נפתלי הרץ אימבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נפתלי הרץ אימבר
הבית הראשון והפזמון בכתב ידו ועם חתימתו של נפתלי הרץ אימבר, תרס"ח-1908

נפתלי הרץ אימברכתיב יידי: נפתלי הערץ אימבער; חנוכה תרי"ז 18568 באוקטובר 1909) היה משורר עברי, מחבר "התקווה", ההמנון הלאומי של מדינת ישראל.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימבר נולד להאדל בת יעקב צבי שוורץ ולשמואל יעקב בעיר זלוצ'וב שבגליציה (אז בשלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית, כיום במחוז לבוב שבאוקראינה). אביו התפרנס בדוחק מניהול בית מרזח, אימבר קיבל חינוך תורני והוריו נמנו עם המתנגדים לחסידות. בילדותו, הקשה נפתלי על הוריו ולכן סבל לעתים תכופות מנחת זרועו של אביו, שלא האמין בכשרונותיו וקינא במערכת היחסים של בנו עם אימו.[1] מנגד, אימו אהבה אותו ונטתה לפנקו.

אימבר למד בתלמוד תורה שבעירו והצליח בלימודיו, אולם הקשה גם על רבו. הוא סירב לשבת לשולחן התלמידים, ובמקום זאת ישב מתחת לשולחן ודרש מרבו שייבחן אותו בסיום יום. רבו נדהם מכישרונו ומיכולותיו, ובגיל שמונה למד אצל גדול המלמדים ולמד בבית המדרש שבה למדו בני 15. בגיל 10 כונה עילוי שבעילויים כיוון שהחל ללמוד את ספר הזוהר.[2]

בנעוריו החל להמשך לרעיונות ההשכלה, קרא ספרות כללית רבה והתעניין גם בספרות הקבלה. מספר שנים מאוחר יותר חיבר פואמה בשם "אוסטריה", שאותה הקדיש לקיסר פרנץ יוזף, שהעניק לו פרס כספי על השיר. בזכות שיר זה התפרסם בקרב הקהילה.

בגיל 18, בעקבות מות אביו וקשייה של אמו לנהל את בית המרזח ולטפל בשאר חמשת אחיו ואחיותיו, ובעקבות האווירה האנטי-חסידית בעיר שלא היטיבה עִמו, עבר אימבר לברודי. שם התוודע לאנשי תנועת ההשכלה, ביניהם אברהם קרוכמל, יהושע השל שור וירמיהו מוזן. הם סייעו בידו להדפיס את שירו "אוסטריה" וכן שלחו אותו עם מכתב המלצה ללבוב אל הרב יששכר-בר לווינשטיין. הרב הכיר בכשרונו של הנער, שיכן אותו עמו ושכר לו מורים שילמדו אותו לימודים כלליים. לאחר כחצי שנה נאלץ לשוב לבית אמו, שהגיעה לקחת אותו בעקבות שמועות שהגיעו אליה, שבנה התרחק מן היהדות במראהו ובלבושו. לאחר זמן קצר בבית אמו, החליט לצאת ולנדוד ברחבי אירופה – בהונגריה, בסרביה וברומניה. ברומניה התגורר תקופה מסוימת בעיר יאשי בבית הרב משה ולדברג ובשנת 1878 כתב את שני הבתים הראשונים של השיר "תִּקְוָתֵינוּ", אשר גרסה קצרה ממנו שנקראה בשם "התקווה", נקבעה כהמנונה הרשמי של מדינת ישראל.

אימבר החל לנדוד בערים, ובשנת 1881 הגיע לקושטא, בירת האימפריה העות'מאנית דאז, שם התפרנס מרוכלות. באותה עת נתוודע ללורנס אוליפנטדיפלומט אנגלי נוצרי וציוני, שהתיידד עִמו. אוליפנט הציע לאימבר לבוא לארץ ישראל עִמו ולהשתקע בכרמל.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לורנס אוליפנט, 1829-1888
בית אוליפנט בחיפה
בית הקיץ של אוליפנט בדאלית אל כרמל
חדרו המשוחזר של אימבר בראשון לציון (צולם ב-2011)

נפתלי הרץ אימבר הגיע לארץ ישראל עם אוליפנט ורעייתו אליס בנובמבר 1882. אימבר התמנה למזכירו ומתרגמו האישי של אוליפנט. אימבר לימד את לורנס ואליס עברית, ואילו אליס לימדה את אימבר את השפה האנגלית. לדברי שמריהו, אחיו של נפתלי, סיבת הגעתו עם הזוג אוליפנט הייתה כי "היא ובעלה לא עשו מבלי עצתו והסכמתו דבר, הן בענייני הכלל, והן בענייני הפרט",[3] אך אין כל אימות לדבר.

