ולאד השלישי (המשפד)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ולאד המשפד
וויווד ולאכיה
דיוקן של ולאד המשפד בטירת אמברס, 1560, שסבורים כי הוא עותק של מקור שצוייר בשנות חייו
כינוי דרקוליה, דרקול, צפש ("המשפד")
תקופת שלטון 1448; 1456–1462; 1476
הקודם ולדיסלב השני
בסאראב הזקן לאיוטה
יורש ולדיסלב השני
ראדו היפה
בסאראב הזקן לאיוטה
בת זוג

קניאז'נה באטורי, ג'סטינה סילאגי, אילונה סילאגי

צאצאים

ולאד צפלוש, ראדו, מיכניה הרע, מיכאיל, זלסקה

שושלת בית דרקולשט (ענף של בית בסאראב)
אב ולאד דראקול
אם קניאז'נה (וסיליסה) של מולדובה
תאריך לידה נובמבר או דצמבר 1431
סיגישוארה, טרנסילבניה, ממלכת הונגריה
תאריך פטירה דצמבר 1476 (גיל 45)
בוקרשט, ולאכיה

ולאד המשפדרומנית: Vlad Ţepeş - ולאד צפש), המכונה גם "דרקוליה" (Drăculea) ובפי היסטוריונים רומנים גם בשם ולאד השלישי (נובמבר או דצמבר 1431 - דצמבר 1476), היה הוויווד (שליט) של ולאכיה שלוש פעמים. אביו ולאד דראקול, היה חבר במסדר הדרקון שהוקם על ידי הקיסר הגרמני במטרה להגן על הנצרות באירופה מפני איומים חיצוניים, לרבות המתקפות מצד האימפריה העות'מאנית.

ולאד השלישי ידוע בעיקר בשל מאבקו לעצמאות ולאכיה נגד איומיה של האימפריה העות'מאנית. בנוסף הוא נודע בקשיחותו ואכזריותו עליה מבוססים סיפורים ואגדות רבים, בראשם אגדת ה"רוזן דרקולה" של הסופר האירי בראם סטוקר. הדמות נתנה השראה גם לסרטי קולנוע רבים, מרביתם סרטי אימה.

ולאד הוציא להורג אלפי אנשים (לדבריו - עשרות אלפים). צורת ההוצאה להורג החביבה עליו הייתה השחלת שיפוד: תקיעת ישבנו של אדם קשור על מוט מחודד והשארת האדם שם, עד שמשקלו יגרום לחדירת המוט לגופו ולמותו בייסורים - זאת הסיבה לכנויו: "המשפד". ולאד נהג להשתמש בשיטות אכזריות נוספות ברדיפת מתנגדים ופושעים. מספרים שבתקופתו אפשר היה להשאיר שקית מטבעות זהב ברחוב ואיש לא היה מעז לגעת בה מפחד העונש הצפוי.

מקור שמו וכינויו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של ולאד צפש בסיגישוארה
עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא זה ראו: בית דרקולשט, מסדר הדרקון

בימי חייו נהג לפעמים לכתוב את שמו במסמכים לטינים בתור "ולאד דרגוליה (או דרקוליה) הוויווד של הארץ שמעבר להרים"[1] (לטינית "Wladislaus Dragwlya, vaivoda partium Transalpinarum")

הכינוי הרומני שלו "דרקוליה" (Drăculea), נגזר מהמילה דראקול (Dracul, "השד") שנוספה לשם אביו, ככל הנראה עקב חברותו במסדר הדרקון, ומשמעו "הבן של דראקול". המילה "דראקול" פירושה ברומנית "שטן" או "שד", אך בימיו של ולאד ציינה גם "דרקון" והמקור האטימולוגי של המילה על כל משמעויותיה הוא המילה הלטינית דראקו, "דרקון".

ואולם הכינוי העיקרי בו התפרסם ולאד השלישי בקרב העם הרומני היה "צפש" (Ţepeş), קרי "המשפד", מן המילה ţeapă שמשמעותה - יתד, מוט מחודד, ומקורו בשיטה המועדפת שלו לחיסול מתנגדיו, שיפוד[1]. הכינוי "צפש" מוזכר לראשונה בתעודה רומנית משנת 1550. כך הוא נקרא בכרוניקות הרומניות הרשמיות וגם בהיסטוריוגרפיה הרומנית‏[2].

בטורקית הוא נודע בתור "Kazıklı Voyvoda" - "הנסיך המשפד", או בתור "Drakula-oglu" - "דראקולה-אולו" (בנו של דראקול). השם הממוספר "ולאד השלישי", שלא היה ידוע בימי השליט ובמשך מאות שנים אחר כך, נוצר לפי דוגמת מלכים זרים, על ידי כמה היסטוריונים רומנים מהמאה ה-19.

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יו ולאד ווייבוד, שליט הארץ הרומנית (ולאכיה - הערתנו), בנו של הווייבוד הגדול והנוצרי הטוב, וולאד

– ‏[3]

מוצאו וילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולאד נולד בסיגישוארה, טרנסילבניה, בחורף של שנת 1431. אביו היה ולאד דראקול המכונה גם ולאד השני, בנו של הוויווד הפופולרי מירצ'ה הזקן.
אימו הייתה אשתו השנייה של ולאד השני, קניאז'נה (וסיליסה) נסיכה מולדבית, בתו הבכורה של אלכסנדרו הטוב, שליט נסיכות מולדובה, ודודתו של שטפן הגדול[4]. אביו הצטרף למסדר הדרקון בשנת לידתו, ובגיל חמש גם ולאד הצעיר צורף למסדר.[5]

קיומו מוזכר לראשונה ב-20 בינואר 1437‏[6].

החיים בשבי הטורקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור במערב אנטוליה שבו נמצא מבצר אגריגז ובו הוחזקו ולאד צפש וראדו היפה כבני ערובה על ידי הטורקים

בשנת 1436, עלה ולאד דארקול לשלטון בוולאכיה בתמיכה עות'מאנית. הוא הודח כעבור 6 שנים, ב-1442 על ידי פלגים יריבים שצידדו ביריבתה של האימפריה העות'מאנית, ממלכת הונגריה. ולאד דרקאול היה זקוק לתמיכה עות'מאנית, ועבורה נאלץ להסכים לשלם ג'יזיה (מס שהוטל על מי שאינם מוסלמים) לסולטאן, וגם לשלוח את שני בניו, ולאד המשפד וראדו היפה, לשמש כבני ערובה וכהוכחה לנאמנותו. בתמיכת העות'מאנים הוא שב לוולאכיה ולקח בחזרה את השלטון מידי בסאראב השני.

