חטיבת גולני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף סיירת גולני)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ערך מבולגן. צריך להעביר חלקים רלוונטיים לערכים ייעודיים ולערוך חלקים אחרים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
חטיבת גולני
Golani tree color.svg
תג החטיבה
"גולני שלי"
פרטים
מדינה Flag of Israel.svg  ישראל
שיוך IDF new.png  צה"ל : חיל הרגלים הישראלי
יחידת אם עוצבת געש
סוג היחידה חטיבת חי"ר סדירה
תאריכים וזמנים
הקמת היחידה 22 בפברואר 1948
מלחמות

כל מלחמות ישראל

נתוני היחידה
ציוד עיקרי מיקרו תבור , מאג, נגב, נגמ"ש מרכבה ואכזרית
פיקוד
מפקדים פירוט בהמשך הערך
דגל החטיבה

חטיבת גולני (חטיבה 1) היא חטיבת חי"ר סדירה בצה"ל, הנמצאת תחת פיקודה של עוצבת געש, אשר השתתפה בכל מלחמות ישראל.

חיילי חטיבת גולני חובשים כומתה חומה עם סמל חיל רגלים ונועלים נעליים שחורות. הצבע החום מסמל את הלוחמים הראשונים של החטיבה שהיו עובדי אדמה שגויסו. דגל החטיבה הוא בצבעי ירוק וצהוב המסמל את שטחי הלחימה, גם בצפון וגם בדרום. סמלה של החטיבה, הנמצא גם על תג היחידה, הוא עץ זית בעל שורשים עמוקים ביותר (יש הטוענים כי זהו עץ אלון)‏[1].

תוכן עניינים

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העץ של גולני (זית) וצבעי החטיבה (צהוב וירוק) במוזיאון גולני

חטיבת גולני הוקמה ב-28 בפברואר 1948, יחד עם חטיבת כרמלי, בעקבות פיצולה של חטיבת לבנוני של ההגנה, אשר הוקמה בשנת 1947 והייתה מופקדת על הגנת צפון הארץ. חטיבת גולני, בפיקודו של משה מן (מונטג) הופקדה על האזור הצפון-מזרחי, וחטיבת כרמלי הופקדה על האזור הצפון-מערבי. בקיץ 1948 החליף נחום גולן את מן בפיקוד על החטיבה, כאשר למספר שבועות בתווך שימש בתפקיד מישאל שחם.

Cquote2.svg

...צמחנו בנוף הגלילי ובמישורי העמקים, ובמרחבי הנגב הרחבנו אופקים - התבגרנו. ההתיישבות בעמקים ובגליל היא שנתנה לחטיבה את צביונה וחותמה המיוחד, וממנה ספנה את ערכיה, כיעל כן הייתה החטיבה כפרית ונאמנה לערכים שינקה בגושי התיישבות אלו. ציינו אותה תכונותיו של עובד-האדמה ( צבע הכומתה כצבע האדמה ) ויושב-הכפר: עקשנות, צמידות למשימה, שורשיות ושקט...".אליהם נוספו במרוצת חודשי לחימה ארוכים בני עיר רבים ואף עולים חדשים אנשי גח"ל ומח"ל. ראוי לציין, כי בימי תש"ח היו בחטיבת גולני בחורות רבות, אשר שירתו בכל היחידות בתפקידים שונים, ורבות מהן פעלו כקשריות או צבע דגל החטיבה מסמל את הירוק בצפון והצהוב בדרום גזרות הלחימה

Cquote3.svg
– מסיכום המבוא שכתב נחום גולן לספר "אילן ושלח"

כחטיבת חי"ר סדירה השתתפה חטיבת גולני בכל מלחמות ישראל, ונפלו בחלקה קרבות קשים ביותר.

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חטיבת גולני במלחמת העצמאות

גולני השתתפה בקרבות הבלימה בעמק הירדן מול צבאות סוריה, לבנון, ירדן ועיראק. נטלה חלק במבצע דקל לשחרור הגליל המערבי וכיבוש נצרת. השתתפה במבצע חירם לסילוק "צבא ההצלה" של פאוזי אל קאוקג'י מצפון הארץ והגליל. השתתפה במבצע אסף לסילוק נקודות אחיזה מצריות בנגב המערבי ובמבצע חורב, שבו נהדפו כוחות צבא מצרים מאדמת ישראל. גדוד גדעון 13 וגדוד הפשיטה 19 של החטיבה כבשו, במבצע עובדה, את הערבה ומפרץ אילת בסיום מלחמת העצמאות.

בלילה שבין 22-23 דצמבר 1948, במסגרת "מבצע חורב" לשחרור הנגב המערבי, נערך אחד הקרבות הידועים של החטיבה על ידי גדוד גדעון הקרב על גבעה 86. התקיפה של הכוחות המצריים ברצועת עזה הייתה חלק ממבצע הטעייה נרחב. התוכנית כללה תקיפה ברצועה אך למעשה כוחות צה"ל נעו דרך רביבים לניצנה ובכך לשחרר את הנגב המערבי. בחצות תקף גדוד גדעון 13 את מוצב 86 המצרי אשר נמצא כשני קילומטר מזרחית למסילת הרכבת בדרך בין חאן יונס לעיר עזה. הקרב נערך בגשם עז ובמהלך הלילה הצליחו לוחמי הגדוד לכבוש את המוצב. עקב הגשמים העזים הוצפו הנחלים באזור ומנעו את הגעת שיירת התגבורת והאספקה. בבוקר פתחו המצרים בהתקפת נגד משולבת של חי"ר, שריון וארטילריה. לוחמי גדוד 13, שהיו מצוידים ברובים ובמקלעים מסוג "בזה" בלבד, נלחמו בגבורה עד להוראה של מפקד חזית הדרום יגאל אלון על נסיגה מהגבעה במהלך הקרב נפצעו 35 לוחמים, 28 נהרגו ו- 10 נותרו בגדר נעדרים.

אבישי טייכר 172.jpg

פעולות התגמול ומבצע קדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי סיירת גולני בצעדת ארבעת הימים, 1970.

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על תל פאחר

עם פתיחת המלחמה ב-5 ביוני 1967, יחידות החטיבה נכנסו לתקופת המתנה מתוחה בצפון, בה הם התאמנו והתכוננו לפקודת הצטרפות ללחימה. ביום השני ללחימה נקרא גדוד "אריות הגולן", (גדוד 17), יחד עם פלוגת הסגל של בסיס הטירונים בא"ח 1, להילחם תחת פיקוד חטיבת שריון בפריצה לעיר שכם וכיבושה. ביום החמישי למלחמה, ה-9 ביוני עם כניסת החזית הסורית למהלך המלחמה, קיבלה החטיבה את הפקודה לסייע במאמץ הכיבוש בצפון רמת הגולן.

תוכנית הקרב הייתה; גדוד 12 "ברק" (בפיקודו של מוסה קליין) על גבי זחל"מים ומתוגבר בפלוגת טנקים מחטיבה 8 יכבוש באיגוף ממזרח את תל פאחר ואת בורג' בביל, לאחר מכן יסייע באש לכיוון תל עזזיאת ויהיה מוכן לפעולה בבניאס, עין פית ותל חמרה. גדוד 51 "הבוקעים הראשונים" (בפיקודו של בני ענבר) עם מחלקת טנקים יכבוש את מוצב בחריאת, תל עזזיאת וחירבת סודה. גדוד 13 "גדעון" (בפיקודו של פנחס נוי) הוצב בעתודה ומוכנות לכבוש את אזור הבניאס. בנוסף עמד גדוד של מרגמות למתן סיוע ארטילרי.

ימים ספורים לאחר המלחמה, ב-15 ביוני 1967 נהרגו 11 לוחמים מגדוד 13 כאשר נכנסו לבונקר ממולכד בבית המכס העליון ברמת הגולן.

לאחר המלחמה ב-27 בדצמבר 1970, לחמה החטיבה בפשיטה על בסיס המחבלים יעתר ב"פתחלנד" שבדרום לבנון (הפשיטה על יעתר). ב-16 בספטמבר 1972 השתתפו יחידות החטיבה במבצע קלחת 4 מורחבת, מבצע בו הותקפו בסיסי מחבלים ב"פתחלנד" בדרום לבנון, זאת לאחר רצח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן.

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת יום הכיפורים החטיבה התכוננה לטקס 25 שנה להקמתה בפארק הירקון, גדוד גדעון 13בפיקודו של זאב אורן (אונגר) החזיק את מוצבי צפון רמת הגולן כאשר יתר הגדודים שהו בחופשה ולא נסוג חרף הוראה ברורה של מפקד הגיזרה. עם תחילת המלחמה החלה החטיבה בהתארגנות מהירה ועלתה לסייע בבלימה של הכחות הסורים ונסיון לכבוש את החרמון לאחר נפילתו, גדוד ברק 12 והסיירת סייעו לגדוד גדעון בכוח אדם ואספקה. אלישיב שמשי בספר "ולא אשוב עד כלותם" מתאר את עמידתם של המוצבים הצפוניים 104 ו 105 בפיקוד גבי אופיר, מפקד פלוגה ג של גדוד גדעון בפני המתקפות העזות של כוחות חיל רגלים ושריון , כך עמידתו של אברהם אלימלך מפקד מחלקה במסייעת של גדוד גדעון אשר עמד יחד עם לוחמיו במוצב פורטוגל 107 בהתקפות בלתי פוסקות החל מהיום הראשון ללחימה ועד לסיום קרבות הבלימה ב 9/10. גדוד ברק 12 במהלך הקרבות סייע באספקות, שמירה על צירי התנועה, אבטחה של נפח ובלימה של כוחות סורים אשר חדרו מעבר למוצבים. ב 9/10 היום אשר קיבל את הכינוי הקרב על עמק הבכא חדרו כוחות קומנדו סורים לאזור יער אודם (יער מסעדה), בוקעתה והר ורדה אל הכוחות הסתערו פלוגת הסיור של חטיבה 7 כאשר במהלך הקרב נהרגו 24 מלוחמי הפלס"ר ובאותה עת הסתערו לוחמי גדוד ברק ובראשם מפקד הגדוד יעקב שחר אשר נפגע אנושות אך המשיך לפקד על מהלך הקרב ומת מפצעיו, כך גם עוד 6 לוחמים מהגדוד. בקרב בלמו לוחמי ברק את הסורים והסבו להם אבדות.

כמו כן השתתפה החטיבה בניסיון הישראלי הראשון לכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים, בקרבות באזור ה"מובלעת" ובמבצע קינוח - כיבוש החרמון על ידי צה"ל בסוף מלחמת יום הכיפורים‏[2][3].

לאחר המלחמה, נטלו חיילי "גולני" חלק בפעולת שחרור בני הערובה מאנטבה שבאוגנדה כחלק ממבצע יונתן ב-4 ביולי 1976.

