קבר רחל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קבר רחל
Raakelinhauta.png

קבר רחל, 1978
תאריך פטירה י"א בחשוון
עיר בית לחם
בית הקברות מתחם הקבר
מיקום דרומית לירושלים, צפונית לבית לחם
קואורדינטות 31°43′14″N 35°12′09″E / 31.720447°N 35.202475°E / 31.720447; 35.202475קואורדינטות: 31°43′14″N 35°12′09″E / 31.720447°N 35.202475°E / 31.720447; 35.202475
מיקום קבר רחל
קבר רחל
קבר רחל

קבר רחל הוא כינוי למבנה הנמצא במבואותיה הצפוניים של בית לחם, מדרום לירושלים. מסורות קדומות של למעלה מ-1700 שנה מזהות את המקום כאתר שבו נקברה רחל אמנו, ומשום כך הוא נחשב למקום מקודש בעיני היהודים, הנוצרים והמוסלמים. במשך הדורות עברו המצבה שבמקום והמבנה שמעליה שינויים רבים המתועדים בספרות הנוסעים הענפה. מראה מבנה הקבר היה אחד הסמלים המפורסמים של ארץ ישראל, והוא הופיע על חפצי אמנות יהודיים, על בולים ובספרי קודש.

חוקרי ארץ ישראל חלוקים באשר לנכונות הזיהוי של האתר מצפון לבית לחם כמקום קבורתה של רחל. אחד הזיהויים הנוספים המקובלים במחקר למיקומו של קבר רחל הוא האתר המכונה בערבית קובור בני אישראיל ( = קבר בני ישראל) בסמוך ליישוב גבע בנימין.

כיום קבר רחל משמש מקום תפילה ליהודים הפוקדים את המקום במשך כל ימות השנה, ובמיוחד בי"א בחשוון, המקובל במסורת היהודית כיום פטירתה של רחל.

בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של קבר רחל שפורסם ב-1911

על פי ספר בראשית נקברה רחל בדרך בית לחם: "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם"‏[1], וכן: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם"‏[2]. פסוקים אלו תואמים את המסורת המקובלת לפיה נמצא קבר רחל סמוך לבית לחם, מדרום לירושלים.

לעומת זאת, בספר שמואל א' מסופר שקברה של רחל נמצא בגבול שבט בנימין[3], שעה שהעיר בית לחם שוכנת בנחלת שבט יהודה ולא בגבול נחלת בנימין.

מקור נוסף המצביע על כך שקבר רחל נמצא בצפונה של ירושלים, הוא הפסוק בספר ירמיהו: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה"‏[4]. רוב מפרשי התנ"ך זיהו את ה"רמה" בפסוק זה, עם הרמה המוזכרת בספר ירמיהו כמקום כינוסם של גולי בבל על ידי נבוכדנצר השני[5]. התיאור לפיו עוברים בניה של רחל ליד קברה בדרכם לגלות מוזכר במדרש בראשית רבה: "מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת. אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור דרך שם, לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים"‏[6].

ניסיון ליישב את המקורות המקראיים נעשה כבר במדרש בראשית רבה‏[7], וכן שני לפרשנות מלווה בהנמקות בזמננו‏[8]. פרשנות אחרת לסתירה בין הפסוקים היא שהמילים: "גבול בנימין בצלצח" אינן מכוונות לנחלת בנימין, אלא למקום בקרבת קבר רחל בשם זה (יש המזהים אותה עם חרבת צליח שבקצה בנימין. כ-2 ק"מ מצפון לקבר רחל). מקום זה, המצוי על כביש דרך חברון, בסמוך לפניה לשכונת הר חומה, היה אתר מקודש לנוצרים ולמוסלמים. יש הרואים במקום זה את מקום פטירתה של רחל (שאינו זהה למקום קבורתה) ומקום הולדת בנימין, והמסורות המקומיות תומכות בכך. לפי זה מתפרש היטב השם 'גבול בנימין' על שם הולדת בנימין, אף שהוא בנחלת יהודה‏[9].

