מלחמת רוסיה-יפן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת רוסיה - יפן
RUSSOJAPANESEWARIMAGE.jpg
תאריך התחלה: 8 בפברואר 1904
תאריך סיום: 5 בספטמבר 1905
משך הסכסוך: שנה ו-30 שבועות
מקום: מנצ'וריה, הים הצהוב, ים יפן
תוצאה: ניצחון יפני ועליית יפן לדרגת מעצמה
הצדדים הלוחמים
מפקדים

הקיסר מייג'י

מלחמת רוסיה-יפן התרחשה בשנים 1904 - 1905. פרצה בעקבות סכסוך בין רוסיה ליפן על השליטה בצפון מזרח האימפריה הסינית המתפוררת - אזור מנצ'וריה וקוריאה.

תחילת המלחמה הייתה מתקפה של הצי הקיסרי היפני על בסיס הצי הרוסי הקיסרי בפורט ארתור ב-8 בפברואר‏‏‏[1] 1904. המלחמה הסתיימה בניצחון יפני לאחר תבוסת הצי הרוסי בקרב צושימה (27-28 במאי 1905) וכניעת המבצר הרוסי פורט ארתור. ההפסד של רוסיה במלחמה זו היה אחד הגורמים, בין היתר, גם לפרוץ מהפכת 1905.

ההפסד של רוסיה במלחמה הכה בהלם את המערב ואת מדינות אסיה. ההכרה כי מדינה לא-מערבית השכילה לנצח בשדה הקרב מעצמה כרוסיה הפיחה רוח במפרשי תנועות אנטי קולוניאליות בעולם כולו.

למרות שנציגים ממדינות רבות נשלחו לחזות בקרבות מלחמת רוסיה-יפן, בודדים השכילו להבין את השינוי שעשו מכונת היריה, הארטילריה וביצורים בשדה הקרב. לכן המחיר האנושי העצום שעלה ניסיון כיבוש פורט ארתור חזר על עצמו שוב 10 שנים אחר-כך בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה.

מניעי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, מדינות שונות בחשו בקלחת המזרח אסיאתית, בעוד יפן ניסתה להפוך למעצמה מודרנית. מיקומה של יפן עודד אותה להתמקד בקוריאה וסין הצפונית, מה שהעמידה בתחרות מיידית עם רוסיה. נסיונותיה של יפן לכבוש את קוריאה הביאו למלחמת סין-יפן הראשונה, ובהסכם שימונוסקי (17 באפריל 1895) הועברה קוריאה ליפן, יחד עם טיוואן ולושונקו (פורט ארתור). מעצמות המערב (רוסיה, גרמניה וצרפת) לחצו על יפן לוותר על פורט ארתור, והרוסים חכרו את המקום ל-25 שנה מהסינים ב-1898. באותה עת כבשו חיילים רוסים את מרביתה של מנצ'וריה, ורוסיה התחרתה ביפן על השליטה בקוריאה.

יפן חשה אכזבה מהישגיה המדיניים, והחלה מחפשת נתיב צבאי להגשמת מאווייה הטריטוריאליים. הצבא היפני הקיסרי עבר התחדשות, ולמרות שלא היה גדול כזה הרוסי, יכול היה להתמודד כנגד הכוחות הרוסיים באסיה. ב-4 בפברואר 1904 ביטלה יפן את יחסיה הדיפלומטיים עם רוסיה, וארבעה ימים לאחר מכן פרצה המלחמה.

הזירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזירה היבשתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנצ'וריה הגדולה. החלק הימני העליון מסמל את מנצ'וריה (החיצונית) הרוסית
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ליאונינג

הקרבות העיקריים התנהלו בשטח ששייך כיום לרפובליקה העממית של סין. האזור מכונה מנצ'וריה, אך עם החלוקה המודרנית של סין, החלק ממנצ'וריה שבו התרחשו הקרבות הוא מחוז ליאונינג. בדרומו של המחוז הוקם פורט ארתור, המעגן הראשי של הצי הרוסי באוקיינוס השקט. ליאונינג מתאפיין באקלים קיצוני, קר בחורף וחם בקיץ. מבחינה אתנית אוכלס האזור בבני מנצ'ו ומעט בני האן שהיגרו מאזורים שמדרום לחומה הסינית.

