יהדות הודו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהדות הודו כוללת מגוון נבדל של קהילות היהודיות, שמניינן הכולל הופך אותן לצבר כולל מהגדולים בקהילות אסיה.

בית הכנסת של קהילת בני ישראל באחמדאבאד
חג חֲנֻכָּה, פנים בית הכנסת הקוצ'יני, מדינת קרלה, הודו. Jewtown

יהודי הודו מונים כיום כ-5,000 איש בלבד (כמחציתם במומבאי, כ-1500 בטהנה, 300 בפונה, ורק עשרות בודדות בקוצ'ין, קולקטה וניו דלהי) עד לפני מספר עשורים מנו יהודי הודו כשלוש רבבות.

המקצועות המסורתיים של מקצת מיהודי הודו היו בתעשיית השמן (בני ישראל), חלקם עסקו בתעשייה קלה (הבע'דדים) שגם הצטרפו לכוחות הביטחון והממשלה ואף הגיעו לעמדות גבוהות וחלקם עסקו במסחר ותבלינים (קוצ'ינים שחורים ופארדסים). יהודים בודדים השתתפו בתנועת השחרור של המדינה. עם קבלת עצמאות הודו והקמת מדינת ישראל בשנת 1948 היגרו הרוב מבני הקהילות השונות לישראל וחלקם לממלכה המאוחדת, רק מיעוט נשאר בהודו.

כתובה מהודו

במהלך ההיסטוריה, יהדות הודו לא סבלה מאנטישמיות או רדיפות מצד הגויים פרט לאלה שחיו תחת האינקוויזיציה הפורטוגזית.[דרוש מקור] רדיפות או אפליה היו רק מצד האירופאים (הפורטוגזים).[דרוש מקור] ההודים עצמם תפשו את היהודים כקבוצה דתית שיש לה אווטאר משלה, בדומה לקבוצות דתיות אחרות להן אווטארים אחרים, וכולם מייצגים בצורה כלשהי את האלוהות העליונה, כך שלא ראו ביהודים שונים או זרים ולא חששו מפניהם.

הקהילה היהודית במומבאי נעזרת בגופים שונים המנסים לעזור לקהילה ולתמוך בה בהמשך דרכה, כגון הג'וינט, הסוכנות היהודית, אורט, אגודת חזון אלי, וחב"ד הפעילים במקום בעיקר עם ישראלים ותיירים ממקומות שונים בעולם. כיום יש בבית הכנסת מניין של אנשים שמגיעים בבוקר ובשבת כדי להשלים מניין בשכר. יש החוששים שלא ירחק היום ובית הכנסת יהפוך למוזיאון.

בשנת 1970 בבית הספר היהודי היו הילדים היהודיים במיעוט. כיום - שנת 2006 - לומדים בבית הספר כ-500 הינדואים ומוסלמים ורק 25 יהודים. בית הספר מנוהל על ידי ועד הקהילה היהודית אולם לא לומדים בו יהדות.

אחת הבעיות המטרידות את פרנסי הקהילה היא תופעת ההתבוללות של צעירי העדה. צעירים, בעיקר משכילים, מתקשים למצוא בני זוג, בגלל הפיזור הגאוגרפי ומיעוט הצעירים. שידוך בגיל צעיר, שעזר להגביל התבוללות, כבר אינו מונע את התופעה בגלל סירובם של הצעירים להנשא בנישואים אלו.

קבוצות היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשטחי הודו התקיימו קהילות יהודיות נפרדות שהתפתחו כל אחת באופן שונה מכיוון שרוב הזמן לא ידעו האחת על קיומה של השנייה.