ב-14 במרץ 1978, בעקבות פיגוע כביש החוף, יצא צה"ל למבצע ליטאני בו הוא כבש את אזור דרום לבנון דרומית לנהר הליטני. במבצע זה השתתפו לוחמי החטיבה בקרבות אל-ח'יאם, תל דהור, תל עכוש וצומת ע'נדוריה.

מלחמת לבנון ורצועת הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצב הבופור, 1982.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על הבופור

במהלך המלחמה נטלו חיילי החטיבה חלק מרכזי בלחימה, (כולל כיבוש מבצר ה"בופור"), וכן באחזקת המוצבים ברצועת הביטחון לאחר סיומה.

האינתיפאדה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה בטרור הפלסטיני מספטמבר 2000 הובילה החטיבה קו התקפי וכבשה את מחנות הפליטים ג'נין, טול כרם והמוקטעה של ערפאת. חטיבת גולני הייתה החטיבה הדומיננטית ביותר במבצע חומת מגן ולמעשה כבשה את רמאללה, שכם והשתתפה בקרבות בג'נין. בנוסף פעלה החטיבה בצפון רצועת עזה וציר פילדלפי. במשך כל השנים פעילים חיילי החטיבה בגבול לבנון.

בשנת 2004 נחנך סמוך לרגבים בסיס האימונים החדש של החטיבה (בא"ח גולני) להכשרת טירונים, אימון בסיסי ואימון מתקדם. הבסיס בתכנונו של האדריכל שמואל שילה היווה פריצת דרך התכנון בסיסי צה"ל, דבר שלווה בשיפור תנאי החיילים והאימונים.

בקיץ 2005 במהלך תוכנית ההתנתקות לא לקחה החטיבה חלק פעיל בפינוי, כיוון שהצבא חשש מסרבנות בקרב חיילי היחידה. לכן, הופקדה החטיבה על מעגל הפינוי הרביעי, שאמור להגן על הכוחות המפנים מפני אש פלסטינית. למרות זאת ואף על פי ששיעור המפקדים והחיילים הדתיים בחטיבה גבוה יחסית, השתתפו מפקדי החטיבה בביצוע תוכנית ההתנתקות שבו קציני צה"ל הידברו עם מתיישבי גוש קטיף לפני הפינוי.

מלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמה בסוף שנת 2006 לקחו מספר גדודים חלק בלחימה והחטיבה איבדה למעלה מעשרה מלוחמיה. אחד הקרבות הקשים בלחימה היה בבינת ג'בייל כאשר בשבוע השלישי למלחמה גדוד 51 חדר לעיירה ונתקל בשתי חוליות מחבלים שארבו להם. בקרב זה אבדו שמונה לוחמים מהגדוד ועשרים ושבעה נפצעו.

הלחימה בעזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מבצע עופרת יצוקה החטיבה לקחה חלק במבצע הקרקעי ברצועת עזה.

במהלך מבצע צוק איתן גדודי החטיבה נטלו חלק בפעילות הקרקעית ברצועת עזה ובפאתי העיר עזה, בשכונת שג'אעיה. ביום ה-20 ביולי 2014 נהרגו 13 מחיילי חטיבת גולני, בהיתקלויות עם מחבלי החמאס. מפקד החטיבה, רסאן עליאן, נפצע בקרב זה אולם לאחר אשפוז של כיומיים בבית החולים "סורוקה" חזר לשטח הלחימה ברצועת עזה‏[4].

מבנה חטיבת גולני[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדוד 12 (ברק)[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדוד 12, המכונה גם גדוד ברק, נקרא על שם השופט ברק בן אבינועם שהכריע את סיסרא ומרכבות הברזל בעמק הקישון. מספרו של הגדוד משקף שהוא הגדוד השני בחטיבה מספר 1. בגדוד ישנן חמש פלוגות: מפקדה("גמלי הפרא"), מסייעת ("סוסי הפרא"), פלוגה א' ("אריות הפרא"), פלוגה ב' ("נשרי הפרא") ורובאית ג' ("אווזי הפרא").

פעולות התגמול מבצע הר געש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נקבע שניצנה תהיה אזור מפורז ובה ישבה ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית. בעקבות פעילות פדאיון והתבצרות מצרית באזור ולאור חשיבותו האסטרטגית בהגנת הנגב ובאר שבע נסוגה ישראל מהסכם הפירוז, הקימה מזרחית לניצנה את היאחזות נח"ל קציעות ב-1953 ומדרום לה את היאחזות נח"ל בארותיים . ב-1955 גדוד 12 השתתף בפעולת הסבחה (מבצע הר-געש) - פעולה משולבת עם כוחות צנחנים ונח"ל לכיבוש מוצבים מצריים ליד ניצנה. על הגדוד פיקד אורי בר רצון. בשנים 1963-1965 שימש כמפקדה של חטיבת גולני .

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב תל פאחר

קרב תל-פאחר הוא קרב שהתקיים ב-9 ביוני 1967, במסגרת הלחימה ברמת הגולן במלחמת ששת הימים. בסיום הקרב הקשה, הצליח כוח צה"ל, שהשתייך לחטיבת גולני, לכבוש את המוצב הסורי.תל פאחר (פירוש השם בערבית הוא 'תל–פאר'), שבצפון רמת הגולן, היווה חלק מקו מוצבים בין זעורה לישראל יחד עם בורג' בביל, תל עזזיאת, בחריאת, וחירבת א-סודה. מערבה לתל, מעבר לדרך הפטרולים, נמצא המוצב הקדמי, תל עזזיאת, שהיה המוצב הסורי העיקרי באזור ושלט בתצפית ובאש על צפון עמק החולה. ממזרח, מעבר ל"כביש הנפט" נמצא הכפר עין פית, ומעליו נמצא הכפר זעורה. הקרב נערך כחלק מקרב הבקעה שביצעה חטיבת גולני, בפיקוד יונה אפרת, בצפון רמת הגולן. חטיבת גולני תוגברה בגדוד טנקים 377 בפיקוד אמנון חינסקי (מחטיבה 37). בתוכנית הקרב נועד גדוד 51, בפיקוד בני ענבר, לכבוש את תל עזזיאת, גדוד 12, בפיקוד משה "מוסא" קליין, לכבוש את תל פאחר וגדוד 13 נועד להיכנס בפרצה שנוצרה בקו הסורי, להרחיב ולהעמיק את האחיזה הישראלית בשטח.

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדוד ברק 12 במהלך הקרבות סייע באספקות למוצבי החטיבה, שמירה על צירי התנועה, אבטחה של נפח ובלימה של כוחות סורים אשר חדרו מעבר למוצבים. ב 9/10 היום אשר קיבל את הכינוי הקרב על עמק הבכא חדרו כוחות קומנדו סורים לאזור יער אודם (יער מסעדה), בוקעתה והר ורדה. אל הכוחות הסתערו פלוגת הסיור של חטיבה 7 כאשר במהלך הקרב נהרגו 24 מלוחמי הפלס"ר ובאותה עת הסתערו לוחמי גדוד ברק ובראשם מפקד הגדוד יעקב שחר אשר נפגע אנושות אך המשיך לפקד על מהלך הקרב ומת מפצעיו, כך גם עוד 6 לוחמים מהגדוד. בקרב בלמו לוחמי ברק את הסורים והסבו להם אבדות.

מבצע ליטני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל 14 במרץ 1978, 3 ימים לאחר פיגוע כביש החוף נכנס צה"ל לדרום לבנון. חטיבת גולני בפיקוד אמיר ראובני, פעלה במבצע כחלק מעוצבת געש. כוחות החטיבה גדוד 13 כבשו את העיירה אל חיאם וגדוד 12 (ברק) כבש את תל דהור ותל עכוש. החטיבה כבשה את הציר מע'נדוריה מערבה והרגה כשנים עשר מחבלים. כוחות צה"ל כבשו בתחילה רצועה ברוחב של כ-10 קילומטרים ולאחר מכן הגיעו לנהר הליטני, ועסקו בהשתלטות על הכפרים שבדרום לבנון. ב-21 במרץ, הורה שר הביטחון עזר ויצמן לכוחות צה"ל להתחיל בנסיגה לקו הגבול הבינלאומי. בפועל נמשכה נסיגה זו כשלושה חודשים והסתיימה בחודש יוני. כתוצאה מהמבצע נוצרה מציאות חדשה בדרום לבנון. אש"ף נדחק אל מעבר לנהר ליטני ונוצרו שני בלמים - הבלם הראשון היה כניסת כוח ההתערבות הבינלאומי מטעם האו"ם, והבלם השני - מובלעת בדרום לבנון נשלטה על ידי סעד חדאד. לארגוני הטרור הפלסטינים היו כ-300 הרוגים.

מפקדי הגדוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
שם תקופת כהונה הערות
יצחק ברושי
שמואל אמיר
אורי בר-רצון
גבי (גבריאל) ברשי
מוסה קליין נפל בתפקידו כמג"ד בקרב תל פאחר במלחמת ששת הימים
חיים סלע
יקותיאל אדם לימים ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל
אמיר ראובני 1972 - 1973 לימים מפקד חטיבת גולני
יעקב שחר 1973 נפל בתפקידו כמג"ד במלחמת יום כיפור
גדעון המאירי 1973 - 1974 לימים מפקד עוצבת ברעם
ארוין לביא[5] לימים מפקד עוצבת הגליל
עמנואל הרט לימים נספח צה"ל בדרום אמריקה
צבי פולג לימים ראש מטה פיקוד צפון
דובי גזית
אפי איתם 1979 - לימים מפקד עוצבת הגליל
ברוך שפיגל לימים מפקד חטיבת גולני
יוסי בירן[6]
מוטי רוזן[7]
מוטי שפס
ניצן נוריאל 1987 - 1988 לימים ראש חטיבת קשרי חוץ באגף המבצעים במטכ"ל
אמיר מי-טל 1988 נפל בתפקידו כמג"ד במבצע כחול וחום
נמרוד רן 1988 - 1990 לימים מפקד חטיבת ביסלמ"ח
אפי עידן 1990 - 1992 לימים ראש מטה פיקוד דרום
יריב קריגר 1992 - 1993 לימים מפקד חטיבת אלכסנדרוני
משה תמיר 1993 - 1995 לימים מפקד אוגדת עזה
חוסין (עמיר) עאמר 1995 - 1996 נפל בתפקידו כמג"ד בקרב בלבנון
חגי פלג 1996 - 1997 לימים מפקד חטיבת עודד
שלומי כהן 1997 - 1999 לימים נספח צה"ל ברומניה
דן חפץ 1999 - 2001 לימים רמ"ח שיתוף פעולה צבאי בין–לאומי באג"ת
אורן אבמן 2001 - 2002 לימים ראש חטיבת היבשה במפקדת זרוע היבשה
מרדכי כהנא 2002 - 2004 לימים מפקד חטיבת ביסלמ"ח
גיא הלוי 2004 - 2006 לימים סגן מפקד עוצבת הגליל
עמית פישר[8] 2006 - 2008 לימים ראש תורת חי"ר וצנחנים במפקדת קחצ"ר
פיני יוסף 2008 - 2010
אודי בן חמו[9] 2010 - 2012
שי סימן טוב[9] 2012 - 2014 נפצע קשה במהלך מבצע צוק איתן
אביחי זעפרני[10] 2014 -

גדוד גדעון 13[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימון של לוחמי גדוד 13 ברמת הגולן, 2012.
חיילי החטיבה עולים על מסוק ינשוף במהלך אימון, 2008.
לוחמי יחידת אגוז במהלך אימון מסכם, 2012.
PikiWiki Israel 6325 golani 1949.jpg

גדוד 13 - גדוד גדעון, נקרא על שמו של השופט גדעון בן יואש, מכיוון שבראשיתו, תפס הגדוד את גזרת עמק יזרעאל שהייתה נחלתו של גדעון. מספרו משקף שהוא הגדוד השלישי בחטיבה 1. בגדוד ישנן 5 פלוגות: מפקדה ("לב גדעון"), מסייעת ("חיות הפרא"), מבצעית א' ("אריות הזעם"), מבצעית ב' ("זאבי הדממה") ומבצעית ג' ("טורפי הלילה").