מגמות בזיהוי אתר הקבר בספרות המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרי ארץ ישראל חלוקים לגבי הזיהוי הנכון של מקום הקבר. האזכורים בספר בראשית תמכו בזיהוי המקובל דורות רבים, באתר מצפון לבית לחם. לעומת זאת, האזכורים בספר שמואל ובספר ירמיהו שימשו בסיס לתאוריה, אשר מצטטת מדרשים ונתמכה בראיות בעיקר משל שארל קלרמון-גנו, נגה הראובני ואחרים, המזהים את קבר רחל באתר מצפון לירושלים השוכן ליד צומת חיזמה, בכניסה ממזרח לירושלים‏[10]. המקום מכונה בפי הערבים קובור בני אישראיל (קבר בני ישראל).

ההיסטוריה של האתר המקובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר רחל בספר "יחוס האבות והנביאים", 1537
קבר רחל מתוך ספרו של התייר הנוצרי זואלרט, 1585
קבר רחל בכתב יד עברי, איטליה 1598. משמאל - מראה פנימי, ומימין - הקבר מבחוץ

עדויות ומסורות רבות מזהות את מקומו של קבר רחל במקום המקובל כיום, מצפון לבית לחם. במהלך הדורות פקדו את קבר רחל נוסעים ומבקרים רבים שתיעדו את הקבר והשינויים שחלו בו ואת מנהגי המקום.

בספרות הנוסעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות הראשונים המזהים את קבר רחל בצפון בית לחם הם מקורות נוצריים: הברית החדשה מהמאה ה-1[11], אוסביוס ו"הנוסע מבורדו" מהמאה ה-4 והירונימוס שחי בבית לחם במאה ה-5.

בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במפת מידבא מהמאה ה-6 מצוירת אפרתה סמוך לבית לחם ולידה נרשם "רמה, קול ברמה נשמע". מלבד המקורות המקראיים, המקור היהודי הקדום ביותר המזהה את קברה של רחל מצפון לבית לחם הוא מדרש לקח טוב מהמאה ה-11 המתאר את מצבת קבורת רחל באופן זהה לתיאורים אחרים בני זמנו.

מקור ראשוני לצורת הקבר קיים בתיאורו של הכומר הנוצרי מצרפת ארקולף שביקר בארץ ישראל בשנת 670. על פי תיאורו בנוי הקבר כמצבה של אבנים פשוטות ללא שום קישוט.

הנוסע היהודי רבי בנימין מטודלה, שביקר בארץ ב-1170, מתאר את קבר רחל בספרו "מסעות בנימין": "והמצבה עשויה מאחת עשרה אבנים למנין בני יעקב ועליה כפה בנויה על ארבעה עמודים וכל היהודים העוברים שם חותמים שמם על אבני המצבה"[12]. תיאור דומה מופיע גם אצל נוסעים נוספים בימי הביניים: יעקב בן נתנאל הכהן[13], רבי פתחיה מרגנשבורג[14] ותלמיד הרמב"ן‏[15]. התיאורים כוללים גם הסבר מדוע קיימות רק אחת עשרה אבנים ולא שתים עשרה.

בתיאורו של תלמיד הרמב"ן מסוף המאה ה-13 לא מוזכרים העמודים והכיפה וייתכן שהם נהרסו על ידי המוסלמים שניתצו והחריבו הרבה מבנים צלבניים-נוצריים בארץ ישראל או מבנים שדימו לראותם ככאלו. הרמב"ן עצמו ביקר בקבר רחל כמה שנים לפני תלמידו. בפירושו לתורה תיעד את רשמי ביקורו במקום והסביר כי בעקבות הביקור חזר בו מסברתו הראשונית ולפיה מקום קבורת רחל הוא בגבול בנימין‏[16].

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהמאה ה-15 וה-16 קיימות עדויות על מבנה חדש שהוקם מעל המצבה. חלק מהעדויות כוללות עדיין תיאור של אחת עשרה או שתים עשרה אבנים נפרדות, אולם רובן מזכירות מצבה אחת בלבד. לפי השערת חלק מהמבקרים, האבנים הנפרדות טויחו ביחד ולכן נראו כמצבה אחת. על פי התיאורים נחשב המקום כמקודש ליהודים, למוסלמים ולנוצרים ושימש כמקום תפילה. משולם מוולטרה מאיטליה אשר ביקר בארץ ישראל ב-1481 מספר על מבנה הקבר ועל המנהג להתפלל במקום: "ושם על אם הדרך מצאנו על קבורת רחל מצבת גבוה מאבנים, והישמעאלים עשו למעלה מקבורה הנזכרת ד' עמודים וכיפה למעלה ומכבדים אותה. ומתפללים לשם היהודים והישמעאלים". תיאור דומה של המבנה מוסרים רבי עובדיה מברטנורא (1488) המספר על תפילתו במקום, פליקס האבר (1483) המעיד כי "המקום מקודש במידה שווה על הסרצינים, היהודים והנוצרים" ומשה באסולה (1522)‏[17].

