טד בנדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טד בנדי

תיאודור רוברט "טד" בנדי (נולד כתיאודור רוברט קוואל; 24 בנובמבר 1946 - 24 בינואר 1989), היה רוצח סדרתי ונקרופיל אמריקאי אשר חטף, אנס ורצח נשים צעירות ברחבי ארצות הברית בין השנים 1974 - 1978. טד בנדי נחשב כאבטיפוס של הרוצח הסדרתי, כינויו היה "רוצח הקמפוסים". לאחר למעלה מעשור של הכחשות הוא הודה ב-30 מקרי רצח, זמן קצר לפני הוצאתו להורג. מספר הרציחות האמיתי נותר לא ידוע, וייתכן שגבוה בהרבה.

בנדי היה נאה, משכיל וכריזמטי, תכונות שהוא ניצל לרכישת האמון של קרבנותיו הצעירות והמושכות. הוא לרוב פנה אליהן במקומות פומביים תוך שזייף פציעה או נכות, או התחזה לדמות סמכותית, לפני שהשתלט עליהן ותקף אותן באזור מבודד יותר. לעתים בנדי שב לבקר למשך כמה שעות[דרושה הבהרה] בזירת הפשע, כשהוא מטפח ומבצע מעשים מיניים בגופות הנרקבות של קרבנותיו, עד שרקבון מלא של הגופות ואכילתן על ידי חיות הפכה זאת לבלתי אפשרי.

בנדי ערף את ראשן של לפחות ארבעה קרבנות ושמר את הראשים הכרותים בדירתו לתקופת זמן כמזכרות. במספר הזדמנויות הוא פרץ לבתי מגורים באישון לילה והיכה באלה קרבנות בזמן שישנו. הביוגרפית אן רול תיארה אותו כ"סוציופת סדיסטי ששאב הנאה מכאבם של בני אדם אחרים ומהשליטה שהייתה לו על קרבנותיו, עד לסף מוות ואף לאחריו".‏[1]

בשנת 1975 ביוטה התנהל המשפט הראשון נגד בנדי, במהלכו הורשע בחטיפה בנסיבות מחמירות ובניסיון תקיפה. במהלך המשפט בנדי נקשר לרשימה ארוכה ומתמשכת של רציחות בלתי מפוענחות בלא פחות משש מדינות. בעוד אישומי רצח עומדים כנגדו בקולורדו, הצליח בנדי לתכנן שתי הימלטויות דרמטיות, במהלכן ביצע לפחות שלוש רציחות נוספות ומספר תקיפות אלימות אחרות בפלורידה, לפני תפיסתו הסופית בשנת 1978. על בנדי נגזרו שלושה עונשי מוות בשני משפטים נפרדים, בגין שלושה מקרי הרצח הידועים בפלורידה.

בנדי הוצא להורג בכיסא חשמלי ב-24 בינואר 1989, בבית הכלא רייפורד בסטארק פלורידה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנדי נולד ב-24 בנובמבר 1946 כתיאודור רוברט קוואל, בורמונט, ארצות הברית. אמו אלינור לואיז קוואל (ידועה רוב חייה בשם "לואיז") הרתה אותו מחוץ לנישואין. זהות אביו לא ידועה. בשנותיו הראשונות חי בנדי עם הורי אמו, סמואל ואלינור קוואל, אשר גידלו אותו בביתם בפילדלפיה כבנם, כדי להימנע מהתדמית השלילית שהתלוותה ללידה מחוץ לנישואין באותה תקופה. למשפחה, לחברים ואף לטד הצעיר נאמר שהורי אמו הם הוריו הביולוגיים, בעוד אמו היא אחותו הגדולה. בסופו של דבר בנדי גילה את האמת לאחר שהוא פגש את סטאפני ברוקס. היא הייתה יפה, עשירה ומוצלחת. טד חווה איתה מערכת יחסים אינטימית ראשונה, אבל סטפני חשבה שהוא לא בוגר מספיק עבורה ונפרדה ממנו. טד לא הצליח להתמודד עם הפרידה. עולמו חרב עליו והוא עזב את בית הספר וחזר למשפחתו בפילדלפיה. בתקופה זו של שפל נפשי החלה לכרסם בו שאלה בדבר שורשיו. הוא הגיע לוורמנוט ושם מצא את תעודת הלידה שלו אשר חשפה בפניו את האמת – שאימו האמיתית הייתה למעשה האישה שכל חייו ראה בה אחות. הגילוי הזה זעזע אותו עמוקות ותחושת הבגידה שחש גברה. רוב החוקרים את חייו של טד מאמינים שזה היה רגע השיא בו החליט לנקום בנשים.

תעודת הלידה הרשמית של בנדי קובעת כי אביו הוא יוצא חיל האוויר האמריקאי לויד מרשל, אולם מאוחר יותר עלתה ההשערה שאביו הוא מלח בשם ג'ק וורת'ינגטון.‏[2] משפחתה של האם העלתה חשדות לפיהן אביו של בנדי היה למעשה אביה האלים והמתעלל של אמו, סמואל קוואל.‏[3]

בשנת 1950 שינתה לואיז את שם משפחתה מקוואל לנלסון, הסירה את השם אלינור משמה הפרטי ועברה עם בנה להתגורר עם קרובי משפחתם בטקומה, וושינגטון. בשנת 1951 לואיז פגשה בג'וני קלפפר בנדי, טבח בית חולים, ובאותה שנה נישאה לו. ג'וני בנדי אימץ באופן רשמי את טד בנדי כבנו וטד אימץ את שם משפחתו. ג'וני ולואיז הביאו יחד ארבעה ילדים לעולם, ולמרות שג'וני בנדי ניסה לצרף את בנו החורג לטיולי מחנאות ופעילויות משפחתיות אחרות, טד נותר מרוחק מאביו החורג.

בילדותו שוטט בנדי בשכונת מגוריו וחיטט במכלי אשפה בחיפוש אחר תמונות של נשים עירומות. כמתבגר הוא חיפש בחנויות ספרים ובספריות ציבוריות אחר מגזינים בנושא בילוש, רומני פשע ותיעוד פשעים אמיתיים, כשהוא מבכר סיפורים שמערבים אלימות מינית, במיוחד כאשר הם מלווים בתמונות של גופות מרוטשות. בהמשך צרך כמויות גדולות של אלכוהול (אותו הגדיר כ"מניע חשוב מאוד") וסרק את השכונה הקהילתית בשעות לילה מאוחרות בחיפוש אחר חלונות פתוחים, דרכם יוכל להשקיף על נשים מתפשטות.

בנדי העיד על עצמו שבגיל ההתבגרות הוא "בחר להיות לבד" מפני שלא הצליח להבין יחסים בין-אישיים.‏[4] למרות שכלפי חוץ ניהל חיים חברתיים בבית הספר, לטענתו לא היה לו חוש טבעי בנוגע לפיתוח חברויות. "לא ידעתי מה גורם לאנשים לרצות לפתח חברויות", אמר, "לא הבנתי מה עומד מאחורי אינטראקציות חברתיות".‏[5] עם זאת, חבריו ללימודים של בנדי תיארו אותו כ"מוכר ואהוד מאוד".‏[6] במהלך התיכון נעצר לפחות פעמיים בחשד לפריצה וגניבת מכוניות. כשהגיע לגיל 18, פרטי המעצרים נמחקו מרישומיו, כנהוג במדינת וושינגטון.

חייו הבוגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טד בנדי, 1965

בשנת 1965, סיים בנדי את לימודיו בתיכון והחל ללמוד באוניברסיטת פיוג'ט סאונד. כעבור שנה עבר ללמוד באוניברסיטת וושינגטון (UW), שם למד סינית. בשנת 1967 ניהל בנדי מערכת יחסים עם סטודנטית מהאוניברסיטה, ששמה ככל הנראה סטפני ברוקס.‏[10] היא סיימה את מערכת היחסים לאחר תום לימודיה בשנת 1968 ושבה למשפחתה בקליפורניה. ברוקס תיארה את בנדי כלא בוגר וחסר שאיפות. שבור מהדחייה, בנדי נשר מלימודיו באוניברסיטה ונסע לטייל במזרח ארצות הברית, שם ביקר קרובי משפחה בארקנסו ובפילדלפיה, ולקח מספר קורסים אקדמיים באוניברסיטת טמפל. יש הסוברים שבתקופה זו ניגש למשרד הפנים בברלינגטון שבורמונט ואישש את חשדותיו לגבי זהות הוריו האמיתיים.‏[11][12]

בשנת 1968 חזר בנדי לוושינגטון ונרשם מחדש לאוניברסיטה, הפעם בחוג לפסיכולוגיה. בנדי סיים את לימודיו בהצטיינות וזכה לתשבחות רבות מהמרצים. בשנת 1969 הכיר בנדי את אליזבת קלופפר,‏[13] גרושה מיוטה שעבדה כמזכירה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון. מערכת היחסים הסוערת ביניהם נמשכה זמן רב, אף לאחר מאסרו הראשון ביוטה בשנת 1976.

בשנת 1972 סיים בנדי את התואר הראשון בפסיכולוגיה. בשנת 1973 החל ללמוד בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת פיוג'ט סאונד. באותה שנה חזר להיות בקשר עם בת זוגו לשעבר, סטפני ברוקס, שהתפעלה מהפיכתו לאדם רציני, מסור מקצועית ובעל השפעה בחוגים הפוליטיים. בנדי המשיך לנהל מערכת יחסים עם קלופפר במקביל, כאשר אף אחת מהנשים אינה מודעת לקיומה של האחרת. ברוקס טסה מספר פעמים לסיאטל כדי לבלות עם בנדי והם אף שקלו להינשא. עם זאת, בינואר 1974 בנדי הפסיק לפתע להתקשר אליה וסירב להשיב למכתבים ששלחה לו. כחודש לאחר מכן, ברוקס הצליחה להשיגו באמצעות הטלפון ודרשה לדעת מדוע סיים באופן חד-צדדי את מערכת היחסים איתה ללא הסבר. בקול רגוע וחדגוני ענה לה בנדי: "סטפני, אין לי מושג למה את מתכוונת", וניתק את השיחה. ברוקס מעולם לא שמעה ממנו שוב.‏[14] מאוחר יותר בנדי הסביר: "רק רציתי להוכיח לעצמי שהייתי יכול להינשא לה".‏[15]

בראשית שנת 1974 בנדי החל להחמיץ קורסים במסגרת התואר, ועד לאפריל אותה שנה נטש לגמרי את לימודיו. בערך באותה תקופה, נשים צעירות החלו להיעלם בצפון-מערב ארצות הברית.

