אמיר דרורי (5 באוגוסט 1937 – 12 במרץ 2005) היה אלוף בצה"ל, ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל. מייסד רשות העתיקות ומנהלהּ הראשון.
[עריכה] ביוגרפיה
דרורי גדל בפרדס חנה. סיים את לימודיו במחזור הראשון של הפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי בחיפה כחניך המצטיין. בשנת 1955 התגייס לצה"ל ובחר לשרת בחטיבת גולני. בגולני עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. בשנת 1956 במהלך מבצע קדש, לחם כמפקד מחלקת חבלה בקרבות רפיח ובסיני. על חלקו בקרב תאופיק (1960) הוענק לו צל"ש שהומר בהמשך לעיטור העוז[1]. במלחמת ששת הימים לחם כסגן מפקד גדוד 51 (הבוקעים הראשון) של חטיבת גולני בקרבות רמת הגולן, בין היתר בכיבוש תל עזזיאת, מוצב פלוגתי סורי מבוצר ברמת הגולן[2]. במלחמת ההתשה היה דרורי מפקד גדוד 13, שלחם ברמת הגולן, בעמק בית שאן, בבקעת הירדן ובתעלת סואץ. בהמשך שימש קצין אג"ם בפיקוד הדרום בשנים 1970–1972, בשלהי מלחמת ההתשה, בסיני ובערבה, ובמהלך הלחימה בטרור ברצועת עזה, אותה הוביל באותה עת אלוף הפיקוד, אריאל שרון[3].
בשנים 1974–1972 פיקד על חטיבת גולני והוביל אותה בפעולות בלבנון ובהן מבצע קלחת 4, ושנה לאחר מכן, במלחמת יום הכיפורים. דרורי פיקד על החטיבה בקרבות ההגנה והבלימה נגד הצבא הסורי בצפון רמת הגולן ובמרכזהּ ועל כוחות החטיבה שהשתתפו בהבקעה ובפריצה מעבר לקו הגבול. פיקד על החטיבה בקרב על החרמון[4] (אוקטובר 1973) ונפצע באורח קשה בחזהו[5]. בתדרוך לפני הקרב, אמר את המשפט: "עיני כל המדינה נשואות לכאן" (העיניים של המדינה). למרות פציעתו חזר לפקד על החטיבה במלחמת ההתשה במובלעת הסורית וברמת הגולן עד סמוך להסכם הפרדת הכוחות במאי 1974. בשנת 1976 מונה למפקד אוגדה 36 (עוצבת געש) ברמת הגולן, בדרגת תא"ל.
אמיר דרורי היה ראש מחלקת מבצעים באגף המטה הכללי (1977) וראש מחלקת ההדרכה (1981–1978) בדרגת אלוף. בשנת 1981 מונה לאלוף פיקוד הצפון ונשא בתפקיד זה בעת מלחמת שלום הגליל, שבה פיקד על כוחות צה"ל בלחימה בכוחות אש"ף ובצבא הסורי. בתפקידו זה פיקד על 2 גייסות, 9 אוגדות ועוצבות נוספות, ובין היתר פיקד על כיבושם של ביירות, הרי השוף, ג'בל ברוך והבקאע. דרורי המשיך בתפקידו כאלוף הפיקוד למעלה משנה אחרי טבח סברה ושתילה, לאחר שוועדת כהן, שחקרה אירוע זה, לא מצאה לנכון להגיש נגדו מסקנות אישיות.
ב-1984, לאחר שנת השתלמות בארצות הברית, מונה למפקד חילות השדה (מפח"ש), ואחרי כן כיהן כראש אג"מ וכסגן הרמטכ"ל משה לוי (1986–1987). הוא פרש מצה"ל לאחר שדן שומרון הועדף על פניו לתפקיד הרמטכ"ל.
ב-1988, לאחר סיום שירותו הצבאי ותקופת לימודים בבריטניה, התמנה דרורי לתפקיד ראש אגף העתיקות במשרד החינוך, שנים רבות אחרי לימודים בחוג לארכאולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, במהלכם השתתף במשלחת יגאל ידין במדבר יהודה וכן בחפירות מצדה. הוא ייסד את רשות העתיקות, שהחלה בפעולתה בשנת 1990, וכיהן כמנהלה הראשון עד שנת 2000. דרורי נודע בעימותיו עם גורמים חרדיים בשאלת חפירות באתרי קבורה עתיקים, ומשום כך היה נתון לאיומים על חייו. עימותים אלו אף הובילו למשבר קואליציוני. דרורי התפטר במפתיע מתפקידו בשנת 2000, ודווקא לאחר שאושרה הארכת כהונתו.