בדרומו של ליאונינג נמצא חצי האי ליאודונג שבקצהו פורט ארתור, מעגן טבעי מצוין, המוגן בגבעות ומימיו אינם קופאים בחורף. הרוסים חכרו את פורט ארתור מהסינים והפכו אותו לבסיס חזק ולנמל הגדול ביותר של רוסיה בחלקיה המזרחיים של האימפריה שלה. יחד עם זאת, עמידותו של פורט ארתור במצור ממושך הייתה מוגבלת.

הזירה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרבות הימיים התרחשו בעיקר בים הצהוב, באוקיינוס השקט. הים הצהוב גבל בפורט ארתור, נמל הבית של מרבית האוניות של צי האוקיינוס השקט של הרוסים. עומקו הממוצע הוא כ-44 מטרים. הים מתאפיין במזג אוויר קר ויבש בחורף ומזג אוויר חם ולח בקיץ. מנובמבר עד מרץ יש מונסונים צפוניים חזקים שיכולים להתפתח לסופות הרסניות.

לחופו של הים הצהוב עמד נמל פורט ארתור. היה זה הנמל העיקרי של הצי הרוסי בזירה ועגנו בו עשרות ספינות קרב. המצור היפני הקשה הפריע לצי הרוסי לעגון בנמל ולאחר מכן אף עשה את הדבר לבלתי אפשרי כאשר ארטילריית המצור היפנית החלה לפגוע בספינות הרוסיות. בסופו של דבר, הטביעו היפנים את הצי הרוסי בעודו עוגן בנמל.

נמל חשוב אחר, ולדיווסטוק, שכן לחופו של ים יפן. בנמל וולדיווסטוק התבססה שייטת חזקה שכללה מספר סיירות מוגנות ועם נפילתה של פורט ארתור נותרה תקוותו האחרונה של הצי הרוסי לנמל מים עמוקים.

כוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל היבשה הרוסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הרוסי היה הגדול בעולם. בצבא הסדיר שירתו כ-41,000 קצינים ולמעלה ממיליון חיילים שאורגנו ב-29 קורפוסים בני 16 גדודים ו-6 סוללות בנות 8 תותחים כל אחת. בנוסף, הייתה לצבא הרוסי עתודת כוח אדם עצומה שהייתה גדולה פי כמה מזה של יפן. יחד עם זאת, הרוסים נאלצו להשאיר חלק ניכר מצבאם פרוס לאורך גבולותיהם הארוכים. בעיה נוספת שסבל ממנו הצבא הרוסי הייתה התיישנות הציוד ומפקדים לא ראויים.

החי"ר חומש ברובה מוסין נגאן בעל מחסנית של חמישה כדורים ובכידון המיושן שנותר בעיקר בגלל אמפתיה שחשו כלפיו הגנרלים הוותיקים. לכידונים לא היה כל תפקיד במלחמה זו. 120 כדורים, מעיל שינל ותרמיל גב השלימו את ציודו של החייל הרגלי הרוסי. בנוסף, צורפו על הנייר ליחידות חי"ר גם פלוגות מקלענים שהיו חמושים במקלעי מקסים. בפועל דיוויזיות רבות יצאו לקרב ללא פלוגות המקלענים ומצב זה נותר בעינו עד סוף המלחמה.

גם חיל הפרשים הרוסי היה חזק מאוד וכלל כ-80,000 חיילים, רובם קוזאקים שאורגנו ב-22 יחידות גדולות. הפרשים חומשו ברובה קרבין וחרב ולעתים גם ברומח. הפרשים נלחמו לרב בפלוגות בנות 100 חיילים כל אחת.

רפורמות חשובות עברו בארטילריה הרוסית ולקראת המלחמה עמד הצבא להשלים את הרפורמות האחרונות. ב-1902 החלו יחידות הארטילריה לקלוט את תותחי השדה מדגם פוטילוב בקוטר של 76 מ"מ בעל טווח יעיל של כ-8.5 ק"מ. התותח היה שיפור של דגם אחר, גם הוא בקוטר של 76 מ"מ שנכנס לשירות שנתיים קודם לכן. שני התותחים היו נפוצים בצבא הרוסי בעת המלחמה.