ולאד המשפד העביר את השנים הבאות בשבי, וסבל ממכות והצלפות לעתים קרובות, לרוב עקב אלימותו המילולית כלפי מדריכיו.[דרוש מקור] ראדו אחיו השתלב טוב יותר בחצר העות'מאנית ולבסוף אף התאסלם, בנוסף הוא נכנס לשירות תחת בנו של הסולטאן מוראד השני, מהמט השני, והורשה להיכנס לתוך ארמון טופקאפי. בעתיד גם כובד בתואר ביי וניתן לו הפיקוד על גייסות היניצ'רים. יש סבורים כי שנים אלו עיצבו את אופיו של ולאד, והן שהובילו לשנאתו הידועה כלפי העות'מאנים, היניצ'רים ובנוסף נטר טינה לראדו אחיו על שהתאסלם כמו גם לנסיך הצעיר מהמט השני (שבהמשך הפך לסולטאן).

עם הזמן ולאד שוחרר‏[7] ונלקח להתחנך בחסות הטורקים בלוגיקה, בקוראן, ביצירות ספרות, ובשפות הטורקית והפרסית. הוא נהג לדבר בשטף שפות אלה בשנותיו האחרונות‏[8]. הוא ואחיו אומנו בלוחמה וברכיבה על סוסים.

שלטונו הראשון והגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מהמזבח של הכנסייה של סנטה מריה בווינה צויר ב-1460 וזהו כנראה הציור היחיד של ולאד שצויר במהלך ימי חייו ושרד עד ימינו.

בנובמבר - דצמבר 1447, יאנוש הוניאדי, שזעם על ההסכם בין ולאד דראקול ובין הטורקים שהעלה מכשולים בפני תוכניתו לנקום בעות'מאנים על התבוסה בקרב ורנה[9], פלש לוולאכיה, לכד את השליט, שהיה בוגד בעיניו, והרג אותו בביצות ליד בלטֶן, לא רחוק מבוקרשט ומסנגוב (ככל הנראה חלק מהכפר פריש, מחוז אילפוב של ימינו)‏[10]. את מירצ'ה השני, בנו הבכור ויורשו, ככל הנראה עיוורו בויארים מורדים, וייתכן וקברו אותו בחיים בטרגובישטה. יאנוש הוניאדי העניק את השלטון בוולאכיה לבעל בריתו, ולדיסלב השני.

בתקופת העדרותו של ולדיסלב השני, בזמן שהשתתף לצידו של יאנוש הוניאדי בקרב קוסובו בסרביה ב-17 - 19 באוקטובר 1448, שנגמר בתבוסה של הנוצרים, התערבו "אקינג'י" טורקים בוולאכיה והעניקו את השלטון לוולאד (אז בערך בן 17), בנו של ולאד דראקול, לימים ולאד המשפד‏[11]. עם זאת, שלטון זה לא האריך ימים, וכעבור חודשיים שב ולדיסלב השני לוולאכיה, ככל הנראה עם סיוע צבאי ממולדובה‏[12], והחזיר לעצמו את השלטון.

ולאד נאלץ להימלט וככל הנראה מצא מקלט אצל העות'מאנים‏[13], ולאחר מכן, אחרי חילופי שלטון מבורכים מבחינתו (העלמותו ב-1449 של פטרו השני, בן בריתו של הוניאדי ושל ולדיסלב השני‏[14]) לנסיכות מולדובה, שם חי תחת חסותו של דודו‏[15] בוגדן השני. באוקטובר 1451, בוגדן נרצח וולאד נאלץ להימלט בשנית, הפעם לטרנסילבניה. הוא מצא מקלט אצל יריבו יאנוש הוניאדי, שהתרשם מהידע הרב שברשותו על דרכי הפעולה והלך הרוח של האימפריה העות'מאנית, כמו גם משנאתו כלפי הסולטאן החדש מהמט השני. בנסיבות המתחים שהתעוררו ב-1452 בין הוניאדי ובין ולדיסלב השני, ביקש ולאד, כטוען לכתר ולאכיה, את עזרתו של המצביא הטרנסילבני והתפייס איתו ועם ההונגרים‏[16]. במרץ 1456 נמצא ולאד בפמלייתו של יאנוש הוניאדי‏[17].
לאחר נפילתה של קונסטנטינופול למהמט השני ב-1453, המשיכה ההתפשטות האימפריה העות'מאנית בבלקן והתחזקה השפעתה גם מצפון לדנובה. עד שנת 1481 סיימו העות'מאנים לכבוש את הבלקן.

ב-1456, שלוש שנים לאחר שהעות'מאנים כבשו את קונסטנטינופול, הם פתחו במצור על בלגרד. בזמן שהוניאדי ניהל מתקפה מול הטורקים בשטח סרביה, ונאבק להסיר את המצור על בלגרד (לפני שמת מהמגפה), התחוללו כמה תקריות בגבול בין ולאכיה ובין טרנסילבניה. ולדיסלב השני, שזעם על הוניאדי על שנישל אותו (ייתכן כעונש או כאמצעי לחץ) מאדמותיו בדרום טרנסילבניה, פגראש ואמלש, תקף במרץ או התחלת אפריל 1456 את המבצר פגראש ושרף כמה כפרים סקסוניים בסביבה. הונגריה איפשרה אז לוולאד להוביל משטח טרנסילבניה כוח צבאי משלו לוולאכיה, ולהילחם ביריב הוולאכי. המלך אולאסלו החמישי ביקש מאנשי הרמנשטאט (סיביו) לסייע בידיו‏[18]. ולאד הצליח לנצח את ולדיסלב, ללוכדו ולהוציאו להורג. ולדיסלב נערף ככל הנראה ביישוב טירגשור, על יד פלוישט[19][20]. יום לפני העימות בבלגרד עם מהמט השני, כתב יאנוש הוניאדי, ב-3 ביולי 1456, כי ביקש מהשליט ולאד של ולאכיה להגן על דרום טרנסילבניה מפני האיום העות'מאני‏[21].

שלטונו השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחריט טרנסילבני סקסוני משנת 1462 המתאר את ​​ולאד צפש

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועצת הבויארים הבכירים - "הדיוואן המלכותי" שנבחרה על ידי ולאד, הייתה מורכבת בחלקה מבויארים ששירתו תחת שליטים אחרים, בימי אביו - ולאד דראקול, ובימי ולדיסלב השני. עובדה זאת מתפרשת כהוכחה שחלק מהבויארים היו לצידו כאשר כבש את השלטון‏[22].