אימבר התגורר בחדר בווילה ששכר אוליפנט במושבה הגרמנית שבחיפה (כיום בית אוליפנט). כיוון שבני הזוג אוליפנט סבלו מחום הקיץ בחיפה, הקים לורנס עבורו ועבור רעייתו בית קיץ בכפר דאלית אל כרמל (בית אוליפנט המשמש כיום כ"בית יד לבנים"). בבית הקיץ שהו בעיקר אימבר ואליס אוליפנט לעתים תכופות.

הוא הרבה לבקר במושבות הראשונות ראשון לציון, זכרון יעקב, עקרון, גדרה, ראש פינה, פתח תקוה ומשמר הירדן, ואף כתב שירים לכבוד חלקן, אשר הפיחו בקרב המתיישבים ביטחון ותקווה. שירתו, הרוויה במוטיבים לאומיים, כמו השירים "משמר הירדן" ו" תִּקְוָתֵינוּ", ביטאה הערצה רבה ל"יהודים החדשים" אנשי העלייה הראשונה שהוא פגש בארץ, והם זכו לאהדה רבה בקרב המתיישבים.

במהלך שהותו בארץ פרסם אימבר שירים, מאמרים וקטעי סאטירה רבים, מקיץ 1883 החל לפרסם בכתב העת "חבצלת" ולאחר מכן בעיתון "הצבי". תחילה כתב בעד פועלו של הברון רוטשילד.

בעת שהותו בירושלים בשנת 1884 חלה אימבר בקדחת ואוליפנט מימן את עלויות הטיפול בו. בנוסף השכיר לאימבר חדר אצל האיכר שרגא פייבל היסמן בראשון לציון, בו החלים במשך שלושה חודשים ממחלתו. בעת החלמתו בראשון לציון עמד מקרוב על המצב במושבה והתוודע לכעסם של המתיישבים על פקידות הברון. הוא האשים את פקידות הברון ביחס מזלזל ופוגע כלפי המתיישבים במאמרים ושירים בעיתונות העברית. כמו כן צידד בפעילות כנגד פקידות הברון על רקע שנת השמיטה והיה מעורב בפרשת המרידות כנגד הפקידות. גם לאחר שעזב את הארץ, בימי שבתו בלונדון, לא פסק זעמו על הפקידות, ופרסם שיר נגד הברון ששמו "פותר החלומות". במחלוקת שבין העיתון "חבצלת" לבין "הצבי", צידד ב"חבצלת", וטען שאליעזר בן יהודה כיסה על פשעי מנהלי הפקידות. עמדתו זו גרמה לכעס רב של בן-יהודה עליו, והביאה לידי פולמוס חריף בינו ובין המשורר.

כיוון שעיסוקו של אימבר כמזכירו של אוליפנט לא העסיקה אותו באופן מלא, שלח אוליפנט את אימבר לביירות על מנת לעבור הכשרה מקצועית כשען. אימבר אף פתח חנות בחיפה למשך תקופה קצרה. אוליפנט ניסה להכניס את אימבר ללימודי חקלאות במקווה ישראל ופנה בעניין במכתב אל שמואל הירש, המנהל דאז, בספטמבר 1884. למרות התלהבותו של אימבר מן המוסד הוא לא התקבל ללימודים שם.

במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1885 נסע אימבר למצרים. בשני מאמרים שפרסם בעיתון "חבצלת", טען אימבר כי נסיבות נסיעתו למצרים היו כי התלווה לד"ר פול ורנייה הצרפתי, שאליו התוודע כאשר ביקר ביפו. אימבר התרשם מוורנייה עקב היותו דובר 12 שפות. בנוסף לוורנייה, הצטרף חברו ד"ר יוהנס לפסיוס. לדברי אימבר הוא התלווה לשניהם כדי לראות פירמידות.[4] במהלך ביקורו במצרים חלה אימבר בגרענת קשה ואושפז בבית חולים למשך חודשיים. את רשמיו מביקורו במצרים כתב במאמר "מסע מצרים" ששלח משם לעתון "חבצלת" באותה שנה. במהלך שהותו במצרים נודע לו על מותה של אליס אוליפנט (בתחילת ינואר 1886) מקדחת. נטען כי אימבר היה מאוהב באליס, הוא כתב שיר לזכרה, "בית עולמי", שהופיע בקובץ שיריו הראשון "ברקאי" ("ברקא" משמע כוכב הבוקר)[5]), שהופיע בירושלים באותה שנה.