בזירת הלחימה עצמה עמדו לרשות הרוסים בתחילת המלחמה כ-60,000 רגלים, 3,000 פרשים ו-164 תותחים. מרבית הכוחות הוצבו בשני הנמלים העיקריים של הצבא הרוסי בזירה - פורט ארתור וולדיבוסטוק. היתר פוזר לאורך מסילת הברזל שחיברה את פורט ארתור לרוסיה גופא. אמנם, הצליחו הרוסים להגדיל את מספר חייליהם לכ-95,000 כבר בתחילת המלחמה, אך בגלל כושר הנשיאה הקטן של המסילה הטרנס סיבירית נותרו בנחיתות מספרית עוד זמן לא מבוטל. סך הכל גייסו הרוסים כמה מאות אלפי חיילי מילואים, העבירו 6 קורפוסים מאירופה, כל אחד בן בערך 28,000 חיילים (3 היו בדרך ולא השתתפו במלחמה). סך הכל הועברו מזרחה למעלה מ-400,000 חיילים, 93,000 סוסים וכ-1000 תותחים.

חיל הים הרוסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי הרוסי היה השלישי בגודלו בעולם וכלל 25 אוניות מערכה (מחציתן ישנות), 3 אוניות חופים משוריינות, 38 סיירות מדגמים שונים, 63 משחתתות, 88 ספינות טורפדו ו-17 ספינות תותחים. הצי הרוסי התחלק לשלושה חלקים בלתי שווים: צי הים השחור, הצי הבלטי וצי האוקיינוס השקט. צי הים הבלטי יכול היה ואף שלח את אוניותיו לזירה. צי הים השחור היה סגור על ידי הדרדנלים ששלטה בהם האימפריה העות'מאנית ולא יכול היה לעבור דרכם בגלל קשיים דיפלומטיים.

הצי הרוסי במזרח הרחוק חולק לשתי יחידות עיקריות: פלגת הסיירות שבסיסה בוולדיווסטוק והחלק הגדול יותר שנקרא השייטת של האוקיינוס השקט, ששמה שונה לאחר מכן לשייטת הראשונה של צי האוקיינוס השקט (כדי להבדיל בינה לתגבורת ספינות מהצי הבלטי, שהגיעה במסגרת מסע הצי הבלטי, שנקראה השייטת השנייה והשלישית של צי האוקיינוס השקט) שבסיסה בפורט ארתור. למרות הפיצול, נהנה הצי הרוסי מיתרון כמותי בזירה: היו ברשותו 7 אוניות מערכה חדשות מסוג פרה דרדנוט, 6 סיירות (מהן אחת ממוגנת), 24 משחתות וספינות קטנות נוספות בפורט ארתור, סיירת ממוגנת יחד עם ספינת תותחים קטנה שהיו בנמל קוריאני, ושייטת נפרדת שהיו בה 4 סיירות (מהן אחת קלה והיתר ממוגנות) ו-10 משחתות שבסיסה בוולדיווסטוק.

יפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל היבשה היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא היפני הקיסרי

ראשתי של הצבא היפני שהשתתף במלחמה ברפורמות של תקופת מייג'י. תקציב הביטחון של יפן עלה בהתמדה והגיע בסוף המאה ה-19 לכ-31% מתקציבה הלאומי. ערב המלחמה מנה הצבא היפני כ-257,000 רגלים סדירים, 11,000 פרשים וכ-900 תותחים. כל אלה אורגנו ב-13 דיוויזיות, כל אחת בת 11,400 רגלים, 430 פרשים ו-36 תותחים. בנוסף לארגון זה, היו ליפנים גם שתי חטיבות פרשים ושתי אגדי ארטילריה עצמאים. כמו כן, עמדו לרשותם עוד כמה מאות אלפי חיילי מילואים ששובצו ב-13 חטיבות מיל', אם כי היה קושי לגייסם ועיקר המאמץ המלחמתי נפל על כתפי הצבא הסדיר. במהלך המלחמה הוקמו עוד 4 דיוויזיות סדירות ושתי חטיבות מיל'. סך הכל מנו הכוחות המזוינים היפנים כ-850,000 איש.