ציור של קבר רחל, 1834

מתיאורי נוסעים וציורים שנדפסו בספרים שונים במהלך המאה ה-16 ניתן ללמד כי מבנה הקבר הורחב ונוספו לו שתי כיפות קטנות לצד הכיפה המרכזית וכן חומה נמוכה בצורת מלבן שהקיפה את המתחם.

בשנים 1621-1622 התיר מושל ירושלים, מחמד פחה, ליהודים להקיף בקירות את ארבעת העמודים שסביב לקבר, ובפעם הראשונה הפך המקום למבנה סגור וקיבל את צורתו המוכרת, המזכירה קבר של קדוש מוסלמי ("ואלי"). משה פוריית כתב בחיבורו "דרכי ציון" שהתפרסם ב-1650 על שני מועדים, חול המועד פסח ול"ג בעומר בהם נהגו יהודים לפקוד את הקבר: "מרבים לצאת אנשים ונשים, זקנים עם נערים ישמרם צורם, לקבר רחל, ברגל או ברכיבה, ושם מרבים בתפילה, וגם דורשים דרשות, ורוקדים מסביב לקברה, ואוכלים ושותים שם"[18].

עדויות מהמאה ה-18 ומה-19 מספרות על היהודים הרבים הפוקדים את קבר רחל ועל המסים וההיטלים השונים ששילמו לשלטונות המוסלמיים ולתושבי האזור תמורת הזכות לבקר באתר‏[19]. בתקופה זו החלו הבדואים בני שבט התעמרה לקבור את מתיהם סמוך לקבר מתוך אמונה כי הימצאות הנפטר סמוך לקבר של אישיות מקודשת תביא לו ברכה רבה בעולם הבא. רבי דוד דבית הלל, שביקר במקום ב-1824, כתב כי באזור הקבר עצמו קיים בית קברות אך "אין איש דר שם". לעומת זאת, "בהר מנגד יש כפר שתושביו ערבים והם רעים מאוד. זר שבא לבקר בקבר רחל נשדד בידיהם"‏[20]. על הסכנה המצויה בדרך בין ירושלים לחברון העיד גם ד"ר אליעזר הלוי, מזכירו של משה מונטיפיורי. הלוי, שביקר במקום בשליש הראשון של המאה ה-19, תיאר את מבנה הקבר כ"בנין מרובע ועליו גג עגול מהודר. הקבר אשר בתוכו מסוייד סיד לבן, ועליו רבבות אלפי שמות אורחים כתובים בכתב עברי"‏[21].

מאמצע המאה ה-19 עד מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונת קבר רחל בגלויה בהוצאת האחים אליהו מראשית המאה ה-20
קבר רחל בשנות ה-30, מסביב למבנה ניתן להבחין בקברות מוסלמיים

במחצית הראשונה של המאה ה-19 חל שינוי מהותי במעמדו של קבר רחל. בשנת 1827 הצליח רבי אברהם בכר אברהם, פקיד "כוללות הספרדים" בירושלים, להשיג מהשלטון העות'מאני הכרה במעמדם ובזכויותיהם של היהודים בקבר רחל. הפירמאן נדרש מאחר שהמוסלמים ערערו על חזקתם של היהודים בקבר רחל ואף התנכלו למבקרים היהודים במקום. בפירמאן נאמר:""פקודתנו לכם: [את העניין הבא] הביא בפנינו, נושא פקודתנו זו, החכם נציג יהודי ירושלים המכובדת ומתורגמנו [והוא] שקבר כבוד רחל, אם אדוננו יוסף... נוהגים הם, [היהודים] מימים קדומים לבקר אותו; ואסור לאיש למנוע אותם או להתנגד להם [מלעשות] זאת.... התברר שבמקום הקדוש הזה, מבקרים הם מזמן קדום, מבלי שימנע זאת איש מהם או ישיג גבולם, ולהם [יש] כפי שהיה מנהגם. ובהתאם לפסק הדין הנכבד, הנני מצווה להוציא את פקודתנו זאת אליכם, כדי שתנהגו בהם בהתאם לה ללא תוספת וללא הפחתה, ללא מניעה וללא התנגדות של אף אחד להם, בכל דרך שהיא"[22].