לפי המסורת הנפוצה בעם יש מספרים כי ולאד שב לוולאכיה חלשה: מלחמה מתמדת עודדה עלייה בפשע, חלה ירידה בייצור החקלאי, והמסחר כמעט שנעלם. ולאד הכיר בחשיבותה של הכלכלה בהתנגדות לאויביו, ולכן שלט באכזריות כדי להשיב את הסדר והשגשוג. מטרותיו העיקריות היו לחזק את כלכלת המדינה, את ההגנה שלה ואת כוחו הפוליטי. לפי המסורת, הוא סייע, למשל, לאיכרים בבניית כפרים חדשים, שהעלו את התפוקה החקלאית. ידוע כי עזר לסוחרים הוולאכים נגד מתחריהם הסקסונים מטרנסילבניה באמצעות הגבלת מסחר החוץ לשלוש ערים ולאכיות בלבד (טרגובישטה, קמפולונג מוסצ'ל וטרגשור), עם זכויות לאחסון ולקניה סיטונאית. ולאד האשים את הבויארים בסכסוך התמידי ובמותם של אביו ואחיו. כדי לחזק את שלטונו הרג בויארים רבים והעניק את תפקידיהם – השייכים באופן מסורתי לשכבת האצולה הגבוהה ביותר – לאנשים אלמונים, שאינם בני מעמד רם, על מנת שיהיו נאמנים לו בלבד. לתפקידים חשובים פחות, העדיף ולאד למנות אבירים ואיכרים חופשיים, במקום למנות אצילים. בניסיונו לחזק את ולאכיה, הוא חוקק חוקים חדשים המענישים גנבים ושודדים, ונהג באצילים בקשיחות.

הוא חיזק את הצבא, והקים לעצמו משמר אישי קטן, המורכב בעיקר משכירי חרב, שתוגמלו בשלל ובקידומים. בנוסף, הקים מיליציה המורכבת מאיכרים, שתוכל להילחם במקרה של מלחמה.

ולאד בנה כנסייה בטירגשור (ייתכן ככפרה על הריגת יריבו, ולדיסלב השני‏[23]), ותרם כסף כדי לבצר את המנזרים סנגוב וקומאנה.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עלייתו לשלטון נשבע ולאד אמונים למלך הונגריה. כעבור זמן קצר קיבל בחזרה את חבל פגראש, ולאחר מכן, בשלב מסוים גם את חבל אמלש‏[24]. באיחור של חדשים אחדים, (ככל הנראה בסתיו 1456) הוא הכיר גם בחסותו של הסולטאן העות'מאני‏[25]. לפי מספר עדויות של כרוניקנים טורקים (כגון דורסון ביי‏[26], והלוחם העות'מאני קונסטנטין מיכאילוביץ'), נהג ולאד לשלם את מס הג'יזיה בזמן לסולטאן הטורקי במשך מספר שנים‏[27].. השיפור ביחסים בין ולאד ובין הסולטאן העות'מאני עורר חששות כבדים בהונגריה, ובנו של יאנוש הוניאדי, לאסלו הוניאדי, התבקש על ידי המלך אולאסלו החמישי לפנות לנכבדים הסקסונים הטרנסילבנים כדי שיתמכו בטוען לכתר ולאכיה, דן, בנו של ולדיסלב השני המנוח.

התערבותו במולדובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים באביב 1457 הוכיח ולאד המשפד את מעמדו האוטונומי כשפעל במולדובה, שם ששת אלפים מלוחמיו השתתפו בהדחת השליט פטרו ארון (שנתמך על ידי הטורקים ועל ידי פולין) לטובת שטפאן הגדול[28] שהוכתר ב-12 באפריל 1457.

יחסיו עם טרנסילבניה. סכסוכים חוזרים עם ה"סקסונים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחתם בהתחלת מלוכתו על הסכמים עם הערים הסקסוניות מדרום טרנסילבניה -בראשוב (קרונשטאט) וסיביו (הרמנשטאט) והיישובים בקרבתם, התאכזב ולאד מכך שראשי הסקסונים נתנו מקלט לטוענים לכתר שזממו נגדו: דן "השלישי", בנו של ולדיסלב השני, וככל הנראה, גם לאחיו, ולאד הנזיר. כתגובה, בחורף 1457 החליט השליט הוולאכי להטיל מכשולים פרוטקציוניסטים בפני הסוחרים מהערים האלה שהרבה משגשוגן היה תלוי בסחר עם ולאכיה‏[29].. ולאד העניק לערים הוולאכיות טרגובישטה, קמפולונג מוסצ'ל וטרגשור פריבילגיות שעד אז היו שמורות לערים הסקסוניות בטרנסילבניה.

באביב 1457 אירגן ולאד פשיטה על הערים סיביו וטלמאצ'ו ועל כמה כפרים סקסונים בדרום טרנסילבניה ותמך במחנה של משפחת הוניאדי במלחמת האזרחים שפרצה שם בינה ובין מחנה המלך שנתמך גם על ידי הסקלרים וגם על ידי הערים הסקסוניות‏[30].. משלחת של ולאד השתתפה בהמשך בחתימת הסכם שביתת הנשק בסיגישוארה בין שני המחנות ההונגרים. בהזדמנות הזאת הושג הסכם בין ולאד ובין העיר בראשוב. מצב היחסים עם סיביו המשיך להיות מעורער‏[31]. אולם לאחר עליית המלך הצעיר מתיאש הוניאדי בתמיכת מיהאי סילאגי, הסכסוך שפרץ בין המלך ובין דודו, גרם להתקרבות חוזרת של הערים הסקסוניות אל המלך ולתמיכה מחודשת שלהן בטוענים לכתר ולאכיה. בחורף 1458-1459 תקף ולאד צפש את אזור סיביו וגם את בראשוב וארץ הברסה (בורצנלמד) הסמוכה, הצית כמה כפרים סקסונים ואף את פרברי בראשוב עם כנסיית ברתולומאוס הקדוש‏[32]. לפי עדותו, אמנם לא ניטראלית, של יריבו, "דן השלישי"‏[33], הוא הוציא להורג דרך שיפוד 41 סוחרים סקסונים שנמצאו בוולאכיה ועוד 300 צעירים שהואשמו כי ריגלו בשרות הסקסונים מבראשוב וסיביו. לעומת זאת ולאד הודיע בעוד מועד לסוחרים הרומנים לעזוב את בראשוב‏[34]..

במרץ 1460 הפקיע הטוען לכתר דן את כל נכסי הוולאכים בבראשוב, ובהמשך חדר, בסיוע של הסקסונים, לוולאכיה בנסיון לקחת את השלטון. ולאד המשפד הביס אותו בקרב, לכד ואחר כך הוציא אותו להורג על ידי עריפת ראשו. יש אומרים כי ערך לו קודם לכן, בעודו חי, טקס לווייה והכריח אותו לקבור בעצמו את קברו. במאי 1460, אסר ולאד את חברי משלחת מבראשוב שבאה לבקש פיוס ותקף שוב את ארץ ברסה ואת בראשוב. סיפורי בסקוסונים מוסרים כי השבויים, וגם אחד מקציניו שלא עמד במשימה לכבוש את המבצר קודליה (ציידן, בגרמנית) הוצא להורג על השיפוד‏[35]... באוגוסט 1460 יצא ולאד לעוד פעולת תגמול של שוד והצתות נגד ישובי הסקסונים וההונגרים באזור פגראש ואמלש. שני כפרים נחרבו כליל ומספר תושבים מאמלש בראש עם הכומר שלהם הועלו על שיפוד. לעומת זאת שלח ביולי 1460 מסר הרגעה לתושבי בראשוב‏[36].. באוקטובר 1460 ולאד הגיע להסכמי שלום עם הסקסונים ועם הסקלרים, שנועד להבטיח את שלום הצדדים במקרה של מתקפה מצד הטורקים או המולדבים. בינתיים שטפאן הגדול חתם על הסכם עם פולין והשתלב במערך הגנה של הטורקים בהתאם להסכם בין הסולטאן ובין מלך פולין, ולכן הפסיק להיחשב לבן ברית של השליט הוולאכי, שהחליט ב-1459 לחדול מתשלומי המסים לשער העליון‏[37].

