לואיס אנדרוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנדרוס בשנות ה-30

לואיס אנדרוסאנגלית: Lewis Yelland Andrews; ‏26 בספטמבר 1896 - 26 בספטמבר 1937) היה מושל מחוז הגליל בתקופת המנדט הבריטי, אוהד הציונות, שנרצח על ידי טרוריסטים ערבים בשנת 1937 בעת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואיס אנדרוס נולד בסידני שבאוסטרליה בשנת 1896. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא האוסטרלי והגיע לארץ ישראל עם כוחות האימפריה הבריטית שלחמו בטורקים. בשנת 1920 השתחרר מהצבא בדרגת סרן ונשאר בארץ כאיש הממשל הצבאי הבריטי שקדם לכינון המנדט, ובהמשך כאיש ממשל ומינהלה של ממשלת המנדט. במאורעות תר"פ, בחודש מאי 1920, סייע למגיני חדרה לעמוד בפני התוקפים הערבים. אנדרוס ועמו שני שוטרים יהודים עבר ביישובים שבסביבת חדרה והכין את תושביהם להגנה. בסיבובו הגיע לחדרה והביא לתושביה רובים ותחמושת. מתחנת הרכבת של חדרה התקשר בטלפון לממשל המחוזי בחיפה וביקש לשלוח מטוס לעזרת מגיני המושבה. במאורעות תרפ"ט, ב-1929, חש לחלץ מביסאן עשרים משפחות יהודיות שהתגוררו בעיר. כן עזר ליישובי הגליל ועמק יזרעאל להיערך נגד התוקפים הערבים.

במהלך שירותו בממשל המנדטורי שימש במגוון רחב של תפקידים מינהליים. היה איש הממשל המחוזי בצפון, שופט בית המשפט המחוזי בחיפה בשנים 1922-1921, מ-1929 עד 1932 שימש פעמים אחדות כמושל מחוז הצפון בפועל. בשנת 1932 נתמנה לקצין לענייני פיתוח במחלקת הפיתוח של ממשלת המנדט ויועצו של הנציב העליון. מ-1933 עד 1936 שימש פעמים אחדות כרשם האגודות השיתופיות. כן שימש כחבר בוועדה לפיתוח החקלאות והממונה על מסי המקרקעין.

אנדרוס היה אחד המעטים מבין פקידי המנדט שהיו נאמנים לרוחה של הצהרת בלפור בדבר כינון בית לאומי ליהודים בארץ ישראל והיה אוהד ההתנועה הציונית ותנועת ההתיישבות. אנדרוס היה אחד האישים שהופיעו למתן עדות בפני ועדת פיל ובעדותו הפריך את טענת הערבים בדבר נישול המוני של אריסים ערבים מאדמות שנמכרו ליהודים.

בקיץ 1937 פיצלו הבריטים את מחוז הצפון והפרידו ממנו את נפות עכו, נפת נצרת, נפת טבריה ונפת ביסאן, שאורגנו במסגרת מחוז חדש והוא מחוז הגליל והעמידו בראשו את אנדרוס, תומך הציונות. נפות ג'נין, שכם, טולכרם וחיפה, שהופרדו ממחוז הצפון נשארו בניהולו של קצין בריטי אנטי-ציוני. הערבים ראו בכך צעד לקראת חלוקת הארץ וצירוף הגליל למדינה יהודית. אנדרוס הפעיל יד חזקה נגד המורדים הערבים בגליל, האיץ בפעילות המשטרה והטיל קנסות קיבוציים על כפרי פורעים. למשך פרק זמן מסוים הצליח להחזיר את השקט לגליל. אנדרוס נהג להשתתף כאורח בעליות על הקרקע של יישובי חומה ומגדל.

ב-26 בספטמבר 1937, בעת ששימש כמושל מחוז הגליל, הגיע אנדרוס לתפילת ערבית של יום ראשון בכנסייה האנגליקנית בנצרת. בקרבת הכנסייה ארבו לו ארבעה אקדוחנים ערבים, ירו בו תשעה כדורים והוא נהרג במקום. שוטר שליווה אותו כשומר ראש, נפגע אף הוא ומת אחר כך מפצעיו. לואיס אנדרוס הובא לקבורה בבית הקברות בהר ציון שבירושלים. הוא הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים.

בעקבות הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישוב עורר הרצח סערת רגשות. הבריטים ראו בו הפרת הסכם בלתי כתוב לפיו לא פגעו הערבים בפקידי השלטון הבריטי במשך כל תקופת המאורעות עד אז. ימים אחדים לאחר הרצח פוזרו הוועד הערבי העליון וכל הוועדות הלאומיות הערביות והוצאו אל מחוץ לחוק. במקביל, הדיחו הבריטים את המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני מכל תפקידיו והוציאו נגדו צו מעצר, שהוביל לבסוף לבריחתו מהארץ.

לאחר הרצח השתלטו המורדים הערבים על חלקים ניכרים בארץ, בדרכים, בכפרים ובערים. מאבקם של שלטונות המנדט במורדים, בסיועם הפעיל של כוחות "ההגנה", היה עדיין רחוק מהכרעה.

לואיס אנדרוס היה הראשון מבין אנשי שלטון המנדט שנרצחו על ידי טרוריסטים ערבים במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. לאחר הירצחו פגעו הטרוריסטים בחיילים ושוטרים רבים ואף באישים בריטים ידועים, בהם ג'יימס לסלי סטרקי, הארכאולוג הנודע, חושף עתיקות תל לכיש, ולטר מופאט סגן מושל ג'נין וג'ורג' דורנט סנדרסון, מזכירו של צ'ארלס טאגארט.

בפברואר 1938 הונחה אבן הפינה לבית חולים על שמו בנתניה. לבית החולים הוקצה שטח של 20 דונמים דרומית לעיר, אך בנייתו לא יצאה לפועל.‏[1]

עדות על אנדרוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיה ארד, חברת קיבוץ בית זרע, פרסמה רשימה על ההצגה "כיצד חוגגין" שערכו בקיבוץ בית זרע במלאת עשור לעלייה על הקרקע. בין שאר דבריה היא כתבה:

"שני ערבים רצופים הוצגה הצגתנו על במה, בין המקלחות לבית הנוער. מוזמנים רבים מן הסביבה צפו בה. ביניהם היה גם מושל הגליל הבריטי – לוּאִיס אֶנְדרוּס ופמלייתו. הם השתעשעו עם פעוטינו ושוחחו עם חברים... האיש – אנדרוס – היה חובב ישראל, ועל כן נרצח למחרת צפייתו בהצגתנו, על מדרגות כנסייה בנצרת (ויש שם לוח לזכרו). המרד הערבי ששכך למשך שנה, התעורר באותו יום – 26.9.1937."

– חיה ארד, עלון בית זרע, ספטמבר 1997, במלאות ששים שנה לאירועים‏[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]