ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דוד בן-גוריון מעיד בפני הוועדה
יהודה לייב מאגנס ומרטין בובר מעידים בפני הוועדה

ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלאנגלית: Anglo-American Committee of Inquiry on Palestine) הייתה ועדה שהוטל עליה להציע פתרון לבעיית ארץ ישראל ובעיית היהודים העקורים באירופה.

את ההצעה להקמתה העלה שר החוץ הבריטי ארנסט בווין ב-13 בנובמבר 1945, והיא פעלה בשנת 1946.

הרכב הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההצעה הורכבה הוועדה משישה חברים בריטים ומשישה נציגי ארצות הברית. עם נציגי ארצות הברית נמנו ג'יימס מקדונלד (לימים השגריר הראשון של ארצות הברית במדינת ישראל) ובארטלי קראם, עורך דין שעתיד היה להתגלות בדיוני הוועדה ולאחריהם כידיד הציונות. עם הנציגים הבריטיים נמנה ריצ'רד קרוסמן, איש האגף השמאלי של מפלגת הלייבור, שנחשב כ"איש של בווין" בוועדה, ועתיד היה להנחיל לבווין אכזבה רבה בהתגלותו בדיוני הוועדה כאוהד העניין הציוני.

נושאי החקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הוועדה היה לבחון את הנושאים הבאים:

  1. שאלת א"י והשלכותיה של העלייה היהודית מבחינה כלכלית, חברתית ומדינית על הארץ.
  2. מצב היהודים באירופה, האם ישנה אפשרות להמשך קיום בארצות אלה.
  3. שאיפת היהודים והעקורים, להגר מארצות אירופה ולעלות לא"י.

מסעות הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הועדה החלה לפעול בוושינגטון הבירה ב-5 בינואר 1946, ולאחר מכן יצאה ללונדון על מנת להתרשם ממקור ראשון מן העמדה האמריקאית והעמדה הבריטית. הוועדה המשיכה במסעה לווינה על מנת לבקר במחנות העקורים ולהתרשם ממצבם, משם המשיכה לקהיר כדי לעמוד על עמדת הערבים. ב-6 במרץ 1946 הגיעה הוועדה לירושלים, והשתכנה בבנין ימק"א.

דיוני הוועדה בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדותו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג בפני ועדת החקירה

בראש המשלחת על ערביי ארץ ישראל, שהופיעה בפני הוועדה בירושלים, עמד ממלא מקום ראש הוועד הערבי העליון ג'מאל אל-חוסייני. בעדותו אמר כי היהודים הם מהגרים זרים שנכפו על ערביי הארץ, ועל אף שהם מיעוט הם רוצים להקים מדינה יהודית בארץ ערבית. הערבים שאלו מדוע הם נדרשים לשלם עבור פשעי הנאצים, ותבעו להקים מדינה ערבית בכל שטח ארץ ישראל. בנוסף העיד בפני הוועדה הארכיבישוף היווני קתולי ג'ורג' חכים, שעל אף שהיה ראש עדה קטנה, הציג את עצמו כנציגם של כל הערבים הנוצרים בגליל, כיוון שהיה הנציג הכנסייתי הערבי הבכיר ביותר‏‏.‏[1] דובר נוסף מטעם הצד הערבי פיליפ חתי, היסטוריון של האסלאם, טען שאין ישות בשם פלשתינה ומעולם לא הייתה כזאת. לטענתו השטח שנקרא פלשתינה היה באופן היסטורי חלק מסוריה ושהצגת מפות של ארץ ישראל בפני התלמידים בבתי ספר דתיים נתנה להם את הרושם המוטעה שיש קשר בין היהודים וארץ ישראל. בנוסף טען שהציונות כופה על הערבים דרך חיים זרה להם לה הם מתנגדים ואשר הם לעולם לא יקבלו.