חיל הרגלים היפני צויד ברובה מדגם אריסאקה בקוטר של 6.5 מ"מ. הרובה הגיע עם מלאי תחמושת של 210 כדורים. בנוסף לרובה קיבל כל חייל גם תרמיל גב, מעיל ואוהל סיירים. בסתיו 1904 קיבלה כל אוגדה מחלקת מקלענים עם 10 מקלעים (בהמשך המלחמה מספר המקלעים במחלקה עלה ל-14). הפרשים היפנים היו מעטים והם נלחמו בדרך כלל על רגליהם ולא על גבי הסוסים והיו למעשה חי"ר רכוב.

גדוד ארטילריה ממוצע כלל שלוש סוללות בנות 6 תותחי שדה או תותחי הרים בקוטר של 75 מ"מ, אם כי גם הוביצרים בקוטר של 120 מ"מ היו נפוצים בחלק מהסוללות. 5 הדיוויזיות הראשונות וגם האגדים העצמאים חומשו בתותחי שדה מדגם M1898 אריסקה שטווח הירי שלהם היה קצר יותר מזה של התותחים הרוסיים והסתכם ב-5 ק"מ בלבד, אך כפיצוי מסוים היה משקלם נמוך יותר והם היו ניידים יותר. הדיוויזיה השביעית חומשה גם בתותחי שדה וגם בתותחי הרים ואילו הדיוויזיות האחרות הסתפקו בתותחי הרים, שהיו קלים יותר אך מאידך גם הטווח שלהם היה קצת יותר קטן. למרות ההבדלים, לא היה הבדל משמעותי באיכות בין שני סוגי התותחים.

חיל הים היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצי הקיסרי היפני

לצי היפני היו רק 6 אוניות מערכה, אך לעומת זאת היו לו גם שש סיירות משוריינות. בדומה לצי הרוסי גם לצי היפני היו סיירות קלות רבות, עשרות משחתות וספינות טורפדו.

פיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיקוד הרוסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המלחמה שילב יבגני אלכסייב את תפקיד המשנה למלך עם הפיקוד העליון על כל היחידות ברוסיות בזירה. עם פתיחת המלחמה מונה שר הביטחון הרוסי, אלכסיי קורופטקין למפקד צבא היבשה, אך נותר כפוף לאלכסייב. פיצול הפיקוד בין קורופטקין שפיקד על צבא השדה, לאלכסייב שהיה המפקד העליון, גרם לבעיות חמורות לרוסים. עם התבוסה בקרב נהר שאה, קודם קורופטקין למפקד כל כוחות היבשה של רוסיה והוכפף ישירות למטה הצאר.

עם תחילת המלחמה פיקד תת-אדמריל אוסקר סטארק על השייטת הראשונה של צי האוקיינוס השקט הרוסי. כחודש לאחר הכרזת המלחמה מונה תת-אדמירל סטפאן מקרוב הנמרץ, אך מקרוב נהרג כחודש לאחר שהגיע לזירה ב-13 באפריל. עם מותו מונה תחתיו וילגלם ויטגפט האמיץ, אך ההססן. גם ויטגפט נהרג בקרב הים הצהוב ב-10 באוגוסט והפיקוד על השייטת עבר לקצין אחר.

הפיקוד היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקטיקה ואסטרטגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסטרטגיה של שני הצדדים הייתה שונה מאוד. בעוד שהיפנים תכננו התקפה, הסתפקו הרוסים במגננה בלבד. היפנים שנהנו מקווים פנימיים קצרים הרבה יותר מיריביהם ביקשו להגיע להכרעה מהירה לפני שגודלו העצום של הצבא הרוסי יתן את אותותיו על המערכה. היפנים לא ביקשו להכות את האימפריה הרוסית שוק על ירך, אלא להנחיל לה מפלה קטנה יחסית כדי לא לגרות אותה להתקפה עתידית נגדה.

ליפנים היו שני יתרונות חשובים על פני הרוסים: צבאם היה מגויס ומוכן לקרב ואילו הצבא הרוסי היה הרחק אי שם בתוככי רוסיה האירופאית. יתרון חשוב נוסף הוא המרחק הקצר, יחסית, בין יפן למנצ'וריה. יחד עם זאת, צבאה של רוסיה היה גדול בהרבה וכך גם הפוטנציאל הכלכלי שלה. רוסיה הייתה מדינה למודת קרבות שעמדו לרשותה עתודות כוח אדם עצומות. לכן, השאיפה היפנית הייתה להגיע להכרעה מהירה, לפני שרוסיה תספיק לגייס את כוחה העדיף. שאיפה זו הכתיבה את האסטרטגיה היפנית - התקפות עזות ותנועות מהירות.