המלחמה על המים ופעולות התגמול[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב תל מוטילה (או תל אל-מוטילה) היה קרב שהתחולל במשך חמישה ימים, החל מ-2 במאי 1951, מצפון מזרח לכנרת (באזור בו נמצא כיום היישוב אלמגור), בין הצבא הסורי ובין צה"ל. לאחר סיום מלחמת העצמאות ובעקבות הסכמי שביתת הנשק, נקבעו ממזרח לירדן ולכנרת מספר שטחים שהיו בריבונות ישראל אך נקבע כי יהיו מפורזים. באותה תקופה פעלה ישראל ליבוש אגם החולה, פעולה שעוררה את התנגדות הסורים ובמקביל ניטשו תקריות בין שני הצבאות על השליטה בשטחים המפורזים. תחילתו של הקרב, אשר לעתים נקרא גם "תקרית תל מוטילה", הייתה בכניסתם של חיילים סורים בלבוש אזרחי אל תוך השטח המפורז באזור כורזים. קיימת טענה כי קדמה לכך כניסה של חיילי נח"ל ששהו באזור, לשטח המפורז לצורך גניבת בקר סורי לצורכי קומזיץ. הסורים השתלטו על שלוש גבעות אשר חלשו על כביש טבריה-מטולה ובתגובה נשלחה יחידה מגדוד מילואים 34 (של חטיבת הגמ"ר 3). עם הסתבכות הקרב נשלח גדוד 13 של חטיבת גולני בפיקודו של רחבעם זאבי לסייע בקרב. אנדרטת חללי קרבות אל-מוטילה באלמגור במקום התפתח קרב קשה שנמשך מספר ימים. התברר כי הכוחות הסורים שהתמקמו באזור המפורז היו גדולים ומאורגנים מהמשוער בתחילה. בחלקו האחרון של הקרב השתתפו גם מטוסי ספיטפייר של חיל האוויר. בסופו של הקרב, לאחר אבדות רבות לשני הצדדים, הצליחו כוחות צה"ל להשתלט מחדש על שלוש הגבעות שבשטח המפורז. בקרב נהרגו 41 חיילי צה"ל וכ-70 נפצעו, ואף על פי שבסופו הושגה המטרה של פינוי הסורים מהאזור המפורז, הוא נחשב אחד מכישלונות צה"ל. חלק גדול מהלוחמים ומההרוגים היו עולים חדשים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר מלחמת העצמאות. חלקם בקושי דיברו עברית וגם לא הספיקו לזכות להכשרה צבאית מספקת. הקרב נחשב כתקרית האש הנרחבת ביותר בתקופה שבין מלחמת העצמאות ובין מבצע קדש. באזור הקרב הוקמה ביוזמת העמותה להנצחת חללי תל מוטילה, אנדרטה בתכנונו של האדריכל יהודה יהב.

מבצע קדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

במבצע קדש לוחמי הגדוד לקחו חלק בקרב כיבוש מוצבי צומת רפיח שמטרתו הייתה לשחרר את הצומת על מנת שכוחות שריון יוכלו להיכנס לעבר אל- עריש. בראשון לנובמבר הושלמו משימות החטיבה- נכבש מתחם רפיח וחטיבת השריון החלה לנוע לעבר אל-עריש. בין מלחמת קדש לששת הימים השתתף הגדוד במבצע "סנונית"- פשיטה על כפר נוקייב, מבצע "צוק-סלע" ומבצע "מאזניים" שהיו חלק מפעילות יזומה של צה"ל כנגד יעדים בירדן ובלבנון במטרה להפסיק את פעולת המחבלים מתחומם. 

מבצע "צוק סלע"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע "צוק סלע" (ליל 28-27 במאי 1965) היה חלק מפעילות מבצעית יזומה ומתמשכת של צה"ל כנגד יעדים בירדן במטרה ללחוץ על שלטונות הממלכה הירדנית להפסיק את פעילות המחבלים מתחומה. במבצע פעלו בו-זמנית צוותי קרב חטיבתיים מחטיבות גולני והצנחנים צוות-קרב משולב דו-גדודי מחטיבת גולני פעל נגד חוות עדנן צדקי ליד ח'ירבת שונה: כוח מגדוד "גדעון" והסיירת בפיקודו של גרובר, מג"ד "גדעון", ביצע את הפשיטה ופוצץ את מבני החווה. כוח בפיקודו של פייקס, מג"ד "הבוקעים הראשון", איבטח את ראש הגשר ליד קיבוץ נווה-אור. שתי כיתות מביה"ס למ"כים פעלו כחסימות. בדרך הנסיגה התפוצץ מטען-צד, ו-7 חיילים נפצעו. צוות-קרב של גדוד צנחנים (בפיקוד סא"ל "פיחותקה" אפרים חירם) פעל נגד יעדים ליד ג'נין.

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדוד "גדעון" במלחמת ששת הימים לקח חלק בקרב ההבקעה בצפון הגולן תאריך: 9-10 ביוני 1967 . בגלל מצוקת זחל"מים נשאר גדוד "גדעון" כעתודה כללית בידי המח"ט ע"פ התוכנית החטיבתית להבקעת המערך הסורי בצפון הגולן "וניצול הצלחה" להרחבת המאחז מזרחה (למתחם זעורה) וצפונה (למתחם הבניאס), גדוד 51 כבש את תל-עזזיאת כמעט ללא נפגעים. למחרת (שבת,10 יוני 1967) עם שחר כבש הגדוד את מחנות הבניאס. הגדעונים, נשלחו בין ה-9 וה-10 ביוני לסייע לחטיבה 8 בטיהור מתחם זעורה ופית . "גדוד גדעון נע עם החטיבה וכבש את קונייטרה, מג"ד 13 פנחס אלוש הניף את דגל ישראל מעל בניין הכוחות הסורים בצפון הרמה.

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת יום הכיפורים גדוד גדעון 13 החזיק את מוצבי צפון רמת הגולן כאשר יתר הגדודים שהו בחופשה. עם תחילת המלחמה החלה החטיבה בהתארגנות מהירה ועלתה לסייע בבלימה של הכוחות הסורים וניסיון לכבוש את החרמון לאחר נפילתו. גדוד ברק 12 והסיירת סייעו לגדוד גדעון בכוח אדם ואספקה. אלישיב שמשי בספר "ולא אשוב עד כלותם" מתאר את עמידתם של המוצבים הצפוניים 104 ו-105 בפיקוד גבי אופיר מפקד פלוגה ג' של גדוד גדעון בפני המתקפות העזות של כוחות חיל רגלים ושריון, כך עמידתו של אברהם אלימלך מפקד מחלקה במסייעת של גדוד גדעון אשר עמד יחד עם לוחמיו במוצב פורטוגל 107 בהתקפות בלתי פוסקות החל מהיום הראשון ללחימה ועד לסיום קרבות הבלימה ב 9/10 , סיפור המוצב במלחמה מתואר בספרו של רומן פריסטר עשירי למניין. שלושה מחיילי המוצב קיבלו צל"שים.

ביום השני למלחמה התקבלה בגדוד הוראת נסיגה, זאב אורן מג"ד גדוד גדעון וסמג"ד הגדוד אילן בירן החליטו להמשיך ולהגן עם הגדוד על המוצבים, ועדת אגרנט ובראשה שמעון אגרנט ציינו לשבח את ההחלטה לא לסגת ולהמשיך ולהגן על המוצבים.

ועדת אגרנט

ב-21 בנובמבר 1973 הוקמה ועדת אגרנט על שם ראש הוועדה הד"ר שמעון אגרנט, נשיא בית המשפט העליון. חברי הוועדה היו השופט משה לנדוי, מבקר המדינה, ד"ר יצחק נבנצאל, פרופסור יגאל ידין וחיים לסקוב. הוועדה שמעה את עדויותיהם של 58 עדים, ביניהם מפקד גדוד גדעון 13 זאב אורן שגדודו תפס את מוצבי צפון הרמה ואף מוצב לא נפל, למרות הוראת הנסיגה מהמוצבים שקיבל ביום השני למלחמה. הוועדה חקרה את זאב אורן ובסיום החקירה קיבל זאב וגדוד 13 שבחים על העמידה האיתנה ואי ביצוע הנסיגה.

מבצע ליטני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל 14 במרץ 1978, 3 ימים לאחר פיגוע כביש החוף נכנס צה"ל לדרום לבנון. חטיבת גולני בפיקוד אמיר ראובני, פעלה במבצע כחלק מעוצבת געש. כוחות החטיבה גדוד 13 כבשו את העיירה אל חיאם וגדוד 12 (ברק) כבש את תל דהור ותל עכוש. החטיבה כבשה את הציר מע'נדוריה מערבה והרגה כשנים עשר מחבלים. כוחות צה"ל כבשו בתחילה רצועה ברוחב של כ-10 קילומטרים ולאחר מכן הגיעו לנהר הליטני, ועסקו בהשתלטות על הכפרים שבדרום לבנון. ב-21 במרץ, הורה שר הביטחון עזר ויצמן לכוחות צה"ל להתחיל בנסיגה לקו הגבול הבינלאומי. בפועל נמשכה נסיגה זו כשלושה חודשים והסתיימה בחודש יוני. כתוצאה מהמבצע נוצרה מציאות חדשה בדרום לבנון. אש"ף נדחק אל מעבר לנהר ליטני ונוצרו שני בלמים - הבלם הראשון היה כניסת כוח ההתערבות הבינלאומי מטעם האו"ם, והבלם השני - מובלעת בדרום לבנון נשלטה על ידי סעד חדאד. לארגוני הטרור הפלסטינים היו כ-300 הרוגים.