סדרה ראשונה של רציחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

וושינגטון, אורגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין תמימות דעים לגבי המקום והזמן שבו החל בנדי לרצוח נשים. בנדי סיפר סיפורים שונים לאנשים שונים, וסירב להסגיר פרטים לגבי פשעיו המוקדמים, למרות שבימים שקדמו להוצאתו להורג הודה בפירוט רב בביצוע עשרות רציחותיו המאוחרות. בנדי סיפר לעורכת הדין פולי נלסון שהתנסה לראשונה בחטיפה בשנת 1969, אולם לא הרג אף אדם לפני שנת 1972.‏[16] הוא סיפר לפסיכיאטר כי רצח שתי נשים באטלנטיק סיטי בניו ג'רזי בשנת 1969 כאשר ביקר את משפחתו בפילדלפיה.‏[17] במהלך חקירה מול הבלש רוברט די קפפל, הזכיר בנדי מקרה רצח משנת 1972‏[18] ומקרה רצח נוסף בשנת 1973 שעירב טרמפיסטית בוושינגטון, אך סירב לפרט.‏[19] מומחים מעריכים שבנדי החל לרצוח כבר בגיל ההתבגרות.‏[20][21] ראיות נסיבתיות מעידות שבנדי חטף ורצח ילדה בת 8 מטקומה בשנת 1961 כאשר היה בן 14 בלבד, האשמות אותן הכחיש באופן עקבי.‏[18]

הרצח המוקדם ביותר אותו ביצע בנדי בוודאות היה בשנת 1974, כשהיה בן 27. עד אז שלט באופן מוחלט, לפי הודאתו, ביכולות הנדרשות לביצוע רצח מבלי להיתפס. בנדי ידע - בעידן שלפני בדיקות ה-DNA - כיצד להימנע מלהותיר אחריו ראיות מרשיעות בזירת הפשע.

זמן קצר לאחר חצות ב-4 בינואר 1974, בנדי נכנס לחדר השינה במרתף ביתה של ג'וני לנז (שם בדוי) בת ה-18, רקדנית וסטודנטית באוניברסיטת וושינגטון. הוא הלם בה עם מוט ברזל שתלש ממסגרת מיטתה ותקף אותה מינית עם מרחב (ספקולום), כשהוא גורם לה לפציעות פנימיות קשות. היא נותרה חסרת הכרה במשך עשרה ימים, אולם שרדה את התקיפה עם נזק מוחי קבוע. חודש לאחר מכן, בנדי פרץ בשעת לילה מאוחרת לחדרה של לינדה אן הילי, סטודנטית מאוניברסיטת וושינגטון, ששימשה כקריינית מזג האוויר לגולשי שלג ברדיו סיאטל. בנדי הלם בה באמצעות חפץ קהה עד שאיבדה את הכרתה, הלביש אותה במכנסי ג'ינס, חולצה לבנה ונעליים, ונשא אותה החוצה.

סטודנטיות המשיכו להיעלם בקצב של כאחת לחודש. במרץ, דונה גייל מנסון, סטודנטית בת 19 באולימפיה, 97 ק"מ דרומית-מערבית לסיאטל, עזבה את המעונות בדרכה להופעת ג'אז בקמפוס, אולם מעולם לא הגיעה ליעדה. באפריל, סוזן אליין רנקורט נעלמה בתום פגישה בערב עם המנחה שלה בקמפוס בוושינגטון, 180 ק"מ דרומית-מזרחית לסיאטל. שתי סטודנטיות מוושינגטון דיווחו מאוחר יותר - אחת בליל היעלמותה של רנקורט, האחרת שלושה לילות לפני כן - על מפגשים עם גבר חבוש במתלה זרוע, שביקש עזרה בנשיאת ערימת ספרים לחיפושית הפולקסווגן שלו, בצבע חום בהיר.

ב-6 במאי 1974, רוברטה קת'לין פארקס יצאה ממעונות אוניברסיטת אורגון, 420 ק"מ דרומית לסיאטל, למפגש עם חבריה בבניין אגודת הסטודנטים. היא מעולם לא הגיעה. דאגה גוברת התפשטה בקרב בלשים ממשטרת סיאטל. לא נמצאו ראיות פיזיות משמעותיות ולנשים הנעדרות היה מעט מאוד מן המשותף, פרט להיותן סטודנטיות לבנות ארוכות שיער עם שביל באמצע, צעירות ומושכות.

ב-1 ביוני 1974, ברנדה קרול בול בת ה-22 נעלמה בוושינגטון. היא נראתה לאחרונה כשהיא משוחחת במגרש חניה עם אדם בעל שיער חום החבוש במתלה זרוע. בשעות המוקדמות של ה-11 ביוני 1974, סטודנטית אוניברסיטת וושינגטון, ג'ורג'ין הוקינס, נעלמה בזמן שהלכה לאורך הסמטה המוארת בסמוך לדירת בן זוגה. בבוקר שלמחרת, שלושה בלשי מחלקת הרצח של משטרת סיאטל וקרימינולוג סרקו את הסמטה כולה כשהם זוחלים על ידיהם וברכיהם. הם לא מצאו דבר. לאחר שדבר היעלמותה של הוקינס פורסם, עלו עדויות שדיווחו על אדם בעל קביים וגבס על רגלו שפסע בסמטה אותו לילה, כשהוא מתאמץ לשאת מזוודה. אישה אחת טענה שהאיש ביקש את עזרתה לסחוב את המזוודה לרכבו, חיפושית פולקסווגן בצבע חום בהיר.

במהלך תקופה זו, בנדי עבד בשירותי החירום של המחלקה המדינית של וושינגטון באולימפיה - סוכנות ממשלתית שהייתה מעורבת בחיפושים אחר הנשים הנעדרות. שם הוא פגש והחל לצאת עם קרול אן בון, אם גרושה לשניים, אשר שש שנים מאוחר יותר תמלא תפקיד חשוב בתקופה האחרונה של חייו.

מכונית החיפושית פולקסווגן של בנדי

דיווחים על שש הנשים הנעדרות והתקיפה האכזרית של לנז פורסמו באופן קבוע בעיתונות ובטלוויזיה ברחבי וושינגטון ואורגון. פחד רב התפשט בציבור, וחלה ירידה חדה במספר הנשים הצעירות שניסו לתפוס טרמפים. על גורמי אכיפת החוק הופעל לחץ רב לפענוח הפשעים, אולם היעדר ראיות ממשיות הקשה עליהם מאוד. המשטרה לא יכולה הייתה לספק לכתבים את המידע המועט שהיה בידה, מחשש לפגיעה בחקירה. בתוך כך, כל דמיון נוסף בין הקרבנות נרשם: ההיעלמויות כולן התבצעו בלילה, לרוב ליד אתר בנייה פעיל, בתוך תקופת בחינות האמצע או הסוף; כל הקרבנות לבשו מכנסי בד או ג'ינס כחולים; ברוב זירות הפשע היו עדויות על גבר שחבוש במנשא זרוע או קביים, ונוהג במכונית מסוג חיפושית פולקסווגן בצבע חום בהיר.

תעלומת שרשרת הרציחות בצפון-מערב הפסיפיק הגיעה לשיאה ב-14 ביולי 1974, עם חטיפתן לאור יום של שתי נשים מחוף הומה באיסקווה, וושינגטון, 32 ק"מ מזרחית לסיאטל. חמש עדות תיארו צעיר נאה לבוש בגדי טניס לבנים, בעל מבטא קל, קנדי או בריטי, כשזרועו השמאלית חבושה במנשא זרוע. הצעיר הציג את עצמו כ"טד" וביקש את עזרתן לפרוק מפרשית מחיפושית הפולקסווגן החומה בהירה שלו. ארבע מהן סרבו; אחת התלוותה אליו עד לרכב, ראתה שאין שם אף מפרשית ונמלטה. שלושה עדים נוספים ראו אותו ניגש לג'ניס אן אוט בת ה-23, קצינת מבחן בבית משפט לנוער, כשהוא שוטח בפניה את סיפור המפרשית. העדים ראו אותה עוזבת את החוף בחברתו. ארבע שעות לאחר מכן, דניס נסלאנד בת ה-18, סטודנטית למדעי המחשב, עזבה פיקניק כדי להתפנות ומעולם לא חזרה. בנדי יספר מאוחר יותר שאוט הייתה עדיין בחיים כשחזר עם נסלאנד ונאלצה לצפות ברציחתה של האחרת.

בלשי משטרת קינג קאונטי הפיצו מודעות ברחבי סיאטל עם תיאורו המפורט של החשוד ופרטי רכבו. תרשים פנים משוער הודפס בעיתונים האזוריים והופץ בתחנות הטלוויזיה המקומיות. אליזבת קלופפר, אן רול, עובדת שירותי החירום של המחלקה המדינית של וושינגטון ופרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת וושינגטון - כולם זיהו את הפרופיל, התרשים והמכונית, ודיווחו על טד בנדי כחשוד אפשרי. עם זאת המשטרה, שקיבלה עד 200 פניות ביום בעניין הרציחות, חשבה בהתחלה כי לא סביר שסטודנט מסודר למשפטים ללא רישום פלילי בחייו הבוגרים יכול להיות המבצע.

חודשיים לאחר מכן, ב-6 בספטמבר 1974, שני ציידי שכווים נתקלו בשרידי גופותיהן של אוט ונסלאנד בסמוך לשביל גישה באיסקווה, וושינגטון. עצם ירך נוספת ומספר חוליות עמוד שדרה נמצאו אף הן באתר, וזוהו מאוחר יותר על ידי בנדי כשייכות לג'ורג'ין הוקינס. שישה חודשים לאחר מכן השלדים והלסתות התחתונות של הילי, רנקורט, פרקס ובול נמצאו בהר טיילור (היכן שבנדי נהג לטייל לעתים קרובות), סמוך לאיסקווה. על כולם נמצאו סימני פגיעה נרחבים שנגרמו על ידי מהלומות חפץ קהה.

איידהו, יוטה, קולורדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1974 בנדי התקבל שנית ללימודי משפטים, הפעם באוניברסיטת יוטה. בנדי עבר לסולט לייק סיטי, כשהוא משאיר את קלופפר בסיאטל. במהלך הקשר הזוגי הקרוב עם קלופפר, הוא יצא עם לפחות 12 נשים אחרות.‏[22] במהלך השנה בה התגורר ביוטה, הוא הוטבל לכנסייה המקומית. עם זאת, בנדי לא היה משתתף פעיל בכנסייה והתעלם ממרבית איסוריה.‏[23]

שרשרת רציחות חדשה החלה חודש לאחר מכן, עם שני מקרי רצח שלא פוענחו עד שבנדי התוודה לגביהם זמן קצר טרם הוצאתו להורג. ב-2 בספטמבר 1974 בנדי אנס וחנק טרמפיסטית לא מזוהה באיידהו. ב-2 באוקטובר 1974, הוא תפס את ננסי ווילקוקס בת ה-16 בפרבר של סולט לייק סיטי, וגרר אותה לתוך אזור מיוער. לפי עדותו של בנדי, כוונתו הייתה לאנוס אותה ולשחררה, מתוך ניסיון לרכך את דחפיו הפתולוגיים. עם זאת, הוא חנק אותה למוות - בטעות, לטענתו - בזמן שניסה להשקיט אותה.

ב-18 באוקטובר 1974 מליסה סמית, בתו בת ה-17 של מפקד תחנת משטרה ביוטה, נעלמה לאחר שיצאה מפיצריה; גופתה העירומה נמצאה באזור הררי סמוך תשעה ימים מאוחר יותר. בדיקה פתולוגית של גופתה הצביעה על כך שייתכן והנערה נשארה בחיים עד לשבעה ימים לאחר היעלמותה. ב-31 באוקטובר 1974, לורה איים, גם היא בת 17, נעלמה לאחר שיצאה מבית קפה ביוטה מעט לאחר חצות. גופתה העירומה נמצאה על ידי מטיילים בחג ההודיה. שתי הנערות הוכו, נאנסו, בוצעו בהן מעשי סדום והן נחנקו למוות באמצעות גרבוני ניילון. שנים מאוחר יותר, בנדי תיאר את הטקסים שביצע לאחר המוות עם גופותיהן של סמית ואיים. הטקסים כללו בין השאר חפיפת שיערותיהן עם שמפו ואיפורן.