ב-1839 נערך מסעו השני של משה מונטיפיורי לארץ ישראל, במסגרתו ביקר יחד עם רעייתו יהודית בקבר רחל. את הביקור תיעדה יהודית מונטיפיורי ביומנה: "באנו אל קברות רחל ונכתוב את שמותינו בתוך אלפי רבבות שמות מזולתנו, ונתפלל שם את תפילתנו את הקבר".(שרגאי, עמ' 58) רבי אברהם בכר שהתלווה אליהם הפציר במונטיפיורי לשפץ את המבנה המתפורר, וגם יהודית מונטיפיורי, שהייתה חשוכת ילדים, הניעה את בעלה לשפץ את המקום. מונטיפיורי קיבל היתר מ"השער העליון" בקושטא להוסיף חדר נוסף למבנה הקיים. ככל הנראה הגיע מונטיפיורי להסדר על חלוקת זכויות השימוש בחדר החדש בין היהודים למוסלמים. בחדר שנבנה ב-1841 קיימת גומחת תפילה מוסלמית ("מחראב"), ובנוסף שימש החדר לעתים גם לטהרת המתים המוסלמים שנקברו בבית הקברות הסמוך‏‏, אולם החזקה בפועל הייתה בידי היהודים שגם החזיקו במפתחות לחדר‏[19]. בקיר המערבי מאחורי המצבה בקבר רחל קיימת עד היום כתובת המנציחה את תרומתו של מונטיפיורי. לימים, כאשר נפטרה יהודית מונטיפיורי הוקם על קברה ציון בתבנית קבר רחל. ב-1855 הוצבה במקום מנורה מפוארת ושנה אחר כך הושלמה כריית באר מים שנעשתה ביוזמת יהודי בומבי‏[23]. חודשיים לפני פטירתו תרם מונטיפיורי סכום כסף נוסף לשיפוץ ואחזקת קבר רחל. בטקס הלוויה שלו פוזר על קברו עפר מקבר רחל‏[24].

באותן שנים התפתחו הווי ומנהגים מיוחדים סביב הקבר ודמותה של רחל וקברה הפכו למקור הזדהות חשוב בתודעת אנשי היישוב היהודי בארץ. קבר רחל הפך לאתר מרכזי של עלייה לרגל לאחר הכותל המערבי ורבים, בעיקר נשים, הגיעו להתפלל במקום. האתר היה סגור באמצעות מנעול מיוחד שהתקין המסגר אליהו בסאן על פי הזמנת מונטיפיורי. המפתחות המיוחדים באורך כ-15 ס"מ הופקדו בידי שמשים מיוחדים שהתמנו על ידי רבני ירושלים. בשנים אלו פקדו את המקום עשרות אלפי מתפללים מארץ ישראל ומארצות אחרות עדת בני ישראל (הודו) אף הקימו מצבת זיכרון בשמם כאות הוקרה בקבר רחל לקראת סוף המאה ה-19, ונערכו בו עצרות תפילה וכינוסים. דמותה של רחל הפכה גם לסמל ציוני כמייצגת את שיבת העם לארצו. בשנת 1898 במסגרת מסעו בארץ ישראל, ביקר הרצל בקבר רחל, ואף הצטלם על רקע הקבר. לאחר פטירתו של הרצל נערך לזכרו טקס אזכרה בקבר רחל בהשתתפות רבנים ואישי ציבור.

