ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דו בויז ב-1918

ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויזאנגלית: William Edward Burghardt "W. E. B." Du Bois ; ‏ 23 בפברואר 1868 - 27 באוגוסט 1963) היה סוציולוג, סופר ומשורר אפרו-אמריקאי, מייסד "האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים" (NAACP) ואחד ממייסדי התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית וראשי המאבק השחור לשוויון זכויות בארצות הברית בסוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20. מהוגי רעיון הפאן-אפריקניות ואיחוד המדינות העצמאיות של אפריקה ואסיה בעידן הפוסט קולוניאליזם. מגדולי האינטלקטואלים שהצמיחה ארצות הברית ואחת מדמויות המופת של הקהילה האפריקאית-אמריקאית[1]. דו בויס היה מנושאי הדגל של התפיסה לפיה יש לבצע היפוך מחשבתי יסודי על מנת למנוע את הנצחת מצבם הנחות והבלתי נסבל של השחורים לאחר התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, שביטל אמנם את העבדות בארצות הברית, אך הותיר את האוכלוסייה של העבדים המשוחררים במצב חוקי לא מוגדר, כשנמנעת מהם התקדמות מבחינת חינוך ותעסוקה והם נותרים בעוני ובנחשלות, שרק מחזקים בעיני החברה הלבנה את גזירת הגורל האלוהית ואת טבעם כעצלנים, טיפשים ולא-יוצלחים[2]. דו בויז הגדיר כמטרתו את "החזרת התקווה, הכבוד העצמי והאמונה ביכולת" של השחורים לקחת חלק בחברה האמריקנית על כל היבטיה החברתיים, התרבותיים, המדיניים והאינטלקטוליים. באופן כזה, האמין, יופרכו גם הטענות הגזעניות כלפיהם. זו בויז התנגד למנהיגים שחורים כבוקר ט. וושינגטון שהסתפקו בקידום חינוכי שנועד להקנות לשחורים קיום בכבוד ללא תלות בלבנים ותוך הסכמה עם הפרדה גזעית וחוסר שוויון תעסוקתי וחוקי והעלה על נס את חשיבות ביסוס הגאווה השחורה על תרבות ייחודית השואבת ממסורות אפריקאיות.

ספרו של דו בויז מ-1903, "נשמתם של השחורים" (The Souls of Black Folk) מ-1903[3][4] הוא הספר המכונן בתולדות המאבק האמריקני לשוויון זכויות אזרחי ולמען כבוד האדם. הספר מתאר בלשון ייחודית, אמפתית וציורית אך גם עניינית ומדויקת את התוודעותם של האפרו-אמריקאים לתרבותם, לשורשיהם ולזהותם. הספר שינה את האופן שיוצאי היבשת השחורה תפסו את עצמם ואת הדרך בה תפסו אותם לבנים (לפחות ככל האמור בליברלים בצפון ארצות הברית).

דו בויז הכיר את השיטה הפוליטית הדמוקרטית-קפיטליסטית כממסד מדכא ונצלני והיה עסוק במהלך חייו בחקירת מודלים חלופיים מיפן הקיסרית וגרמניה הנאצית (לפני השואה, שזיעזעה אותו) ועד ברית המועצות וסין של מאו.

שנים ראשונות ופעילות אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דו בויז נולד במסצ'וסטס למשפחה שהייתה בת לקהילה קטנה מאד של שחורים חופשיים בעלי אדמות במדינה. סבו מצד אמו היה עבד יליד מערב אפריקה למשפחת קולוניאליסטים מהולנד. הוא נלחם במסגרת הצבא הקונטיננטלי במלחמת העצמאות של ארצות הברית וככל הנראה קנה כך את חירותו. סבו מצד אביו היה צרפתי-אמריקאי ואביו היה ממזר שנולד כתוצאה מיחסיו עם שפחה משוחררת בהאיטי. בילדותו ונעוריו חי דו בויז בקהילה מעורבת, זכה לחינוך מעולה ולא ידע כמעט אפליה גזעית.