בערב גשום בנובמבר 1974, בנדי ניגש לקרול דרונץ', מרכזנית טלפון בת 18. הוא הציג את עצמו כקצין משטרה בשם רוזלנד מתחנת המשטרה המקומית. בנדי אמר לה שניסו לפרוץ למכוניתה וביקש ממנה להתלוות אליו לתחנה כדי להגיש תלונה. כשדרונץ' ציינה שבנדי נוהג על דרך שאינה מובילה לתחנת המשטרה, הוא מיד סטה לשוליים וניסה לאזוק אותה. במהלך המאבק ביניהם, הוא אזק בשוגג את שני האזיקים על אותו פרק יד, ודרונץ' הצליחה לפתוח את דלת הרכב ולברוח.

מאוחר יותר באותו ערב, דברה (דבי) קנט, תלמידת תיכון בת 17, נעלמה לאחר שעזבה הצגת תיאטרון בבית ספרה כדי לאסוף את אחיה. המורה לדרמה בבית הספר ותלמידה סיפרו למשטרה שאדם זר ביקש מכל אחת מהן לצאת למגרש החנייה כדי לזהות רכב. תלמידה נוספת ראתה מאוחר יותר את אותו אדם צועד מאחורי האודיטוריום, והמורה לדרמה זיהתה אותו שנית זמן קצר לפני תום ההצגה. חוקרים מצאו מאוחר יותר מפתח מחוץ לאודיטוריום, שתאם את האזיקים שהוסרו מפרקי ידיה של קרול דרונץ'.

בנובמבר 1974, לאחר שקראה על היעלמותן של נשים צעירות בערים שסובבות את סולט לייק סיטי, התקשרה אליזבת קלופפר לתחנת המשטרה של קינג קאונטי בשנית. הבלש רנדי הרגשימר ממחלק הפשע חקר אותה לעומק. בשלב זה בנדי בלט באופן משמעותי ברשימת החשודים בפרשיות הרצח, אולם העדים האמינים נכשלו לזהותו במסדר תמונות. בדצמבר 1974 קלופפר התקשרה למשטרת סולט לייק סיטי וחזרה על חשדותיה. שמו של בנדי התווסף לרשימת החשודים גם בתחנת משטרה זו, אולם באותה העת לא היו ראיות מהימנות שקשרו אותו לרציחות ביוטה. בינואר 1975 בנדי שב לסיאטל לאחר בחינות הגמר שלו ובילה שבוע עם קלופפר, שלא גילתה לו כי דיווחה עליו שלוש פעמים למשטרה.

בשנת 1975 בנדי העביר את מרבית פעילותו הפלילית מזרחה לקולורדו, כשהוא ממשיך לגור וללמוד משפטים ביוטה. ב-12 בינואר, אחות בת 23 בשם קרין קמפבל נעלמה בזמן שפסעה במסדרון מואר היטב בין המעלית לחדרה בפונדק בו התגוררה, כ-640 ק"מ דרומית-מזרחית לסולט לייק סיטי. גופתה העירומה נמצאה חודש לאחר מכן בדרך עפר הסמוכה לאותם מגורים. היא נרצחה באמצעות מהלומות חפץ קהה בראשה, אשר הותירו שורת סדקים עמוקים בגולגולתה; גופתה הייתה מלאה בחתכים עמוקים מנשק חד.

ב-15 במרץ 1975, ג'ולי קנינגהם בת ה-26, מדריכת סקי מוייל קולורדו, נעלמה בזמן שפסעה מדירתה לארוחת ערב עם חבר. בנדי סיפר מאוחר יותר לחוקרים מקולורדו שהוא ניגש אליה על קביים וביקש ממנה עזרה בנשיאת ציוד הסקי שלו לרכב. באזור מרוחק כ-140 ק"מ מוייל, הוא היכה בה באלה, אזק אותה, תקף וחנק אותה למוות. שבועות לאחר מכן, נסע בנדי במשך שש שעות מסולט לייק סיטי כדי לפקוד את שארי גופתה.

דניס אוליברסון בת ה-25, נעלמה סמוך לגבול יוטה-קולורדו ב-6 באפריל 1975, בזמן שרכבה על אופניים לבית הוריה; האופניים והסנדלים שלה נמצאו תחת גשר מים בסמוך לפסי רכבת. ב-6 במאי 1975 בנדי פיתה את לינט קולבר בת ה-12 מבית ספרה באיידהו, 260 ק"מ צפונית לסולט לייק סיטי, ולקח אותה לחדרו בבית המלון, שם הוא הטביע אותה ואז תקף אותה מינית.

באמצע מאי 1975, שלושה מחבריו לעבודה במחלקה המדינית של וושינגטון, כולל קרול אן בון, ביקרו אותו בסולט לייק סיטי ולנו במשך שבוע בדירתו. בנדי בילה שבוע בסיאטל עם קלופפר בראשית חודש יוני 1975, והם שקלו להינשא בחג המולד הקרב. שוב, קלופפר לא הזכירה כלל את דיווחיה החוזרים לתחנות המשטרה בקינג קאונטי ובסולט לייק סיטי, ובנדי לא הסגיר את הקשר הרומנטי המתמשך שניהל עם בון ואת הקשר הרומנטי שניהל אותה עת עם סטודנטית למשפטים מיוטה.‏[26]

ב-28 ביוני 1975 סוזן קורטיס נעלמה מקמפוס האוניברסיטה בפרובו, יוטה, 72 ק"מ מסולט לייק סיטי. הרצח של קורטיס היה האחרון שבו הודה בנדי בהקלטות שבוצעו רגעים לפני שהובל לתא ההוצאה להורג. גופותיהן של ווילקוקס, קנט, קנינגהם, קלבר, קורטיס ואוליברסון מעולם לא נמצאו.

במדינת וושינגטון, חוקרים עדיין נאבקו בניתוח שרשרת הרציחות בצפון-מערב הפסיפיק, שנגמרה באותה פתאומיות שבה החלה. במאמץ להחדיר הגיון בכמות העצומה של מידע שהגיע אליהם, הם פנו לאסטרטגיה החדשנית בזמנו של מסד נתונים מרוכז. הם השתמשו במחשב ששימש לחישוב השכר בקינג קאונטי, מכשיר "גדול ופרמיטיבי" ביחס לסטנדרטים של ימינו, אולם הוא היה המחשב היחיד שהיה ברשותם. לאחר שהכניסו למחשב את הרשימות הרבות שאספו - חברים ללימודים ומכרים של כל אחד מהקרבנות, בעלי רכב פולקסווגן בשם "טד", עברייני מין ידועים וכו' - עקבו באמצעות המחשב אחר צירופים אפשריים. מתוך אלפי השמות, 26 הופיעו בארבע רשימות; אחד מהם היה טד בנדי. בנוסף הבלשים ליקטו ידנית רשימה של 100 החשודים ה"סבירים" ביותר, כשבנדי מופיע גם בה. בנדי היה "פשוטו כמשמעו - בראש הערימה" של החשודים, כשהגיעה ההודעה מיוטה על מעצרו.‏[27]

מעצר ומשפט ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנדי נעצר באוגוסט 1975 על ידי קצין משטרה מיוטה, לאחר שנמנע מלעצור בצד הכביש לבדיקת רישיונות שגרתית. חיפוש ברכבו גילה מסיכת סקי, מסיכה נוספת שעשויה מגרבונים, מוט ברזל בעל קצה מחודד, אזיקים, שקיות אשפה, סליל חבל, דוקרן קרח ופריטים נוספים שנחשדו בהתחלה ככלי פריצה. בנדי הסביר ברוגע שמסיכת הסקי נועדה לסקי, שהוא מצא את האזיקים בפח אשפה וכל השאר היו אביזרי בית שכיחים. עם זאת, הבלש ג'רי ת'ומפסון זכר תיאור דומה מאוד של חשוד ורכב מחקירת חטיפתה של דרונץ' בנובמבר 1974, ואת שמו של בנדי משיחת הטלפון עם קלופפר בדצמבר 1974.

בחיפוש בביתו של בנדי, המשטרה מצאה מדריך לאתרי הסקי בקולורדו עם ציון דרך באתר שבו ביצע רצח, ועלון פרסום להצגת בית הספר שבסמוך אליה נחטפה דברה קנט. עם זאת, שום ראייה מרשיעה מספקת לא נמצאה כנגדו. בנדי שוחרר בערבות עצמית. מאוחר יותר, בנדי סיפר שהחוקרים החמיצו בחיפוש בביתו אוסף של צילומי פולארויד של קרבנותיו, אשר החביא בחדר השירות והשמיד לאחר שחרורו.

משטרת סולט לייק סיטי העמידה מעקב של 24 שעות אחר בנדי, ות'ומפסון טס לסיאטל עם שני בלשים נוספים כדי לחקור את קלופפר. היא סיפרה להם ששנה לפני שעבר ליוטה, היא גילתה לעתים חפצים שהיא "לא הצליחה להבין" בביתה ובדירתו של בנדי: סט קביים; תיק מלא פוסטרים של פריז אותם הודה שגנב; סכין קצבים, אותה ארז כשעבר ליוטה; כפפות כירורגיות; סכין אוריינטאלית בנרתיק עץ שהוא שמר בתא הכפפות ושק מלא בבגדי נשים. בנוסף בנדי שמר וו גרירה בתא המטען של רכבה "ליתר ביטחון" (גם בבעלותה הייתה חיפושית פולקסווגן, אותה בנדי שאל לעתים קרובות).

בנדי היה בחוב כספי תמידי לכולם וקלופפר חשדה שאת רוב חפצי הערך שברשותו הוא השיג בגניבה. כשעימתה אותו לגבי טלוויזיה ומערכת סטריאו חדשים, הוא הזהיר אותה: "אם תספרי למישהו אשבור לך את המפרקת".‏[28] היא סיפרה שבנדי היה מודאג מאוד בכל פעם שהיא שקלה לספר את שיערה - שהיה ארוך ומפוצל באמצע, כשיערן של קרבנותיו. לעתים היא התעוררה באמצע הלילה ומצאה אותו תחת מצעי המיטה עם פנס, כשהוא בוחן את גופה. הבלשים מצאו שבנדי לא היה עם קלופפר באף אחד מהלילות שבהם נעלמו הנשים בצפון-מערב הפסיפיק ולא ביום בו אוט ונסלנד נחטפו. זמן קצר לאחר מכן, קלופפר נחקרה על ידי בלשית מחלק הרצח בסיאטל קתי מקצ'סני, וגילתה דרכה על קיומן של סטפני ברוקס ואירוסיה הקצרים לבנדי בשנת 1973.

בספטמבר 1975 מכר בנדי את חיפושית הפולקסווגן שלו. משטרת יוטה החרימה אותה, וטכנאי ה-FBI פירקו וחיפשו בה. הם מצאו שיערות שתאמו דגימות שנלקחו מגופתה של קרין קמפבל. בנוסף הם זיהו שרידי שיער מיקרוסקופיים ו"בלתי מובחנים" שתאמו את דגימות השיער מגופותיהן של מליסה סמית וקרול דרונץ'. רוברט ניל, מומחה המעבדה של ה-FBI, ציין שקיומם של שרידי שיער ברכב אחד שתואמים שלושה קרבנות שמעולם לא נפגשו, הוא "צירוף מקרים נדיר באופן מדהים".‏[29]

ב-2 באוקטובר 1975, הבלשים העמידו את בנדי במסדר זיהוי מול דרונץ', שמיד זיהתה אותו כ"קצין המשטרה רוזלנד". העדים ממקרה חטיפתה של דברה קנט זיהו אותו מיד באותו מסדר זיהוי כאיש הזר ששוטט בסביבת האודיטוריום של בית הספר. נמצאו ראיות חלקיות בלבד שקשרו את בנדי לדברה קנט (שגופתה מעולם לא נמצאה), אולם היה למעלה מהנדרש כדי להאשים אותו בחטיפה בנסיבות מחמירות ובניסיון תקיפה במקרה דרונץ'.