המלחמה עם העות'מאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא זה ראו: מתקפת הלילה

בשנת 1459, קרא האפיפיור פיוס השני לפתוח במסע צלב חדש נגד העות'מאנים, בקונגרס במנטובה. את מסע הצלב היה עתיד להוביל מלך הונגריה החדש, מתיאש הוניאדי, יורשו של יאנוש הוניאדי. ברוח זו, קיבל מתיאש הוניאדי מן האפיפיור 40,000 מטבעות זהב, סכום משמעותי שיספיק לצבא גדול. בהקשר הזה, כרת ולאד ברית עם מתיאש הוניאדי, במטרה להרחיק את העות'מאנים מוולאכיה (ולאכיה נחשבה לחלק מהאימפריה העות'מאנית בעיני ההסולטאן מהמט השני).

מאוחר יותר באותה שנה, שלח הסולטאן שליחים לולאד כדי לדחוק בו לשלם ג'יזיה מתעכב של 10,000 דוקטים לכוחות העות'מאנים. ולאד, כמו רוב קודמיו ויורשיו, שם לו כמטרה עיקרית לשמור על ולאכיה עצמאית ככל האפשר ולכן סירב לשלם את הסכום בטענה שתשלום כזה יעיד על קבלה רשמית של ולאכיה אל תוך האימפריה העות'מאנית. ולאד הורה על מותם של השליחים העות'מאנים בטענה כי סירבו להוריד בפניו את "הכובעים" שלהם, ובין הסיפורים על אכזריותו של ולאד המשפד מסופר רבות על הריגתם של השליחים העות'מאנים באמצעות מסמור הטורבן לראשם.

בינתיים, קיבל הסולטאן דיווחים שחשפו את השליטה של ​​ולאד בדנובה. הוא שלח את הביי של ניקופוליס, חמזה פאשה, במטרה לעשות שלום, אך במידת הצורך, לחסל את ולאד השלישי[38].

ולאד תיכנן להציב מארב. חמזה פאשה, הביא עמו 10,000 פרשים ובעודו חוצה דרך מעבר צר מצפון לג'יורג'יו, ולאד תקף במפתיע, והעות'מאנים היו מוקפים והובסו. התוכניות של העות'מאנים נבלמו וכמעט כולם נתפסו ושופדו, חמזה פאשה שופד על המוקד הגבוה ביותר כדי להעיד על דרגתו.

בחורף של 1462, חצה ולאד את הדנובה והרס את בולגריה כולה באזור בין סרביה לבין הים השחור. הוא התחזה לסיפאהי טורקי, חדר למחנות העות'מאנים והשמיד אותם. במכתב להוניאדי מ-2 בפברואר, הוא כתב:

Cquote2.svg

הרגתי איכרים, גברים ונשים, זקנים וצעירים, שחיו באובלציטזה ונובוסלו, מהמקום שהדנובה זורמת אל הים ועד רהובה, הנמצא ליד קיליה. הרגנו 23,884 טורקים בלי לספור את מי ששרפנו בבתים או את הטורקים שראשיהם נערפו על ידי החיילים שלנו ... כן, הוד מעלתך, אתה חייב לדעת כי שברתי את השלום עימו (הסולטאן מהמט השני)[39]

Cquote3.svg

בתגובה לכך, גייס הסולטאן מהמט השני צבא של כ-60,000 חיילים סדירים וכ-30,000 שכירים‏[40], ובאביב של שנת 1462 עמד בראשו ונע לוולאכיה. ולאד פיקד על 30,000 - 40,000 חיילים (תלוי במקור), אך לא הצליח למנוע מהעות'מאנים לחצות את הדנובה והם נכנסו לוולאכיה ב-4 ביוני 1462. ולאד אירגן התקפות קטנות ומארבים ללא הרף, מהמתקפות הבולטות הייתה מתקפת הלילה בה נהרגו 15,000 עות'מאנים. ולאד ניצח את מפקדיו הבכירים של מהמט השני, אשר לאחר מכן חצה את הדנובה.

פרט לכמה מקורות טורקים, כל המקורות האחרים המזכירים את מערכתו של הסולטאן ב-1462 מעידים על תבוסתו. מתברר, שהטורקים נסוגו בחיפזון כזה שעד ל-11 ביולי 1462, הסולטאן כבר היה באדירנה. על פי היסטוריון ביזנטי, ראדו היפה, אחיו של ולאד השלישי שמצא חן בעיני הסולטאן, נותר מאחור בטרגובישטה במטרה לאסוף מתנגדים לוולאד שיסייעו לו להשתלט על ולאכיה.

את ניצחונו של ולאד המשפד חגגו ערי סכסון בטרנסילבניה, מדינות איטליה והאפיפיור. גם אנשי גנואה הודו לולאד, שהמערכה שלו הצילה אותם מפני התקפה של כ-300 ספינות שהסולטאן תכנן לשלוח נגדם.

תבוסתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחיו הצעיר של ולאד השלישי, ראדו היפה, וגדודי היניצ'רים שלו קיבלו את המשימה להוביל את האימפריה העות'מאנית לניצחון בכל מחיר מהסולטאן מהמט השני. לאחר שהפשיטות של הסיפאהים נכשלו להכניע את ולאד, הסיפאהים הנותרים נהרגו על ידו בפשיטת לילה בשנת 1462. עם זאת, בעוד המלחמה משתוללת, ראדו וגדוד היניצ'רים האדיר שלו קיבלו הספקה קבועה של אבק שריפה וזהב. לבסוף ראדו וכוחותיו פתחו במצור על טירת פויינארי, המאורה המפורסמת של ולאד השלישי. אחרי הניצחון הקשה ניתן לראדו התואר הביי של ולאכיה מהסולטאן מהמט השני.

תבוסתו של ולאד המשפד בפויינארי נבעה בחלקה מהעובדה שהאצילים הצטרפו לראדו תחת ההבטחה כי הוא ישיב להם את זכויותיהם. ייתכן כי הם גם האמינו שההגנה העות'מאנית עדיפה מאשר ההונגרית. ראדו (באמצעות מרגלים או בוגדים) מצא את המקום שבו כמה ממשפחותיהם של האצילים הסתתרו בזמן המלחמה וסחט אותם להצטרף אליו.

