נפתלי הרץ אימבר

נפתלי הרץ אימבר

נפתלי הרץ אימבר (בכתיב יידי: נפתלי הערץ אימבער; 1856 – 8 באוקטובר 1909) היה משורר עברי, מחבר "התקווה", לימים ההמנון הלאומי של מדינת ישראל.

חייו ויצירתו

תחילת דרכו

אימבר נולד בחנוכה תרי"ז לשמואל יעקב והאדל בת יעקב צבי שוורץ בעיר זלוצ'וב שבגליציה (אז תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית, כיום במחוז לבוב שבאוקראינה). הוא החל לכתוב שירה בגיל 10, ולמד בבית המדרש שבעירו. בזמן זה החל להמשך לרעיונות ההשכלה, קרא ספרות כללית רבה והתעניין גם בספרות הקבלה. מספר שנים מאוחר יותר חיבר פואמה בשם "אוסטריה", שאותה הקדיש לקיסר פרנץ יוזף, שהעניק לו פרס על השיר.

בגיל 18, בעקבות מות אביו, ומאחר שהאווירה החסידית בעירו לא היטיבה עִמו, עבר אימבר לברודי, ומשם החל לנדוד ברחבי אירופה – בהונגריה, בסרביה וברומניה. בשנת 1878 חיבר בעיר יאשי ברומניה, את השיר "תקוותנו", שאחר כך שונה ל"התקווה". בתחילה היה השיר ידוע למעטים בלבד, ועם הזמן נתקבל כהימנונם של חובבי ציון, לאחר מכן כהימנונה הרשמי של התנועה הציונית ולבסוף כהמנון הרשמי של מדינת ישראל.

אימבר החל לנדוד בערים, ובשנת 1882 נתוודע בקושטא, בירת האימפריה העות'מאנית דאז, ללורנס אוליפנט – דיפלומט אנגלי נוצרי וציוני, שהתיידד עִמו. אוליפנט הציע לאימבר לבוא לארץ ישראל עִמו ולהשתקע בכרמל. אימבר התגורר בחורף עם אוליפנט בבית אוליפנט שבמושבה הגרמנית שבחיפה ובקיץ התגוררו בביתו של אוליפנט בדלית אל כרמל.

הגעתו לארץ ישראל

אימבר הגיע לארץ ישראל עם אוליפנט כמזכירו ומורו לעברית בסוף אוקטובר 1882. עבודה זו לא העסיקה אותו באופן מלא, ובעידודו של אוליפנט למד את מקצוע השענות ואף פתח חנות למשך תקופה קצרה.

הוא הרבה לבקר במושבות הראשונות כגון ראשון לציון וזכרון יעקב, ואף כתב שירים לכבודן, אשר הפיחו בקרב המתיישבים ביטחון ותקווה. שירתו, הרוויה במוטיבים לאומיים כמו השירים "משמר הירדן" ו"תקוותנו", ביטאה הערצה רבה ל"יהודים החדשים" שהוא פגש בארץ, והם זכו לאהדה רבה בקרב המתיישבים. אימבר נע ונד הרבה בין המושבות, ואף נסע לביקור ממושך במצרים.

במהלך שהותו בארץ פרסם אימבר שירים, מאמרים וקטעי סאטירה רבים, תחילה בכתב העת "חבצלת" ולאחר מכן בעיתון "הצבי". הוא כתב בעד פועלו של הברון רוטשילד, אך זמן קצר לאחר מכן צידד בפעילות כנגד פקידות הברון על רקע שנת השמיטה והיה מעורב בפרשת המריבות בראשון-לציון, כשהיה עד לכעסם של המתיישבים על פקידות הברון. הוא עמד מקרוב על המצב במושבה, והאשים את פקידות הברון ביחס מזלזל ופוגע כלפי המתיישבים. גם בימי שבתו בלונדון לא פסק זעמו על הפקידות, ופרסם שיר נגד הברון ששמו "פותר החלומות". במחלוקת שבין כתב העת "חבצלת" לכתב העת "הצבי" צידד ב"חבצלת", וטען שאליעזר בן יהודה כיסה על פשעי מנהלי הפקידות. עמדתו זו גרמה לכעס רב של בן-יהודה עליו, והביאה לידי פולמוס חריף בינו ובין המשורר. בשנת 1886 יצא בירושלים קובץ שיריו הראשון, "ברקאי", שבו נכלל גם השיר "תקוותנו". שני הבתים הראשונים מתוכו:

	כָל עוד בָלֵבב פנימה נפש יהודי הֹמִיה, ולפאֲתי מזרח קדימה עֵינו לציון צופִיה – עוד לא אָבדה תקותנו, התקוה הנושָנה: לשוב לאֶרֶץ אבותינו, לעיר בָה דוד חָנה. עוד לא אבדה...