בנדי שוחרר בערבות של 15,000$ ששילמו הוריו, והוא העביר את מרבית זמנו הפנוי בין הליכי המשפט השונים בסיאטל, בביתה של קלופפר. למשטרת סיאטל לא היו ראיות מספיקות על מנת להגיש נגדו כתב אישום בגין הרציחות בצפון-מערב הפסיפיק ולכן הציבה מעקב צמוד אחריו. "כשטד ואני פסענו אל מחוץ לבית", כתבה קלופפר, "כל כך הרבה רכבי משטרה לא מסומנים התניעו בבת אחת, שזה נשמע כמו התחלה של מרוץ מכוניות".‏[30]

בנובמבר 1975 שלושת החוקרים הראשיים של בנדי - ג'רי ת'ומפסון מיוטה, רוברט קפפל מוושינגטון ומייקל פישר מקולורדו - נפגשו והחליפו מידע עם 30 בלשים ותובעים מחמש מדינות, באספן קולורדו. הגורמים הרשמיים סיימו את הפגישה (שנודעה מאוחר יותר כ"פסגת אספן") כשהם משוכנעים שבנדי הוא הרוצח אותו הם חיפשו. עם זאת, הם הסכימו שיש עוד צורך במציאת ראיות משמעותיות לפני שיוכלו לגבש כתב אישום לגבי הרציחות.

בנדי עמד למשפט בפברואר 1976, כשהוא מוותר על זכותו לחבר מושבעים בעצת עורך דינו ג'ון אוקונל, בעקבות הפרסום הרב שהתלווה למקרה. בתום ארבעה ימי משפט, השופט הרשיע את בנדי בעבירות חטיפה ותקיפה, בגינן נגזרו עליו ב-30 ביוני בין שנה ל-15 שנים בכלא. ב-22 באוקטובר 1976 רשויות קולורדו הגישו נגד בנדי כתב אישום בגין רציחתה של קרין קמפבל. לאחר תקופת התנגדות הוא ויתר על ההסגרה ובינואר 1977 הועבר לאספן.

בריחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 ביוני 1977 בנדי הועבר 97 ק"מ מהכלא המחוזי בקולורדו לאספן לשימוע קדם משפט. הוא בחר לייצג את עצמו, ובשל כך פטר אותו השופט מלהיות אזוק בידיו וברגליו במהלך המשפט. במהלך הפסקה במשפט ביקש לבקר בספרייה המשפטית של בית המשפט כדי לבצע מחקר משפטי בעניינו. בזמן שהסתתר מאחורי כוננית ספרים, הוא פתח חלון וקפץ מהקומה השנייה, כשהוא נוקע את קרסולו הימני עם נפילתו. לאחר שפשט שכבה עליונה של בגדים, הוא הסתובב ברחבי וייל בזמן שרשויות הביטחון החלו להציב בגבולות העיר מחסומי דרכים. בנדי תפס טרמפים דרומה והחל לטפס על הר אספן. סמוך לפסגה הוא פרץ לתוך בקתת ציד וגנב מזון, ביגוד ורובה. למחרת הוא עזב את הבקתה והמשיך דרומה לכיוון העיירה הסמוכה, אולם הלך לאיבוד ביער. במשך יומיים הוא שוטט ללא מטרה על ההר, כשהוא מחמיץ שתי דרכים שהובילו במורד ההר אל היעד אותו ביקש.

ב-10 ביוני 1977 בנדי פרץ לתוך קרוואן באגם מרון, לקח מזון ומעיל סקי, והלך חזרה צפונה לכיוון אספן, כשהוא מתחמק ממחסומי הדרכים ומשלחות החיפוש שנשלחו אחריו. שלושה ימים לאחר מכן, בנדי גנב רכב בסמוך לאספן. מקורר, מחוסר שינה ואפוף כאבים מקרסולו הנקוע, נהג בנדי חזרה לתוך אספן. שני שוטרים הבחינו ברכב שנסע בצורה בלתי יציבה, כשהוא סוטה ושב אל הנתיב, ועצרו אותו. בנדי היה אסיר נמלט במשך שישה ימים. ברכב נמצאו מפות של האזור ההררי סביב אספן, בהן השתמשו התובעים על-מנת להצביע על מיקום גופתה של קרין קמפבל (כפרקליט שייצג את עצמו, לבנדי ניתנה זכות העיון בכל המסמכים שקשורים לתביעה נגדו). הימצאות המפות ברכב העידו על כך שבריחתו הייתה מתוכננת מראש.

בשובו לכלא בקולורדו, בנדי תכנן תוכנית בריחה חדשה. הוא השיג להב של מסור מאסיר אחר ולמעלה מ-500$ במזומן, אותם הבריח לכלא באמצעות חברים שביקרו - בעיקר קרול אן בון - במשך תקופה של שישה חודשים. במהלך הערבים, בשעה ששאר האסירים התקלחו, בנדי ניסר חור בגודל 30 סמ"ר בתקרת תאו. לאחר שאיבד כ-16 ק"ג ממשקלו, בנדי הצליח לחמוק דרך החור לתוך החלל שמעליו. בשבועות שלאחר מכן הוא ביצע מספר בריחות תרגול, כשהוא בוחן את המאפיינים השונים של המרחב. מודיע משטרתי סיפר לקציני המשטרה שהוא שמע מישהו נע בתוך התקרה באמצע הלילה, אולם הדיווח לא נחקר.

ב-30 בדצמבר 1977, כשרוב צוות בית הכלא נמצא בחופשת חג המולד והאסירים לתקופות קצרות שוחררו לבלות את תקופת החגים עם משפחותיהם, בנדי ערם ערימה של ספרים ומסמכים על מיטת האסיר שלו תחת שמיכה, כדי לדמות את גופו הישן, ונמלט דרך החור בתקרה. בנדי פרץ דרך התקרה לתוך דירתו של השומר הראשי - שיצא אותו ערב עם אשתו - החליף לבגדי רחוב, ויצא החוצה דרך הדלת הראשית אל החופשי.

לאחר שגנב רכב, בנדי נהג מזרחה, אולם הרכב התקלקל במהרה בהרים. בנדי נתקע באמצע הלילה בעיצומה של סופת שלג. נהג חולף הסיע אותו לתוך וייל, 97 ק"מ מזרחה. משם הוא עלה על אוטובוס לדנבר, שם הוא עלה על טיסה לשיקגו. צוות בית הכלא בקולורדו לא גילה שבנדי נעדר עד לצהרי ה-31 בדצמבר, למעלה מ-17 שעות לאחר בריחתו. עד אז, בנדי כבר היה בשיקגו.

פלורידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משיקגו בנדי נסע ברכבת למישיגן ומשם נהג ברכב גנוב לאטלנטה. באטלנטה עלה על אוטובוס וב-8 בינואר 1978 הגיע לטאלאהאסי, בירת פלורידה. בנדי שכר חדר באכסניה הסמוכה לקמפוס אוניברסיטת פלורידה, תחת השם הבדוי כריס האגן. מאוחר יותר טען בנדי שבהתחלה היה נחוש למצוא תעסוקה חוקית ולהימנע מפעילות פלילית נוספת, כשהוא יודע שקרוב לוודאי יוכל להישאר חופשי ולא מורגש לצמיתות בפלורידה, כל עוד לא ימשוך את תשומת הלב של המשטרה. עם זאת, בנדי נאלץ לוותר על העבודה היחידה אליה הגיש מועמדות, באתר בנייה, לאחר שהתבקש לספק תעודת זהות. בנדי שב להרגליו הקודמים של גניבה מחנויות וגניבת כרטיסי אשראי מארנקי נשים שהונחו בעגלות קנייה.

ב-15 בינואר 1978, כשבוע לאחר הגעתו לטאלאהאסי, בנדי נכנס לבית האחווה "כי אומגה" (ΧΩ) של אוניברסיטת פלורידה. בשעה 2.45 לפנות בוקר הוא חבט במרגרט באומן בת ה-21 באמצעות גזע עץ בזמן שישנה, ואז חנק אותה למוות באמצעות גרבוני ניילון. לאחר מכן פנה לליסה לוי בת ה-20 והיכה אותה עד שאיבדה את הכרתה, נאבק עמה תוך שהוא תולש את אחת מפטמותיה, נושך בחזקה בישבנה ותוקף אותה מינית. בחדר שינה סמוך הוא תקף את קתי קליינר, שבר לה את הלסת ופצע קשות את כתפה; ואז תקף את קרן שנדלר, שסבלה בעקבות תקיפתו מזעזוע מוח, לסת שבורה, אבדן שיניים ואצבע מרוסקת. בלשי טאלאהסי קבעו מאוחר יותר שהתקיפה כולה נמשכה פחות מ-15 דקות, בטווח שמיעה של למעלה מ-30 עדים שלא שמעו דבר.

לאחר שעזב את בית האחווה, בנדי פרץ לתוך בנין דירות ותקף את הסטודנטית שריל תומאס. בנדי פרק את כתפה, ריסק את הלסת שלה וגרם לה לשברים בגולגולת בחמישה מקומות. תומאס נותרה עם חרשות קבועה ובעיות שיווי משקל ששמו קץ לקריירת הריקוד שלה. שוטרים מצאו על מיטתה סימני זרע ושארי שיער שדמו לסוג השיער של בנדי.

ב-8 בפברואר 1978 בנדי נהג בטנדר גנוב 240 ק"מ מזרחה אל ג'קסונוויל. במגרש חנייה הוא ניגש ללזלי פרמנטר בת ה-14, בתו של בלש משטרתי בג'קסונוויל, כשהוא מציג את עצמו כ"ריצ'רד בארטון, מחלקת הכבאים". בנדי נמלט כשאחיה הגדול הגיע. למחרת הוא נסע חזרה מערבה 97 ק"מ ללייק סיטי. אותו בוקר, קימברלי דיאן ליץ' בת ה-12 נשלחה הביתה במהלך שיעור בחטיבת הביניים המקומית, כדי להשיב ארנק ששכחה בביתה. ליץ' מעולם לא שבה לכיתה. שרידי גופתה החנוטה חלקית נמצאו שבעה שבועות לאחר מכן בדיר חזירים 48 ק"מ מלייק סיטי, בתום חיפוש קדחתני.

