אפשרית בין הממלכות לשעבר שהרכיבו את האימפריה הגרמנית.[57][58] איינשטיין נחרד מהחורבן שנגרם על ידי מלחמת העולם הראשונה וקידם את מה שכינה "תוכנית שני האחוזים", כשעל פי תוכנית זו מדינות לא יהיו מסוגלות לנהל מלחמה באם אחד מכל 50 גברים יסרב לשרת בצבא.[59]

למרות השקפות אלה, בעקבות עלייתו לשלטונו של אדולף היטלר הפך לתומך קולני במוכנות צבאית, מתוך הכרה בסכנה הטמונה ביתרון הצבאי המתהווה של גרמניה הנאצית על בעלות הברית המערביות.[60] הוא עודד באופן פעיל את הבלגים להצטרף לצבא כדי להגן על התרבות האירופית. הוא הסביר את השינוי בהשקפתו בשנת 1941: "בשנות העשרים, כשלא היו קיימות דיקטטורות, דגלתי בכך שסירוב לצאת למלחמה יהפוך את המלחמה לבלתי תקינה. אך ברגע שהופיעו תנאים של כפייה במדינות מסוימות, הרגשתי שזה יחליש את המדינות הפחות תוקפניות מול המדינות האגרסיביות יותר".[61] הוא גם הצדיק את מכתבו לנשיא רוזוולט שדיק לייצור פצצה גרעינית, וכתב: "...נראה היה שהגרמנים עשויים לעבוד על אותה בעיה עם כל סיכוי להצלחה. לא הייתה לי ברירה אלא להתנהג כמו שפעלתי, למרות שתמיד הייתי פציפיסט משוכנע.[62] לא אמרתי שאני פציפיסט מוחלט, אלא שתמיד הייתי פציפיסט משוכנע. בעוד אני פציפיסט משוכנע, יש נסיבות בהן אני מאמין שהשימוש בכוח הולם - כלומר מול אויב שמתכונן ללא ספק להרוס אותי ואת עמי... אני פציפיסט מסור אך לא מוחלט; המשמעות היא שאני מתנגד לשימוש בכוח אלא אם הוא מתמודד מול אויב הרודף אחר חורבן החיים כמטרה בפני עצמה.[63] תמיד הייתי פציפיסט, כלומר סירבתי להכיר בכוח הזרוע כאמצעי לפתרון סכסוכים בינלאומיים. אף על פי כן, לדעתי, לא סביר להיצמד לאותו עיקרון ללא תנאי. בהכרח יש להחריג מקרה שמעצמה עוינת מאיימת על השמדה סיטונאית של הקבוצה שלך".[64]

לאחר תום מלחמת העולם השנייה הפך לפעיל קולני בעד שלום עולמי.[65]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ניו יורק טיימס, 30 במאי 1946, איינשטיין חי כאן עמוד 232
    ניו יורק טיימס, 15 בספטמבר 1945
  2. ^ "Nationalist-Communist Civil War 1927–1937". אורכב מ-המקור ב-2007-10-11. נבדק ב-2007-10-03.
  3. ^ Sawf.org
  4. ^ American Institute of Physics, "Albert Einstein: Public Concerns", American Institute of Physics
  5. ^ American Museum of Natural History, "Europe at War", Einstein
  6. ^ Rowe, David E.; Schulmann, Robert (2007-04-16). Einstein on Politics: His Private Thoughts and Public Stands on Nationalism, Zionism, War, Peace, and the Bomb. Princeton University Press. ISBN 978-0-691-12094-2.
  7. ^ Clark, R. "Einstein: The Life and Times" Harper-Collins, 1984. 880 pp.
  8. ^ Hakim, Joy (1995). A History of Us: War, Peace and all that Jazz. New York: Oxford University Press. ISBN 0-19-509514-6.
  9. ^ "An Albert Einstein Chronology". American Institute of Physics. ארכיון מ-15 ביולי 2007. נבדק ב-2007-08-06. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Onion, Rebecca. "Einstein's 1941 Letter to Eleanor Roosevelt, Begging Asylum for Jewish Refugees". Slate Magazine. נבדק ב-13 בדצמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ "History of the International Rescue Committee". International Rescue Committee. נבדק ב-3 במרץ 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ "MathPages — Reflections on Relativity: Who Invented Relativity?". נבדק ב-2007-06-25.