בתקופת מאורעות תרפ"ט אסר השלטון הבריטי על ביקורי יהודים באתר בגלל המצב הביטחוני. לאחר המאורעות החליט שלמה פריימן שהחזיק במפתחות לקבר רחל לפתוח אותו מדי יום, וזאת בניגוד לנוהג הקודם לפיו היה הקבר נפתח בעיקר בחגים ובחודש אלול. בשנים אלו גברה מאוד כמות המבקרים באתר, מכל גוני הציבור היהודי. שמות המבקרים ואירועים נוספים תועדו ב"יומני קבר רחל" על ידי שלמה פריימן ועל ידי המבקרים עצמם. התחבורה מירושלים לבית לחם התנהלה באמצעות אוטובוסים בבעלות ערבית. בחודשים אלול ותשרי בהם גדלה כמות המבקרים באתר העמידה חברת "המקשר" קו מיוחד שיצא משער יפו לקבר רחל.

לאחר ההכרזה באו"ם על תוכנית החלוקה בנובמבר 1947 פסקה הגעת היהודים לקבר רחל.

תחת שלטון ירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך 19 שנות שלטונה של ירדן ביהודה ושומרון נמנעה גישת יהודים למקומות הקדושים בשטחים שהוחזקו על ידי ירדן, וזאת בניגוד להסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן שנחתמו לאחר המלחמה.

הירדנים הלבישו את מצבת הקבר בפרוכת ירוקה עטורת פסוקי קוראן ואפשרו לוואקף להרחיב את שטח בית הקברות שהקיף את קבר רחל משלושה צדדים. בכניסה למתחם הקבר הוצבו שני עמודים אבן מהודרים שעמדו קודם לכן בבית המושל הטורקי בבית לחם ("הסראייה"). בשנים אלו אכלסו הירדנים את סביבת הקבר, בתים רבים נבנו והורחב הכביש מירושלים לחברון העובר לצד הקבר. במסגרת עבודות אלו נעקר גם עץ הזית שעמד לצד קבר רחל. מראה המקום כפי שהיה מוכר עד אז השתנה בצורה ניכרת. המבנה הקטן והבודד הפך חלק מפרברי בית לחם ונבלע בין בתי מגורים, עצים גבוהים ובית קברות גדול.

בראשית שנות ה-50 הגיעו לישראל ידיעות לפיהן קבר רחל חולל על ידי הערבים. הידיעות חוללו סערה ציבורית ועוררו מחדש את התביעה לקיום ההסכם הגישה החופשית למקומות הקדושים. גל נוסף של ידיעות כאלו הגיע בראשית שנות ה-60 וגרר גם הוא גינויים מצד רבנים‏[25] ואישי ציבור ישראלים‏[26].

בכתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" ב-1965 תיאר העיתונאי סלומון ה' סטקול את מצב האתר. בכתבתו סיפר כי נשים מוסלמיות באות למקום כדי לבקש תרופה לעקרותן.

תחת שלטון ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר רחל, 2014
בית המדרש במתחם הקבר
נשים מתפללות בצמוד למצבת הקבר

ב-7 ביוני 1967, היום השני של מלחמת ששת הימים נכבשה בית לחם על ידי גדוד 62 של חטיבת ירושלים[27]. שחרור קבר רחל גרם להתרגשות גדולה בציבור הישראלי והמונים נהרו למקום‏[28][29]. בין הבאים היו גם נשיא המדינה זלמן שזר ורעייתו. באחד מימי חול המועד סוכות דיווח עיתון "הארץ" כי 45,000 איש ביקרו בקבר רחל באותו יום. האתר שופץ על ידי הרבנות הצבאית והפך לבית כנסת. לאחר דיונים של ממשלת ישראל הוחלט שלא לספח את קבר רחל לשטחה של ירושלים, וקו השיפוט החדש של העיר עבר כחצי ק"מ צפונית למתחם הקבר.