בין השנים 1885 ל-1888 למד באוניברסיטת פיסק בנאשוויל, טנסי. שם נתקל לראשונה בחוקי ג'ים קרואו שנועדו לכפות הפרדה גזעית. במסעותיו בדרום ארצות הברית נתקל לראשונה בגזענות ממוסדת ובמעשי לינץ'. לאחר שקיבל תואר בוגר אוניברסיטה עבר ללמוד בקולג' הרווארד, אחד ממוריו היה הפילוסוף ויליאם ג'יימס. ב-1892, לאחר תואר נוסף בהיסטוריה ופילוסופיה, זכה במלגת לימודים באוניברסיטת ברלין. בעת שהותו באירופה למד סוציולוגיה ובין היתר היה תלמידו של היינריך פון טרייצ'קה[5]. ב-1895 היה לאפרו-אמריקאי הראשון שקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת הארוורד נושא עבודת הדוקטורט שלו היה דיכוי סחר העבדים לארצות הברית[6]. ב-1896 נשא לאשה את נינה גומר (1896-1950), ילדם הראשון בורגהרד, נפטר בעודו תינוק. לזוג נולדה בת נוספת, יולנדה.

לאחר סיום לימודיו, עסק דו בויס בהוראה ומחקר במספר אוניברסיטאות וממוסדות לימוד. אחת מעבודותיו הראשונות הייתה מחקר-שדה סוציולוגי על שכונות השחורים בפילדלפיה שהתקיים ב-1896, אותה פרסם במסגרת אוניברסיטת פנסילבניה בשנת 1898 בכותרת The Philadelphia Negro, היה זה המחקר האקדמי הראשון שנושאו היה אוכלוסיית השחורים בארצות הברית. ב-1897 דחה את הצעתו של פרדריק דאגלס לפיה על השחורים לחתור להטמעות בחברה הלבנה. כנגד זאת טען דו בויס שעל השחורים לחתור למחקר תרבותם-שלהם וליצירה חברתית ותרבותית נבדלת וגאה תוך אימוץ המורשת האפריקאית.

באותה עת טבע דו בויס את המונח ("העשירית המוכשרת") "The Talented Tenth", לפיו בכל חברה (ללא קשר לגזע), קיימת עילית חברתית ואינטלקטואלית האחראית לעיצובה התרבותי ולקידומה.

ב-23 באפריל 1899, בעת שהותו באטלנטה, ג'ורג'יה כמרצה להיסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטה, הזדעזע דו בויס עמוקות ממעשה הלינץ' של סאם הוסה, אפרו-אמריקאי בן 24 שהוצא להורג במכות, נתלה ונשרף על ידי המון שאף ביתר לאחר מכן את גופתו בחשד שרצח את מעסיקו. האירוע שינה את כיוון פעולתו של דו בויז מהתמקדות בעיסוק אקדמי וכתיבת מאמרים ללקיחת עמדת מנהיגותית אקטיבית[7].

"נשמתם של השחורים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריכת המהדורה הראשונה של הספר "נשמתם של השחורים".

ב-1901 יצא לאור ספרו של בוקר ט. וושינגטון Up from Slavery, דו בויז כתב מאמר ביקורת לספר בו ביקר בחריפות את הרוח הפשרנית המוצגת בו ושגולמה בדמותו של וושינגטון, לפיה השחורים צריכים להסתפק בחינוך לעצמאות כלכלית ולקבל את דחיקתם התרבותית אל השוליים. בשנת 1902 קיבל דו בויז פנייה מהוצאת הספרים מק'קלרג (A.C. McClurg & Co.) להוציא לאור ספר שיתבסס על סדרת מאמרים שכתב ושיציג את בשורתו לקהל הרחב. ספר זה, שראה אור ב-18 באפריל 1903, היה "נשמתם של השחורים". הספר מורכב מתשעה מאמרים שפרסם דו בויז בעבר וערך אותם מחדש (אחד מהם "על מר בוקר ט. וושינגטון" מבוסס על מאמר הביקורת הנ"ל) וחמישה מאמרים חדשים שכתב במיוחד עבור הספר. כבר ביוני אותה שנה נדפס הספר בשלוש מהדורות.