ב-12 בפברואר 1978 בנדי עזב את טאלאהאסי ונסע מערבה. כעבור שלושה ימים, בסביבות השעה 1 לפנות בוקר, הוא נעצר על ידי קצין המשטרה דויד לי בסמוך לגבול אלבמה, לאחר שבדיקה הראתה שחיפושית הפולקסווגן שבה נהג הייתה גנובה. כשנאמר לו שהוא עצור, בנדי בעט ברגליו של קצין המשטרה והחל להימלט בריצה. לי ירה יריית אזהרה בנשקו וכעבור מרדף קצר תפס אותו. השניים נאבקו על נשקו של לי, עד שקצין המשטרה הצליח לבסוף להכניע ולעצור את בנדי. ברכב הגנוב נמצאו שלושה סטים של תעודות סטודנט, 21 כרטיסי אשראי גנובים ומקלט טלוויזיה גנוב. בזמן שלי העביר את בנדי למעצר, מבלי שהיה מודע לכך שעצר את אחד מעשרת הנמלטים המבוקשים ביותר על ידי ה-FBI, הוא שמע את בנדי אומר: "הלוואי והיית הורג אותי".‏[31]

המשפט בפלורידה, נישואין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1979, בנדי עמד למשפט במיאמי, פלורידה, על הרציחות שביצע בטאלאהאסי. הכיסוי התקשורתי למשפט כלל 250 כתבים מחמש יבשות, והיה המשפט הראשון ששודר בטלוויזיה הארצית בארצות הברית. למרות שבית המשפט מינה עבור הגנתו של בנדי חמישה עורכי דין, בנדי בחר לנהל חלק גדול מההגנה במשפט בעצמו. לפי מייק מינרבה, סניגור ציבורי מטאלאהאסי וחלק מצוות ההגנה של בנדי, התנהל משא ומתן עם התביעה לקראת הסדר טיעון, במסגרתו בנדי יודה ברציחתן של לוי, באומן וליץ', בתמורה לעונש מאסר של 75 שנים; בנדי סירב לעסקה ברגע האחרון. "זה גרם לו להבין שהוא יצטרך לעמוד מול העולם כולו ולהודות בכך שהוא אשם", אמר מינרבה, "הוא פשוט לא יכול היה לעשות זאת".‏[32] עדותה של ניטה נירי, חברה בבית האחווה כי אומגה, היוותה ראייה מהותית מרשיעה במשפט. נירי ראתה את בנדי עוזב את בית האחווה כשבול העץ ששימש לרצח עדיין בידו. בנוסף, סימני הנשיכה שנותרו על ישבנה של לוי, הוכחו בבדיקת רפואת שיניים משפטית כתואמות את שיניו של בנדי. לחבר המושבעים לקח פחות משבע שעות כדי לדון ולהחליט על הרשעתו ב-24 ביולי 1979. בנדי הורשע בשני אישומי רצח, שלושה אישומים של ניסיון לרצח מדרגה ראשונה ושני אישומים של פריצה. השופט הטיל על בנדי שני עונשי מוות בגין ההרשעות ברצח.

שישה חודשים לאחר מכן, משפט שני החל באורלנדו בגין רציחתה של קימברלי ליץ'. לאחר דיון קצר בנדי הורשע ברצח. המשפט הסתמך בעיקר על עדותו של עד ראייה שראה את בנדי מוביל את ליץ' מחצר בית הספר אל הטנדר שלו. ראייה חשובה נוספת כללה שרידי בד עם טעות ייצור חריגה, שנמצאו הן בטנדר הגנוב והן בגופתה של ליץ'. שרידי הבד המיוחדים תאמו את הבד בג'קט שבנדי לבש בעת מעצרו.

עם הקראת גזר דינו של בנדי מפי שופטו, הקדים השופט ואמר: "אתה בחור חכם ומוכשר והייתי שמח לראות אותך עובד מולי, אך בחרת בדרך אחרת". בפעם השלישית, בנדי נידון למוות בכיסא חשמלי. כשגזר הדין הוכרז, בנדי נעמד וצעק: "אימרו לחבר המושבעים שהם טעו".‏[33] עונש המוות שנגזר על בנדי במשפט זה, היה האחד שבסופו של דבר הוצא לפועל למעלה מתשע שנים לאחר מכן.

קרול אן בון, חברתו לעבודה של בנדי ובת זוגו מזה כשש שנים, עברה לפלורידה כדי להימצא בקרבתו במהלך ההליכים המשפטיים נגדו. בון העידה בשני המשפטים כעדת אופי לטובתו. במהלך שלב הטיעונים לעונש במשפט שהתנהל באורלנדו, תחקר אותה בנדי על הדוכן ולפתע הציע לה נישואין. בון הסכימה. בנדי ניצל חוק מעורפל בפלורידה לפיו הצהרת נישואין בבית משפט בנוכחותו של שופט מהווה בפועל נישואין חוקיים, והכריז בבית המשפט על נישואיהם. באוקטובר 1982 בון ילדה בת, שרבים מאמינים שבנדי הוא אביה.‏[34] אמנם מדיניות בית הכלא ריינפורד לא אפשרה ביקורי התייחדות, אולם היה ידוע שאסירים נהגו לשחד סוהרים כדי לאפשר להם זמן התייחדות עם בנות זוגן המבקרות.

תא הנידונים למוות, וידוי, הוצאה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר הרשעתו של בנדי במשפט הרצח של ליץ', עם תחילתם של הליכי הערעור הממושכים, בנדי יזם סדרה של ראיונות עם סטיבן מיקאוד ויו איינסוורת'. כשהוא מדבר על עצמו בעיקר בגוף שלישי כדי להימנע ממתן "רושם של וידוי", בנדי החל לראשונה לגלות פרטים לגבי פשעיו והליך החשיבה שקדם להם. בנדי סיפר על עברו כגנב, כשהוא מאשר את חשדה הממושך של קלופפר לפיו הוא גנב למעשה כל חפץ בעל ערך שבבעלותו. בנדי החל לחטוף נשים כאשר יחסי מין בהסכמה כבר הפסיקו לספק אותו; תקיפה מינית, הוא אמר, מילאה את הצורך שלו ל"בעלות מוחלטת" על קרבנותיו. בתחילה, בנדי הרג את הנשים "כעניין של תועלת... כדי להפחית את הסיכוי להיתפס".‏[35]

בנדי התוודה גם בפני הסוכן המיוחד וויליאם האגמאייר, מיחידת מדעי ההתנהגות של ה-FBI. האגמאייר התרשם מ"הסיפוק העמוק, הכמעט מיסטי" שבנדי שאב מהרציחות. "הוא אמר שלאחר זמן מה, רצח הוא כבר לא פשע של תאווה או אלימות בלבד", סיפר האגמאייר, "הוא הופך לעניין של בעלות. הן חלק ממך... [הקרבנות] הופכות לחלק ממך, ו[אתם] הופכים לנצח לאחד... והאדמה עליה הרגת אותן או הותרת אותן הופכת לקדושה עבורך, ותמיד תימשך חזרה אליה". בנדי סיפר להאגמאייר שהוא מחשיב את עצמו כרוצח "חובבני" ו"אימפולסיבי" בשנותיו הראשונות, לפני שעבר לתקופה אותה הוא כינה "מובחרת" או "תקופת הטרף", בערך בתקופה בה לינדה הילי נרצחה בשנת 1974.‏[36] אמירה זו הצביעה על כך שבנדי החל להרוג זמן רב לפני 1974 - למרות שהוא מעולם לא הודה בכך במפורש.

ביולי 1984, סוהרי בית הכלא ריינפורד מצאו שני להבי מסור לניסור מתכת מוחבאים בתאו של בנדי. סורג פלדה באחד מחלונות התא נוסר לגמרי בראשו ובתחתיתו, והודבק חזרה למקום עם דבק מאולתר על בסיס סבון. מספר חודשים לאחר מכן, בנדי הועבר שוב מתאו לאחר שסוהרים מצאו בו מראה.

באוקטובר 1984 בנדי, שעד אז כבר החשיב את עצמו כמומחה לגבי רוצחים סדרתיים,‏[37] יצר קשר עם רוברט קפפל והציע לחלוק את מומחיותו האישית במצוד המתמשך אחר יורשו בוושינגטון - רוצח הנהר הירוק. קפפל והבלש דייב רייכרט, שהיה חלק מצוות החקירה שחיפש אחר רוצח הנהר הירוק, חקרו את בנדי בנושא. עם זאת, הרוצח גארי רידג'ווי נותר חופשי במשך 17 השנים הבאות. קפפל כתב מאוחר יותר ספר על ראיונותיו עם בנדי לגבי רוצח הנהר הירוק.‏[38]

באביב 1986 בנדי התוודה בפני האמגאייר ונלסון, וידוי שהם האמינו שהקיף את כל מעשיו ההרסניים, כולל פרטים לגבי מה שעשה לקרבנותיו לאחר מותן. בנדי סיפר שהוא שב וביקר בהר טיילור, איסאקווה וזירות רצח אחרות, לעתים מספר פעמים, כדי לקיים יחסי מין עם קרבנותיו ולבצע מעשים מיניים עם גופותיהן המרקיבות, עד שהריקבון כפה עליו להפסיק. בחלק מהמקרים, הוא נהג משך מספר שעות לכל כיוון ונשאר שם במהלך לילה שלם. ביוטה הוא איפר את פניה חסרות החיים של מליסה סמית, וחפף שוב ושוב את שיערה של לורה איים. "אם יש לך זמן", הוא אמר להגמאייר, "הן יכולות להיות כל דבר שתרצה שהן יהיו".‏[39] בנדי אישר את החשדות הממושכות נגדו לפיהן הוא כרת את ראשן של חלק מקרבנותיו עם מסור, ושמר לפחות קבוצה אחת של ראשים כרותים - קרוב לוודאי ארבעת הראשים שנמצאו מאוחר יותר בהר טיילור (של רנקורט, פרקס, בול והילי) - בדירתו לתקופת זמן לפני שנפטר מהם.

בשלהי שנת 1988, בית המשפט העליון דחה את האחרון בסדרה של ערעורים שהגיש בנדי. עם הוצאה להורג באופק, וללא כל מניע להכחיש עוד את פשעיו, בנדי הסכים לדבר בכנות עם החוקרים. בפני קפפל, הוא הודה בכל שמונת הרציחות בוושינגטון ואורגון בהן היה חשוד מרכזי. בנדי תיאר שלוש רציחות קודמות נוספות בוושינגטון שלא היו ידועות, ושתי נרצחות באורגון אותן הוא סירב לזהות (אם אכן הכיר כלל את זהותן). הוא טען שהותיר גופה חמישית - של דונה מנסון - על הר טיילור, אולם שרף את ראשה באח שבביתה של קלופפר. "מתוך כל הדברים שעשיתי לאישה הזו [אליזבת קלופפר]", אמר לקפפל, "זה האחד שקרוב לוודאי היא לא תסלח לי עליו לעולם. ליז המסכנה".‏[40] בנדי תיאר בפרוטרוט את חטיפתה של ג'ורג'ין הוקינס מהסמטה המוארת בסמוך לאוניברסיטת וושינגטון - איך הוא פיתה אותה לרכבו, היכה בה באלה ואזק את ידיה, נסע איתה לאיסקווה, אנס וחנק אותה, בילה לילה שלם עם גופתה וביקר את גווייתה לאחר מכן בשלושה מועדים שונים. "הוא תיאר את זירת הרצח של איסקווה [היכן שנמצאו עצמותיהן של אוט, נסלנד והוקינס], וזה היה כמעט כאילו הוא היה ממש שם", אמר קפפל, "כאילו הוא רואה את הכל. הוא היה מוקסם מהרעיון, מפני שהוא בילה זמן כה רב שם. הוא פשוט לגמרי עוסק ברצח כל הזמן".‏[41]