לאחר הסכמי אוסלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1995, לקראת חתימת הסכם אוסלו ב', התכוונה ממשלת ישראל להעביר את השליטה הביטחונית בקבר רחל לידי הפלסטינים, בדומה להסדר שנחתם לגבי בית הכנסת "שלום על ישראל" ביריחו ב-1994. כוונות אלו חוללו סערה ציבורית בישראל וגררו התבטאויות קשות כלפי יצחק רבין וממשלתו. במקביל, פנו רבנים ואישי ציבור אל רבין וניסו לשכנעו להשאיר את קבר רחל בשליטה ישראלית מלאה. אחד האירועים שהשפיעו ביותר על רבין הייתה פגישתו עם חנן פורת ומנחם פרוש, בה על פי העדויות פרץ פרוש בבכי סוער, תוך שהוא צועק על רבין: "זו מאמע רוחל. איך אתה נותן את הקבר שלה. העם היהודי לא יסלח לך אם תפקיר את הקבר של אמא". בעקבות הלחץ הציבורי חזרה בה ממשלת ישראל מכוונתה הראשונית ומתחם הקבר נשאר בשליטת ישראל‏[30].

ב-1996 החלו עבודות ביצור והגנה של מתחם הקבר, בעקבות החשש מפיגועי טרור והתאבדות שבוצעו בישראל על ידי הארגונים הפלסטינים. העבודות עוררו הפגנות ומחאה מצד הפלסטינים, שטענו כי העבודות "חונקות את העיר" ופוגעות במתחם מוסלמי קדוש. בתקופה זו החלו הפלסטינים לכנות לראשונה את קבר רחל בשם "מסגד בלאל אבן ראבח", המוכר בתולדות האסלאם כמואזין הראשון ששירת בביתו של מוחמד. רשויות הדת הפלסטינית לא הכחישו כי מדובר ב"קבר רחל", אך טענו שיש לאפשר למוסלמים להתפלל בחדר הסמוך לקבר המוגדר כמסגד. טענות אלו הוכחשו על ידי המזרחן יהושע פורת, שאמר כי "המסורת" עליה מדברים הפלסטינים היא "שקרית" ואין לה זכר במסורת המוסלמית. לדבריו, גם בערבית היה המקום ידוע כ'כיפת רחל' וכמקום תפילה יהודי. העיתונאי נדב שרגאי הראה כי גם בפרסומים פלסטינים רשמיים נזכר המקום כקבר רחל ולא כ"מסגד בלאל אבן ראבח"‏[19].

בספטמבר 1996 פרצו מהומות מנהרת הכותל במהלכן תקפו מאות מתושבי בית לחם את קבר רחל וניסו להתפרץ למתחם. במהומות נפצעו כ-90 פלסטינים ו-2 חיילים. על רקע המהומות הואצה תוכנית הבנייה השנויה במחלוקת למיגון המקום. במסגרת פרויקט הבנייה הפך קבר רחל למתחם סגור, מעין 'מובלעת' ישראלית בפאתי העיר הפלסטינית בית לחם, שהגישה אליו היא דרך מעבר מיוחד, הנקרא 'מעבר רחל', והתנועה אליו הייתה בכלי רכב ממוגנים בלבד. מבנה הקבר עצמו נבלע בתוך ביצור רב ממדים שנבנה על ידי צה"ל, וכיום לא ניתן כמעט להבחין במראהו המקורי.

עם פרוץ האינתיפאדה השנייה הותקפו חיילי צה"ל ששמרו על מתחם הקבר ביריות, בקבוקי תבערה ומטעני חבלה. במהלך האירועים נהרגו שני חיילי צה"ל מירי צלפים פלסטיניים. בעקבות המצב הביטחוני נמנעה גישת יהודים לאתר ובהמשך היא צומצמה לשעות ולימים מסוימים, וזאת תוך תיאום מלא עם הצבא והמשטרה, בניגוד לקיומם עד אז באופן רציף כמעט בכל שעות היממה. קווי אוטובוסים ממוגני ירי הביאו את המבקרים לקבר רחל, ואספו אותם חזרה. למעשה, מלבד כולל קטן, שהוקם במתחם הקבר לאחר הסכמי אוסלו, הנוכחות הישראלית הרציפה היחידה במקום הייתה של חיילי צה"ל.

בעקבות בניית גדר ההפרדה סביב מתחם הקבר, גדל באופן משמעותי הביטחון במקום, ומתחילת חודש אלול תשס"ח (2008) הותרה כניסת כלי רכב רגילים למתחם, הוקם עירוב המחבר בין המקום לירושלים ובראש השנה התאפשרה כניסת הולכי רגל למקום. בנוסף הוסר הצורך בביצור רב הממדים שנבנה על ידי צה"ל, ונעשית עבודות שטח כדי להחזיר למבנה את מראהו המקורי. כיום ישנה נוכחות קבועה של מתפללים, לומדים ומבקרים לאורך רוב שעות היממה.