לשון הספר פיוטית, ייחודית, אמפתית וציורית אך גם עניינית ומדויקת. בפתיחת כל אחד מהפרקים כתב דו בויז תווים של שיר נשמה מסורתי כושי ולצידו, תוך הדגשת השוויון התרבותי, ציטוט של שיר מאוצרות התרבות העולמית (לורד ביירון, פרידריך שילר, אלפרד טניסון, עומר כיאם, שיר השירים, וכדומה). בראש הפרק האחרון, "על שירי התוגה", המדגיש את הזמר כחלק מרכזי מחיי התרבות והרוח של האפרו-אמריקאים, גם שורת השיר ("אני קובר את הגוף הזה") היא ממסורת שירי העבדים.

בפרק הראשון "על המאבקים הרוחניים שלנו" טבע דו בויז את המונח הסוציולוגי "מסך" (veil) כמחסום תודעתי שלא רק ניצב בין שחורים ללבנים (ובין אוכלוסייה מופלה ללא-מופלה באופן כללי) אלא אף מופנם על ידי האוכלוסייה המופלה עצמה וגורם לה לחוסר אמונה באפשרות של שינוי מצבה. מטרתו המוצהרת מורכבת משלושה מאמצים: להסיר את ה"מסך" התודעתי הפנימי של האדם השחור, לצקת בקיום הנפרד תוכן חיובי תרבותי וחברתי (רעיון זה מנוגד באופן בולט לרעיונותיו של בוקר ט. וושינגטון בדבר התבוללות תרבותית רצויה של השחורים) ולאפשר ללבנים לראות את השחור החדש "מעבר למסך".

הפרקים הבאים בספר דנים באופן מפורט, תוך דוגמאות חיות רבות, חלקן אוטוביוגרפיות, בנושאים כלליים היסטוריים, סוציולוגיים ותרבותיים כגון חיי העבדים המשוחררים, התרבות הלבנה של מדינות הדרום, אמונת האבות כמו גם באירועים אישיים כואבים כמו מות בנו הבכור התינוק, המוצגים תוך הרהור על מטרות החיבור.

בפרק התשיעי השווה דו בויז בין ה'דרום הישן' הפיאודלי לכאורה שלפני מלחמת האזרחים האמריקנית, המאופין על ידי הג'נטלמן בעל התפיסה הפטרנליסטית, ל'דרום החדש' המורכב מ"בעלי יוזמה חסרי רסן ובהם 'דרומיים' עניים ורעבתניים, 'צפוניים' רודפי בצע ומהגרים (יהודים) ללא חוש מוסרי" [8]. במהדורת היובל של הספר שיצאה ב-1953 השמיט דו בויז את המילה "יהודים" והחליף אותה ב"מהגרים".

מנהיג תנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינוס "תנועת הניאגרה", 1905. דו בויז במרכז השורה האמצעית, בכובע לבן.

ביולי 1905, לאחר שהפך לדובר העיקרי של השחורים שהתנגדו לדרכו של בוקר ט. וושינגטון, כינס דו בויז יחד עם מנהיגים אחרים ועידה במפלי הניאגרה בקנדה. המתכנסים ייסדו את "תנועת הניאגרה".

ב-1907 יסד את כתב העת של התנועה "The Horizon: A Journal of the Color Line" אותו ערך עד 1910.

ב-12 בפברואר 1909 ייסדו ראשי תנועת הניאגרה וליברלים לבנים (רבים מהם יהודים[9]) את "האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים" (NAACP), המילה "צבעונים" הוכנסה לפי דרישתו של דו בויז כתחליף למילה "שחורים" (Blacks) או "כושים" (Negro). במאי התכנסה בניו יורק הוועידה הלאומית של השחורים (National Negro Conference) בה התמנה דו בויז למנהל הפרסום והמחקר של האיגוד. בתפקידו זה, אותו מילא עד 1934 היה עורך כתב העת "The Crisis: A Record of the Darker Races" ומילא תפקיד חשוב בעידוד אמנים וסופרים שחורים לפרסם את עבודותיהם במה שכונה "הרנסאנס של הארלם" אותו הגדיר במאמר "A Negro Art Renaissance".