מלחמת לבנון הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשבועות הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה השתתף הגדוד בשלושה קרבות קשים: הראשון במחנה הפליטים עין אל חילווה, השני בכפר סיל שהשקיף על העיר ביירות ליד שדה התעופה כאשר כל כניסתו של צה"ל לביירות הייתה תלויה בכיבושו. השלישי היה חילוץ יחידת המילואים 669 שנלכדה במנצוריה.

הקרב על כפר סיל ערך מורחב - הקרב על כפר סיל הגדוד לחם בקרב שקיבל את הכינוי "תל פאחר של גדוד גדעון" . כפר סיל שולט על הדרך לביירות, כולל המבואות המערביים המזרחיים והדרומיים. ניסיונות קודמים לכבוש אותו לא צלחו. אז נשלחו לוחמי גולני עם חטיבת הפלדה המלווה את חטיבת גולני וגדוד 13 מאז מלחמת העצמאות - חטיבת ברק 188. הטנקים שסייעו היו מגדוד סער 74. בכפר היו כוחות סורים רבים וביניהם טנקים רבים, בידיעה שצה"ל עומד לתקוף את הכפר. על פי עדויות לוחמים - "היינו כל כך קרובים לטנקים שלהם (5–20 מטרים) שהם אפילו לא יכלו לכוון את הקנה עלינו לכן ניסו לדרוס אותנו". התחמושת החלה להיגמר, והחיילים לא ידעו מה לעשות. מפקדם ענה: "כשתיגמר התחמושת תזרקו אבנים. בכל מקרה את המשימה מבצעים!". חלק מהטנקים הסורים הושבתו בגלל רימוני יד שהושלכו לתוך הצריח על ידי חיילים שטיפסו על הטנק, ועל ידי טילי לאו שנשאו איתם. בסיום הלחימה הקשה שנמשכה 18 שעות בשטח בנוי, הצליחו חיילי הגדוד בהובלה של פלוגת החוד ב' לכבוש את הכפר.

חילוץ יחידת המילואים 669 שנלכדה במנצוריה

לאחר כיבוש הכפר המשיכו למערב ביירות ומשם לחילוץ יחידת 669 שנלכדה במנצוריה וסבלה מאבידות על ידי צלפים סורים. משם התקדמו הלאה לכביש ביירות. פלוגה ב' גדוד 13 הייתה הראשונה לנסוע על כביש בירות-דמשק מערבה לכיוון בייירות.

מלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום שישי לפנות בוקר, ה-4 ביוני 2006, פשט כוח מגדוד 13 של חטיבת גולני על הכפר מרכבה, בעקבות מודיעין שהגיע על בית המכיל אמצעי לחימה. הכפר, שנמצא במרחק שניים וחצי קילומטרים מהגבול, שימש משך כל הלחימה בלבנון כמרחב שיגור רקטות לעבר ישראל. כאשר הגיע הכוח לבית, נורה אליו צרור יריות. החיילים השיבו באש לעבר הבית. בדרך חזרה מהבית, יצא לפתע מדלת אחד הבתים מחבל וירה צרור אחד מטווח קצר אל הכוח. כדור קטלני פגע בראשו של אחד החיילים והרג אותו. במקום התפתח קרב עקוב מדם בין כוחות צה"ל למחבלים, שהפעילו מטענים רבים. במהלכו נהרגו בנוסף רופא מילואים וסמל ראשון. חיילי הכוח חילצו את הנפגעים וחיסלו את המחבלים.

מבצע עופרת יצוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 בינואר 2009, במהלך מבצע עופרת יצוקה, פעל גדוד גדעון של חטיבת גולני באזור 'ח'ראת תופאח' שבצפון רצועת עזה. במהלך הפעילות, נורה פגז בשוגג מטנק צה"ל אשר היה בפעילות מבצעית באזור, ופגע במבנה בו שהו לוחמים מהגדוד. מפגז זה נפגעו חיילים רבים ומפקדים, ביניהם מפקד החטיבה מפקד הגדוד ונהרגו ניתאי שטרן, טוראי יוסף מועדי ורס"ן דגן ורטמן. מיד לאחר הפגיעה, הוזעקה למקום מחלקת הרפואה הגדודית, ששהתה סמוך למבנה ועימה רב-סרן ד"ר אלכסנדר קטייב, שמונה עם תחילת המבצע, לרופא נוסף בגדוד 'גדעון'. רב-סרן קטייב, נטל אחריות על המתרחש, פיקד על הכוח הרפואי וביצע פעולות מצילות חיים ברבים מהנפגעים - כולן תחת אש. כמו כן, היה אחראי על פינויו וטיפולו של פצוע אנוש מהאירוע ובכך הציל את חייו. בתום הפינוי, שב רב-סרן קטייב למחלקת הרפואה והמשיך בתפקידו עד לסיום המבצע. לרב-סרן ד"ר אלכסנדר קטייב הוענק ציון לשבח מטעם מפקד פיקוד הדרום יואב גלנט.

מפקדי הגדוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תקופת כהונה הערות
רם רון
אברהם יפה לימים אלוף פיקוד דרום וצפון
רחבעם זאבי לימים אלוף פיקוד מרכז וראש אג"ם
שלמה אלטון לימים מפקד בית הספר לקצינים
יהודה גולן
מנחם אבירם לימים מפקד אוגדה 49
זאב שחם
אמיר דרורי לימים סגן הרמטכ"ל
יהודה גביש 1962 - לימים נשיא בית הדין הצבאי לערעורים
מנחם עינן לימים ראש אג"א וראש אג"ת
פנחס נוי-אלוש
צבי ציטרון
אורי שגיא 1971 - 1973 לימים ראש אמ"ן
אילן בירן לימים ראש אט"ל ואלוף פיקוד מרכז
שמואל צוקר 1978 - לימים מפקד עוצבת הגליל
אלי מלמד
זאב אונגר במלחמת יום הכיפורים
מוטי מזרחי עד תחילת מלחמת לבנון הראשונה כולל
משה צין 1982 - 1984 לימים מפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה
יאיר נוה 1984 - 1985 לימים סגן הרמטכ"ל
משה קפלינסקי 1985 - 1987 לימים סגן הרמטכ"ל
צביקה ברקאי 1987 - 1988 לימים מפקד חטיבת עודד
גדי איזנקוט 1988 - 1990 לימים סגן הרמטכ"ל
קובי מרום[11] לימים מפקד עוצבת חירם
יוסי היימן[12] 1992 - 1993 לימים ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי באג"ת
יואל אור[13] 1994 - 1996 לימים מפקד חטיבת כרמלי
ניר רגב[14] 1996 - 1998
תמיר ידעי 1998 - 1999 לימים מפקד אוגדת איו"ש
רביב ניר 1999 - 2001 לימים מפקד המכללה לפיקוד טקטי
ניר סלומון 2001 - 2003
רפי מילוא 2003 - 2005
יואב מרדכי 2005 - 2007
אורן כהן 2007 - 2009
אבינועם סטולוביץ' 2009 - 2011
אלישב בהרב 2011 - 2013
ארז אלקבץ 2013 -

גדוד 51 (הבוקעים הראשון)[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדוד 51, המכונה גם גדוד הבוקעים הראשון, נקרא לזכר העובדה שהיה הגדוד הראשון שהבקיע את הדרך לנגב שהיה נצור בעת מלחמת העצמאות (מבצע יואב). הגדוד היה במקור הגדוד הראשון בחטיבת גבעתי 5 , וביצע את מעברו לגולני בספטמבר 1956. בגדוד ישנן 5 פלוגות: מפקדה, רובאית ב' ("הסמוראי האחרון"), מסייעת ("המוהיקנים", "רוחות הצפון"), רובאית א' ("אחרוני האפצ'ים") רובאית ג' ("הוויקינגים", "הערבים").

הגדוד לקח חלק פעיל בכל מערכות ישראל. במלחמת העצמאות הגדוד לחם במסגרת חטיבת גבעתי, במהלך הלחמה השתתף במבצע בן נון ב', בקרבות בלימה נגד הצבא המצרי, במבצע יואב, ובמצעים נוספים. הוא עלה לכותרות מספר פעמים בשל חלקו בקרב תל עזזיאת במלחמת ששת הימים, בכיבוש החרמון[15] במלחמת יום הכיפורים, בשל שני אירועים בגזרה המזרחית בדרום לבנון בחודש אוקטובר 1995 בהם איבדה הפלוגה המסייעת של הגדוד תוך שלושה ימים תשעה מחייליה, ביניהן מפקד הפלוגה וסגנו, ובשל אחד הקרבות הקשים שהתרחשו במלחמת לבנון השנייה, קרב בינת ג'בייל, שבו איבד הגדוד שמונה מלוחמיו, כולל הסמג"ד, רועי קליין, ומאוחר יותר גם עוטר בשישה עשר צל"שים פרטניים שונים ובנוסף צל"ש גדודי.

מפקדי הגדוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תקופת כהונה הערות
מאיר פעיל לימים מפקד בית הספר לקצינים
מיכאל פייקס נהרג במלחמת ששת הימים
בנימין ענבר 1966 - 1968 לימים קצין משטרה צבאית ראשי
אורי שילה
דוד כהן
ראובן אליעז 1971 - 1973
מיקי כהן
יהודה פלד 1973 - לימים מפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה
יואב גולן (לוי)[16]
אברהם חידו
ציון זיו (זלוף)
גבי אופיר 1978 - 1980 לימים אלוף פיקוד העורף
גבי אשכנזי 1980 - 1982 לימים הרמטכ"ל ה-19
יעקב עמר במלחמת לבנון הראשונה
גיורא ענבר לימים מפקד יחידת הקישור ללבנון
שוקי שחרור לימים תא"ל
אילן הררי 1986 - 1987 לימים קצין חינוך ראשי
טל רז 1987 - 1989
ארז גרשטיין 1989 - 1991 לימים מפקד יחידת הקישור ללבנון
שמואל זכאי 1991 - 1993 לימים מפקד אוגדת עזה
צפריר בן זאב 1993 - 1994 לימים מפקד חטיבת אלכסנדרוני
אלון פרידמן 1994 - 1996 לימים ראש מטה פיקוד צפון
יובל בזק 1996 - 1998 לימים נספח צה"ל בפולין
אילן אטיאס 1998 - 1999 לימים נספח צה"ל בצרפת
אבי פלד 1999 - 2001 לימים ראש מחלקת צבאות זרים באגף התכנון
אופק בוכריס 2001 - 2002 לימים מפקד אוגדת הבשן
יובל ג'רבי 2002 - 2004 לימים מפקד מרכז הטסה והכשרות מיוחדות
יניב עשור[17] 2004 - 2006 לימים מפקד חטיבת גולני
דוד זיני 2006 - 2008 לימים מפקד חטיבת אלכסנדרוני
שוקי ריבק 2008 - 2010
שי קלפר 2010 - 2012 מעוטר צל"ש מפקד אוגדה
ברק חירם[18] 2012 - 2014 מעוטר צל"ש מפקד אוגדה
ישראל פרידלר 2014 - המג"ד במבצע צוק איתן, מעוטר צל"ש מפקד אוגדה

גדוד הסיור של גולני[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדוד הסיור של חטיבת גולני (המכונה גם גדס"ר גולני) מורכב משלוש פלוגות ייעודיות: פלוגת סיור (פלס"ר), פלוגת נגד טנקים (פלנ"ט. נקראת גם עורב), ופלוגת חבלה והנדסה (פלחה"ן). בעבר כלל הגדוד גם פלוגת חיל קשר (פלחי"ק), אולם זו אינה שייכת עוד לגדס"ר, והיא כפופה לפלוגה המסייעת של גדוד 12.