  1. קהילת "בני ישראל" שהתיישבה באזור קונקאן שבמדינת מאהאראשטרה של ימינו, באזור החוף המערבי של הודו.
  2. קהילת יהדות קוצ'ין השחורים שישבה בקרלה שבדרום-מערב הודו, באזור חוף מלבר. היא הקהילה הקטנה יותר. ראשיתה ביהודים המלברים שחיו באזור קודאנגאלור (כארנאגנור) ואחר כך התיישבו ביישובים בסביבות העיר קוצ'י -ארנקולם.
  3. קהילת יהדות קוצ'ין הפרדסים שהינם יוצאי אירופה והמזרח התיכון שהחלו להגיע להודו מעת הכיבוש הפורטגזי משנת 1498 ואילך. ואליהם הצטרפו משפחות מארצות המזרח התיכון.
  4. במאה ה-19 הגיעו "היהודים הבגדאדים" שם כולל לבני עיראק וארצות ערב אחרות שהחלו להגיע בעיקר מעת בואם של הבריטים להודו. משנת 1795 ואילך.
  5. יוצאי ארצות אירופה החלו להתיישב בהודו ממאה ה-19 ואילך.

קהילות נוספות המאמינות בהשתיכותם ליהדות ואינן מוכרות כיהודיות על ידי רשויות מדינת ישראל ונציגי הדת הרשמיים:

  1. בני מנשה קבוצה של אנשים שבטיים נוצרים במקורם, המיחסים עצמם להיותם מצאצאי שבט מנשה, הגרים בצפון מזרח הודו - במדינות מיזורם ומניפור.
  2. בני אפרים קבוצה של אנשים מהטמאים (האריג'נס / דאליטס) שממאמינה שמקורה בשבט אפרים. הקבוצה מתגוררת במדינת אנדרה פרדש הקוראים לעצמם גם "בני יוסף".

תולדות היהודים - מקורות מיתולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערה: תנ"ך הוא מקור לאמונה, אך אינו מוכר כמקור היסטורי מהימן, ולכן טענות על מקורות תנ"כיים אינן עומדות במבחן היסטוריוגרפי מדעי ואינן נחשבות תקפות מדעית מעבר לחקר המיתולוגיה.

  • ישנה טענה, שעד היום לא אומתה, כי אופיר המוזכרת בתנ"ך שכנה בחוף המערבי של דרום הודו. השם אופיר מזכיר מבחינה אטימולוגית שמות של יישובים באזור מפרץ קוצ'ין. בנוסף, למילים המופיעות בתנ"ך בהקשר למקום המכונה אופיר קיימות מקבילות בשפות דרום הודו. יש כמובן גם מקומות אחרים המזוהים עם אופיר המיתולוגית שאין אישוש לקיומה ההיסטורי.
  • היהודים שעדין מצויים בהודו טוענים ששורשיהם מגיעים אל ימי גלות עשרת השבטים בתקופת בית ראשון. יש הסוברים שהם צאצאים של עשרת השבטים האבודים אשר הוגלו מבירתם שומרון על ידי מלך אשור בשנת 722 לפנה"ס. ההוכחה היחידה לכך היא שמם: "בני ישראל", המורה לכאורה על שיוכם לממלכת ישראל דווקא. יש השערה אחרת ש"בני ישראל" הם צאצאי שבט אשר ושבט זבולון. היהודים בהודו היו יורדי-ים וכן עסקו בהפקת שמן זית, מקצועות בהם עסקו בני השבטים. אין אישוש לטענות אלו בשום מקור היסטורי.
  • האזכור הספרותי הראשון של יהודים בהודו אפשר לייחס למגילת אסתר, בו מתוארת מלכות אחשוורוש כמשתרעת "מהודו ועד כוש", בעוד היהודים נפוצים "בכל מדינות מלכותך".
  • מקור פחות ידוע הוא פירושו של דון יצחק אברבנאל על ספר ירמיהו: "והנה בימים האלה אשר כתבתי זה ראיתי בכתב אמיתי שהביאו בני המערב ההולכים היום ממלכות פורטוגל לארץ הודו להביא הבשמים, שהעידו שראו שמה יהודים הרבה והביאו כתב מיד חכם אחד מהם והם אומרים שהמה מבני יהודה ובנימין מאותם שגלה סנחריב מערי יהודה קודם חורבן ירושלים... ושהניח אותם אחרי הררי החושך ושהם לא שבו בבית שני. (פירוש אברבנאל על ירמיהו ג, י"ח)
  • לפי דעות אחרות, יהודי הודו באו מארצות ערב ותימן בתקופת התלמוד. אולם אגדה המוכרת בפי כל באה לעזרתנו וקובעת כי ספינה של גולים מארץ ישראל נטרפה ליד חוף קונקאן, דרומית למומבאי. הניצולים, שבעה זוגות של גברים ונשים, קברו את מתיהם בבית קברות במקום אשר הפך בעתיד לבית הקברות של "בני ישראל" נבגאון (NAVGAON). בית הקברות הוא כנראה בית הקברות היהודי העתיק מחוץ לארץ ישראל. השלט בכניסה לבית הקברות מציין: "בית הקברות העתיק ביותר של 'בני ישראל', בן כ-2000 שנה".
הימצאותו של בית קברות יהודי, במדינה בה חלק מהאנשים אינם נוהגים לקבור מתים, היא לדעת בודדים הוכחה לחיים יהודים עתיקים במקום. מאידך גיסא, בתי קברות עתיקים פזורים בכל רחבי תת-היבשת ההודית, כך שזו דעה בלבד. בבית הקברות יש מצבות עתיקות אולם יש גם מעין "קברי אחים" המסומנים באבנים גדולות אשר לפי המסורת שם נקברו האנשים שהיו בספינות שנטרפו ליד החוף. בבית הקברות נמצאת אנדרטה בה מופיע הכיתוב הבא: "פה נטמנו האבות של עדת בני ישראל בהודו אשר ספינתם נטרפה בחופי נאבגאון לפני כאלפיים שנה". כתובת זאת חדשה ומנציחה אגדה שעברה מפה לאוזן. מנאבגאון פשטו בני ישראל על כל ארץ הודו.