אחד הנושאים העיקריים אותם חזר ותיאר דו בויז ונגדם מחה היה תופעת הלינץ' ובפרט העובדה שמבצעי לינץ' שביצעו פשעים חמורים לאור היום מעולם לא הועמדו לדין בדרום ארצות הברית. במסגרת זו הוביל מסע להחרמת סרט הראינוע "הולדתה של אומה" המעלה על נס את תנועת הקו קלוקס קלאן. דו בויז מחה כנגד המפלגה הדמוקרטית שנסמכה על כוחם של נציגי המפלגה ממדינות הדרום ולפיכך חסמה כל חקיקה נגד מעשי לינץ' בקונגרס ולא נרתע מפרסום תמונות קשות של לינץ' על גבי דפי ה-The Crisis.

בקיץ 1917, בשל שביתה בסנט לואיס, גויסו פועלים אפרו-אמריקאים למלא את מקומם של פועלים לבנים שובתים. הדבר עורר גל מהומות (East St. Louis Riot) בהם נהרגו עשרות שחורים. בתגובה פרסם דו בויז את המאמר "The Massacre of East St. Louis" (טבח מזרח סנט לואיס) והוביל ב-28 ביולי מצעד מחאה שקט של 9,000 שחורים בשדרה החמישית בניו יורק.

מלחמת העולם הראשונה ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת מלחמת העולם הראשונה תמך דו בויז בגיוס והתנדבות אפרו-אמריקאים לצבא ארצות הברית. לאחר המלחמה ראיין חיילים שחורים ששירתו בצבא וגילה שפרט לחטיבה 92 של חיל הרגלים האמריקאי (92nd Infantry Division שנקראת גם "Buffalo Soldiers") לא היו חיילים שחורים מעורבים בקרב, רובם הועסקו בעבודות כפיים ולא בפעילות צבאית ולא נשאו נשק. דו בויז העלה על נס את תרומתם של החיילים השחורים והדגיש שלמרות הגזענות בצבא ראוי ששחורים ישרתו בו.

ב-1915 כתב בירחון "אטלנטיק" מאמר בשם "שורשיה האפריקאים של המלחמה". במאמר זה הסביר שהעושר הקפיטליסטי של כל המדינות האימפריליסטיות מבוסס על ניצול עבודתן של "האומות הכהות" באפריקה, באסיה ובקריביים. עיקרה של המלחמה, טען, הוא המאבק האימפריאליסטי ובפרט המאבק על אוצרות הזהב, היהלומים, הגומי, והקקאו של אפריקה[10].

מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה השתתף דו בויס כמשקיף בועידת השלום בפריז ובקונגרס הפאן-אפריקאי הראשון שהתקיים בעיר.

ב-1920 פרסם דו בויז את האוטוביוגרפיה "Darkwater: Voices From Within the Veil". בנוסף ייסד באותה עת ירחון לילדים: "The Brownies' Book", אותו הקדיש ל"ילדי השמש" ובו יצר לראשונה נאראטיב אפרו-אמריקאי פשוט לילדים[11] (כתב העת יצא באופן סדיר כשנה).

ב-1921 נסע ללונדון והיה בין מארגני הקונגרס הפאן-אפריקאי השני. דו בויז הפך למנהיג הפוליטי והחברתי המוביל בקונגרס והגדיר את מטרותיו ב"מניפסט לחבר הלאומים"[12] מתוך מאבק אידאולוגי עם מרקוס גרווי, שטבע את הסיסמה "אפריקה לאפריקאים" ותמך בשיבת האפרו-אמריקאים למולדתם. משנת 1922 החל דו בויז לתקוף את גרווי והגדיר את תנועתו כסכנה לאפרו-אמריקאים.

מסעות בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1923, לאחר הכינוס השלישי של הקונגרס הפאן-אפריקאי יצא דו בויז לראשונה לסיור באפריקה.