הקמת היחידה במתכונתה הנוכחית נעשתה, בדומה לשאר גדס"רי החי"ר, בשנת 2001. בראשית התגלה חוסר אחידות בהסתגלות הפלוגות העצמאיות לשעבר למבנה החדש. בעוד פלוגות הנ"ט והחה"ן קיצרו את מסלולי ההכשרה מ-20 חודשים לשנה, ופעלו תחת מפקדה משותפת אחת, המשיכה פלוגת הסיור להחזיק מפקדה השייכת לה בלבד, ומסלול ההכשרה שלה התפרש על 20 חודשים.

במהלך האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן פעלו היחידות בלחימה בערים הפלסטיניות, במאוחד או בנפרד. בשנת 2003 הוענק לרון וייזל, מפקדו הראשון של הגדס"ר, צל"ש אלוף מטעם אלוף פיקוד הצפון, בני גנץ[19] בעבור האופן בו פיקד וייזל על הגדוד בשורה של מבצעים באיו"ש וברצועת עזה, ובהם מבצע "משפחה במצור", פשיטה בעומק שכונת סג'עייה שברצועת עזה על מנת לעצור שלושה מחבלים בכירים מארגון החמאס. על אף הקשיים ותחת אש עזה התעקש וייזל ולהמשיך במבצע. הכוח שבפיקודו הרג אחד-עשר מחבלים והשלים את המשימה‏[20]. בשנים 2004 ו-2005 פעלה יחידה גם ברצועת עזה, קודם שבוצעה תוכנית ההתנתקות, בין היתר במבצעים "קשת בענן" לאחר אסון הנגמ"שים וכן מבצע ימי תשובה בתגובה לירי הקאסמים על שדרות. בד-בבד נמשך תהליך האיחוד בין הפלוגות תחת מסגרת אחת.

כמו כן הוחלט על שני שינויים נוספים - היחידה החדשה תיקרא מעתה "סיירת גולני" (ככינויה לשעבר של הפלס"ר)[דרוש מקור], וכל הלוחמים יענדו סמל חדש, שיאגד בתוכו את שלושת הסמלים הקודמים - הנמר של הפלס"ר, הטיל של הפלנ"ט והפיצוץ של הפלחה"ן.

בשנת 2005 שונה מסלול ההכשרה כך שכל הלוחמים עוברים מסלול דומה, מלבד הפרק הייעודי בן 16 החודשים, ב"שטח אש 100". המסלול כולל אימוני חי"ר מתקדמים כגון : לוחמה בטרור, ניווטים, צניחה, סיור וקרב מגע. מסלול ההכשרה של כל הפלוגות דומה ברובו, אך בעוד הפלס"ר מתמקדת באימוני לוט"ר וסיור, הפלנ"ט עוברת הכשרת טילי עורב, והפלחה"ן - הכשרת חבלה. למעט חודש אחד במסלול כל בו כל פלוגה עוברת את האימון הייעודי שלה, כל המסלול לכל הפלוגות נעשה במקביל אחת לשנייה.

ב-2006 השתתפה היחידה במלחמת לבנון השנייה. ב-23 ביולי נכנסו כוחות החטיבה לעיירה בינת ג'בל במבצע שנודע מאוחר יותר כקורי פלדה 2. במהלך הלחימה היו לוחמי הגדס"ר מעורבים בשני אירועים בולטים: כוח גדול מהפלנ"ט נפגע מירי דו צדדי כששהה בבית בעיירה במהלכו ניהלו קרב חילוץ קשה‏[21], והשתתפות בקרב של גדוד 51 בעיירה על ידי לוחמי הפלס"ר והפלחה"ן. לאחר מכן ניהלה היחידה קרבות בכל ימי המלחמה, תחת פיקוד מח"ט גולני.

אירוע נוסף קרה לאחר הפסקת האש, במהלכה איתר כוח של הפלנ"ט בונקר גדול ומוסווה של חזבאללה סמוך לגבול עם ישראל, שאותו פוצץ כוח מהפלחה"ן[דרוש מקור].

בשנת 2009 לוחמי היחידה השתתפו גם במבצע עופרת יצוקה בצפון הרצועה.

בוגרי היחידה במילואים מאיישים את פלוגות הסיור של חטיבות החי"ר במילואים.

מפקדי הגדס"ר לדורותיהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תקופת כהונה הערות
רון וייזל 2001 - 2003
אסף ישראלי 2003 - 2005
יואב ירום 2005 - 2007
רסאן עליאן 2007 - 2009 לימים מפקד חטיבת גולני
אורן כהן 2009 - 2011
קובי הלר 2011 - 2013
רועי לוי 2013 - נפצע קשה במהלך מבצע צוק איתן
אבינועם סטולוביץ'[22] 2014 מ"מ המג"ד במבצע צוק איתן ולאחריו

פלנ"ט גולני[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידת הנ"ט (עורב) של החטיבה הוקמה בשנת 1974, על ידי מיקי מוסברג‏[23], לאחר מלחמת יום הכיפורים, על ידי לוחמים מהפלוגות המסייעות של כל גדוד. היחידה הייתה בגודל של פלוגה, והוספו לה כיתת סיור וכיתת מרגמות. באמצע שנות השבעים פורקה היחידה והיא הוקמה מחדש בשנת 1977 וקיימת עד היום.

בין מפקדי היחידה נמנים: מיקי תדהר-מוסברג, אבי פיינמן, אליעזר אור (אוליבר), יוסי נלקנבאום, דוד חכים, דני הרמן[24] (הקים מחדש את היחידה), רפי תדהר-מוסברג (אחיו של מיקי מוסברג), רמי וילמוש, מוטי שפס, מאיר דהאן, יואב שדמה, ציון אוטמזגין, גדי איזנקוט[25], ניצן נוריאל[26], אילן הררי[27], ציון גזית, דוד מרציאנו, רוני בושארי, יצחק ג'בטאני, עופר מלכה, אלי שלום, יונס נאסר א-דין, רועי מנדל, אילן אטיאס[28], רביב ניר, שלומי דרוויש, יובל ג'רבי, חיים קניזו, אריק חן (אוחנה), יואב ירום[29], אייל אסרף, אפשטיין, הראל קוהלי, רועי לוי, צפריר בר אור, ניתאי עוקשי, רועי יונתן, אברהם מרציאנו, נאור עמיחי‏[30].

במלחמת שלום הגליל השתתפה בכיבוש כפר-סיל, בסיוע כוחות שריון. במהלך שהות צה"ל ברצועת הביטחון איישו הלוחמים עמדות של טילי עורב במוצבים השונים, או שיצאו למארבים רגליים כשהם נושאים את מערכת הטיל על גבם. בשנת 1994 נחטף חייל היחידה נחשון וקסמן על ידי מחבלי חמאס ונהרג מאוחר יותר בקרב החילוץ הכושל. תחת גדוד הסיור של החטיבה, שהקמתו החלה ב-2002, השתתפה היחידה באינתיפאדה השנייה ובמבצע חומת מגן, בלחימה בערים הפלסטניות, בין היתר בג'נין ובכיבוש המוקטעה ברמאללה. לאחר מכן השתתפה בלחימה בעזה בשנים 2004 - 2005, ושוב לאחר מכן במבצע גשמי קיץ לאחר חטיפתו של גלעד שליט. במלחמת לבנון השנייה נלחמה היחידה, בין היתר בבינת ג'בל, שם נפגע כוח גדול של היחידה מירי דו צדדי, חלקו פונה במבצע חילוץ מורכב ושאר היחידה המשיכה בלחימה עד יומה האחרון של המלחמה.

פלחה"ן גולני[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל פלחה"ן גולני עד לשנת 2001

פלוגת החבלה והנדסה של חטיבת גולני הוקמה בשנת 1965 על ידי ריכוז של 50 חיילים משלושת גדודי החטיבה במסגרת גדוד 601 של הנדסה קרבית. בשנת 1978 הוקמה הפלוגה הסדירה על ידי המח"ט אמיר ראובני, באישור יאנוש בן גל, סגל הפלוגה הוקם על ידי פיני דגן (ששימש כמ"פ הראשון של הפלוגה) ו-17 לוחמים מקורס מ"כים שנשלחו להכשרה בקורס משק"י חבלה בבית הספר להנדסה צבאית באדוריים.

במלחמת ששת הימים סייעה הפלוגה לגדוד 12 ולגדוד 51 והתלוותה אליהם בכל מסלול קרבות החטיבה. בשבוע הראשון של הלחימה נכנסה הפלוגה, יחד עם גדוד 12, לג'נין וטובאס ועם כוחותיה עלו עם גדוד 51 לתל עזזיאת. במהלך הלחימה עלו כ-10 חיילים מהיחידה לרמת הגולן בכביש הנפט תוך הפגזות קשות למרגלות תל פאחר. במלחמת יום הכיפורים נלחמה פלוגת המילואים של היחידה בגיזרה הצפונית של רמת הגולן, כבשה את חאדר למרגלות הר החרמון, את בית ג'ן, מזרעת בית ג'ן וכן שימשה ככוח סיור, פינוי ובדיקת צירים של החטיבה. כמו כן עזרו כוחות הפלוגה בליווי שירות אספקה, בבדיקה וניקוי של מעברי מים ממולכדים, בדיקת בונקרים ומחסני תחמושת ממולכדים, בפיצוץ טנקי אויב, מיקוש השטח המפורז בין ישראל לסוריה, וכיבוש החרמון הסורי במקביל לכיבוש החרמון הישראלי. במלחמת שלום הגליל פוצלה הפלוגה לשניים: כוח מ"פ החה"ן יחד עם חיילי גדוד 51 וחלק מלוחמי הסיירת חצו את נהר הליטני והשתתפו בכיבוש מבצר הבופור ויעדי מחבלים השולטים בסביבתו, ולאחר מכן בכיבוש וטיהור אל-נבטיה. הכוח השני של היחידה נע לכיוון אל-נבטיה, וביצע חסימות על צירי הבריחה האפשריים של המחבלים מכיוון מערב וצפון.