תולדות היהודים - מקורות היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"בני ישראל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בני ישראל (הודו)

"בני ישראל" היושבים במדינת מהאראשטרה היו והינם הקבוצה הגדולה בין יהודי הודו. "בני ישראל" טוענים כי הם צאצאים ליהודים מאזור הגליל אשר נמלטו מגזרות אנטיוכוס במאה ה-2 לפנה"ס, למרות שאין עדות מוצקה לגרסה זאת. "בני ישראל" חיו בקהילות סגורות, וכנהוג בהודו כולה, בה ג'אטים הם אנדוגניים, כלומר שאינם מתערבבים בג'אטים אחרים, כך גם בני ישראל לא התערבבו כמעט עם שכניהם ההודים, למרות שהם דומים במראם לשכניהם ההודים.

עם כיבוש הודו על ידי בריטניה במאה ה-17 היגרו יהודים לאזור מומבאי ופגשו ביהודי בגדד שהגיעו להודו מאזור עיראק של היום, שגם יצרו קשר עם קהילות יהודי קוצ'ין ובמאה ה-19. בתקופת השלטון הבריטי שגשג היישוב של "בני ישראל" והם החלו לתרגם כתבים רבים לשפת המקום, שפת ה מראטהי ולימודי העברית שגשגו וכן פתחו בתי ספר והיגרו לערים החשובות דוגמת אחמדאבאד, פונה, אג'מר, דלהי וקולקטה.

בני הקהילה לא סבלו מאפליה או רדיפות. ד"ר אליהו מוסס ראג'פורקר, מחברי הקהילה אף כיהן ראש העיר מומבאי בשנים 1937‏-1938. עם זאת התנועה הציונית התפתחה עם השנים אצל "בני ישראל" ועם הקמת מדינת ישראל היגרו יהודים רבים מ"בני ישראל" לארץ ישראל. אחרים היגרו לאנגליה. מכ-24,000 יהודים בני עדת "בני ישראל" בשנת 1947 נותרו כיום בהודו מספר אלפים מועט של יהודי "בני ישראל" המרוכזים במומבאי, טהנה, פונה, ואחמדבאד. כיום מוערכים מספרם בכ-90,000 כלולים במספר גם הצאצאים לנישואין הבין-עדתיים בין חברי הקהילה לעדות יהודיות אחרות במיוחד מתחילת המאה ה-20.