בנדי התוודה במספר רב של רציחות נוספות בפני בלשים מאיידהו, יוטה וקולורדו - כולל מספר רציחות שהמשטרה כלל לא הייתה מודעת להן - אולם מנע מהם במכוון פרטים רבים, בתקווה להמיר את המידע על הפרטים החסרים בעיכוב ביצוע ההוצאה להורג. "ישנם עוד שארי גופות בקולורדו", הודה, אולם סירב לפרט.‏[42] במקרים בהם בנדי לא נתן פרטים, לא נמצא דבר. בלש משטרת קולורדו מאט לינדוול פירש זאת כקונפליקט בין רצונו של בנדי לעכב את ביצוע גזר הדין על ידי נידוב מידע, והצורך שלו ב"שליטה מוחלטת - בהיותו האדם היחיד שידע את מקום הימצאות גופות קרבנותיו".‏[43] בדצמבר 1988 פרקליט שעבד עבור בנדי ביקש מכמה ממשפחות הקרבנות לכתוב למושל פלורידה בוב מרטינז בקשה להשהיית ההוצאה להורג של בנדי (לאחר שאושרו כבר שתי השהיות לעונשו לפני), על מנת להעניק לבנדי זמן לחשוף מידע נוסף. כל המשפחות סירבו ומרטינז הבהיר באופן חד משמעי שהוא לא יהיה מוכן להשהות עוד את ההוצאה להורג של בנדי. "לא נרשה לאיש להערים על המערכת", אמר לכתבים, "יהיה נבזי לאפשר לו לנהל משא ומתן על חייו בעבור גופות של אחרים".‏[44]

האגמאייר הוצג בפני בנדי במהלך החקירות האחרונות בחייו. ערב הוצאתו להורג, בנדי דיבר על התאבדות. "הוא לא רצה להעניק למדינה את הסיפוק של לראות אותו מוצא להורג", אמר האגמאייר.‏[32] טד בנדי הוצא להורג בכיסא חשמלי ב-24 בינואר 1989, בשעה 07:06 בבוקר. בשעה 07:16 הוכרז כמת בבית הכלא רייפורד בסטארק פלורידה. מילותיו האחרונות היו: "אני רוצה למסור את אהבתי למשפחתי וחברי". כמה מאות חוגגים שרו, רקדו וירו זיקוקי דינור בשדה מרעה סמוך למקום הוצאתו להורג. גופתו נשרפה ואפרו פוזר במיקום לא ידוע באזור הררי במדינת וושינגטון.

דפוסי פעולה ופרופיל הקרבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת פעולתו של בנדי הייתה רצח באמצעות חבטות וחניקה. בכל גולגולת שנמצאה, פרט לזו של קימברלי ליץ', נראו סימני חבטות קהות, לעתים עם שיניים קדמיות שבורות. כל הנתיחות שלאחר המוות העידו על חניקה. בנדי נמנע במכוון משימוש בנשק חם בתקיפותיו, בשל הרעש שהוא יוצר והראיות הבליסטיות שהוא מותיר. בנדי היה מיומן מאוד במזעור כמות הראיות הפיזיות בזירות העבירה. טביעות האצבע שלו מעולם לא נמצאו בזירת פשע, ולמעשה מעולם לא נמצאה ראיה חד-משמעית שקשרה אותו לפשעים שביצע. בנדי שב והזכיר עובדות אלו במהלך השנים שבהן הצהיר על חפותו.

בנדי השתמש בשני דפוסי פעולה שונים. דפוס הפעולה הפשוט כלל פריצה בכוח בשעת לילה מאוחרת ולאחריה תקיפה אלימה של קורבן ישן באמצעות חפץ קהה. תקיפות מסוג זה התנהלו בשקט מוחלט ולרוב לא התגלו עד הבוקר. חלק מהקורבנות הותקפו מינית באמצעות החדרת חפצים; כולן הושארו כשהן שוכבות חסרות הכרה או מתות. בדפוס הפעולה המורכב יותר, השתמש בנדי במספר תחבולות שנועדו לפתות את הקורבן להתקרב לרכבו, שם החביא מראש כלי נשק, לרוב מוט ברזל. במקרים רבים הוא היה חבוש בגבס על רגל אחת או חבוש במנשא זרוע על ידו, לעתים צלע על קביים וביקש עזרה בנשיאת דבר מה לרכבו. במקרים אחרים הוא הציג את עצמו כקצין משטרה או כבאי. בנדי היה נאה וכריזמטי, וניצל זאת כדי לזכות באמון קורבנותיו. כשהקורבן התקרבה לרכבו או נכנסה אליו, היה בנדי מכריע אותה בכוח, מכה אותה במוט ברזל, וקושר ואוזק אותה בידיה. מרבית הקורבנות הותקפו מינית ונחנקו, לעתים בזירת הפשע ובדרך כלל לאחר שהועברו לאתר משני מרוחק שהכין מראש.

באתר המשני נהג להסיר את בגדי הקורבנות ולשורפם, ובמקרה אחד לפחות (ג'ולי קנינגהאם) השליך את בגדיהן למתקן איסוף בגדים לצדקה. בנדי הסביר שהסרת הבגדים הייתה בעיקרה טקסית, אך גם הפחיתה את הסיכויים להותיר ראיות בזירת הפשע שהיו עלולות להפליל אותו. עם זאת, דווקא טעות ייצור בבד השייך לפריט לבוש של בנדי היוותה ראיה קריטית בהרשעתו ברצח קימברלי ליץ'.

בנדי ביקר לעתים קרובות בזירות הרצח המשניות שלו כדי לבצע מעשי נקרופיליה בגופות שהותיר בהן. הוא צילם תמונות פולרואיד של רוב קורבנותיו. "כשאתה מתאמץ לבצע דבר מה כמו שצריך", אמר להאגמאייר, "אתה לא רוצה לשכוח את זה".‏[39] לדברי בנדי, צריכת כמויות גדולות של אלכוהול היוותה "מניע מהותי"; בנדי העיד על עצמו שהיה צריך להיות "שיכור בצורה קיצונית" בזמן ששיחר לטרף,‏[45][46] כדי "להפחית באופן משמעותי" את העכבות שלו ו"להדחיק את האישיות הדומיננטית" שלו, שעלולה הייתה למנוע מ"הישות הפנימית" שלו לממש את דחפיו.‏[47]

אחת הסיבות שבגללן הצליח בנדי לחמוק מזיהוי ודאי למשך זמן כה ארוך, היא תווי פניו הגנריים שלא קל לזוכרם. בתחילת החקירה, קבלה המשטרה על כישלון הצגת תמונתו לעדים; בנדי נראה שונה בכל תמונה בה צולם. "הבעות הפנים שלו משנות את כל הופעתו, כך שהיו רגעים בהם לא היית אפילו בטוח שאתה מביט על אותו אדם", אמר סיוארט הנסון ג'וניור, השופט במשפט דרונץ'.‏[48] תיאור שכיח שלו היה "דמוי זיקית", בעוד הוא מסוגל לשנות את הופעתו בצורה משמעותית באמצעות שינוי זעיר, כגון הוספת או הסרת שיער פנים, או שינוי התספורת. אף איתור חיפושית הפולקסווגן שלו לא היה פשוט; המכונית תוארה על ידי עדים בצורות שונות לחלוטין כמטאלית או לא מטאלית, בצבע צהוב כהה או ארד, חום בהיר או חום כהה.

כל קורבנותיו הידועים של בנדי היו נשים לבנות, רובן מהמעמד הבינוני. כמעט כולן היו בין הגילים 15-25 ורובן היו סטודנטיות במוסדות להשכלה גבוהה. אין עדות לכך שבנדי פגש או הכיר אותן לפני שתקף אותן. רול ציינה שלרוב הקורבנות שזוהו היה שיער ארוך חלק, עם שביל באמצע - כמו סטפני ברוקס, האישה שדחתה אותו ומאוחר יותר הפכה לארוסתו ונדחתה על-ידו בחזרה. רול משערת שהטינה של בנדי כלפי בת זוגו הראשונה, הניעה את מסע הרצח החולני הממושך שלו, כשנשים שדמו לה הפכו למטרה.‏[49] בנדי דחה השערה זו: "הן... פשוט התאימו לקריטריון הכללי של היותן צעירות ומושכות", אמר ליו איינסוורת', "יותר מדי אנשים קנו את השטות הזאת שכל הנשים היו דומות... [אבל] כמעט הכל היה שונה... פיזית, הן היו כמעט כולן שונות".‏[50] בנדי התוודה שנעורים ויופי היו "קריטריון הכרחי לחלוטין" בבחירת קורבנותיו.‏[51]

פתולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנדי עבר מספר הערכות פסיכיאטריות; אבחנות המומחים היו שונות. דורותי אוטנאו לואיס, פרופ' לפסיכיאטריה מביה"ס לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק ומומחית בעלת שם להתנהגות אלימה, אבחנה את בנדי בתחילה כסובל מהפרעה דו-קוטבית,‏[52] אולם מאוחר יותר שינתה את התרשמותה יותר מפעם אחת.‏[1][53] בזמן שפסיכיאטרים ופסיכולוגים אחרים חוו קשיים דומים עם אבחנה זהה, עדויות שללו הפרעה דו-קוטבית או פסיכוזה אחרת.‏[54] עם זאת, המאפיינים הקלאסיים להפרעת אישיות אחת או יותר זוהו בוודאות.‏[55] אנשים בעלי הפרעות אישיות מסוימות, כמו האנטיסוציאלית, מסוגלים להבחין בין טוב לרע, אולם ליכולת הזו יש השפעה מזערית על התנהגותם. הם נעדרי תחושת אשם או חרטה, עובדה שאושרה על ידי בנדי עצמו. "רגשות אשם לא פותרים שום דבר, האמת", אמר בנדי בשנת 1981, "הם פוגעים בך... אני מניח שאני נמצא בעמדה הבלתי נמנעת של היעדר הצורך להתמודד עם אשמה. פשוט אין כל סיבה לכך".‏[56]

בשיחה האחרונה של בנדי עם קלופפר טרם הוצאתו להורג, הוא סיפר שהוא התרחק ממנה במכוון "כאשר הרגיש שכוח החולי שלו הולך ונבנה בתוכו".‏[57]

בלילה שלפני הוצאתו להורג, בנדי הסכים לקיים ראיון עם ג'יימס דובסון, פסיכולוג ומייסד הארגון הנוצרי אוונגליסטי "התמקדות במשפחה". במהלך הראיון, בנדי העניק מספר הצהרות לגבי אלימות במדיה והשורשים הפורנוגרפיים של פשעיו. בנדי סיפר שהתמכר לפורנוגרפיה שעוסקת במין אלים: "זה קרה במספר שלבים, בהדרגה... הייתי הולך ומחפש חומר יותר חזק, יותר בוטה, יותר גראפי. עד שהגעתי לנקודה בה הפורנוגרפיה כבר לא יכולה הייתה להתקדם יותר... אז אתה מתחיל לתהות אם לעשות את זה בפועל יצליח לתת לך את ההרגשה שלא ניתנת לך מלקרוא או לצפות בזה".‏[58] לטענתו אלימות במדיה, "ובמיוחד אלימות מינית", דוחפת צעירים "להפוך ל"טד בנדים"". "אתם הולכים להרוג אותי", אמר בנדי, "וזה יגן על החברה מפניי. אבל בחוץ ישנם הרבה, הרבה מאוד אנשים שמכורים לפורנוגרפיה, ואתם לא עושים כלום לגבי זה".