ב-1927 יצא לסיור בברית המועצות. עוד ב-1917 הוקסם מאפשרויות השוויון הגלומות בקומוניזם ובחן בקפידה את האידאולוגיה הקומוניסטית ואת האפשרות ליצירת חברה לא מעמדות ככלי לשחרור ה"מסך". את התרשמויותיו וניתוחו פרסם ב-1935 בספר "Black Reconstruction". בהשפעתו הצטרפו אפרו-אמריקאים רבים למפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, ששיתפה פעולה עם ה-NAACP. עם זאת, דו בויז עצמו לא היה חבר המפלגה הקומוניסטית (הא היה חבר מפלגת העבודה האמריקאית).

בשנת 1936 יצא לביקור בסין וביפן. עוד ב-1905, לאחר ניצחונה במלחמת רוסיה-יפן, גילה דו בויז אהדה ליפן הקיסרית שניצחה את האימפריה הרוסית. בעקבות השנאה ליפן שפשטה בארצות הברית גילה ש"קו הצבע", אינו עובר רק בין לבנים לשחורים אלא בין הלבנים לכל מי שאינו בן לגזע הלבן ובכלל זה ה"צהובים". מסקנה זו הביאה את דו בויז להתעניין במזרח אסיה. דו בויז הגיע לשנגחאי והזדעזע מהשפלתם של הסינים על ידי מיעוט של סוחרים לבנים שליטים. לאחר מכן הפליג דו בויז ליפן וביקר בקובה, אוסקה, נארה, קיוטו וטוקיו והתקבל בכבוד רב. הוא העלה על נס את העצמאות והעוצמה של אומה לא-אירופית השומרת על ערכיה בד בבד עם הצלחה כלכלית וצבאית ומוכיחה בכך את שקר העליונות של האדם הלבן האירופאי[13].

דו בויז חזר לארצות הברית דרך ביקור בגרמניה הנאצית אותו הקדיש בעיר לביקור בביירוית ו"טבילה" במוזיקה של ריכארד ואגנר, תוך שהוא נמנע מלהשתתף באולימפיאדת ברלין[14]. יחסו של דו בויז לגרמניה היה אמביוולנטי ביותר. מצד אחד אהב את התרבות הגרמנית והעריך את הפוליטיקה, החזון והיוזמה הכלכליים של אדולף היטלר ורודולף הס ואת הצלחתם להוציא את גרמניה מהמהשבר ולצעוד לקראת מה שקיווה שהוא דגם סוציאליסטי. מאידך, תיעב דו בויז את האנטישמיות, אך לא ייחס לה באותה עת חשיבות מכרעת בשיפוטו את המשטר הנאצי. דו בויז לא ידע ככל הנראה שהיטלר הגדיר את תבוסת מדינות הדרום במלחמת האזרחים כאסון ו"שמוזיקת ג'ונגל" (ג'אז) נאסרה להשמעה בגרמניה[15].

שנות הארבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דו בויז ב-1946. דיוקן מאת קארל ואן וכטן.

משנת 1934 ועד פרישתו בגיל 76 ב-1944 כיהן כראש המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת אטלנטה. ב-1940 יסד את כתב העת המדעי "Pylon: The Atlanta University Review of Race and Culture" וערך אותו עד 1944.

ב-1940 פרסם את האוטוביוגרפיה השנייה שלו "Dusk of Dawn".

דו בויז התנגד לכניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, בעיקר כנגד יפן. הוא ראה במלחמה כנגד יפן צעד של אימפריאליזם "לבן" שכל תכליתו להכריע את האומה היפנית הגאה. תוכנית הגיוס והשילוב של חיילים אפרו-אמריקאים שהגה והוציא לפועל הנשיא רוזוולט, הייתה אמנם התגלמות שאיפה של דו בויז, אך בזמן בלתי-מתאים ובמלחמה הלא נכונה לטעמו.

לאחר שפרש מאוניברסיטת אטלנטה דחה הצעות מפיסק (האוניברסיטה בה למד בנעוריו) והארוארד וקיבל את משרת מנהל המחקר ב-NAACP.