נפטר ב-12 במרץ 2005 מדום לב במהלך טיול בנגב עם חברים. היה נשוי ואב לשלושה.
על שמו רחוב בחולון ופארק ארכיאולוגי בטבריה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- איתן הבר, זאב שיף, "לקסיקון מלחמת יום הכיפורים", זמורה ביתן - דביר הוצאה לאור, 2003.
- אביחי בקר, "אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון", הוצאת משרד הביטחון, 2003.
- אלישיב שמשי, אליהם נשואות העיניים - על מפקדי חטיבות בשדה הקרב, הוצאת משרד הביטחון, 2006, עמודים 109-139.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- קורות חייו באתר חטיבת גולני
- עיטור העוז שהוענק לאמיר דרורי, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
- ניר חסון, מת אלוף במיל' אמיר דרורי, בעבר סגן הרמטכ"ל, הארץ, 13.03.2005.
- הלך לעולמו משחרר החרמון, מעריב
- על אמיר דרורי ברשות העתיקות
- עמית נבון, "גולני היה חייב לכבוש את החרמון", nrg, 02.10.2003.
- אלוף משנה אמיר דרורי, מתוך הספר "אני נשבע לך" (סדרת ראיונות בגלי צה"ל שערך אביגדור קהלני עם לוחמי מלחמת יום הכיפורים במלאת 30 שנה למלחמה), הוצאת כתר, 2003, עמודים 301-306.
- אמיר דרורי, סרן גלעד WHO?, הארץ, 21.06.2004.
- אורי שגיא, דברי הספד לזכרו, מתוך אתר "ראשונים". (הקישור אינו פעיל, אקספלורר בלבד)
[עריכה] הערות שוליים
- ^ אורי שגיא, "היד שקפאה". תל אביב, ידיעות ספרים, 2011, עמודים 101-102, "אמיר עלה לשם עם הכוח, ובסופו של דבר דווקא שם התנהל הקרב היחידי בגזרה; קרב שבסופו אמיר קיבל כאמור צל"ש, לאחר שהסתער על כוח סורי שניסה להגיע לאזור הפעולה".
- ^ אורי שגיא, "אורות בערפל". תל אביב, ידיעות אחרונות, 1998, עמוד 56.
- ^ אורי שגיא, "אורות בערפל". תל אביב, ידיעות אחרונות, 1998, עמוד 100.
- ^ עמית נבון, "גולני היה חייב לכבוש את החרמון", nrg, 02.10.2003, "'שתיים בלילה התחילה הלחימה. קשה מאוד. באויב סך הכל גדול, שקשה היה לאתר אותו. היו נפגעים'. איפה אתה היית? 'עם פלוגת החוד של גדוד 51. הסיירת שהלכה מצפון כבשה את הרכבל העליון, אנחנו הפנינו אותם לבוא מצפון לסייע לגדוד 51, היו לו קשיים גדולים מאוד, אבל היא נתקלה באש ומפקד הסיירת נפצע קשה ואחר כך נהרג. קצת לפני אור ראשון, בחמש בבוקר, גם אני נפצעתי, העברתי את הפיקוד ליודקה, אחרי כמה דקות יודקה נפגע גם הוא'."
- ^ עמית נבון, "גולני היה חייב לכבוש את החרמון", nrg, 02.10.2003, אמיר דרורי: "בשמונה בבוקר העסק התחיל קצת להתייצב. יואב, קצין האג"ם החטיבתי שהיה חדש בחטיבה והיה חדש בצפון, קיבל את הפיקוד. בחור על הכיפאק. זה לא מצב אידיאלי שמפקדים, אפילו טובים מאוד, לא בדיוק מכירים את היחידות. אבל העסק היה תחת שליטה ולמעשה עד השעה שמונה, עם לחימה, עם עוד ארבעה הרוגים ועוד כעשרה פצועים, נכבש הרכס כולו, כולל החרמון הישראלי. בשעה תשע הונף הדגל על המוצב, וקראו ל תחנות כל העולם שישמעו שגולני כבש את החרמון. זה הסיפור של החרמון. היו לנו חמישים הרוגים ושבעים פצועים".
אלוף