סוף דרכו

אימבר חזר לאירופה במרץ 1887, ולאחר נדודים בארצות שונות התיישב בלונדון, והתיידד שם עם ישראל זנגוויל, סופר יהודי-אנגלי ידוע, ממייסדי התנועה הציונית באנגליה. זנגוויל לימד את אימבר אנגלית ולמד מפיו עברית. הוא המשיך לפרסם מאמרים בעברית ובאנגלית, והמשיך לטייל ברחבי העולם, ואף הגיע להודו.

בשנת 1892 עזב לארצות הברית, שם התגורר עד יום מותו. חייו באמריקה היו רצופים בסבל ומחסור. בנדודיו חיבר שירים וכתב מאמרים בכתבי עת שונים בעברית, ביידיש ובאנגלית. כשישב בבוסטון ערך במשך זמן מה עיתון בשם "אריאל", שהיה מוקדש לקבלה, וכתב מחקרים באנגלית על הקבלה ועל התלמוד. בשנת 1904 כתב ספר שירים בעברית, ברקאי השלישי, אותו הקדיש לקיסר יפן מוצוהיטו. הספר כלל שירי הלל ליפן על ניצחונה את רוסיה הצארית האנטישמית במלחמת רוסיה-יפן.

את שנותיו האחרונות בילה בניו יורק, שבשכונותיה היהודיות היה ידוע בחידודים השנונים והעוקצניים שלו. בשנים אלה המשיך לתת את עינו בכוס היין מתוך צער ומרירות, עד מותו בגיל 53, בעוני ובחוסר כל.

באפריל 1953 הועלו עצמותיו לקבורה בהר המנוחות בירושלים‏, בעקבות רצונו להקבר בארץ ישראל, אותו הביע בשירו "השבועה".

הערכת יצירותיו

במהלך חייו אימבר פרסם עשרות שירים ומאמרים, שכללו שירי ציון, שירי ארץ ישראל ופרוזות. המרכזיים שבהם היו:

• ברקאי (1886)
• ברקאי החדש (1900)
• ברקאי השלישי (1904)
• ייזכור בעד הנשחטים והנשרפים בארץ הדמים, ארץ רוסיה (1905)
• לך עברית (1907)

בשנת 1929 ריכז אחיו שמריהו אימבר חלק מכתביו. ב-1950 פורסם לראשונה קובץ שכולל את כל שיריו בשם "כל שירי נפתלי הרץ אימבר". יצירותיו תורגמו לאנגלית, ושירים בודדים תורגמו לצרפתית ולספרדית.‏

אימבר ניחן בכשרונות טבעיים גדולים שלא נתפתחו דיו בגלל אופיו ואורח חייו. בשיריו אין מן השלמות האמנותית, אך נתגלה בהם מן הרגש העממי, הטבעי והבלתי אמצעי, ולכן יצירותיו מקרבות אותן לשירי עם. מכאן הפופולריות הרבה שזכו לה שירי "התקווה" ו"משמר הירדן". מלבד יצירות בודדות לא זכה אימבר להכרה מיוחדת מצד אנשי הספרות ומהקהל הרחב.

לקריאה נוספת

• בחור איתי, פעמון סדוק, הוצאת איתי בחור, 2005
• קבקוב יעקב, בעל התקווה, הוצאת מכון הברמן לחקר הספרות, 1991
• דב סדן (עורך), כל שירי נפתלי הרץ אימבר, הוצאת מ. ניומן, תש"י
• נקדימון רוגל, תיק אימבר: בעקבות נפתלי הרץ אימבר בארץ ישראל, ירושלים: הספריה הציונית של יד ההסתדרות הציונית העולמית, 1997, 173 עמ'

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נפתלי הרץ אימבר

• איתי בחור, "פעמון סדוק"
• דוד תדהר (עורך), "נפתלי הרץ אימבר", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1584
• כתבי נפתלי הרץ אימבר בפרויקט בן-יהודה

• נפתלי הרץ אימבר, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• נפתלי הרץ אימבר ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• האזנה לשירי נפתלי הרץ אימבר באתר זמרשת
• דוד מלמד, השיר שלו: מאה שנה למותו של נפתלי הרץ אימבר, באתר nrg מעריב, 7 באוקטובר 2009
• יעקוב קבקוב, ‏אימבר בארץ, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: עת-מול, גליון ט"ז 6 (98), אוגוסט 1991
• גליה ירדני-אגמון, ‏יומני נ.ה. אימבר, הציונות א', 1970
• נפתלי הרץ אימבר, ‏דפים מיומני הארץ-ישראלי ומיומנים אחרים, הציונות א', 1970