עד ל-8 בספטמבר זכה ולאד לעוד שלושה ניצחונות, אך המלחמה המתמשכת הותירה אותו ללא כסף לשלם לשכירי החרב שלו. ולאד נסע להונגריה במטרה לקבל סיוע מבן בריתו לשעבר, מתיאש הוניאדי. אך במקום לקבל סיוע, הוא מצא את עצמו מושלך לצינוק בעוון בגידה.

השבי בהונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתיאש הוניאדי קיבל תמיכה כספית קבועה מהאפיפיור כדי להילחם בעות'מאנים, אך הוא בזבז את הכסף על מטרות שונות לחלוטין. עתה היו העות'מאנים בגבול ממלכתו והוא היה זקוק למישהו שישמש כשעיר לעזאזל, ולכן בבואו של ולאד לבקש סיוע נגד העות'מאנים, מתיאש עצר אותו באמצעות מסמכים שזייף: מכתב מזויף, על פיו התחייב ולאד אמונים למהמט השני והבטיח לשבות הסכם עם העות'מאנים על ולאכיה. כך יכל לתת הסבר לאפיפיור וגם לתת סיבה לנטוש את המלחמה ולחזור לבירתו.

בשנת 1462 נכלא ולאד לתקופה של כ-12 שנים, עם זאת אורכה המדויק אינו וודאי, אם כי נראה שהייתה מ-1462 ועד 1474. לפי חילופי מכתבים דיפלומטיים מבודה, נראה בבירור כי תקופת הכליאה של ולאד הייתה קצרה יחסית. המדיניות הפרו עות'מאנית של ראדו כוויווד כנראה תרמה לקיצור תקופת השבי של ולאד. יתר על כן, שטפן הגדול, וויווד מולדובה ומקורבו של ולאד, התערב במטרה לשחררו מהשבי מכיוון שהלחץ העות'מאני על השטחים שמצפון לדנובה התגבר. לבסוף ולאד שוחרר מהשבי ואף התחתן עם בת דודתו של מתיאש, אילונה סילגי, ובכך חיזק את הקשר בין שניהם, בנוסף התקדמות האימפריה העות'מאנית היוותה איום משמעותי וולאד נשלח לכבוש מחדש את ולאכיה עם תמיכת הונגריה.

שלטונו השלישי ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחריט עץ המתאר את ולאד המשפד, פורסם בנירנברג בשנת 1488

לאחר מותו הפתאומי של אחיו, ראדו היפה בשנת 1475, הכריז ולאד השלישי על תחילת שלטונו השלישי ב- 26 בנובמבר 1476.
שלטונו השלישי של ולאד נמשך קצת יותר מחודשיים עד שנרצח[41][42].

התאריך המדויק של מותו לא ידוע, ככל הנראה בסוף דצמבר 1476, אך ידוע כי בעשרה בינואר 1477, כבר היה מת. מקום מותו המדויק גם כן אינו ידוע, אך ידוע כי היה לאורך הדרך בין בוקרשט לג'יורג'יו. ראשו של ולאד נלקח לאחר מותו לקונסנטינופול כמזכרת, וגופתו נקברה ללא טקס על ידי יריבו, בסאראב לאיוטה.

נשותיו וצאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוולאד היו שלוש נשים ונולדו לו ארבעה בנים ובת[43]:

  • מקניאז'נה (הנסיכה) באטורי מטרנסילבניה, (לא היו נשואים):
  1. ולאד צפלוש (? - 1500) - ולאד הצעיר היה הטוען הכושל לשלטון של ולאכיה בשנים 1476 ו-1488.
  2. ראדו (? -1482) - ראדו התגורר עם הבישוף של אוראדיה בטרנסילבניה עד שנת 1482 (?), אז חלה. הוא חזר לבודה, שם הוא נפטר בנוכחות אמו[44].
  • מג'סטינה סילאגי ממולדובה:
  1. מיכניה הרע (1510-1460) - וויווד ולאכיה בין השנים 1509-1508
  2. מיכאיל (?-1485)

על פי האגדה המקומית, היא נפטרה במהלך המצור על טירת פויינאר, אשר הייתה מוקפת על ידי הצבא העות'מאני בראשותו של אחיו של ולאד, ראדו ביי והיניצ'רים הוולאכים. קשת, לאחר שראה את הצל של אשתו של ולאד מאחורי חלון, ירה חץ דרך החלון אל מגוריו העיקריים של ולאד, שהכיל הודעה המזהירה אותו שהצבא של ראדו מתקרב‏[45]. לאחר שקראה את ההודעה, אשתו של ולאד השליכה את עצמה מן הטירה אל יובל נהר הארג'ש הזורם מתחת לטירה, בעודה אומרת שהיא מעדיפה להירקב להיאכל על ידי הדגים של הארג'ש מאשר להיות מובלת לשבי על ידי העות'מאנים. הנהר נקרא על שמה, ראול דואמני ("Râul Doamnei" - "נהר הגברת", או "נהר הנסיכה").

  • מאילונה סילאגי:
  1. זלסקה (?-1510)

צאצאי בני ולאד המשפד, ולאד צפלוש ומיכניה הרע, הם אבותיה של אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת[46]. בשנת 1893 הצטרפה מרי מטק, מצאצאי ולאד המשפד למשפחת המלוכה הבריטית בעת נישואיה לנסיך ג'ורג', דוכס יורק, שהוכתר בתור המלך ג'ורג' החמישי ב-1910. בחודש אוקטובר 2011, הנסיך צ'ארלס הצהיר בפומבי כי אילן היוחסין מוכיח כי הוא קרוב משפחה רחוק של ולאד המשפד. הטענה באה בליווי להתחייבותו שיעזור לשמר את האזורים המיוערים של טרנסילבניה[47].

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולאד המשפד כפונטיוס פילטוס שופט את ישו מנצרת. הגלריה הלאומית של סלובניה, לובליאנה, 1463.

מוניטין אכזריותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בחייו, התפרסם ולאד השלישי כרודן אכזר, הוא הוצג בציורים שנעשו במהלך ימי חייו כמחזיק בתפקידם של שליטים או תליינים אכזריים כמו פונטיוס פילאטוס, המורה על עינוייו והוצאתו להורג של ישו. לאחר מותו של ולאד, מעשיו האכזריים פורסמו בעלונים פופולריים בגרמניה, והודפסו מ-1480 ועד 1560 ובמידה פחותה גם ברוסיה הצארית.

ההערכות על מספר קורבנותיו נע בין 40,000 ל-100,000, וניתן להשוואה למספר המצטבר של ההוצאות להורג במשך ארבע מאות שנים של ציד המכשפות באירופה[48]. לפי הסיפורים הגרמנים מספר הקורבנות שהרג היה לפחות 80,000. בנוסף ל-80,000 הקורבנות המוזכרים הוא גם שרף כפרים שלמים ומבצרים עד היסוד[49].