הרוסים מאידך התייחסו בזלזול רב כלפי היפנים והיו בטוחים שהאחרונים לא יעזו לתקוף אותם. למרות ניסיונות לבצר את פורט ארתור, ביצוריו עדיין לא הושלמו. כוחות היבשה שלהם במזרח הרחוק היו מצומצמים יחסית ותוכניות מלחמה מסודרות לא היו קיימות.

בנוסף עמד המרחק העצום בין ריכוזי הצבא, האוכלוסייה והתעשייה במערבה ובמרכזה של רוסיה לזירת הקרבות, לרועץ לרוסים. המסילה הטרנס סיבירית הייתה מסילת הברזל היחידה שחיברה את רוסיה גופא למנצ'וריה. גרוע מכך, עבר תוואי המסילה דרך ימת בייקל. בזמן המלחמה החלק שעוקף את הימה בחופה הדרומי עדיין לא נסלל והמעבר דרך הימה האיט מאוד את מהירות הרכבות. הבעיה הלוגסטית מתבררת נוכח העובדה שלהעברתו של קורפוס אחד היו דרושות 267 רכבות.

מלבד הקשיים הגלומים בתעבורה יבשתית היה לרוסים קושי לתגבר את ספינותיהם באוקיינוס השקט. קיימות שתי דרכים מחלקים המערביים של רוסיה לאוקיינוס השקט: המעבר הצפון מזרחי דרך האוקיינוס הארקטי. הנתיב היה, אמנם, קצר יותר, אך לא עביר בחורף. הדרך השנייה עברה דרך האוקיינוס האטלנטי. תעלת סואץ הייתה פתוחה מזה עשרות שנים, אך לא הייתה עבירה לאוניות המערכה החדשות של רוסיה. כתוצאה מכך, נאלצו הרוסים להאריך את מסלול ולעקוף את כף התקווה הטובה באפריקה כדי להגיע לאוקיינוס השקט. הדרך לקחה זמן רב ועד שנפלה ההחלטה לשלוח את יחידות הצי למזרח הרחוק ועד שהן הגיעו בפועל, הושמדו כמעט כל האוניות של צי האוקיינוס השקט.

המאבק המזוין[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה התנהלה בשתי זירות: יבשתית וימית. הים הצהוב מפריד בין יפן לזירת הקרבות במנצ'וריה והיא הייתה זקוקה לשליטה בים זה על מנת להבטיח את הקשר בינה לכוחותיה שנלחמו ברוסים. זה גם מקור התמרונים היפניים ההתקפים ששאפו להשיג הכרעה בזירה זו. הרוסים, לעומת זאת ראו את הזירה הימית כמשנית. אף שהיה ביכולתם לשבש בצורה קשה את התעבורה היפנית (כפי שהוכיחה השייטת שהוצבה בוולדיווסטוק, לא יזמו מפקדי הצי הרוסי פעולות נמרצות). היה, אמנם, רגע של תקווה לצי הרוסי עם התמנותו של סטפאן מקרוב למפקד השייטת הראשונה של צי האוקיינוס השקט, אך מותו סימל גם את מותה של היוזמה ההתקפית הרוסית בים.

המלחמה נפתחה בהתקפת פתע יפנית על המעגן העיקרי של הצי הרוסי בפורט ארתור. בקרב שהתפתח כתוצאה ממתקפת הפתע נפגעו שלוש ספינות רוסיות, אך הן לא טבעו. היפנים ניסו לחסום את נמל פורט ארתור על ידי הטבעת ספינות סוחר ישנות עמוסות באבנים, אך האש הרוסית היעילה מנעה זאת מהם. עם כישלון סתימת הנמל באוניות טבועות, מיקשו היפנים ב-13 באפריל את מוצא הנמל בכ-50 מוקשים. המזל האיר פנים ליפנים ולמחרת נפגעה ממוקש פטרופבלובסק, ספינת הדגל של הצי הרוסי, וטבעה יחד עם מקרוב ו-635 קצינים ומלחים. קשה אף מאבדן הספינה היה אבדנו של מקרוב שהפיח רוח קרב במגניה של פורט ארתור. ניסיונות נוספים של היפנים לסתום את הנמל על ידי הטבעת ספינות נכשלו אף הם. ב-15 במאי נפלו שתי אוניות מערכה יפניות למארב ימי והושמדו על ידי מוקשים.