הפלוגה השתתפה במבצע עופרת יצוקה בשנת 2009.

בין מפקדי היחידה נמנים: פיני דגן, מוטי סוויסה, יאיר נוה, שוקי שחרור, צביקה ברקאי, יואש רובין, בני תבין, רן תמיר, שמואל אביבי, גברעם הגלילי, שמואל זכאי, צפריר בן זאב, זהר דביר, שגב מנדלסון, יובל בזק, אורן אבמן, אבי חליפה, אופק בוכריס, יניב עשור, אופיר ליוויוס, אילן דיקשטיין, שי קלפר, אורי חגי, ארז אלקבץ, אייל היימן, דביר חבר, מוטי עמר, עדי גנון, עמיחי טרייבר, אבישי ברוקנטל.

ליחידה בסיס קבע בצפון מדינת ישראל.

פלחי"ק גולני[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל הפלחי"ק של גולני

(פלוגה 351) היא פלוגת הקשר (פלחי"ק) של חטיבת גולני. היחידה נקראת "פלוגה" משום שהיא מורכבת מלוחמים ומתומכי לחימה גם יחד, ומכילה שני צוותי לוחמים: אחד הוא צוות לוחם והשני הוא צוות בהכשרה (כיום נקרא מחלקה ולא צוות). לוחמי הפלחי"ק בחלקם הם קשרי מח"ט ואחרים משמשים ככוח מחפה למח"ט. הפלוגה אחראית על תפעול חפ"ק המח"ט ואבטוחו האישי של המח"ט והקשרים שלו בחירום ובמלחמה, ובבט"ש היא מחלקה לוחמת בפלוגה ג "אווזי הפרא" של גדוד 12 . בחירום נותנת מחלקת הפלחי"ק מענה לגדודי החטיבה מבחינת תקשוב ולוגיסטיקת תקשוב. בעבר היה גיוס של 2 צוותים ליחידה בשנה והמסלול היה ארוך ומפרך יותר וכלל בין היתר מסעות רבים עם משקלים כבדים במיוחד, בין השנים 1993-1997 בזמן פעילות מבצעית חלק ייעודי מלוחמי היחידה אשר עבר הכשרה מיוחדת היו מצוותים ליחידת 504 בלבנון.

הגיוס לפלחי"ק מתבצע פעם בשנתיים. דרכי בחירת הלוחמים ליחידה אינן גלויות. ההכשרה שעוברים לוחמי הפלחי"ק כוללת טירונות ואימון מתקדם בפלוגת הטירונים של גדוד 12 בבא"ח גולני, ובנוסף קורסים ייעודיים כגון קורס לות"ם חי"ר, ניווט, לש"ב, לו"ז, סבך, צניחה, וכדומה.

היחידה איבדה שישה מחייליה באסון המסוקים בשאר ישוב ב-1997. מדי שנה נערך "מרוץ השישה" לזכרם. ו 2 מחייליה באוקטובר 1995 באסון הנגמש בריחן עם מסייעת 51.

פלס"ר גולני[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיכת לוחם סיירת גולני - דמות נמר מעופף

פלס"ר גולני היא פלוגת הסיור של חטיבת גולני, או בשמה הנוסף: סיירת גולני.

במלחמת העצמאות הקים רפי קוצר‏[31], מפקד מחלקה בגדוד 12 (ברק) את "מחלקת הקומנדו", שהייתה גלגולה הראשון של הסיירת, ופיקד עליה במהלך קרבות סג'רה, הקרב על קיבוץ גשר ומבצע חירם[32]. לקראת תום מלחמת העצמאות נפצע קוצר קשה ברגליו בקרבות באזור פתחת רפיח והמחלקה הורחבה לכדי "פלוגת הג'יפים החטיבתית", תחת פיקודו של מוסה פלד, אשר בדצמבר 1948 הוקמה כחלק מגדוד 19, גדוד הפשיטה של החטיבה, עליו פיקד מאיר עמית[33]. הפלוגה שימשה כיחידת הסיור של החטיבה ופעלה במסגרת זו במבצע חורב ובמבצע עובדה[34].

הפלס"ר השתתפה במספר רב של פעולות, אשר המפורסמת מכולן היא כיבוש הבופור בלבנון, במלחמת שלום הגליל (1982). בפעולה זו נהרג מפקד הסיירת, רס"ן גוני הרניק. היחידה גם פעלה בקרב תל פאחר, במבצע נוקייב, הקרב על החרמון, בו נהרג מ"פ היחידה רס"ן שמריהו ויניק, במבצע אנטבה, בפיגוע במשגב עם, מבצע כחול וחום[35], כיבוש המוקטעה ברמאללה[36], ובקרבות מפורסמים רבים אחרים. בין לוחמי הפלס"ר היה גם אורי אילן, בן קיבוץ גן שמואל שבשנת 1955 נתפס בשטח סוריה במהלך משימה והתאבד בכלא הסורי. במחצית השנייה של שנות השמונים, תחת פיקודם של אמיר מיטל ולאחריו ארז גרשטיין[37], ביצעה הסיירת סידרה ארוכה של פעולות יזומות רבות בגזרת לבנון והגיעה להישגים מבצעיים רבים‏[38]. בשנת 1994, בעת שעל הסיירת פיקד זהר דביר, נהג מפקד אחד הצוותים להעניש ולאמן את חייליו באופן שחורג משמעותית מן הפקודות והכללים‏[39], אותם קבעו מפקד הסיירת והמח"ט דאז, משה קפלינסקי. הקצין הודח ונשפט‏[40] האירוע נודע כמקרה "צוות אחי", על שם מפקד הצוות‏[41].

במסגרת ארגון מחדש של חטיבות החי"ר שהוזכר לעיל, הוכפפה גם פלוגת הסיור למפקדת הגדס"ר. טרם השינוי, היה מסלול הפלס"ר ארוך יותר (שנה ושמונה חודשים) וכלל קורס מכ"ים ותכנים מורחבים יותר בתחום הניווטים ולוחמת החי"ר. כיום אורך מסלול הלוחם שנה וארבעה חודשים, בהם הוא עובר קורס לוט"ר, מו"ס, צניחה, אימוני קרב מגע, ניווטים רבים, ולוחמת חי"ר. בסיסה הוא מחנה שרגא, ושטח האימונים שלה הוא שטח 100 בצפון הארץ בו נערכת טירונות היחידה של חיילי הפלוגה. הפלס"ר משמשת כיחידת ההתערבות של פיקוד צפון, ומקיימת כוננות מתמדת כל השנה, כמענה לאירועי טרור[42]. מוטו היחידה : "לכל מקום שנרצה, בכל דרך שנבחר".

מפקדי הסיירת: רפי קוצר (מפקדה הראשון כחלק מגדוד 12 (ברק) במהלך מלחמת העצמאות), משה פלד, אריאל שרון, יונה אפרת, יהודה גביש, חגי חפץ, מאיר מוזס, יעקב שטרן, משה מילמן, ג'ורג' ווידא-יעקב גולן, יעקב כפרי, יהודה גולן, משה גרוברט, דוד נחמוני, יוסף קסטל, אהרון שריג-סרגוסי, צביקה עופר, ישראל שרף, אורי ירון, דוד כהן, ראובן אליעז, משה ספקטור, אורי שגיא, דוד כץ (דוביד), יהודה פלד (יודקה), יעקב אור, שמריהו ויניק, יועד זליבנסקי, מודי בן שך, דוד מטק, אפי איתם, אסף שלגי, גיורא ענבר[43], גיורא (גוני) הרניק, נדב פלטי, משה קפלינסקי, גבי סיבוני[44], אמיר מי-טל, ארז גרשטיין, דרור רופא, משה (צ'יקו) תמיר, שגב מנדלסון, זהר דביר, ארז נהיר‏[45], רביב ניר[46], אסף ישראלי, ניר סלומון, מרדכי כהנא, רפי מילוא, שניר ניר, אילן דיקשטיין, שי קלפר, אלישב בהרב, רועי לוי, שמעון בן זכריה, מוטי הוכמן, איתי מטק, עמית אימברמן, ליליס מימון[47].

יחידת אגוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחידת אגוז
סיכת לוחם ביחידה המובחרת "אגוז"

יחידת "אגוז" היא יחידה התנדבותית המשמשת כיחידת הקומנדו של זרוע היבשה של צה"ל. היחידה היא חלק מחטיבת גולני, והיא מתמחה בלוחמה זעירה (לו"ז) ובלחימה נגדה. היחידה נמצאת תחת פיקוד הצפון. במקור נועדה היחידה ללחום בטקטיקה של לוחמת גרילה כנגד ארגון חזבאללה ברצועת הביטחון שבדרום לבנון. היא מתמחה בלחימה בשטח סבוך, בשדאות ובהסוואה. נסיונה הרב של היחידה בלחימה מול כוחות לא סדירים, במיוחד מול חזבאללה בדרום לבנון, השפיע רבות על תורות הלחימה של חטיבות החי"ר והיחידות המיוחדות בצה"ל.[דרוש מקור] היחידה היא יחידה ניידת ואין לה גזרה מיוחדת. נוכחותה מורגשת בעיקר בגזרת לבנון ובגזרת איו"ש.

סיכת לוחם בחטיבת גולני
תרשים של לוחם גולני עם ציוד לחימה מלא, חמוש ברובה M4A1 עם מטול רימונים M203. כיום משתמשת חטיבת גולני ברובה התבור CTAR.

בא"ח גולני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בא"ח (בסיס אימון חטיבתי) גולני. הוא בסיס ההדרכה, ההכשרה והאימונים החטיבתי של חטיבת גולני. הבסיס השוכן במשכן החדש ברגבים נחנך בשנת 2004. הבסיס נקרא גם "לונה בא"ח" בשל התנאים המפנקים של הבסיס החדש שנבנה על פי אותו מודל כמו בא"ח צנחנים, בעיצובו של האדריכל שמואל שילה, מדובר בעיצוב מתקדם שהיווה פריצת דרך בתכנון בסיסי צה"ל, כזה שלוקח בחשבון את מרכיבי האימונים וגם את צרכי החייל עצמו, וששיפר לאין שיעור את התנאים שהיו מקובלים אז. הבסיס נבנה על פי מודל אמריקאי כחלק מפרויקט שמימנו האמריקאים, עקב הסכם וואי, במסגרתו התחייב צה"ל להעתיק בסיסים מהשטחים ולהקימם בתוך הקו הירוק.