בפברואר 2010, הודיע ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, כי קבר רחל יוכנס לתוך רשימת אתרי המורשת הלאומיים[31]. בתגובה הצהיר הוועד המנהל של אונסק"ו, כי המבנה שוכן בשטחים פלסטיניים, וכי כל פעולה של ישראל בשטח תהווה הפרת החוק הבינלאומי והאמנות הרלוונטיות‏[32].

מפתח וחותמת קבר רחל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנעול המיוחד והמפתח של קבר רחל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת הרחבת המקום על ידי מונטיפיורי, התווסף למתחם הקבר חדר כניסה צמוד, אשר דלת מפרידה בינו לבין המבנה הריבועי המקורי. דלת זו קיימת עד היום ולה מפתח ומנעול עם מנגנון מיוחד לפתיחתו. רבי אליהו שלמה זלמן בסן הכין את הדלת ואת המפתח הגדול לקבר רחל אמנו על פי הזמנה מיוחדת של מונטיפיורי. שיטת הפתיחה הייתה סודית וידועה רק לגבאי המקום. מפתח הקבר המקורי נמסר על ידי מונטיפיורי לשמש האשכנזי אברהם לייב מונזון הראשון, אשר שירת בתפקידו עד למותו בשנת 1870. לאחר מותו החזיק במפתח הקבר, בנו (יואל יוסף) שמעון מונזון, (שמעון שמס) הגבאי הראשי של בית הכנסת החורבה. ר' שמעון שימש בתפקידו כגבאי ושמש של קבר רחל, עד למותו בשנת 1906.

המפתח המקורי היה בידי הנין, שמעון ברמץ, והעתק המפתח נמסר על ידי שמעון שמס לעוזרו ישראל פריימן. לאחר מותו של ישראל פריימן, עבר תפקיד שמירת הקבר לבנו ר' שלמה אליהו פריימן (שירש גם את גבאות בית הכנסת 'החורבה') ששמר והחזיק את המקום בתקופת המנדט הבריטי. הוא תחזק את המקום והגן עליו מפני השכנים הערבים עד למלחמת השחרור. כאשר התיישבה המשפחה מחדש בשכונת קטמון לאחר מלחמת העצמאות, הפך ביתה למוקד עלייה לרגל. בעקבות כך קיבל הרחוב בו התגוררו בני המשפחה את השם 'רחוב רחל אמנו', שהוא כיום רחוב ראשי בשכונת קטמון. המפתח נמצא כיום אצל אחד מבניו של שלמה אליהו, הרב גד פריימן מכוכב יאיר.

חותמת קבר רחל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשמש האשכנזי אברהם לייב מונזון הראשון נמסרה על ידי מונטיפיורי גם חותמת של קבר רחל. חותמת זו הועברה לבנו יואל יוסף שמעון 'שמס' מונזון ונמצאה בידי נינו, שמעון ברמץ ז"ל, עד מותו בשנת 2009.

עם פינויו של קבר יוסף בתחילת האינתיפאדה השנייה הועברה הפרוכת של קבר יוסף לתצוגה ולשמירה במתחם קבר רחל, אך בשנת 2007 נעלמה באופן מסתורי הפרוכת היקרה מהאתר והגיעה בסופו של דבר אל אנשי קבר יוסף בשכם‏[33].

מנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהגים שונים הקשורים באבני המקום מוזכרים גם הם בכתבי הנוסעים. ברנרד פון בריידנבאך, שביקר בארץ ישראל בראשית המאה ה-16, סיפר על מנהג הנשים ללקט אבנים מסביבות הקבר "המשמשות להן קמיע להקלת הלידה". המשפטן הצרפתי דה סאליניק, שביקר בארץ ישראל בראשית המאה ה-15, מציין שנוהגים להניח על הקבר אבנים שחורות קטנות לשם ברכה.