ב-17 בפברואר החלו יחידות קדמיות של הדיוויזיה ה-12 של צבא יפן לנחות בנמל צ'מולפו ועד מהרה השתלטו היפנים כמעט ללא מאבק על קוריאה שהנוכחות הרוסית בה הייתה דלה ביותר. כדי להגן על גבול מנצ'וריה הציבו הרוסים את העוצבה המזרחית שמנתה כ-20,000 איש על נהר יאלו, שמהווה עד היום קו גבול טבעי בין קוריאה למנצ'וריה, בפיקוד של גנרל לוטנט מיכאל זסלוביץ. כח זה היה קטן מכדי כדי להדוף את הארמייה היפנית הראשונה בפיקודו של טמומו קרוקי שמנתה למעלה מ-40,000 חיילים. בסוף אפריל חשו היפנים שציים השיג את השליטה בימים וב-30 באפריל פתחו בקרב נהר יאלו. בעקבות הקרב הרוסים נסוגו לליאויאנג והיפנים לא רדפו אחריהם[דרושה הבהרה].

ב-24 באפריל נערכה ההתייעצות הראשונה בין אוקו, מפקד הארמייה היפנית השנייה שמנתה 3 דיוויזיות, לטוגו על סיפונה של מיקאסה בדבר הפלישה לחצי האי גוונדונג. עם קבלת הידיעות על ניצחונו של גנרל קורוקי בקרב על נהר היאלו החלו הכוחות היפניים לנחות בחוף פיצובו ב-5 במאי והשלימוה תוך שבוע, מרחק של כ-100 ק"מ מפורט ארתור. כמו כן, הארמייה היפנית הרביעית בפיקודו של גנרל נוזו החלה לנחות בטקושן, באמצע הדרך בין מוצא נהר היאלו ופיצובו. לאחר הנחיתה החלו נוזי להתקדם צפונה במקביל לארמייה הראשונה.

הצי הרוסי החזק נותר חסר מעש במימי פורט ארתור ולא נקף אצבע כדי להפריע לנחיתה היפנית. לבד מפעולת משחתות קטנה, אך רבת חשיבות שגרמה לטיבוע 2 אוניות המערכה היפניות (14 במאי) לא יזמה רוסיה מהלכים התקפיים נוספים. בנוסף לשתי אוניות המערכה טבעו המשחתות מיאקו (12 במאי) ואקצוקי (17 במאי) אשר נפגעו ממוקשים. כמו כן, שתי סירות תותחים התנגשו וגרוע מכך, אוניית המערכה קאסוגה לא שמה לב בגלל הערפל הכבד להימצאותה של הסיירת יושינו ונגחה אותה. יושינו טבעה יחד עם חלק ניכר מאנשי צוותה (17 במאי). כך, איבדו היפנים אוניות רבות ומאות מלחים בגלל טעויות ניווט ומוקשים.

הארמייה היפנית השנייה פגשה את היחידות הרוסיות באמצע הדרך בגבעות נאנשן, החלק הצר ביותר בחצי האי והנח ביותר להגנה. 38,000 יפנים הצליחו לגבור על כ-17,000 רוסים, אך ספגו אבדות כבדות בקרב ננשן שהתרחש ב-26 במאי. הרוסים לא נאחזו בעיר הנמל דלני, אלא נסוגו עד פורט ארתור והיפנים הצליחו להשתלט על מתקני הנמל כשהם שלמים ומוכנים לפעולה.

חילוקי דעות חריפים התגלעו בין המשנה למלך אלכסייב, שהיה המפקד העליון בזירה לפקודו, קורופטקין, שהיה מפקד צבא השדה. אלכסייב דרש לתקוף את היפנים עם הכוחות שעמדו לרשות הרוסים באותו הרגע כדי למנוע מהם להטיל מצור על פורט ארתור, בעוד קורופטקין ביקש להמתין לבואן של תגבורות מרוסיה. בסופו של דבר, הכריע הצאר לטובתו של אלכסייב ורוסים יצאו מבסיסים שבליאוינג בכח שמנה כ-30,000 רגלים, 2,500 פרשים וכ-100 תותחים לבלום את התקדמותו של אוקו שצבאו מנה כ-36,000 רגלים, כ-2,000 פרשים ולמעלה מ-200 תותחים. הצדדים התנגשו ב-14 ביוני בקרב טליסו שבו ניגפו הרוסים ונאלצו לסגת לבסיסם. הדרך של אוקו דרומה לעבר פורט ארתור הייתה פנויה.