הבסיס במשכנו הישן שכן במחנה שרגא, וב-1975 עבר משם לבסיס "בזק" (בין זבבדה לקבטייה) ליד העיר ג'נין.

הבסיס נועד להכשרת טירונים באימון בסיסי ואימון מתקדם, של לוחמי חטיבת גולני.

מפקדי הבא"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תקופת כהונה הערות
אורי שגיא 1969 - 1970 לימים ראש אמ"ן
דני הררי
יורם גלבוע 1975 -
ברוך שפיגל 1983-1982 לימים מח"ט גולני
משה גבעתי 1984-1983 לימים מפקד חטיבת יהודה
יוסי בירן 1985-1984
יאיר נוה לימים סגן הרמטכ"ל
ניצן נוריאל לימים ראש חטיבת קשרי חוץ באגף המבצעים במטכ"ל
אילן הררי 1989 - 1991 לימים קצין חינוך ראשי
נמרוד רן לימים מפקד חטיבת ביסלמ"ח
אפי מושקטו לימים תא"ל בפיקוד העורף
קובי מרום - 1994
יואל אור 1996 - 1998 לימים מפקד חטיבת כרמלי
יובל בזק 1998 - 2000 לימים נספח צה"ל בפולין
אילן אטיאס 2000 - 2002 לימים נספח צה"ל בצרפת
רביב ניר 2002 - 2004 לימים מפקד המכללה לפיקוד טקטי
יובל ג'רבי 2004 - 2006 לימים מפקד מרכז הטסה והכשרות מיוחדות
דודי אוברמן 2006 - 2007 לימים מפקד חטיבת כרמלי ובסיס האימונים הפיקודי (בא"פ) של פיקוד המרכז
גיא הלוי 2007 - 2008 לימים מפקד בסיס האימונים של פיקוד הצפון באליקים
עמית פישר 2008 - 2010 לימים ראש תורת חי"ר וצנחנים במפקדת קחצ"ר
אייל אסרף 2010 - 2012 לימים מפקד חטיבת עודד
אבינועם סטולוביץ' 2012 - 2014 לימים מפקד חטיבת החרמון
ברק חירם אוגוסט 2014 -

מפקדי החטיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטקס ההשבעה של טירוני חטיבת גולני בכותל המערבי, ינואר 2011
שם תקופת כהונה הערות
משה מן (מונטג) פברואר - מאי 1948 המפקד הראשון, פרש בעקבות מות אשתו
מישאל שחם מאי - יולי 1948
נחום גולן (שפיגל) 1948 – 1950
דן לנר 1950 לימים אלוף
אברהם יפה 1950 – 1951 לימים אלוף פיקוד הדרום והצפון וח"כ
מאיר עמית (סלוצקי) 1951 – 1952 לימים ראש אמ"ן, ראש המוסד ושר
אסף שמחוני 1952– 1954 לימים מ"מ מפקד פיקוד הצפון, נהרג בתאונת מטוס לאחר מבצע קדש, בהיותו מ"מ מפקד פיקוד הדרום
יששכר שדמי (ישכה) 1954 – 1955
חיים בן-דוד (חב"ד) 1955 – 1956 לימים ראש אכ"א
בנימין גיבלי 1956 – 1957 קודם לכן ראש אמ"ן
אהרון דורון (ארווין) 1957 – 1958 לימים ראש אכ"א
אלעד פלד (רייספלד) 1958 – 1960 לימים ראש אג"ם, מפקד המכללה לביטחון לאומי ומפקד אוגדה 36
אהרן יריב (רבינוביץ) 1960 – 1961 לימים ראש אמ"ן
מרדכי גור (גורבן) 1961 – 1963 לימים הרמטכ"ל ה-10
אורי בר-רצון 1963 – 1965
שלמה אלטון 1965 – 1966 נהרג במלחמת ששת הימים
יונה אפרת (הופרט) 1966 – 1968 מפקד החטיבה במלחמת ששת הימים, לימים אלוף פיקוד המרכז
יקותיאל אדם (קותי) 1968 – 1970 לימים סגן הרמטכ"ל, נהרג במלחמת לבנון הראשונה
יהודה גולן 1970 – 1972 לימים תת-אלוף
אמיר דרורי 1972 – 1974 מפקד החטיבה במלחמת יום הכיפורים, לימים סגן הרמטכ"ל
אורי שמחוני 1974 – 1975 לימים נספח צה"ל בארצות הברית
חיים בנימיני 1975 – 1976 לימים קצין מודיעין ראשי
אורי שגיא (אייזנברג) 1976 – 1977 לימים ראש אמ"ן
אמיר ראובני 1977 – 1978 לימים תת-אלוף
דוד כץ 1978 – 1980 לימים מפקד עוצבת נתיב האש
אילן בירן 1980 – 1981 לימים אלוף פיקוד מרכז
ארוין לביא 1981 – 1982 מפקד החטיבה במלחמת לבנון הראשונה. לימים נספח צבאי בסינגפור
עמנואל הרט 1982 – 1984 לימים נספח צה"ל בדרום אמריקה
צבי פולג (פרקש) 1984 – 1986 לימים ראש מטה פיקוד הצפון וראש עיריית נתניה
גבי אופיר 1986 – 1987 לימים אלוף פיקוד העורף
גבי אשכנזי 1987 – 1988 לימים הרמטכ"ל ה-19
ברוך שפיגל 1988 – 1990 לימים תת-אלוף
משה צין 1990 – 1991 לימים מפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה
יאיר נוה 1991 – 1993 לימים סגן הרמטכ"ל
משה קפלינסקי (קפלן) 1993 – 1995 לימים סגן הרמטכ"ל
ארז גרשטיין 1995 – 1997 לימים מפקד יחידת הקישור ללבנון, נהרג בלבנון
גדי איזנקוט 1997 – 1999 לימים סגן הרמטכ"ל
שמואל זכאי 1999 – 2001 לימים מפקד אוגדת עזה
משה תמיר (צ'יקו) 2001 – 2003 לימים מפקד אוגדת עזה
ארז צוקרמן 2003– 2005 לימים מפקד עוצבת נתיב האש
תמיר ידעי 2005 – 2008 מפקד החטיבה במלחמת לבנון השנייה. לימים מפקד אוגדת איו"ש
אבי פלד 2008 – 2010 מפקד החטיבה במבצע עופרת יצוקה
אופק בוכריס 2010 – 2012 לימים מפקד אוגדת הבשן
יניב עשור יולי 2012 - יוני 2014
רסאן עליאן [48] יוני 2014 - מפקד החטיבה במהלך מבצע צוק איתן

ציונים לשבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמצעי לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיבת גולני מצוידת כיום באמצעי הלחימה הסטנדרטיים של חיל הרגלים הישראלי ובנוסף גם בנגמ"שי ה"אכזרית" והמרכבה "נמ"ר" הכבדים, הנחשבים לכלים מהממוגנים ביותר שבשימוש צה"ל.

בשנים 2008-2012 הנשק האישי התקני של לוחמי החטיבה היה רובה הסער (רוס"ר) תבור מדגם "קומנדו" ("מקוצר"). ב-2012 הוחלף ה"תבור" במיקרו-תבור.

אמצעי לחימה אחרים בהם מצוידים לוחמי החטיבה:

צבע הכומתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבע הכומתה חום. הצבע נקבע לחטיבה ב-1976. לפני כן היו הכומתות של גולני בצבע חאקי כמו לשאר יחידות צה"ל. רק לוחמי סיירת גולני חבשו כומתות שחורות. אל"מ יום-טוב חזן היה אז מפקד היחידות המיוחדות של החטיבה, סיפר: "עשינו מלחמת חורמה כדי לקבל כומתה משלנו, שלא נהיה דומים לג'ובניקים. רפול ז"ל היה הקחצ"ר, והוא אמר לנו 'לכו תקבעו צבע'. נתתי לו ארבע אפשרויות והוא פסל את כולן מכל מני סיבות 'רפוליות'. הוא אמר לי: 'לך תסתובב בין היחידות, שהחיילים יחליטו'. הם רצו חום כי זה מסמל את הקשר שלנו לאדמה". הפעם הראשונה שחולקה הכומתה הייתה בסף אימון קיץ במדבר יהודה. המח"ט חיים בנימיני חילק אותה לקצינים והמג"דים חילקו לחיילים‏[56]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר הנצחה במוזיאון גולני, צומת גולני
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוזיאון גולני

אתר ההנצחה ומורשת קרב לחטיבת גולני ממוקם במחלף גולני ונקרא מוזיאון גולני.

עם לוחמי החטיבה נמנות דמויות מופת שפעולותיהן משמשות כמורשת קרב לחיילי צה"ל, כדוגמת אורי אילן שנפל בשבי הסורי והעדיף את המוות על גילוי סודות צבאיים ורועי קליין סמג"ד 51 במלחמת לבנון השנייה שנהרג בקרב בבינת ג'בייל לאחר שזינק על רימון יד כדי להציל את חייליו.

גולני בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2013 פורסמה בynet סדרה בבימויו של ניר (שוקו) כהן שנקראה: "גולני - ריאליטי טירונות". הסדרה ליוותה את מחזור הגיוס של אוגוסט 2011 של גדוד 51, מהרגע הראשון שבו הם מגיעים לבסיס ההכשרה של החטיבה, דרך המסעות, הכאבים, המריבות, הגאווה, ההתרגשות ועד לסיום ההכשרה והחניכה - מסע הכומתה.

הסדרה מאפשרת הצצה לתהליך הפיכתם של הטירונים ללוחמים, תוך שהיא מספרת את סיפוריהם האישיים של החיילים והמפקדים בפלוגה.