  13. ^ Christian Schlatter (באפריל 2002). "Philipp Lenard et la physique aryenne" (PDF). École Polytechnique Fédérale de Lausanne. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2007-06-26. נבדק ב-2007-06-25. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ Hawking, S. W. (1988), A Brief History of Time: The updated and expanded tenth anniversary edition, Bantam Books, ISBN 0-553-38016-8 [1]
  15. ^ American Institute of Physics, "Albert Einstein: Nuclear Age II", American Institute of Physics
  16. ^ http://www.faz.net/aktuell/wissen/physik-mehr/raetselhafter-brief-von-physiker-albert-einstein-13928338.html
  17. ^ Stachel, John (2001-12-10). Einstein from 'B' to 'Z'. Birkhäuser Boston. p. 70. ISBN 0-8176-4143-2.
  18. ^ "Einstein and Complex Analyses of Zionism" Jewish Daily Forward, July 24, 2009
  19. ^ Fred Jerome, Einstein on Israel and Zionism: His Provocative Ideas About the Middle East
  20. ^ Evan Wilson, A Calculated Risk: The U.S. Decision to Recognize Israel (1979) 2009 p.149.
  21. ^ Morris, Benny (2005-02-16). "Einstein's other theory". The Guardian. Guardian News and Media Limited. ארכיון מ-27 באוקטובר 2010. נבדק ב-2013-05-23. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ^ https://www.theguardian.com/world/2005/feb/16/israel.india
  23. ^ David E. Rowe; Robert J. Schulmann (2007). Einstein on Politics: His Private Thoughts and Public Stands on Nationalism, Zionism, War, Peace, and the Bomb. Princeton University Press. p. 37. ISBN 0-691-12094-3. Extract of page 37
  24. ^ Michel Janssen; Christoph Lehner (19 במאי 2014). The Cambridge Companion to Einstein. Cambridge University Press. p. 440. ISBN 978-0-521-82834-5. {{cite book}}: (עזרה) Extract of page 440
  25. ^ "Albert Einstein was a political activist" (אורכב 17.10.2010 ב Archive.today) Jewish Tribune,14 April 2010
  26. ^ Albert Einstein Archives (2007), "History of the Estate of Albert Einstein", Albert Einstein Archives, The Hebrew University of Jerusalem, אורכב מ-המקור ב-2007-03-29, נבדק ב-2007-03-25
  27. ^ TIME Online (1952-12-01), "Einstein Declines", TIME, ארכיון מ-17 באוגוסט 2008, נבדק ב-2008-08-08 {{citation}}: (עזרה)
  28. ^ Princeton Online (1995), Einstein in Princeton: Scientist, Humanitarian, Cultural Icon, Historical Society of Princeton, אורכב מ-המקור ב-2007-02-08, נבדק ב-2007-03-14
  29. ^ Civil Rights Movement
  30. ^ Albert Einstein, Radical: A Political Profile :: Monthly Review
  31. ^ [2]
  32. ^ https://www.theguardian.com/books/2018/jun/12/einsteins-travel-diaries-reveal-shocking-xenophobia
  33. ^ http://www.scmp.com/culture/books/article/2150515/einsteins-travel-diaries-reveal-racist-views-chinese-industrious
  34. ^ [Carol Dunn, "The Jewish Connection to Homosexuality in the Third Reich", University of Sydney], citing p. 24,[3], John Lauritsen and David Thorstad, The Early Homosexual Rights Movement (1864-1935), New York Times Change Press, 1974, 14
  35. ^ "History of Vegetarianism – Albert Einstein". נבדק ב-2010-10-08.
  36. ^ Alice Calaprice (Hrsg.): The Ultimate Quotable Einstein. Princeton University Press 2011, ISBN 978-0-691-13817-6, S. 453–454. (Albert Einstein, Alice Calaprice, Freeman Dyson, ‏The Ultimate Quotable Einstein, באתר גוגל ספרים)
  37. ^ Discover Magazine March 2008. "Chain Reaction: From Einstein to the Atomic Bomb".
  38. ^ Rhodes, Richard (1986). The Making of the Atomic Bomb. New York: Simon and Schuster. pp. 307–314. ISBN 0-671-44133-7.
  39. ^ The Atomic Heritage Foundation. "Einstein's Letter to Franklin D. Roosevelt". נבדק ב-2007-05-26.
  40. ^ Schwarz, Frederic (באפריל 1998). "Einstein's Ordnance". AmericanHeritage.com. אורכב מ-המקור ב-2009-09-24. נבדק ב-2008-03-23. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ Scientist Tells of Einstein's A-bomb Regrets. The Philadelphia Bulletin, 13 May 1955. (PDF document from the Swiss Federal Archives (אורכב 29.01.2007 בארכיון Wayback Machine) from Internet Archive.)