עם הוודע תוצאות קרב נאנשן היה ברור שסכנת מצור נשקפת לפורט ארתור והמעגן איננו בטוח עוד. לכן, ניסה ויטגפט לצאת את פורט ארתור בראש אוניותיו, אך חזר על עקבותיו.

יפן החלה במצור ארוך על פורט ארתור המבוצרת. בחודש אוגוסט ניסה הצי הרוסי לפרוץ מהנמל ולהגיע לוולדיווסטוק, אך התגלה והובס בקרב הים הצהוב. הספינות שלא יצאו טובעו גם הן אט אט באש תותחי היפנים הצרים על הנמל. ניסיונות לפרוץ את המצור מהיבשה כשלו גם הם, ולבסוף נסוגו הרוסים לשניאנג ופורט ארתור נפלה לידי היפנים ב-2 בינואר 1905 לאחר סדרת מתקפות עקובות מדם.

לאחר נפילת פורט ארתור היה הצבא היפני חופשי להתקדם צפונה, והנחיל הפסד דחוק לרוסים בשניאנג במרץ 1905. לצורך ניצחון זה נדרשו היפנים להעביר לחזית כל חייל שהיה ברשותם, בהם גם חיילים לא קרביים וזקנים.

באותה עת, בחזית הימית, תיגברו הרוסים את כוחותיהם בשליחת הצי הבלטי לאסיה, תחת פיקודו של האדמירל זינובי פטרוביץ' רוז'סטבנסקי, סביב כף התקוה הטובה. במהלך מסעם הם גרמו לתקרית עם בריטניה ב־21 באוקטובר 1904, כשירו על ספינות דיג בריטיות, אותן חשבו לסירות טורפדו, בזמן שהשייטת הרוסית עברה בתעלת לה-מנש, בסמוך לדוגר בנק (בריטניה הייתה בת ברית של יפן אך שמרה על נייטרליות במלחמה זו).

המסע הארוך גרם לכך שהאדמירל טוגו היפני היה מודע היטב להגעתם, והוא הכין תוכניות קרב לעצירת הצי בטרם יעגון בוולדיווסטוק. טוגו יירט את הצי הרוסי במיצר צושימה, בין קוריאה ויפן.

קרב צושימה התחולל ב־27-28 במאי 1905. הצי היפני היה נחות מספרית באוניות מערכה, אך מהיר יותר ובעל טווח אש עדיף. התבוסה הרוסית הייתה מוחלטת. רוב הצי טובע ושאר ספינות הקרב נשבו או פורקו מנשקן. מתוך 40 אוניות רוסיות רק שש שרדו את הקרב.