"גולני" צולמה במהלך שישה חודשים בבסיס ההכשרה בסמוך לקיבוץ רגבים, בשטחי האש, באימוני השדאות, בבתי החיילים - בימים ובלילות - במטרה להביא את התמונה המלאה ביותר ולאפשר תיעוד נטול פילטרים, שלב שלב, של התהליך שאותו עוברים חיילי הפלוגה ומפקדיהם. זוהי סדרת הדוקו הראשונה בישראל שמיועדת לרשת, וככזו היא הותאמה למאפייני הצפייה באינטרנט. ביוני 2013 רכש ערוץ 10 את זכויות השידור של הסדרה ושידר אותה כסרט דוקומנטרי בן שני חלקים. את הסדרה ערך אלי סטרול וצילם יהונתן צור[57].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אחיקם משה דוד, שורשי האגדה: נמצא העץ של חטיבת גולני?, באתר nrg‏, 9 בפברואר 2011.
  2. ^ אורי דרומי, פיקד על הכיבוש מחדש של החרמון, הארץ, ‏ 22.10.2007.
  3. ^ אבי צור, גיבור בעל כורחו, ראיון עם יואב גולן קצין האג"ם של חטיבת גולני שפיקד על השלמת כיבוש החרמון, מתוך ביטאון "הלוחם" של ארגון נכי צה"ל, גיליון 196 דצמבר 2005, כפי שפורסם באתר "פרש", "זה לא חלף לי בראש ולו לרגע אחד. אפילו לא פסיק של מחשבה כזו. היה לי ברור בכל שנייה ושנייה במהלך הקרב הזה שאנחנו כובשים את החרמון. תבין, בתודעה שלי לא הייתה בכלל אפשרות אחרת".
  4. ^ יואב זיתון, 13 לוחמי גולני נהרגו בעזה הבוקר והלילה, באתר ynet‏, 20 ביולי 2014.
  5. ^ אביחי בקרהכריזמה של ארבינקא האפור, באתר הארץ, 01/10/03, "מגבעת המג"ד הצופה אל הפלוגות שנערכו בהגנה הוא שלט היטב בנעשה ונהג בגדוד כאילו הוא מנצח תזמורת. 'השלווה הסטואית שארוין הקרין הייתה המפתח להצלחה', אומר דוד (בנזי) בר זוהר, מנהל תיכון עירוני ז' ביפו, שהוביל את פלוגה ג' מאז נפצעו המ"פ (אני) והסמ"פ (סגן השר וחבר הכנסת מיכאל רצון)".
  6. ^ אביחי בקרהכריזמה של ארבינקא האפור, באתר הארץ, 1 באוקטובר 2003.
  7. ^ אביחי בקרכיבוש התבור, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2002.
  8. ^ חטיבת גולני
  9. ^ 9.0 9.1 מתן גלין, ‏מפקדים חדשים לגדוד 12 ויחידת אגוז של גולני, באתר צה"ל, 15 ביולי 2012,
  10. ^ לילך שובל, ‏תפסו פיקוד בקרב, באתר ישראל היום, 5 באוגוסט 2014.
  11. ^ אביחי בקר, "בעיית אמינות : אל"מ קובי מרום", הארץ, ‏ 22.09.2000.
  12. ^ אביחי בקר, ידידותי לסביבה, הארץ, ‏ 17.07.1998, כפי שהועלה באתר פרש.
  13. ^ אביחי בקר, "שילם את המחיר", הארץ, ‏ 16.02.2001.
  14. ^ אמיר בוחבוט, "הלוחמים בכפיר סוללים לעצמם את הדרך", באתר וואלה!, 15 במאי 2013.
  15. ^ אביחי בקר, אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון, הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמוד 65, "'אנחנו נאלצים לסגת מהגבעה, יש פצועים', דיווח חייל אלמוני מפלוגה א' לקצין האג"ם. 'קחו אותם ודלגו לאחור', הורה לו לוי, ולאחר שווידא שאין יותר חיילים על גבעה 17 הפעיל ארטילריה לעברה. זה היה המהלך שהכריע סופית את הסורים".
  16. ^ בועז כהן,כלל וכלל לא צפוי, עיתון נט"ל, ‏ גיליון 10 מאי 2008.
  17. ^ סא"ל שי קלפר, מנהיגות המג"ד בשדה הקרב בעבר, בהווה ובעתיד, מערכות 434, דצמבר 2010, עמ' 26-37.
  18. ^ יואב זיתון, המג"ד שאיבד עין בלבנון ה-2 נערך ללבנון ה-3, באתר ynet‏, 16 ביוני 2013
  19. ^ סא"ל רון וייסל - צל"ש האלוף, כפי שהועלה ב"אתר הגבורה".
  20. ^ יוסי יהושוע ואיתן גליקמן, צל"ש הוענק למפקד גדוד הסיור של גולני, ידיעות אחרונות, ‏ 10.12.2003, כפי שהועלה באתר גדס"ר גולני.
  21. ^ ידיעה על סגן מפקד הכוח שנפצע בקרב ב-ynet
  22. ^ לילך שובל, ‏תפסו פיקוד בקרב, באתר ישראל היום, 5 באוגוסט 2014.
  23. ^ רקע על מיקי מוסברג
  24. ^ איל דורון, הדס ועופר רגב, "בהשקט ובבטחה - מורשת יחידת מגלן", פורת הוצאה לאור, מאי 2012, עמוד 15.
  25. ^ עמוס הראלאייזנקוט כבר לא יזכה לאידיליה עם המתנחלים, באתר הארץ, 17 ביוני 2003.
  26. ^ ניצן נוריאל - פרופיל, באתר גדס"רגולני.
  27. ^ אילן הררי, באתר גדס"ר גולני.
  28. ^ אביחי בקר, "שמע, הייתה לי טעות", הארץ, ‏ 26.03.1999, כפי שהועלה באתר פרש.
  29. ^ המ"פ שנפצע אתמול בכפר טובאס איבד רגל בלבנון, באתר הארץ, 14 ביוני 2002.
  30. ^ יואב איתיאל, חיילי עורב גולני לדורותיהם ציינו 40 שנה לפלוגה, "מגזין המושבות", ‏ 11.09.2014.
  31. ^ רפי קוצר, באתר גדוד הסיור של חטיבת גולני.
  32. ^ רפי קוצר, "מחלקת הקומנדו". בתוך: בנימין עציוני (עורך), "אילן ושלח - דרך הקרבות של חטיבת גולני", הוצאת מערכות, 1950, עמודים 287-291.
  33. ^ מאיר עמית, "גדוד הפשיטה הממוכן". בתוך: בנימין עציוני (עורך), "אילן ושלח - דרך הקרבות של חטיבת גולני", הוצאת מערכות, 1950, עמוד 67.
  34. ^ משה ("מוסה") פלד ז"ל (1948-1949), מתוך אתר גדוד הסיור של חטיבת גולני.
  35. ^ אביחי בקר, ארז של לבנון, הארץ, ‏ 01.03.1999, כפי שהועלה באתר פרש.
  36. ^ חן קוטס-בר, "דווקא בגלל שאני כהנא", באתר nrg‏, 12 בפברואר 2004.
  37. ^ אהוד ערן, "תמצית געגוע - סיפורו של ארז גרשטיין והמלחמה בלבנון", ידיעות ספרים, 2007, עמודים 91-96.
  38. ^ משה (צ'יקו) תמיר, מלחמה ללא אות, הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2005, עמודים 27-29.
  39. ^ עמוס הראלערעורו של הנאשם המרכזי בהתעללויות בגולני נדחה ברובו, באתר הארץ, 19 באפריל 2001.
  40. ^ עמוס הראלפרק 1 || תדע כל אם עברייה, באתר הארץ, 18 באפריל 2013.
  41. ^ אביחי בקר, "כבר לא שטן", הארץ, ‏ 26.05.2000.
  42. ^ עידן סונסינו, ‏אימון מיוחד: סיירת גולני תרגלה שחרור בני ערובה, באתר צה"ל, 21 במאי 2012.
  43. ^ איתי רום, זה כאילו קרה רק אתמול, גלובס, ‏ 27.07.2006, גיורא ענבר: "בראשית 1980, אני מפקד סיירת גולני, אנחנו מבצעים פשיטה על מאהל מחבלים בוואדי חצביה. מטרת הפעולה הייתה לחסל חוליית מחבלים שהשתתפה בפיגוע בקיבוץ משגב- עם. המאהל נמצא כעשרים קילומטר בעומק השטח הלבנוני. אנחנו מבצעים את הפעולה, ובמהלכה מצליחים להרוג שנים עשר מחבלים, לחסל את המאהל על כל המחבלים שיושבים בו, ולחזור לשטחינו עם אור ראשון ללא נפגעים".
  44. ^ עמוס הראל ואבי יששכרוף, "קורי עכביש", הוצאת ידיעות ספרים, 2008, עמוד 308.
  45. ^ אהוד ערן, "תמצית געגוע - סיפורו של ארז גרשטיין והמלחמה בלבנון", ידיעות ספרים, 2007, עמודים 163-166.
  46. ^ יואב לימור ואלון בן–דוד, מקום ראשון: סיירת גולני, באתר ynet‏, 30 בינואר 2008.
  47. ^ ערו נבון, ‏גולני של ליליס, באתר ישראל היום, 5 באפריל 2014.
  48. ^ ישי קרוב, ‏"בשעת קרב ארצה את גולני לידי", באתר ערוץ 7, 11 ביוני 2014
  49. ^ צל"ש יחידתי - גדוד אגוז, באתר הגבורה
  50. ^ צל"ש יחידתי - גדוד אגוז, באתר הגבורה
  51. ^ צל"ש יחידתי - גדוד 51 (הבוקעים הראשון) מגולני, באתר הגבורה
  52. ^ צל"ש יחידתי - גדוד 51, באתר הגבורה
  53. ^ צל"ש יחידתי - גדוד 51, באתר הגבורה
  54. ^ צל"ש יחידתי - פלס"ר גולני, באתר הגבורה
  55. ^ צל"ש יחידתי - פלס"ר גולני, באתר הגבורה
  56. ^ תופסים צבע / מאת משה דוד, מוסף "המגזין", של מעריב 11/07/2011 עמ' 4-5.
  57. ^ ריאליטי גולני


חטיבות חיל רגלים סדירות בצה"ל

Golani tree color.svg חטיבת גולני · Tag shfifonN-1.png חטיבת הצנחנים · 432px-Nahal.png חטיבת הנח"ל · תג חטיבת גבעתי.svg חטיבת גבעתי · Logo hativa 900.png חטיבת כפיר


מפקדי חטיבת גולני Golani tree color.svg

משה מן · מישאל שחם · נחום גולן · דן לנר · אברהם יפה · מאיר עמית · אסף שמחוני · יששכר שדמי · חיים בן-דוד · בנימין גיבלי · אהרון דורון · אלעד פלד · אהרן יריב · מרדכי גור · אורי בר-רצון · שלמה אלטון · יונה אפרת · יקותיאל אדם · יהודה גולן · אמיר דרורי · אורי שמחוני · חיים בנימיני · אורי שגיא · אמיר ראובני · דוד כץ · אילן בירן · ארוין לביא · עמנואל הרט · צבי פולג · גבי אופיר · גבי אשכנזי · ברוך שפיגל · משה צין · יאיר נוה · משה קפלינסקי · ארז גרשטיין · גדי איזנקוט · שמואל זכאי · משה תמיר · ארז צוקרמן · תמיר ידעי · אבי פלד · אופק בוכריס · יניב עשור · רסאן עליאן