העד המרכזי מטעם התנועה הציונית היה ד"ר חיים ויצמן. ויצמן ביקש מחברי הוועדה שלא להכריע בין צדק לעוול, אלא "בין עוול גדול ובין עוול קטן". לדבריו, אי אפשר למנוע עוול בכלל, ויש להחליט מה עדיף; לעשות עוול ליהודים או לערבים. לדעתו, הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל תגרום לעוול קטן יותר לערבים, מאשר העוול שייגרם לעם היהודי מאי הקמתה. לאחר זמן ציין ריצ'רד קרוסמן כי הצגת הדברים בצורה זאת על ידי ד"ר ויצמן עזרה לו להתגבר על בעיית תביעותיהם הסותרות של שני הצדדים. לדבריו: "הייתה כאן ברירה בין שתי עוולות ועלינו היה להחליט היכן תופסים את הרע במיעוטו".

כמו כן הופיע בפני הוועדה דוד בן-גוריון מטעם הנהלת הסוכנות היהודית, שהופעתו הייתה מרשימה במיוחד, וקיימת הערכה שהיא הכריעה את הכף במסקנות הוועדה.

בפני הוועדה הופיעו גם נציגי הועד הלאומי, הספרדים ואגודת ישראל. תנועת המרי העברי והשומר הצעיר הגישו לוועדה תזכירים בכתב. הוועדה קיימה את ישיבותיה בארץ עד 26 במרץ 1946.

חברי הוועדה השתמשו לצורך החלטותיהם בנתוני סקר כפרים 1945 שהוכנו על ידי ממשלת המנדט, וכן סקר פלשתינה (Asurvey of Palestine), שהוכן בדצמבר 1945 – ינואר 1946.‏[2].

המלצות הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות חילוקי הדעות הצליחו חברי הוועדה להגיע להמלצות משותפת, שפורסמו ב-30 באפריל 1946:

  • בשל השנאה בין שני העמים, ארץ ישראל לא תהיה מדינה יהודית ולא מדינה ערבית, ויש לעשות הכול שלא יהודים ולא ערבים ישתלטו על הארץ, דבר העלול להביא למלחמת אזרחים. ממשלת המנדט תמשיך לשלוט בא"י עד אשר יהיה הסכם נאמנות בפיקוח האו"ם, כך תקל על עלייה יהודית בהבטיחה שזכויותיהם ומעמדם של חלקי האוכלוסייה האחרים לא ייפגעו.
  • המלצה לאשר רישיונות עלייה ל-100,000 נפש מתוך ה"עקורים" עוד בשנת 1946. קביעה כי יש לפתור את בעיית "העקורים", וכי א"י לא תוכל לפתור את הבעיה, ולכן יש למצוא להם מקלט במדינות נוספות.
  • המלצה לבטל את תקנות הספר הלבן ואת תקנות העברת קרקעות ולאשר חופש מכירת קרקעות ללא הבדל גזע, עדה או אמונה אך תוך הגנה על הפלאח והאריס הערבי.
  • על פי דרישת שלטונות המנדט כללו ההמלצות גם המלצה לפרוק את כל ארגוני המחתרת מנשקם.

הוועדה קבעה כי פתרון בעיית העקורים הוא בא"י. בריטניה דחתה את המלצות הוועדה וארצות הברית לחצה על בריטניה לקיים את מסקנות הוועידה, כדי למשוך זמן בריטניה הציעה שארצות הברית תקים איתה ועדה נוספת בתקווה שזו תאפשר את המשך שלטונה בא"י ולצורך כך הוקמה ועדת מוריסון גריידי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יעקב שמעוני, "הערבים הנוצרים בא"י", בתוך: ערביי ארץ ישראל, עם עובד, תש"ז, עמ' 110–131.‏
  2. ^ ורד בר-און, שימוש בתוכנות מחשב ככלי עזר בניתוח גאוגרפי היסטורי בהדגמה על "סקר הכפרים" 1945 (עבודת מוסמך), אוניברסיטת חיפה, 2006, עמ' 3


ועדות חקירה לארץ ישראל

ועדת הייקראפטועדת שוועדת פילועדת וודהדועידת השולחן העגולהוועדה האנגלו-אמריקאיתמוריסון גריידיועדת אונסקו"פ

פורטל:היישובP kkl.png

פורטל היישוב