Cquote2.svg

"זכה ותמה כמלאך אלוהים, וסגולות רוחה לא נפלו במאום טוהר נפשה (...) כל דבר מרושע וטמא שבי נצרף באש הצחה של מבטה" [6]

Cquote3.svg

בספר נכלל גם השיר "תִּקְוָתֵינוּ" אותו הרחיב (מן הטיוטה שכתב ברומניה) ל-9 בתים במהלך ביקוריו במושבות וסיימו בשנת 1884. שני הבתים הראשונים מתוכו:[7]

Cquote2.svg

כָל עוד בָלֵבב פנימה
נפש יהודי הֹמִיה,
ולפאֲתי מזרח קדימה
עֵינו לציון צופִיה –

עוד לא אָבדה תקותנו, התקוה הנושָנה:
לשוב לאֶרֶץ אבותינו,
לעיר בָה דוד חָנה.

עוד לא אבדה...

Cquote3.svg

בעקבות פטירתה של אליס שב אימבר לארץ ואילו לורנס אוליפנט, שסבל מדיכאון רב בעקבות פטירתה, החליט לשוב לאנגליה. עקב עזיבתו של אוליפנט נותר אימבר ללא תמיכה כלכלית ועזב אף הוא את הארץ במרץ 1887 לאירופה. "תִּקְוָתֵינוּ" החל להתפרסם בארץ ישראל זמן קצר לאחר שעזב אימבר את הארץ.

בערוב ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפתלי הרץ אימבר ורעייתו אמאנדה קטי

אימבר חזר לאירופה במרץ 1887, ולאחר נדודים בברלין, ובפאריס המשיך לאפריקה והגיע עד בומביי שבהודו. מהודו הגיע ללונדון והתיישב בה. שם התיידד עם ישראל זנגוויל, סופר יהודי-אנגלי ידוע, ממייסדי התנועה הציונית באנגליה. זנגוויל לימד את אימבר אנגלית ולמד מפיו עברית. לאחר כחצי שנה תרגם זנגוויל את "התקוה" ואת "משמר הירדן" לאנגלית ואימבר כתב באופן קבוע שירים ומאמרים לעיתון ה"ג'ואיש סטנדרט" (שמו העברי "דגל ישורון"), עיתון חרדי באנגלית. בנוסף פרסם גם שירים ביידיש בשבועון "השולמית". ב-23 בדצמבר 1888 נפטר לורנס אוליפנט באנגליה ואימבר נמנה עם המעטים שהשתתפו בהלוויתו. כמו כן הוא הספיד אותו בג'ואיש סטנדרט" וב"חבצלת".

בשנת 1892 עזב לארצות הברית, שם התגורר עד יום מותו. חייו באמריקה היו רצופים בסבל ומחסור. השופט מאיר סולצברגר מפילדלפיה העניק לו תמיכה חודשית למשך מספר שנים. כשישב בבוסטון ערך במשך זמן מה עיתון בשם "אריאל", שהיה מוקדש לקבלה, וכתב מחקרים באנגלית על הקבלה ועל התלמוד. כאשר הרגיש אימבר מחנק נפשי במקום שהותו החליט לצאת לטייל ברחבי ארצות הברית. נדודיו חיבר שירים וכתב מאמרים בכתבי עת שונים בעברית, ביידיש ובאנגלית. במהלך נדודיו הגיע לעיר סנט לואיס ובה חלה ובזכות מאיר סולצברגר, שמימן לו רופא שטיפל, בו הבריא ממחלתו. לאחר מכן יצא באניה להחלים באנגליה, שבה שהה זמן קצר ושב לניו יורק.

בשנת 1899 התחתן אימבר בדנבר, קולורדו עם רופאה גיורת[8] בשם אמנדה קטי. אלה היו נישואיה השניים ושמה בתעודות מרגרט א' ליפייד. הנישואים החזיקו רק מספר חודשים שבמהלכם עזב אימבר את הבית מספר פעמים כיוון שמשפחת אשתו שלא חיבבו אותו, אולם רק בשנת 1906 התגרשו רשמית.

בשנת 1904 כתב ספר שירים בעברית, ברקאי השלישי, אותו הקדיש לקיסר יפן מוצוהיטו. הספר כלל שירי הלל ליפן על ניצחונה את רוסיה הצארית והאנטישמית במלחמת רוסיה-יפן.

את שנותיו האחרונות בילה בשכונת לואר איסט סייד בניו יורק, שבשכונותיה היהודיות היה ידוע בחידודים השנונים והעוקצניים שלו. בשנים אלה סבל ממחלת השגרון והמשיך לתת את עינו בכוס היין מתוך צער ומרירות.