מומחים נוטים להסכים ביניהם שגינוי הפורנוגרפיה הפתאומי של בנדי היה מניפולציה אחרונה בניסיון לדחות את הוצאתו להורג, על ידי התאמתו לאג'נדה של דובסון, מתנגד ידוע של פורנוגרפיה, בעוד הוא אומר לו בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע.‏[59] בנדי אמר למיקאוד ואיינסוורת' בשנת 1980, ולהאגמאייר לילה לפני הראיון עם דובסון, שפורנוגרפיה שיחקה תפקיד משני וזניח בהתפתחותו כרוצח סדרתי.‏[60]

הן רול והן איינסוורת' ציינו שאצל בנדי האשמה תמיד תהיה מנת חלקו של מישהו או משהו אחר. בעוד הוא הודה בסופו של דבר בביצוע 30 רציחות, הוא מעולם לא נטל אחריות על אף אחת מהן, אף כאשר התאפשר לו בתמורה להמתיק את עונש המוות, כפי שהוצע לו טרם משפטו במיאמי.‏[61] בנדי הטיל את האשמה על מגוון רחב של שעירים לעזאזל, כולל סבו המתעלל, היעדרותו של אביו הביולוגי, הסתרת הוריו האמיתיים, אלכוהול, המדיה, המשטרה (אותה האשים שהשתילה ראיות), "החברה" בכלליות, אלימות בטלוויזיה ובסופו של דבר פורנוגרפיה. במקרה אחד לפחות הוא ניסה אפילו להאשים את הקרבנות: "הכרתי אנשים שהקרינו חולשה", כתב בשנת 1977 במכתב לקלופפר, "הבעות הפנים שלהם אמרו: "אני מפחד ממך". האנשים האלו מזמינים התעללות... על ידי הציפייה לחוות כאב, האין הם בעדינות מעודדים זאת?".‏[62] הסטת האשמה וההכחשה הישירה עמדו במרכז מכניזם ההגנה של בנדי. "אני לא מבין למה כולם יוצאים נגדי", התלונן בפני לואיס, שהעידה עליו: "הוא באמת ובתמים לא הצליח לתפוס את עצמת המעשים שעשה".‏[60] קפפל כתב על בנדי: "רוצח סדרתי שפועל בטווח זמן ארוך מקים מחסומים חזקים בפני אשמתו, חומות הכחשה שלא ניתן לפרוץ".‏[63]

קרבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנדי הודה בביצוע 30 מקרי רצח, אולם מספר הרציחות האמיתי אינו ידוע. הערכות שפורסמו הגיעו עד ל-100 רציחות ואף יותר, ובנדי לעתים עודד ברמיזה הערכות אלו. בנדי אמר ליו איינסוורת' בשנת 1980 שעל כל רצח שפורסם, "יכול להיות אחד שלא".‏[64] כאשר סוכני ה-FBI הציגו בפני בנדי את ההשערה כי ביצע סך כולל של 36 רציחות, הגיב בנדי: "הוסיפו ספרה אחת למספר הזה, והגעתם לזה".‏[65] שנים לאחר מכן, הוא אמר לעורכת הדין פולי נלסון שההערכה המקובלת של 35 רציחות היא מדויקת,‏[66] אולם מאוחר יותר רוברט קפפל כתב: "[בנדי] ואני ידענו שנינו [שמספר הרציחות הכולל] היה גבוה בהרבה".‏[21]

ערב הוצאתו להורג, בנדי עיין עם ביל האגמאייר ברשימת הקרבנות לפי הודאתו, ממוינת לפי ארצות:

  • 11 בוושינגטון (כולל קתי פרקס, שנחטפה באורגון אך נרצחה בוושינגטון). 3 מתוכן לא מזוהות.
  • 8 ביוטה. 3 מתוכן לא מזוהות.
  • 3 בקולורדו.
  • 3 בפלורידה.
  • 2 באורגון. שתיהן לא מזוהות.
  • 2 באיידהו. מתוכן אחת לא מזוהה.
  • 1 בקליפורניה. לא מזוהה.

להלן רשימת 20 הנרצחות המזוהות וחמש השורדות בסדר כרונולוגי:

1974[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 4 בינואר: ג'וני לנץ (שם בדוי), (18): הוכתה בחפץ קהה והותקפה מינית במיטתה בזמן שישנה; שרדה.
  • 1 בפברואר: לינדה אן הילי (21): הוכתה בחפץ קהה בשינתה ונחטפה; גולגולת ולסת תחתונה נמצאו בזירת הרצח בהר טיילור.
  • 12 במרץ: דונה גייל מנסון (19): נחטפה בזמן שצעדה להופעה ב-Evergreen State College; גופתה הושלכה (לפי בנדי) בזירת הרצח בהר טיילור, אולם מעולם לא נמצאה.
  • 17 באפריל: סוזן אליין רנקורט (18): נעלמה לאחר פגישה בקולג' במרכז וושינגטון; גולגולת ולסת תחתונה נמצאו בזירת הרצח בהר טיילור.
  • 6 במאי: רוברטה קתלין פרקס (22): נעלמה מאוניברסיטת מדינת אורגון בקורבנליס; גולגולת ולסת תחתונה נמצאו בזירת הרצח בהר טיילור.
  • 1 ביוני: ברנדה קרול בול (22): נעלמה בוושינגטון; גולגולת ולסת תחתונה התגלו בזירת הרצח בהר טיילור.
  • 11 ביוני: ג'ורג'ין הוקינס (18): נעלמה מסמטה בסמוך לבית האחווה שלה באוניברסיטת וושינגטון; שרידי שלד נמצאו בזירת הרצח באיסאקווה.
  • 14 ביולי: ג'ניס אן אוט (23): נחטפה מפארק לאומי לאור יום; שרידי שלד נמצאו בזירת הרצח באיסאקווה.
  • 14 ביולי: דניס מארי נסלאנד (19): נחטפה ארבע שעות לאחר אוט מאותו פארק; שרידי שלד נמצאו בזירת הרצח באיסאקווה.
  • 2 באוקטובר: ננסי ווילקוקס (16): הותקפה לאחר מארב ונחנקה למוות ביוטה; גופתה מעולם לא נמצאה.
  • 18 באוקטובר: מליסה אן סמית (17): נעלמה ממידווייל יוטה; גופתה התגלתה באזור הררי סמוך.
  • 31 באוקטובר: לורה איים (17): נעלמה ביוטה; גופתה נמצאה על ידי מטיילים באזור.
  • 8 בנובמבר: קרול דרונץ' (18): ניסיון חטיפה ביוטה; נמלטה ממכוניתו של בנדי ושרדה.
  • 8 בנובמבר: דברה קנט (17): נעלמה לאחר שעזבה מחזה בית ספר ביוטה; גופתה הושלכה (לפי בנדי) ביוטה; שרידי שלד מועטים (פיקת ברך אחת) נמצאו, אולם מעולם לא זוהו באופן חד משמעי כשייכים לקנט.

1975[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 12 בינואר: קרין קמפבל (23): נעלמה ממסדרון במלון בקולורדו; גופתה התגלתה בדרך עפר בסמוך למלון.
  • 15 במרץ: ג'ולי קנינגהם (26): נעלמה בוייל, קולורדו; גופתה קבורה (לפי בנדי) 140 ק"מ מערבית לוייל, אולם מעולם לא נמצאה.
  • 6 באפריל: דניס אוליברסון (25): נחטפה בזמן שרכבה על אופניים לבית הוריה בקולורדו; גופתה הושלכה (לפי בנדי) לנהר קולורדו, אולם מעולם לא נמצאה.
  • 28 ביוני: סוזן קורטיס (15): נעלמה במהלך כנס נוער באוניברסיטת בריגהם יאנג; גופתה נקברה (לפי בנדי) ביוטה, אולם מעולם לא נמצאה.

1978[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 15 בינואר: מרגרט באומן (21): הוכתה באלה ונחנקה למוות בשנתה, בבית האחווה כי אומגה (ללא אתר רצח משני).
  • 15 בינואר: ליסה לוי (21): הוכתה באלה, נחנקה והותקפה מינית בשנתה, בבית האחווה כי אומגה (ללא אתר רצח משני).
  • 15 בינואר: קרן צ'נדלר (21): הוכתה באלה בשנתה, בבית האחווה כי אומגה; שרדה.
  • 15 בינואר: קתי קליינר (21): הוכתה באלה בשנתה, בבית האחווה כי אומגה; שרדה.
  • 15 בינואר: שריל תומאס (21): הוכתה באלה בשנתה, מספר רחובות ליד בית האחווה כי אומגה; שרדה.
  • 9 בפברואר: קימברלי ליץ' (12): נחטפה מחטיבת הביניים בלייק סיטי, פלורידה; שרידי שלד נמצאו באזור.

קרבנות אפשריים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנדי נותר חשוד במספר מקרי רצח לא מפוענחים, וקרוב לוודאי אחראי לנרצחות אחרות שלעולם לא יזוהו. בשנת 1987 הוא הודה בפני קפפל שהיו "כמה רציחות" שהוא "לעולם לא ידבר עליהן", משום שהן בוצעו "יותר מדי קרוב לבית", "יותר מדי קרוב למשפחה", או עירבו "קרבנות שהיו צעירות מאוד".‏[67]