"שיפוד" (תקיעת ישבנו של אדם קשור על מוט מחודד והשארת האדם שם עד שמשקלו יגרום לחדירת המוט לגופו ולמותו בייסורים) הייתה צורת העינוי וההוצאה להורג המועדפת עליו. ולאד לעתים קרובות היה מסדר את הקרובנות בתבניות גאומטריות שונות. דפוס הפעולה הנפוץ ביותר היה טבעת של מעגלים קונצנטריים בפאתי העיר אשר היווה היעד שלו. גובה החנית העיד על דרגת הקורבן. הגופות הושארו לעתים קרובות במשך חודשים. מספר עלונים גרמניים מסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 מציגים את ולאד סועד ביער של יתדות עם קורבנותיו מחוץ לבראשוב, בעוד תליין סמוך חותך קורבנות אחרים. פורסם כי בשנת 1462 הסולטאן מהמט השני, כובש קונסטנטינופול, אדם המוכר בשל טקטיקות הלוחמה הפסיכולוגית שלו, חזר לקונסטנטינופול למראה 20,000 הגופות המשופדות מחוץ לעיר הבירה של ולאד, טרגובישטה[50].

המוניטין של ולאד על אכזריותו קודם באופן פעיל על ידי מתיאש הוניאדי, שרצה להכתים את המוניטין שלו מסיבות פוליטיות: כהסבר מדוע הוא לא עזר לולאד להילחם בעות'מאנים בשנת 1462, מטרה לשמה קיבל כסף מרוב המדינות הקתוליות באירופה.

בזיכרונות המיוחסים ליניצ'ר ממוצא סרבי, קונסטנטין מיכאילוביץ[51] (1435), סופר על חששות העות'מאנים מפני וולאד המשפד, על שיטות ההרג שיישם במאבקו בהם והתרברבותו על כך בפני מלך הונגריה. מיכאילוביץ' הזכיר גם את פחדי העות'מאנים מפני התקפות הלילה של ולאד. בספר הנ"ל מצוין גם "יער המשופדים" המפורסם, שסידר השליט הוולאכי לאורך הדרכים ב קרבת טרגובישטה ושמנה אלפי חיילים עות'תמאנים משופדים. עם זאת, מחבר הזכרונות לא ראה זאת במו עיניו והתסמך על עדויות אחרים.

רוב העינויים שננקטו על ידי ולאד בסיפורים שונים היו למעשה עונשים רגילים בזמנו, ויכלו להיות מוצדקים מבחינה מוסרית או מבחינה תועלתנית ובמקרים מסוימים משתי הבחינות. ניתן לומר שאם ולאד באמת היה רודן צמא דם ואכזר, מלך הונגריה לא היה מחתן אותו עם קרובת המשפחה שלו, ולא היה מסייע לו להשתלט על ולאכיה.

מקורות גרמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור גרמני משנת 1499 המציג את ולאד סועד בין הגופות המשופדות של קורבנותיו

הסיפורים הגרמנים נפוצו לראשונה בכתבי יד בסוף המאה ה-15, כתב היד הראשון נכתב ככל הנראה לפני מעצרו של ולאד, בשנת 1462. הטקסט הודפס מאוחר יותר בגרמניה והייתה לו השפעה גדולה על הציבור הרחב, והוא הפך לרב מכר של זמנו עם מהדורות רבות להם הוסיפו או שינו את הטקסט המקורי.

בנוסף לכתבי היד ולעלונים, את הגרסה הגרמנית של הסיפורים ניתן למצוא בשיר של מיכאל בהיים. השיר נקרא "סיפורו של מטורף בשם דרקולה מוולאכיה" (מגרמנית). השיר נכתב ובוצע בחצרו של פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בחורף של שנת 1463[52].

עד היום נמצאו ארבעה כתבי יד ו-13 עלונים, בנוסף לשיר של מיכאל בהיים. כתבי היד ששרדו מתוארכים מהרבעון האחרון של המאה ה-15 ועד לשנת 1500, את העלונים שמצאו מתארכים משנת 1488 ועד לשנים 1568-1559. שמונה מתוך העלונים הם אינקונבולות, שהודפסו לפני שנת 1501. הסיפורים הגרמנים על ולאד המשפד כוללים 46 פרקים קצרים, אף על פי שבאף אחד מכתבי היד והעלונים מופיעים כל 46 הפרקים.

כולם מתחילים בסיפור על המצביא ההונגרי, יאנוש הוניאדי, לאחר שהרג את אביו של ולאד, וממשיכים בסיפור של ולאד ואחיו שהתכחשו לדתם הישנה ונשבעו להגן על האמונה הנוצרית. לאחר מכן, הסדר והכותרות של הסיפורים משתנה בהתאם למהדורת כתב היד או העלון.

מקורות רוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרסה הרוסית או הסלאבית של הסיפורים על ולאד המשפד נקראת "Skazanie o Drakule voevode" (אגדת אדון המלחמה דרקולה) ונכתבה ככל הנראה בין השנים 1486-1481. עותקים נעשו מהמאה ה-15 ועד למאה ה-18, מהם 22 שרדו בארכיבים רוסים[53]. הסיפורים על ולאד המשפד הם ללא סדר כרונולוגי ואינם עקביים, אלא בעיקר אוסף של אנקדוטות בעלי ערך ספרותי והיסטורי.

ישנם 19 אנקדוטות בסיפורי ולאד המשפד והן ארוכות ומפורטות יותר מהסיפורים הגרמנים. ניתן לחלק את האנקדוטות לשני חלקים: 13 הפרקים הראשונים הם ללא סדר כרונולוגי וקרובים יותר למסורת המקורית, הפולקלוריסטית, על ולאד המשפד. שישה הפרקים האחרונים נכתבו על ידי חוקר שאסף אותם, והם בעלי סדר כרונולוגי בולט ומובנה. הסיפורים מתחילים עם הקדמה קצרה והאנקדוטה על מסמור הטורבנים של השליחים העות'מאנים לראשם, והם מסתיימים במותו של ולאד ובמידע על משפחתו.

מתוך 19 האנקדוטות, לעשר מהן יש דמיון לסיפורים הגרמנים, אך למרות הדמיון בין הסיפורים, יש הבחנה ברורה ביחס כלפיו: הסיפורים הרוסים נוטים להציג אותו באור חיובי יותר, והוא מתואר כשליט גדול ואמיץ, ואת מעשיו נוטים להצדיק כפעולות של שליט חזק. מתוך 19 האנקדוטות, רק בארבע מהן מתוארת אלימות מוגזמת. כמה אלמנטים של האנקדוטות נוספו מאוחר יותר לסיפורים על איוואן האיום של רוסיה[54].