בשנת 1945 היה חבר בצוות בן שלושה חברי NAACP שהיה חלק מהמשלחת האמריקאית לוועידת סן פרנסיסקו, בה נוסד ארגון האומות המאוחדות. בוועידה הציג את דרישות ה-NAACP להכנסת ערכי שוויון הזכויות וסיום עידן הקולוניאליזם למגילת האומות המאוחדות. את חוויותיו מהוועידה סיכם בספר "Color and Democracy" שהיווה התקפה על המעצמות הקולוניאליסטיות. בהמשך אותה שנה ביקר בקונגרס הפאן אפריקאי החמישי ופגש את קוואמה נקרומה, נשיאה לעתיד של גאנה.

עם תחילת המלחמה הקרה עשו בכירי ה-NAACP כל מאמץ להבדילם ממגמות קומוניסטיות ולהרחיק חברים בעלי נטייה קומוניסטית משורות ההנהגה. עם זאת, דו בויז המשיך לקיים פגישות עם קומוניסטים ידועים מחוג ידידיו כפול רובסון, הווארד פאסט ושירלי גרהאם (אותה נשא לאשה ב-1951). מול מתנגדיו טען שהוא אינו קומוניסט, אך מאמין שקרל מרקס צדק ושהקפיטליזם הוא אביהם של הגזענות, האפליה והעוני ושהמרקסיזם טומן בחובו סיכוי לשוויון, גם אם לא בצורה אותה לבש בברית המועצות. ב-1948, לאחר שנפתחה נגדו חקירת FBI, הסכים בסוף 1948 לפרוש מתפקיד רשמי ב-NAACP.

ב-1949 ביקר במוסקבה במסגרת ועידת השלום הכל-סובייטית.

שנות החמישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקירות ה-FBI כנגד דו בויז שהחלו בעשור הקודם הבשילו לכדי האשמה בהיותו סוכן זר בראשית שנות החמישים, בפרט על רקע כהונתו כראש מרכז המידע על השלום (PIC - Peace Information Center), שפעל נגד השימוש בנשק גרעיני. ההאשמות כנגד דו בויז וחברים נוספים במרכז בוטלו בסופו של דבר ב-1951, אך דרכונו נשלל במשך שמונה שנים, על מנת למנוע ממנו מגעים עם גורמים זרים. ב-1955 ביקש לנסוע לאינדונזיה על מנת להשתתף בועידת באנדונג (עידת מדינות אסיה ואפריקה לקידום שיתוף פעולה כלכלי ותרבותי בין המדינות והתנגדות לקולוניאליזם הנחשבת לוועידת הייסוד של ארגון המדינות הבלתי-מזדהות). ב-1957 הוזמן דו בויז על ידי נשיא גאנה נקרומה על מנת להשתתף בחגיגות העצמאות של המדינה, אך גם נסיעה זו נמנעה ממנו.

ב-1951, כשנה לאחר שהתאלמן מאשתו הראשונה, נשא לאשה את שירלי גרהאם (1896–1977) דו בויז התגורר במנהטן וכתב בעיתון השמאלי "National Guardian", בעיקר הטיף למען השלום וכנגד מלחמת קוריאה.

ב-1958, בגיל 90, לאחר שהוחזר לו הדרכון, יצא עם רעייתו שירלי גרהאם למסע לסין, בה נפגש עם מאו דזה-דונג ולברית המועצות, בה השתתף בוועידת שלום וקיבל את פרס לנין לשלום. באוקטובר 1961, לאחר שבית המשפט העליון של ארצות הברית אישרר את הדרישה המקרתיסטית לפיה על כל הקומוניסטים להרשם במרשם ממשלתי מיוחד, נרשם דו בויז לראשונה כחבר המפלגה הקומוניסטית האמריקאית, כצעד מחאה.

גאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1960 נסע דו בויז לגאנה וניגריה. בסוף 1961 (בגיל 93) נסעו דו בויז ורעייתו לגאנה על מנת להתחיל לעבוד על האנציקלופדיה האפריקאית ("Encyclopedia Africana")‏[16], אנציקלופדיה לכל הנושאים האפריקאים במימון ממשלת גאנה. ב-1963 היה לאזרח גאנה. ב-27 באוגוסט 1963 נפטר באקרה, בירת גאנה ונקבר באדמתה.