  • אן מארי בור, ילדה בת 8 מטקומה, נעלמה מביתה בשנת 1961 כשבנדי היה בן 14. ביתה של בור היה במסלול חלוקת העיתונים של בנדי. אבי הילדה משוכנע שראה את בנדי מסתתר באתר בניה סמוך בבוקר בו נעלמה בתו. ראיות נסיבתיות נוספות הצביעו על בנדי, אולם בלשים שבקיאים בתיק מעולם לא הסכימו על סבירות מעורבותו בהיעלמותה.‏[18] בנדי הכחיש בעקביות מעורבות במקרה וכתב מכתב הכחשה למשפחת בור בשנת 1986.
  • הדיילת ליסה וויק ולוני טרמבול הוכו באלה בדירתן בקווין אן היל בשנת 1966, בסמוך לחנות בה עבד בנדי באותה עת. טרמבול מתה. מאוחר יותר קפפל ציין דמיון רב בין מקרה זה לזירת הרצח בבית האחווה כי אומגה.‏[68] וויק סבלה מאבדן זיכרון קבוע כתוצאה מהתקיפה ומאוחר יותר יצרה קשר עם אן רול. "אני יודעת שזה היה טד בנדי שעשה לנו את זה", כתבה, "אבל אני לא יכולה לומר לך איך אני יודעת".‏[69] בנדי הכחיש מעורבות בתקיפה ולא נמצאו ראיות ישירות שקשרו אותו אליה.
  • ריטה קוראן בת ה-24, מורה בבית ספר יסודי וחדרנית במשרה חלקית, נרצחה בדירתה בברלינגטון, ורמונט ב-19 ביולי 1971. קוראן נחנקה, הוכתה באלה ונאנסה. מיקום האכסניה בה עבדה כחדרנית ודמיון רב לאתרי רצח ידועים של בנדי, הובילו את סוכן ה-FBI לשעבר ג'ון בסט להצביע עליו כחשוד. לא היו ראיות לכך שבנדי שהה בברלינגטון באותו תאריך, אולם רישומים עירוניים מצביעים על כך שאדם בשם "בנדי" ננשך על ידי כלב באותו שבוע. מקרה הרצח של קוראן נותר רשמית לא מפוענח.
  • בשנת 1973 נרצחו קתרין מרי דוויין וברנדה בייקר, שתיהן בנות 15, בסמוך לאולימפיה, וושינגטון. האמונה הרווחת היא שבנדי ביצע את הרציחות הללו,‏[70] עם זאת ניתוח דגימות DNA הובילו בשנת 2002 למעצרו והרשעתו של וויליאם א. קוסדן ברציחתה של דיוויין. רצח בייקר נותר לא מפוענח. בנדי אמר לקפפל שאינו יודע דבר על אף אחד מהמקרים הללו.
  • ריטה לוריין ג'ולי, בת 17, נעלמה מווסט לין, אורגון ביוני 1973; ויקי לין הולר, בת 24, נעלמה מיוג'ין, אורגון חודשיים לאחר מכן. בנדי התוודה על שתי רציחות באורגון מבלי לזהות את הקרבנות. בלשי אורגון חשדו שמדובר בג'ולי והולר, אולם הם לא הצליחו לחקור את בנדי כדי לאשר זאת. שתי הנשים עדיין מסווגות כנעדרות.
  • קרול וולצואלה, בת 20, נראתה לאחרונה כשהיא מנסה לתפוס טרמפים ליד וונקובר, וושינגטון, ב-2 באוגוסט 1974. שרידי גופתה נמצאו חודשיים לאחר מכן בקבר רדוד דרומית לאולימפיה, יחד עם שרידי גופה של אישה לא מזוהה; לשתיהן היה שיער ארוך המפוצל באמצעו. באוגוסט 1974 בנדי נהג מסיאטל לסולט לייק סיטי ומסלולו יכול היה לעבור דרך וונקובר, אולם אין כל ראייה לכך. התיק נותר פתוח.
  • מלני סוזן "סוזי" קולי, בת 18, נעלמה ב-15 באפריל 1975, לאחר שעזבה את התיכון בנדרלנד קולורדו, 80 ק"מ מערבית לדנבר. גופתה נתגלתה עם סימני מכות קהות וחנק כשבועיים לאחר מכן על ידי פועלים, כ-32 ק"מ ממקום היעלמותה. קבלה מתחנת דלק העידה כי בנדי היה בקרבת מקום ביום בו קולי נעלמה ומרבית הספרות שעוסקת בבנדי מסווגת את קולי כקרבן רציחותיו. עם זאת, שלטונות מחוז ג'פרסון סוברים שהראייה אינה חד משמעית ותיק הרצח של קולי נותר פתוח.
  • שלי קיי רוברטסון, בת 24, לא הגיעה לעבודתה בגולדן קולורדו ב-1 ביולי 1975. גופתה העירומה הנרקבת נמצאה באוגוסט, 150 מטר בתוך מכרה ליד וייל. קבלה מתחנת דלק העידה שבנדי נמצא באזור באותו זמן, אולם אין ראייה ישירה שקושרת אותו לרצח; תיק זה נותר פתוח.
  • ננסי ביירד, בת 21, נעלמה ב-4 ביולי 1975 מתחנת שירות ביוטה, 32 ק"מ צפונית לסולט לייק סיטי. בנדי הכחיש במפורש מעורבות בהיעלמותה בראיונות שערך טרם הוצאתו להורג. ביירד עדיין מסווגת כנעדרת.
  • דקות טרם הוצאתו להורג, האגמאייר תשאל את בנדי לגבי מקרי רצח לא מפוענחים בניו ג'רזי, אילינוי, וורמונט (תיק קוראן), טקסס ומיאמי פלורידה. בנדי הכחיש מעורבות בכל אחד מהם.


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Foreman, Laura; The editors of Time-Life Books (1992). Serial Killers – True Crime, Hardcover, Alexandria, VA: Time-Life Books. ISBN 978-0-783-50001-0. 
  • Jackson, Steve (2002). No Stone Unturned: The Story of NecroSearch International. New York: Kensington Books. ISBN 9781575664569. 
  • Kendall, Elizabeth; (Pseudonym for Elizabeth Kloepfer) (September 1981). The Phantom Prince: My Life With Ted Bundy, Hardcover, 1st, Seattle: Madrona. ISBN 978-0-914-84270-5. 
  • Robert D. Keppel (2005). The Riverman: Ted Bundy and I Hunt for the Green River Killer, Paperback, New York: Pocket Books. ISBN 978-0-743-46395-9.  עודכן לאחר המעצר והוידוי של רוצח הנהר הירוק, גארי רידג'וויי.
  • Keppel, Robert (2010). The Riverman: Ted Bundy and I Hunt for the Green River Killer, Kindle, New York: Simon & Schuster. ISBN 978-1-439-19434-8. 
  • Larsen, Richard W. (1980). Bundy: The Deliberate Stranger, Hardcover, Englewood Cliffs, NJ: Prentice Hall. ISBN 978-0-130-89185-3. 
  • Mack, Raneta Lawson (1999). A Layperson's Guide to Criminal Law. Westport, Conn: Greenwood. ISBN 9780313305566. 
  • Michaud Stephen, Aynesworth Hugh (August 1999). The Only Living Witness: The True Story of Serial Sex Killer Ted Bundy, Paperback; revised, Irving, TX: Authorlink Press. ISBN 978-1-928-70411-9. 
  • Michaud Stephen, Aynesworth Hugh (October 1989). Ted Bundy: Conversations with a Killer, Paperback, New York: Signet. ISBN 978-0-451-16355-4.  רישומי הסופרים מראיונות שערכו עם בנדי בתא הנידונים למוות.
  • Nelson, Polly (1994). Defending the Devil: My Story as Ted Bundy's Last Lawyer. New York: William Morrow. ISBN 978-0-688-10823-6. 
  • Ann Rule (1989). The Stranger Beside Me, Paperback; revised and updated, New York: Signet. ISBN 978-0-451-16493-3. 
  • Rule, Ann (2000). The Stranger Beside Me, Paperback; updated 20th anniversary, New York: Signet. ISBN 978-0-451-20326-7. 
  • Rule, Ann (2009). The Stranger Beside Me, Paperback; updated 2009, New York: Pocket Books. ISBN 1-4165-5959-0. 
  • Shapiro, Ben (2005). Porn Generation. Washington, DC: Regnery Publishing. ISBN 0895260166. 
  • Sullivan, Kevin M. (2009). The Bundy Murders: A Comprehensive History, Paperback, Jefferson, NC: McFarland and Co.. ISBN 978-0-786-44426-7. 
  • Merrill David, Winn Steven (1980). Ted Bundy: The Killer Next Door, Paperback, New York: Bantam. ISBN 978-0-553-13637-1. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טד בנדי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 רול 2009, עמ' xiv.
  2. ^ רול 2009, עמ' 10.
  3. ^ מיקאוד ואיינסוורת' 1999, עמ' 56.
  4. ^ מיקאוד ואיינסוורת' 1999, עמ' 64.
  5. ^ מיקאוד ואיינסוורת' 1999, עמ' 66.
  6. ^ רול 2009, עמ' 13.
  7. ^ פורמן, עמ' 15.
  8. ^ קנדול, עמ' 99.
  9. ^ מיקאוד ואיינסוורת' 1989, עמ' 161.
  10. ^ ידועה גם כלזלי הולנד,‏[7] סוזן פיליפס‏[8] ומריג'ורי ראסל.‏[9]
  11. ^ רול 2009, עמ' 19.
  12. ^ מיקאוד ואיינסוורת' 1999, עמ' 53.
  13. ^ ידועה גם כמג אנדרס, בת' ארצ'ר או ליז קנדול.
  14. ^ רול 2009, עמ' 52.
  15. ^ פורמן, עמ' 16.
  16. ^ נלסון, עמ' 282-284.
  17. ^ סוליבן, עמ' 57.
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 קפפל 2005, עמ' 387.
  19. ^ קפפל 2005, עמ' 396.
  20. ^ רול 2000, עמ' 526.
  21. ^ 21.0 21.1 קפפל 2005, עמ' 399-400.
  22. ^ רול 2009, עמ' 130-131.
  23. ^ סטיבן ק. סמית, Momma's boy to murder: Saga of Ted Bundy, עיתון Lakeland Ledger, סוכנות ידיעות Associated Press, מיום 19.08.1979, עמ' 4B.
  24. ^ קנדול, עמ' 140-141.
  25. ^ רול 2009, עמ' 164-165.
  26. ^ ידועה במספר מקורות כקים אנדרוס,‏[24] או כשרון אוייר.‏[25]
  27. ^ קפפל 2005, עמ' 62-66.
  28. ^ קנדול, עמ' 74.
  29. ^ מיקאוד ואיינסוורת' 1999, עמ' 189-191.
  30. ^ קנדול, עמ' 119-120.
  31. ^ רול 2000, עמ' 321-323.
  32. ^ 32.0 32.1 רון וורד, Survivors Are Haunted By Memory Of Ted Bundy 10 Years After Execution, עיתון The Seattle Times, מיום 24.01.1999.
  33. ^ פורמן, עמ' 42.
  34. ^ נלסון, עמ' 56.
  35. ^ מיקאוד ואיינסוורת' 1989, עמ' 124-126.
  36. ^ רול 2009, עמ' 380-396.
  37. ^ רול 2009, עמ' 532.
  38. ^ קפפל 2005.
  39. ^ 39.0 39.1 מיקאוד ואיינסוורת' 1999, עמ' 334-335.
  40. ^ קפפל 2005, עמ' 395.
  41. ^ רול 2000, עמ' 519.
  42. ^ קפפל 2010, עמ' 7600-7605 (מיקום קינדל).
  43. ^ קפפל 2010, עמ' 7550-7558 (מיקום קינדל).
  44. ^ מיקאוד ואיינסוורת' 1999, עמ' 335-336.
  45. ^ קפפל 2005, עמ' 379.
  46. ^ קפפל 2010, עמ' 7046 (מיקום קינדל).
  47. ^ מיקאוד ואיינסוורת' 1989, עמ' 76-77.
  48. ^ מיקאוד ואיינסוורת' 1999, עמ' 176.
  49. ^ רול 2000, עמ' 431-432.
  50. ^ מיקאוד ואיינסוורת' 1989, עמ' 156.
  51. ^ מיקאוד ואיינסוורת' 1989, עמ' 85.
  52. ^ נלסון, עמ' 152.
  53. ^ מיקאוד ואיינסוורת' 1999, עמ' 331.
  54. ^ מאק, עמ' 136.
  55. ^ מיקאוד ואיינסוורת' 1999, עמ' 13.
  56. ^ מיקאוד ואיינסוורת' 1989, עמ' 281.
  57. ^ קנדול, עמ' 182.
  58. ^ שפירא, עמ' 160.
  59. ^ מיקאוד ואיינסוורת' 1989, עמ' 320.
  60. ^ 60.0 60.1 מיקאוד ואיינסוורת' 1999, עמ' 340.
  61. ^ רול 2009, עמ' 603-604.
  62. ^ קנדול, עמ' 167.
  63. ^ מיקאוד ואיינסוורת' 1989, עמ' xi.
  64. ^ מיקאוד ואיינסוורת' 1999, עמ' 199.
  65. ^ רול 2005, עמ' 335.
  66. ^ נלסון, עמ' 257.
  67. ^ קפפל 2010, עמ' 7375 (מיקום קינדל).
  68. ^ קפפל 2010, עמ' 7135 (מיקום קינדל).
  69. ^ רול 2009, עמ' 509.
  70. ^ קפפל 2005, עמ' 257-262.