"הקהילות השונות של יהודי קוצ'ין"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות קוצ'ין

יהדות קוצ'ין היא קהילה ותיקה באזור עיר הנמל קוצ'ין שבמדינת קרלה בדרום-מערב הודו. "קהילת יהודי קוצ'ין" היא הקהילה הקטנה מבין קהילות יהודי הודו. העדות הראשונה לישיבת יהודים באזור קוצ'ין היא מהמאה ה-10 ועדויות לכך כתובות בשפה הטאמילית.

כיבוש אזור קוצ'ין על ידי פורטוגל בתחילת מאה ה-16 הביא אליה גלי הגירת יהודים כמו גם את רדיפת היהודים, אך השליטים המקומיים הגנו על יהודי המחוז.

בקוצ'ין התקיימה הפרדה מוחלטת בין קהילת היהודים "הלבנים" שהיו צאצאי יהודים שהגיעו מהמז"ת, ספרד וכנראה גם הולנד לבין היהודים "השחורים" שלא נראו שונים משכניהם ההודים המקומיים. בית הכנסת המפורסם שנותר ברובע היהודי (ג'ו-טאון) של קוצ'ין שייך לעדה הפרדשית "הלבנה".

ההחלטה לעלות לישראל נתקבלה בקהילה ב-1918, נבעה בעיקרה מתוך אידאליזם ציוני ותחושת שליחות. בני העדה היו מן הבודדים ששילמו מכספם הפרטי את הוצאות העלייה. המשורר בן הקהילה יצחק משה רובי ביטא תחושה זו בשירו מתחילת המאה העשרים: ""תקוותנו, תקווה עתיקת -יומין, לחזור לארץ שהנחילנו אלוהינו האחד עוד לא פסה.""

מרבית הקהילה עלתה במסגרת שנות העלייה הראשונות, ורק מספר מצומצם של משפחות נשארו באזור קוצ'ין מסייעות לשמר את נכסי הקהילה כולל בתי הכנסת המפוארים.

"בגדדים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים מעיראק החלו להגיע להודו כבר בסוף המאה ה-18. בתחילת המאה ה-19 נמלטו יהודים עשירים רבים מעיראק, הידועים שבהם הן המשפחות ששון, יהודה, גבאי ועזרא. יהודים אלו עזבו את הערים בגדד ובצרה בגלל רדיפת היהודים בהן ועברו להתגורר בעיקר בערים כלכותה, מומבאי ופונה. כונו על ידי שאר יהודי הודו בגדדים (ברדדים) או עיראקים בגלל מוצאם העיראקי. בדרך כלל היו מבוססים ובעלי משרות בכירות ובתפקידים משמעותיים. להגירה זאת תרמו במיוחד המרת יבוא חמרי הגלם מהודו להקמתה של תעשיית טקסטיל מקומית והרגשת הביטחון היחסי שהושגה לאחר דיכוי המארטים ואחרים והשתלטות הבריטים על מרבית תת-היבשת. לקהילה זו הצטרפו יהודים יוצאי מדינות נוספות באימפריה העות'מאנית, ביניהם מספר משפחות יוצאות חאלב שהגיעו מאוחר יותר להצלחה כלכלית, וכן משפחות מתימן, איראן ואפגניסטן.