סעודות המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שלטונו בוולאכיה הוא ערך סעודה בה השתתפו הבויארים ובני משפחותיהם לחגוג את חג הפסחא. ולאד היה מודע היטב לכך שרבים מהאצילים לקחו חלק בקנוניה שהובילה לרצח של אביו ולקבורתו בחיים של אחיו הבכור, מירצ'ה. במהלך הסעודה שאל ולאד את האצילים כמה נסיכים שלטו בתקופת חייהם, כל האצילים הנוכחים האריכו ימים מעבר למספר רב של שליטים. אחד ענה כי לפחות 30 נסיכים החזיקו בשלטון במהלך חייו. ואף אחד מהם לא ראה פחות משבעה שליטים בימי חייו. ולאד מיד עצר את כל האצילים, הבויארים המבוגרים ובני משפחותיהם שופדו במקום. את האצילים הצעירים ובני משפחותיהם הצעיד צפונה לטרגובישטה אל חורבות הטירה פויינארי בהרים מעל נהר ארג'ש. ולאד היה נחוש לשקם את המבצר העתיק ולהפוך אותו למעוז שלו ולמקלטו. הבויארים ובני משפחותיהם שועבדו ונאלצו לעבוד במשך חודשים, במטרה לבנות מחדש את הטירה הישנה מחומרים מחורבה אחרת בקרבת מקום. לפי הסיפורים, הם עמלו עד שהבגדים "נפלו מגופותיהם" ואז המישכו לעבוד עירומים, מעטים מהם שרדו. כדי לעלות לשלטון נזקק ולאד לממון רב, ממון שלווה ממלווים בריבית באיסטנבול ובהם יהודים, יוונים וארמנים. "סעודה" נוספת ערך לנושיו. את הסעודות הוא אירגן בטירה בה התגורר בעיירה בראן (בקמץ). העיירה נמצאת כ-20 קילומטר דרום מערב מהעיר בראשוב.

יעדי תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טירת פויינאר

טירת בראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנקודת התיירות המוצגת לטיירים בתור "טירת דרקולה", יש למעשה קשר דל לולאד המשפד (ולא בטוח שאפילו עבר שם). הטירה התפרסמה בעיקר בזכות הרומן של בראם סטוקר, הרוזן דרקולה.

טירת פויינאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

למעשה טירת פויינאר שימשה כמבצר המרכזי של ולאד המשפד, הטירה, שנמצאת גבוה בהרים בגבול עם טרנסילבניה, הייתה מקור גאוותו – כך היה מבודד, גבוה, וחזק בשל מיקומו האסטרטגי המעולה. ולאד שיפץ ושיפר את המבצר, אשר הפך לטירתו המרכזית. אמנם בירתו הייתה בטרגובישטה, אך פויינאר, ככל הנראה, היה מבצרו האהוב ביותר, גאוות לבו והוכחת גאוניותו הצבאית והארכיטקטית. כדי להגיע לטירה (שרובה נהרס) מבקרים צריכים לטפס במעלה 1,480 מדרגות.

טירת אמברס[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן עכשווי של ולאד השלישי, שנתגלה מחדש על ידי היסטוריונים רומנים בשלהי המאה ה-19, הוצג לראווה בגלריית הזוועות בטירת אמברס באינסברוק. הדיוקן המקורי אבד, אך עותק גדול יותר, שצוייר בעילום שם במחצית הראשונה של המאה ה-16, תלוי כעת באותה הגלריה.

דרקולה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלה לוגוסי בתפקידו המפורסם כדרקולה, בסרט דרקולה מ-1931

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשר של השם "דרקולה" עם ערפדים נעשה על ידי בראם סטוקר, המחבר של הרומן "דרקולה", שכנראה בחר בשם של הדמות שלו, "הרוזן דרקולה", לאחר עיון בספרו של ויליאם וילקינסון [55]. ייתכן כי סטוקר שמע גם על ולאד מידידו, הפרופסור ההונגרי ארמין ומברי, מבודפשט. העובדה כי דמותו של ד"ר אברהם ואן הלסינג מציינת ברומן, כי מקור הידע שלו על הרוזן דרקולה הוא ידידו ארמיניוס, תומכת בהשערה זו.

עוד רומן פופולרי אשר מציין את ולאד המשפד הוא "ההיסטוריונית" מאת אליזבת קוסטובה, אשר מספר סיפור ריאליסטי והיסטורי של ההיסטוריונים המחפשים את קברו של ולאד המת כביכול, ברומן, ולאד המשפד הוא לא רק רודן אכזר אלא גם ערפד שאת מקום הימצאו מנסים לגלות לפני שיקרה משהו רע. מעבר להיותו מותחן, הוא גם נותן ביוגרפיה מדויקת של ולאד השלישי.

בנוסף התפרסמה סדרת הקומיקס "הקבר של דרקולה" (1979-1972) של מארוול קומיקס.

בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיבודי קולנוע רבים של הרומן של סטוקר ושל יצירות מקוריות אחרות הנובעות ממנו, שילבו את ההיסטוריה של ולאד המשפד ואת עברו הבדיוני של הרוזן דרקולה, והציגו אותם כאותו האדם. אלה כוללים עשרות סרטים, ביניהם: הסרט "דרקולה" (1931) הנחשב לקלאסיקת אימה, בבימויו של טוד בראונינג ובכיכובו של בלה לוגוסי, "דרקולה" (1973) בכיכובו של ג'ק פאלאנס, והסרט דרקולה (1992) בבימויו של פרנסיס פורד קופולה ובכיכובו של גארי אולדמן.

בסרט הטלוויזיוני "נסיך האופל: הסיפור האמיתי של דרקולה", שיצא בשנת 2000, מסופר סיפור חייו של ולאד המשפד באופן מדויק לרוב, אך סופו בדוי, ובו קם ולאד לתחייה בתור בן אלמוות עם כוחות על-טבעיים, ובכך הופך לדמות הערפד האגדי. את ואלד מגלם בסרט השחקן הגרמני רודולף מרטין.

ולאד והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית דרכו נעזר ולאד ביהודים, אך בהמשך בגד בהם ורצח יהודים רבים. ולאד נעזר בחיילים יהודים לכיבוש טרנסילבניה, אך לאחר מכן הפך את עורו ורדף את היהודים. פגיעתו ביהודי בוקרשט הייתה כה קשה שרק לאחר שנים רבות התאוששה הקהילה.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנת 1977 בעיר ג'ורג'ו הוקם פסל, ובערים פלוישט (1971) וטרגובישטה (1968) פסלי דיוקן לזכרו‏[56].
  • רחובות בערים שונות ברומניה נושאים את שמו, אחד בבוקרשט.
  • ב-1959 הונפק בול עם דיוקנו לזכר 500 שנות תיעוד של העיר בוקרשט
  • ב-1976 הונפק בול נוסף של הדואר הרומני לרגל מלאת 500 שנים למותו.
  • בשנת 1978 הופק סרט אמנותי על דמותו ("ולאד צפש").

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

(בעברית)

(ברומנית)

  • Constantin C.Giurescu & Dinu C.Giurescu, Istoria Românilor volumul II (1352-1606), Bucureşti, 1976, pp. 241-244.