  42. ^ "The Manhattan Project". American Museum of Natural History. נבדק ב-9 באוקטובר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ "Einstein, the Man Who Started It All". Newsweek. 10 במרץ 1947. {{cite news}}: (עזרה)
  44. ^ Einstein, Albert (בנובמבר 1947). "Atomic War or Peace". Atlantic Monthly. אורכב מ-המקור ב-2008-03-08. נבדק ב-2008-03-23. {{cite journal}}: (עזרה)
  45. ^ http://neutrino.aquaphoenix.com/un-esa/ws1997-letter-einstein.html
  46. ^ Calaprice, Alice (2005), The new quotable Einstein, Princeton University Press, p. 173, ISBN 0-691-12075-7 Other versions of the quote exist.
  47. ^ Albert Einstein (במאי 1949). "Why Socialism?". Monthly Review. {{cite web}}: (עזרה)
  48. ^ Butcher, Sandra Ionno (במאי 2005). "The Origins of the Russell-Einstein Manifesto" (PDF). Council of the Pugwash Conferences on Science and World Affairs. ארכיון (PDF) מ-4 ביוני 2007. נבדק ב-2007-05-02. {{cite web}}: (עזרה)
  49. ^ Ken Gewertz (2007-04-12). "Albert Einstein, Civil Rights activist". Harvard University Gazette. אורכב מ-המקור ב-2007-05-29. נבדק ב-2007-06-11.
  50. ^ Feuer, Lewis S. (1989). Einstein and the Generations of Science. Routledge. p. 25. ISBN 978-0878558995.
  51. ^ Einstein: An Intimate Study of a Great Man. Dimitri Marianoff, Palma Wayne. p.96
  52. ^ "Ich verehre in Lenin einen Mann, der seine ganze Kraft unter völliger Aufopferung seiner Person für die Realisierung sozialer Gerechtigkeit eingesetzt hat. Seine Methode halte ich nicht für zweckmäßig. Aber eines ist sicher: Männer wie er sind die Hüter und Erneuerer des Gewissens der Menschheit." - Einstein Archives: 34-439
  53. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2011-04-12. נבדק ב-2010-12-28. {{cite web}}: (עזרה)
  54. ^ "The FBI and Albert Einstein".
  55. ^ מכתב לוויליאם פראונגלאס, פורסם בניו יורק טיימס ב-12 ביוני 1953
  56. ^ Einstein, Albert (1933). The Fight Against War. Edited by Alfred Lief. New York: John Day.
  57. ^ Einstein, Albert. "My Opinion on the War" (1915)
  58. ^ Einstein, Albert. To A. Morrisett (March 21, 1952). Einstein Archive 60-595, quoted in Calaprice, Alice (ed.) The New Quotable Einstein Princeton, New Jersey: Princeton University Press, 2005. p.160 ISBN 0-691-12075-7
  59. ^ http://www.johnhorgan.org/toward_a_unified_theory_of_einstein_s_life_61298.htm Author: John Horgan
  60. ^ http://www.dannen.com/ae-fdr.html Einstein to Roosevelt, August 2, 1939
  61. ^ Einstein, Albert. Interview in The New York Times (December 30, 1941. Einstein Archive 29-096, quoted in Calaprice, Alice (ed.) The New Quotable Einstein Princeton, New Jersey: Princeton University Press, 2005. p.159 ISBN 0-691-12075-7
  62. ^ Einstein, Albert. Letter to the editor of the Japanese magazine Kaizo (September 22, 1952), quoted in Calaprice, Alice (ed.) The New Quotable Einstein Princeton, New Jersey: Princeton University Press, 2005. p.160 ISBN 0-691-12075-7
  63. ^ Einstein, Albert. Letter to Japanese pacifist Seiei Shinohara (February 22, 1953), quoted in Calaprice, Alice (ed.) The New Quotable Einstein Princeton, New Jersey: Princeton University Press, 2005. p.161 ISBN 0-691-12075-7
  64. ^ Einstein, Albert. To Herbert H. Fox (May 18, 1954), from the Einstein Archive 59-727, quoted in Calaprice, Alice (ed.) The New Quotable Einstein Princeton, New Jersey: Princeton University Press, 2005. p.162 ISBN 0-691-12075-7
  65. ^ Albert Einstein: How I See the World American Masters (TV series), PBS (August 16, 2006)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=השקפותיו_הפוליטיות_של_אלברט_איינשטיין&oldid=37626028"