ראשוני המהגרים התגוררו בבתי קהילת "בני ישראל" ואף התפללו בבתי הכנסת שלהם ונקברו בבתי העלמין שלהם [דרוש מקור]. עם הזמן ועם עליית בני הקהילה במעמד ובהון הם הפרידו עצמם מקהילת "בני ישראל" ואף החשיבו אותם לנחותים בשל הידע הפחות שלהם בדת, אסרו עליהם להיכנס לבתי הכנסת שלהם, אסרו עירוב על ידי חתונות בין עדתיות ואף לא החשיבו אותם כחלק ממניין במידה והיה חסר לתפילה והקימו בתי עלמין נפרדים, בשנות ה-30 של המאה ה-20 דברים החלו להשתנות ובמידת מה חזרו למתכונת הישנה וקיבלו את קהילת "בני ישראל" לקרבם.

משפחת ששון הייתה השונה לרוב וגם בתקופת הריחוק בניה למדו אצל יוסף יחזקאל ראג'פורקר המורה והמחנך המפורסם בעל הידע הנרחב בדת במהלך המאה ה-19.

בקרב קהילת יהודי בגדאד בהודו יצאו לאור מספר עיתונים בערבית יהודית ואנגלית, בהם עיתונו "מגיד מישרים" (כלכותא, 1890-1901) של החכם שלמה תווינא בשפה ערבית יהודית. החכם תווינא גם הפעיל בית דפוס בו הוציא לאור ספרים רבים בעברית וערבית יהודית.

המהגרים מעיראק, בתמיכת משפחת ששון הידועה, הקימו בית ספר ועליו מתנוסס שלט מיום חנוכת הבניין שבו כתובה בשפה מאוד ציורית מה מטרת בית הספר: "זה בית תלמוד, נוסד להפיץ אור המדע על בני ישראל ולנהלם על מי מנוחות התורה והיראה ומוסר דרך ארץ ולחנכם בלמוד לשון הקודש ושפת אינגליש מבלי שכר..." תחילה למדו בו רק היהודים מעיראק ולאחר זמן התקבלו בו "בני ישראל".

הקהילה הבגדדית, פרט לבודדים, עזבה את הודו עם קבלת העצמאות. חלקם לישראל ורובם לממלכה המאוחדת ולמדינות אחרות בחבר העמים הבריטי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלוה וייל (עורכת), הודו בסדרת "העליות הגדולות מארצות המזרח, דפי מידע ומקורות", ירושלים: הוצאת מכון בן צבי ומשרד החינוך, התש"ס.
  • ולטר פישל, ‏היהודים בהודו: ‏חלקם בחיים הכלכליים והמדיניים, ירושלים: מכון בן צבי, 1960.
  • Shirley Berry Isenberg. India ’s Bene Israel: A Comprehensive Inquiry and Sourcebook, Bombay: Popular Prakashan, 1988.
  • Joan Roland. Jews in British India: Identity in a Colonial Era,Hanover, N.H.: University Press of New England, 1989.
  • Nathan Katz. Who Are the Jews of India?, Berkeley: University of California Press, 2000.
  • Orpa Slapak (ed.), The Jews of India: A Story of Three Communities, UPNE, 1995.
  • Yulia Egorova, Jews and India: Perceptions and Image, Routledge, 2008.
  • Nathan Katz, Ranabir Chakravarti, Braj M. Sinha, and Shalva Weil (eds.). Indo-Judaic Studies in the Twenty-first Century, New York: Palgrave-Macmillan, 2007.
  • Shalva Weil Weil (ed.). India's Jewish Heritage: Ritual, Art and Life-Cycle, 2nd ed., Mumbai: Marg Publications, 2004.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות הודו בוויקישיתוף


יהדות אסיה
אוזבקיסטןאזרבייג'ןאינדונזיהאיראןאפגניסטןארמניהבוכרהגאורגיהיהודי ההריםהודוהונג קונגטג'יקיסטןטורקיהיפןכורדיסטןלבנוןמיאנמרסוריהסיןסינגפורעיראקחצי האי ערבפקיסטןקוצ'יןקזחסטןקירגיזסטןקפריסיןרוסיהתימןצפון תימן)
ילדים יהודים עם המורה שלהם בסמרקנד