יום לאחר מותו, נפתחו נאומי הנעילה של המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות בראשות מרטין לותר קינג, בדקת דומייה לזכרו, לאחר שההודעה על מותו נפתחה במילים "ענק נפל". חוק זכויות האזרח בדיוק שנה מאוחר יותר.

פרסומים נבחרים פרי עטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Non-fiction books[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Study of the Negro Problems (1898)
  • The Philadelphia Negro (1899)
  • The Negro in Business (1899)
  • The Souls of Black Folk (1903) - נשמתם של השחורים, נהר ספרים, המפעל לתרגום ספרות מופת, 2009 מאנגלית: רעיה ג'קסון, פתח דבר וייעוץ מדעי: סוניה וינר
  • The Talented Tenth, second chapter of The Negro Problem, a collection of articles by African Americans (September 1903).
  • The Negro (1915)
  • The Gift of Black Folk (1924)
  • Africa, Its Geography, People and Products (1930)
  • Africa: Its Place in Modern History (1930)
  • Black Reconstruction in America (1935)
  • What the Negro Has Done for the United States and Texas (1936)
  • Black Folk, Then and Now (1939)
  • Color and Democracy: Colonies and Peace (1945)
  • The Encyclopedia of the Negro (1946)
  • The World and Africa, an Inquiry into the Part Which Africa Has Played in World History (1947)
  • Peace Is Dangerous (1951)
  • I Take My Stand for Peace (1951)
  • In Battle for Peace (1952)
  • Africa in Battle Against Colonialism, Racialism, Imperialism (1960)

Autobiographies[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Darkwater: Voices From Within the Veil (1920)
  • Dusk of Dawn: An Essay Toward an Autobiography of a Race Concept (1940)
  • The Autobiography of W. E. Burghardt Du Bois, (1968)

Novels[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Quest of the Silver Fleece (1911)
  • Dark Princess: A Romance (1928)
  • The Black Flame Trilogy:
    • The Ordeal of Mansart (1957)
    • Mansart Builds a School (1959)
    • Worlds of Color (1961)

Articles in The Crisis[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נשמתם של השחורים, ויליאם אדוארד בוגהרד דו בויז, באתר הארץ, 21 בינואר 2009
  2. ^ יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, הוצאת דביר, 2011 עמ' 146-148
  3. ^ ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז, ‏The Souls of Black Folk, בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
  4. ^ נשמתם של השחורים באתר טקסט
  5. ^ The Berlin Years: The Influence of German Thought and Experience on the Development of Du Bois' Sociology
  6. ^ ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז, ‏The Suppression of the African Slave Trade to the United States of America, בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
  7. ^ How Sam Hose’s lynching became an awakening for W.E.B. Du Bois
  8. ^ סוניה וינר, פתח דבר לנשמתם של השחורים, נהר ספרים, 2008 מאת ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז
  9. ^ מצלב קרס לג'ים קרואו, PBS
  10. ^ הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית, הוצאת בבל 2007 עמ' 484-485. מתרגם הספר לעברית, מתן קמינר, תעתק את שמו של דו בויז לפי ההיגוי הצרפתי, אך דו בויז עצמו לא השתמש בתעתיק זה, אלא בהיגוי הפונטי שלו.
  11. ^ Oxford Companion to African American Literature: The Brownies' Book Read more: http://www.answers.com/topic/the-brownies-book#ixzz1z4lYiQp1
  12. ^ "קריסיס", נובמבר 1921, עמ' 18
  13. ^ The Pro-Japanese Utterances of W.E.B. Du Bois קובץ PDF
  14. ^ The Enduring Du Bois, DAVID BLIGHT NOVEMBER 7, 2001
  15. ^ "A Calamity Almost Beyond Comprehension": Nazi Anti-Semitism and the Holocaust in the Thought of W. E. B. Du Bois by Harold Brackman
  16. ^ על האנציקלופדיה באתר Oxford University Press