(קונסטנטין ג'ורסקו ודינו ג'ורסקו - תולדות הרומנים - כרך ב 1352-1606, בוקרשט, 1976 ע 241-244)

  • Aurel Decei - Istoria Imperiului Otoman Editura Ştiinţifică şi Enciclopedică, Bucureşti 1978

(אורל דצ'יי - היסטוריה של האימפריה העות'מאנית, ההוצאה המדעית והאנציקלופדית, בוקרשט, 1978)

(באנגלית)

  • Florescu, Radu R. & McNally, Raymond T. (1989). Dracula, prince of many faces: his life and his times. Little, Brown and Company. ISBN 0-316-28655-9.

(פלורסקו ראדו, ומקנלי ריימונד טי - דרקולה, חייו וימיו)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

?Vasile Mărculeţ - Cum a ajuns Vlad Ţepeş cel mai sângeros domnitor

Journal of Dracula Studies nr.9

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Anuarul Institutului de Istorie Cluj-Napoca, no. 35, Institutul de Istorie din Cluj, Editura Academiei, 1996,pp. 29-34.
  2. ^ ק.ג'ורסקו עמ' 144
  3. ^ Şt.Andreescu ע' 17, ציטוט מתעודות שפורסמו על ידי פ.פ. פנאיטסקו, 1938
  4. ^ Dracula: Prince of Many Faces", Florescu and McNally, page 45 (באנגלית)
  5. ^ (1989) Dracula, prince of many faces: his life and his times. Little, Brown and Company. ISBN 0-316-28655-9. 
  6. ^ ש. אנדרייסקו עמ'
  7. ^ לפי עדויות של הכרוניקן הביזנטי דוכס בשלב מסוים במהלך שנת 1442 או שנת 1443 שיחרר הסולטאן מוראט השני את ולאד ואת ראדו מהשבי. אחר כך כנראה ביקש אותם בחזרה בסביבות שנת 1446 והם נשארו כבני ערובה עד 1448. Şt.Andreescu עמ'17-16 ועמ' 19
  8. ^ Dracula: Prince of Many Faces", Florescu and McNally, page 133
  9. ^ Şt.Andreescu עמ'10
  10. ^ Şt.Andreescu עמ'10 הערה 26
  11. ^ הכרוניקה האלמונית "תולדות השושלת העות'מאנית" -תוואריך אל-אי - אות'מאן" - מצוטטת ב- ש. אנדרייסקו עמ' 14
  12. ^ הוניאדי, מובס בקוסובו, נכלא על ידי ברנקוביץ' בסרביה והיה שרוי במצוקה שלא איפשרה לו להתערב אז בוולאכיה. ש. אנדרייסקו עמ' 18
  13. ^ Şt.Andreescu עמ' 20
  14. ^ ש. אנדרייסקו עמ' 20
  15. ^ ש. אנדרייסקו עמ' 21 הערה 12
  16. ^ ק.ג'ורסקו - עמ' 144-145
  17. ^ Şt.Andreescu עמ' 27, על סמך הקרוניקה ההונגרית של יאנוש טורוצי
  18. ^ ק.ג'ורסקו - ?
  19. ^ ק.ג'ורסקו - שם, בניגוד לטענות כי ולדיסלב מת בקרב פנים מול פנים
  20. ^ Şt.Andreescu עמ' 26 - הכרוניקות הגרמניות מדברות על הוצאה להורג של ולדיסלב כמעשה ראשון שלו אחרי עלייתו לשלטון
  21. ^ Şt.Andreescu עמ' 27
  22. ^ Şt.Andreescu ע'30
  23. ^ Şt.Andreescu עמ' 26
  24. ^ St Andreescu עמ' 30-31
  25. ^ Şt.Andreescu ע' 28
  26. ^ א.דצ'יי - עמ' 116
  27. ^ Şt.Andreescu ע'29
  28. ^ Şt.Andreescu ע'29
  29. ^ Şt Andreescu ע' 31
  30. ^ Şt.Andreescu ע'31-32
  31. ^ Şt.Andreescu ע'33
  32. ^ לפי שטפאן אנדרייסקו הצתת פרברי בראשוב והכנסייה התרחשו בפעולת תגמות אחרת באביב 1460, Şt. Andreescu ע'
  33. ^ Şt. Andreescu ע' 34
  34. ^ C.Giurescu ע' 145
  35. ^ Şt.Andreescu ע' 35
  36. ^ C.Giurescu ע' 146
  37. ^ Şt.Andreescu ע' 36
  38. ^ exploringromania.com
  39. ^ DRACULA: between myth and reality. by Adrian Axinte. Stanford University.
  40. ^ הערכות אחרות הן 150,000 חיילים או 250,000 חיילים.
  41. ^ ולאד צפש ‎ (באנגלית)
  42. ^ חייו ומותו של ולאד המשפד(באנגלית)
  43. ^ The British Chronicles, Volume 2 by David Hughes
  44. ^ (1994) In search of Dracula: the history of Dracula and vampires. Houghton Mifflin. ISBN 0-395-65783-0. 
  45. ^ מקנלי ופלורסקו מסבירים כי הקשת היה בין קרובי משפחה של ולאד, ששלח את האזהרה מתוך נאמנות אף על פי שהתאסלם ושירת בשורות ראדו ביי
  46. ^ Pedigree
  47. ^ Prince Charles claims Vlad the Impaler as ancestor, MNSBC.com
  48. ^ Florescu, Radu R. (1999). Essays on Romanian History. The Center for Romanian Studies. ISBN 973-9432-03-4. 
  49. ^ Harmening, Dieter (1983). Der Anfang von Dracula. Zur Geschichte von Geschichten.. Königshausen+Neumann. ISBN 3-88479-144-3. 
  50. ^ Garza, Thomas (2010). The Vampire in Slavic Cultures. United States: Cognella, 145–146. ISBN 9781609274115. 
  51. ^ Konstantin Mihailovic. Memoirs of a janissary, translated by Benjamin Stolz; historical commentary and notes by Svat Soucek. (Michigan Slavic translations no. 3) (Ann Arbor, MI: Published under the auspices of the Joint Committee on Eastern Europe, American Council of Learned Societies, by the Dept. of Slavic Languages and Literatures, University of Michigan, 1975. (in English and Czech)
  52. ^ (2003) Michel Beheim, German Meistergesang, and Dracula. Journal of Dracula Studies, Number 5. 
  53. ^ McNally, Raymond. (1982). "Origins of the Slavic Narratives about the Historical Dracula".
  54. ^ Perrie, Maureen (1987). The image of Ivan the Terrible in Russian folklore. Cambridge University Press. ISBN 0-521-33075-0. 
  55. ^ Account of the Principalities of Wallachia and Moldavia: With Various Political Observations Relating to Them by William Wilkinson
  56. ^ Duncan Light
הקודם:
ולדיסלב השני
שליט ולאכיה
1448
הבא:
ולדיסלב השני
הקודם:
ולדיסלב השני
שליט ולאכיה
1456–1462
הבא:
ראדו היפה
הקודם:
בסאראב הזקן לאיוטה
שליט ולאכיה
1476
הבא:
בסאראב הזקן לאיוטה