ישראל נג'ארה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רבי ישראל נג'ארה (צפת, 1555 – עזה, 1628) רב, פרשן ומשורר. מגדולי המשוררים והפייטנים העבריים בכל הזמנים.

תוכן עניינים

[עריכה] קורות חייו

נולד ב-1555 בצפת שתחת שלטון האימפריה העות'מאנית. מוצאו מהעיר נג'ארה בספרד ועל שמה נקרא שם משפחתו. למד אצל אביו ר' משה נג'ארה ואצל סבו ר' ישראל די קוריאל, מחכמי צפת ואחד מארבעת המוסמכים הראשונים. בבחרותו עבר לדמשק והיה שליח ציבור בקהילה הספרדית שם. לאחר תקופה שעבר בין ערים שונות במקומות שונים, בין היתר בסוריה, שב לדמשק לתקופה קצרה, ומשם חזר לעיר הולדתו צפת, הוא התחתן ונולדה לו בת.

בעקבות מגפה שבה שכל את בתו ואשתו חזר בשנת 1576 לדמשק, שם התחתן בשנית, ונולדו לו שלושה ילדים. לאחר תקופה בדמשק עבר לעזה, שם שימש כפוסק. בנו משה נג'ארה שימש כרבה הראשי של עזה אחריו. בהיותו בעזה היה מורה של אבטליון. נפטר ב-1628 בעזה, ונקבר בבית-העלמין היהודי בעיר.

על שמו קרויים רחובות במספר ערים בישראל, ביניהן: ירושלים, תל אביב, חולון, רעננה ורחובות.

[עריכה] פיוטיו

הרב ישראל נג'ארה התפרסם בעיקר כמשורר ופייטן. הדי השפעתו ניכרים במרחב הגדול ביותר של קהילות יהודיות מארצות הבלקן, רוב ארצות העולם המוסלמי ואף הודו. בפיוטיו ניכרת ההשפעה של שירת ספרד הן במשקל ובצורה הקפדניים, והן בנושאי השירה. בין פיוטיו המפורסמים: "יַעֲרַת דְּבַשׁ", "יָה רִבּוֹן עָלַם", "יוֹדוּךָ רַעְיוֹנַי", "יָעְלָה בּוֹאִי לְגַנִּי" ורבים נוספים.

בשירתו היה שילוב נדיר בין קדושה, קבלה וחולין, יחד עם התאמת השירה למנגינות מקומיות נפוצות ואהובות. מבחינה מוזיקלית חולל ר' ישראל מהפכה של ממש בכך שהתאים מנגינות עממיות אל שירת הקודש, קידש אף אותם, ובכך גרם לבני הקהילה, שהכירו את השירים העממיים, להחליף את הטקסט המקורי בטקסט עברי, המכוון כלפי שמים. "רכבות" אלו של מוזיקה עממית הובילו קרונות רבים של שירת קודש איכותית ופיוטים למרחבי העולם מאז ועד היום. הוא ככל הנראה המשורר העברי הראשון שמציין ביחס לכל שיר את המקאם של הלחן.

[עריכה] התנגדות

בעקבות כתיבת השיר "כתובת ישראל", המנוסח ככתובה בין ישראל לה' בעת מתן תורה, ביקר אותו מנחם די לונזאנו, בן דורו של נג'ארה, וכתב כי "התיר עצמו לומר לה' יתברך כל מה שהנואפים אומרים זה לזה" (מתוך ספרו "שתי ידות", דף קמב). בנוסף קבל על כך שנג'ארה משתמש בסגנון ובמשקל הערביים, הזרים לרוח ישראל. ואכן, החוקר יוסף יהלום גילה כי רבים משיריו של נג'ארה מתחילים באופן המזכיר שירי עגבים מוכרים של התקופה.

התנגדות נוספת הופנתה כלפי אישיותו של נג'ארה עצמו, ובאה מכיוון המקובל תלמיד האר"י, רבי חיים ויטאל (רח"ו). ביומנו האוטוביוגרפי "ספר החזיונות" (עמ' 68) כותב רח"ו כי אמנם פזמוניו של נג'ארה טובים, אך הוא עצמו "פיו דובר נבלה וכל ימיו שיכור" ולפיכך "אסור מי שידבר עמו ומי שיוציא מפיו הפזמונים שחיבר". הוא ממשיך ומספר כי נג'ארה חילל את השבת, קיים משכב זכור וכן שכב עם גויה, ולכן "אסור ליהנות לו ואסור לתת לו כתובה או גט לכתוב וכמעט שראוי לפוסלן". עם זאת, רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), בחיבורו "שם הגדולים", מזכיר ברמז את ההתנגדות לשירים בלבד, ומתעלם מדברי ויטאל, על אף שהכיר את ספרו. גם החוקר מרדכי מרגליות ב"אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל" התייחס לדברי ויטאל בביטול, וכתב כי "הדברים הנאמרים במהדורות שלפנינו אינם מחוורים". דבריו של רח"ו מוזכרים רק במהדורה שנערכה בידי אהרון זאב אשכולי בהוצאת מוסד הרב קוק. בפתיח הספר רשם אשכולי שהיה בידו כתב היד המקורי אבל כתב יד זה מעולם לא נמצא. במחקר שערך הרב ראובן מרגליות הוא קבע כי החיבור הוא זיוף מאוחר ולא פרי עטו של ר' חיים ויטאל. הרב מרגליות מחה בפני הוצאת מוסד הרב קוק, וטען כי הוצאת הספר במתכונתו מהווה "ביזוי התורה", וההוצאה הסירה את הספר מהמדפים.[דרוש מקור] ככלל, ההתנגדות לנג'ארה לא הכתה גלים בציבור הרחב, וכבר בימיו הוא הפך למשורר אהוב ומקובל על קהילות ישראל.

[עריכה] מספריו

  • זמירות ישראל - פיוטים
  • מערכות ישראל - פירוש לתורה
  • מקווה ישראל - דרשות
  • פצעי אוהב - פירוש על ספר איוב

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: פיוטי ר' ישראל נג'ארה
מקור: http://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%A0%D7%92%27%D7%90%D7%A8%D7%94&oldid=11759453
כלים אישיים

גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
קהילה
תיבת כלים
דף זה בשפות אחרות
הדפסה/יצוא