אירועים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריך אירוע תיאור השלכות
9 בפברואר 1904 הקרב על פורט ארתור מתקפת הצי היפני על אוניות רוסיות שעגנו בנמל. מספר אוניות רוסיות נפגעו. היפנים יכלו להתחיל בנחיתת הכוחות בקוריאה
9 בפברואר 1904 קרב צ'מולפו סיירת רוסית וריאג נלחמת נגד שייטת יפנית בקרבת נמל צ'מולפו בקוריאה לקרב לא היו השלכות ממשיות על מהלך המלחמה. הקרב נכלל במורשת צבאית של רוסיה כמעשה גבורה של אונייה בודדת נגד הכוחות העודפים.
9 באפריל 1904 טביעת פטרופבלובסק בקרבת פורט ארתור נפגעה ממוקש ימי וטבע אוניית הדגל של הצי הרוסי. נהרג אדמירל סטפאן מקרוב פגיעה קשה במורל הצי.
1 במאי 1904 קרב נהר יאלו קרב יבשתי ראשון במהלך המלחמה ניצחון יפני. כוחות יפן מתחילים להתקדם לחלקים הפנימיים של היבשת ונכנסים לשטח מנצ'וריה
14 במאי 1904 טביעת אוניות מחופות שריון יפניות 2 אוניות יפניות עלו על מוקשים ימיים בקרבת פורט ארתור וטבעו הרוסים קבלו יתרון בכוח הימי אך לא ניצלו אותו בהמשך המלחמה
14 ביוני 1904 קרב וואפאנגוא ניסיון של הצבא הרוסי להתקדם לכיוון פורט ארתור ולהקטין את הלחץ היפני על העיר והנמל ניצחון יפני. אפשרות להתקדם ולסגור מצור על פורט ארתור
1 באוגוסט 1904 קרב מצר צושימה קרב בין הצי רוסי שיצא מולדיווסטוק לכיוון פורט ארתור והצי היפני חלק מהאוניות הרוסיות נטבעו היתר חזרו לנמל הבית
10 באוגוסט 1904 קרב הים הצהוב ניסיון של הצי הרוסי לצאת מפורט ארתור הנצורה ולהגיע לולדיווסטוק הניסיון לא צלח. הרוסים החליטו שלצי אין כל סיכוי לצאת מהנמל הנצור. החל פירוק תותחים מהאוניות והעברתם ליבשה. הצי שבנמל הפסיק לתפקד כיחידה ימית
אוגוסט 1904 - 5 בינואר 1905 מצור על פורט ארתור המצור על העיר והנמל שהיו בסיס חשוב של הרוסים לנפילת העיר הייתה השלכה גדולה על מורל הכוחות הנלחמים. כוח יפני משמעותי השתחרר ויכול להשתתף בלחימה בחלקים הפנימיים של סין.
24 באוגוסט 1904 - 3 בספטמבר 1904 קרב ליאויאנג קרב יבשתי גדול בהשתתפות כ-120 אלף חיילים מכל צד לאחר לחימה קשה הכוחות הרוסים החלו בנסיגה מאורגנת
5 באוקטובר 1904 - 17 באוקטובר 1904 קרב נהר שאה קרב יבשתי גדול בהשתתפות כ-120 אלף חיילים מכל צד לאחר לחימה קשה במשך שבועיים בחזית לאורך של 60 ק"מ אף צד לא הצליח בהשגת המטרות
25 בינואר 1905 - 29 בינואר 1905 קרב סנדפו קרב יבשתי גדול בהשתתפות כ-500 אלף חיילים למרות עדיפות מספרית הרוסים לא הצליחו להגיע לניצחון בקרב
21 בפברואר 1905 - 10 במרץ 1905 קרב מוקדן קרב יבשתי גדול אחרון בהשתתפות כ-600 אלף חיילים למרות הניצחון הצבא היפני היה מותש ומפקדי הצבא החלו לדבר על הצורך בסיום הלחימה
27 במאי 1905 - 28 במאי 1905 קרב צושימה קרב ימי שהכריע את תוצאות המלחמה ניצחון מוחץ של הצי היפני.

התוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא ארצות הברית תיאודור רוזוולט תיווך בין שתי המדינות על מנת להגיע לשלום, דבר שהוביל לחתימת הסכם פורטסמות' בניו המפשייר ב-5 בספטמבר 1905, בו רוסיה ויתרה על חצי מהאי סחלין, ועל פורט ארתור וסביבתה, וכן הכירה בשליטת יפן בקוריאה. רוזוולט זכה על הסכם זה בפרס נובל לשלום לשנת 1906.

כתוצאה מניצחונה המבטיח של יפן במלחמה, הטריטורייה של יפן כיסתה ב-1905 גם את כל קוריאה ומעט מסין ומונגוליה של היום. עם סיום המלחמה נכבש ללא קרב גם חציו הדרומי של האי סחלין משטחה הריבוני של האימפריה הרוסית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Shumpei Okomoto, The Japanese Oligarchy and the Russo-Japanese War, New York: Columbia University Press, 1970
  • Nish, The Origins of the Russo-Japanese War, London: Longman, 1985

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏כל התאריכים בערך זה ובערכים אחרים הקשורים למלחמת רוסיה - יפן הם לפי הלוח הגרגוריאני ולא לפי הלוח היוליאני שהיה מקובל ברוסיה בעת המלחמה. הפער בין הלוחות עמד על 12 ימים.‏