כיום, נפוץ המנהג של הקפת הקבר בחוטים אדומים כסגולה. סגולה זו מוזכרת בקובץ אוצרות ירושלים בשם הישמח ישראל, אם כי הוא לא ציין דווקא את הצבע האדום: "ועתה אבקשו לאשר כי ידענו מכ״ק דודנו רבינו הקדוש בעל ישמח ישראל זצ״ל סגולה לזה למדוד קבר רחל אמנו ע״ה ולמדוד הקבר של רחל ולשלוח לי הבענדליך (את החוט) למען יהיה לסגולה שתשלים ימי הריונה"‏[34].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נדב שרגאי, על אֵם הדרך - סיפורו של קבר רחל, הוצאת שערים לחקר ירושלים, ירושלים, תשס"ה.
  • אהרן דמסקי, "רחל, קבורת רחל", אנציקלופדיה מקראית, כרך ז', ירושלים תשל"ו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר בראשית, פרק ל"ה
  2. ^ ספר בראשית, פרק מ"ח
  3. ^ ספר שמואל א', פרק י'
  4. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"א
  5. ^ ספר ירמיהו, פרק מ', פסוק א'.
  6. ^ בראשית רבה, פרשה פ"ב, פסקה י'; ראו גם: איכה רבה, פרשה פתיחת"א, פסקה כ"ד; יעקב מדן, מות רחל וקבורתה, אתר ישיבת הר עציון
  7. ^ בראשית רבה, פרשה פ"ב, פסקה י'.
  8. ^ היכן נקברה רחל? , באתר דעת
    חגי בן ארצי, היכן קבורה רחל אמנו? עיון חדש, אוניברסיטת בר-אילן, דף שבועי, פרשת ויחי תשע"א, מספר 893
    נאוה גוטמן, עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח, מגדים יד
  9. ^ דניאל משה לוי, ‏זיהוי חדש-ישן למקום מיתת רחל, באתר דעת
  10. ^ נגה הראובני, אור חדש על ספר ירמיהו, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1950, עמ' 151-143.
  11. ^ הברית החדשה, מתי, ב, יח
  12. ^ אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, גזית, תש"ו, עמ' 42
  13. ^ יערי, עמ' 61
  14. ^ יערי, עמ' 53-52
  15. ^ יערי, עמ' 87
  16. ^ "ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלים שבח לאל הטוב והמיטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל... וכן ראיתי שאין קבורה ברמה ולא קרוב לה, אבל הרמה אשר לבנימין רחוק ממנה כארבע פרסאות, והרמה אשר בהר אפרים רחוק ממנה יותר משני ימים" (רמב"ן על בראשית, ל"ה, טז)
  17. ^ יערי, עמ' 146
  18. ^ יערי, עמ' 301
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 נדב שרגאי, קבר רחל - מקום קדוש יהודי ולא מסגד, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
  20. ^ יערי, עמ' 509
  21. ^ שרגאי, עמ' 35
  22. ^ נדב שרגאי, על אֵם הדרך - סיפורו של קבר רחל, הוצאת שערים לחקר ירושלים, ירושלים, תשס"ה, עמ' 50
  23. ^ אזיען, המגיד, 26 באוקטובר 1864
  24. ^ השעות האחרונות בחיי משה מונטיפיורי, המגיד, 6 באוגוסט 1885
  25. ^ הרב הראשי מוחה נגד מעשי-החילול הירדניים, דבר, 27 באוקטובר 1961
  26. ^ יהושע ביצור, הכנסת מחכה לגולדה, מעריב, 26 באוקטובר 1961
  27. ^ הרב הראשי לצה"ל פתח שער המכפלה, דבר, 9 ביוני 1967
  28. ^ הסיורים לגדה רק לירושלים ולבית לחם, מעריב, 25 ביוני 1967; קבר רחל נפתח ונסגר שוב, דבר, 7 ביולי 1967
  29. ^ תיעוד נדיר של השטחים בשנת 1967, באתר nana10
  30. ^ שרגאי, 208-193
    קובי פינקלר, קבר רחל בבית לחם, ערוץ 7
  31. ^ שירות "הארץ" וחיים לוינסון, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הכניס את מערת המכפלה וקבר רחל לרשימת אתרי המורשת, באתר הארץ, 21 בפברואר 2010
  32. ^ הודעות לעיתונות, באתר אונסק"ו
  33. ^ [1]
  34. ^ אוצרות ירושלים, חלק ל"ו