אימבר נפטר ממחלת כליות, שנגרמה כתוצאה משתייה מופרזת, בגיל 53, בעוני ובחוסר כל. בכתביו הותיר מעין "צוואה" שבה כתב, בין השאר:

Cquote2.svg

לרבנים הנני עוזב את כל מה שאינני יודע ומבין. זאת תועיל להם לאריכות ימים ושנים. לשונאי הנני מניח את מחלתי, מחלת השיגרון. בין הרפובליקנים והדמוקרטים הנני מחלק את השוחד שלא נגעו בו עדיין. לעורכים היהודיים הנני משאיר את עטי השבור. יכתבו איפוא לאט לאט, ובלי שגיאות. את ספריי, אלה אשר נכתבו בשביל מתחילים, אני משאיר לשמונת הפרופסורים כדי שיוכלו ללמוד לקרוא. כהרהור שני, הנני עוזב למולי"ם שלי את פתקת החוב שלי האחרונה, שעדיין לא שילמתי. רשות בידם לתת אותה במסגרת ולשמור עליה כעל קמיע, כדי שיינצלו על ידה ממיני מחברים כאלה.

Cquote3.svg

הוא נטמן בבית העלמין הר ציון (Mt. Zion Cemetery) בקווינס שבניו יורק. בהלוויה השתתף קהל רב וכתבות ומאמרי מערכת עליו הופיעו במספר עיתונים בהם ה"ניו יורק טיימס", ה"ניו יורק אמריקן" וה"ג'ואיש כרוניקל".

קבורתו המחודשת בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימבר הביע עוד בחייו את רצונו להקבר בארץ ישראל בשירו "השבועה".[9] לאחר הקמת מדינת ישראל הוקם ועד ציבורי בראשות פרופסור יוסף קלוזנר בעניין העלאת עצמותיו של אימבר לארץ. הוועד נעזר בקבוצת ציונים בראשות משה מרגוליס בארצות הברית. ארונו נשלח לארץ באניה תל אביב , וב-16 באפריל 1953 הגיע הארון לנמל חיפה. בשל חגיגות יום העצמאות, מסע ההלוויה יצא ב-23 באפריל מחיפה דרך זיכרון יעקב להר המנוחות בירושלים.‏[10] אימבר נטמן בחלקה השמורה לאבות הציונות וסופרי התחייה, סמוך לקברו של הסופר ישראל אפרויקין. מאוחר יותר נטמן יוסף קלוזנר לצידו. רק בסוף שנת 1955 הוקמה מצבה על קברו.

כתביו והתקבלות יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימבר, שהיה לפי דבריו ציוני,‏[11][12] הציע את שירו "תקוותינו", על גילגולי נוסחיו כהמנון התנועה הציונית לתיאודור הרצל לקראת הקונגרס הציוני החמישי, אך נדחה על ידו.

בקונגרס הציוני השישי, שנידונה בו תוכנית אוגנדה, בשנת 1903, הושר "התקווה" בשירה אדירה, בגלל הפסוק: "עינו לציון צופיה" – שקיבל משמעות מיוחדת לאור המחלוקת בין תומכי התוכנית, לבין "ציוני ציון", שהתנגדו לתוכנית אוגנדה. גם בסיום הקונגרסים הבאים הושר התקווה, והחל מן הקונגרס הציוני האחד-עשר שרו אותו כהמנון ובעמידה.

שירו של אימבר "התקווה" הושר בקונגרסים הציונים והפך החל מן הקונגרס השמונה-עשר בשנת 1933 להמנון הרשמי של התנועה הציונית.

למרות שבפועל שימש "התקווה" כהמנונה של מדינת ישראל מיום הקמתה, מבחינה חוקית נקבעה "התקווה" כהמנון המדינה על ידי הכנסת רק ב-10 בנובמבר 2004, בתיקון ל"חוק הדגל והסמל", ששמו שונה ל"חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה".

יצירותיו שפורסמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער הספר

במהלך חייו אימבר פרסם עשרות שירים ומאמרים, שכללו שירי ציון, שירי ארץ ישראל ופרוזות. העיקריים שבהם היו:

  • ברקאי (1886)
  • ברקאי החדש (1900)
  • ברקאי השלישי (1904)
  • ייזכור בעד הנשחטים והנשרפים בארץ הדמים, ארץ רוסיה (1905)
  • לך עברית (1907)
קובצי כתביו
  • דב סדן (עורך), כל שירי נפתלי הרץ אימבר, (ביוגרפיה: שמריהו אימבר; מבוא: דב סדן), תל אביב: הוצאת מרדכי נוימן, 1950.

בשנת 1929 ריכז אחיו שמריהו אימבר חלק מכתביו.

יצירותיו תורגמו לאנגלית, ושירים בודדים תורגמו לצרפתית ולספרדית.‏[13] מלבד יצירות בודדות לא זכה אימבר להכרה מיוחדת מצד אנשי הספרות והקהל הרחב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים
  • עמית גיש, האומה והתקווה : כיצד זכרנו ומדוע שכחנו את נפתלי הרץ אימבר, מכאן, ו', תשס"ו, עמ' 105-85
  • יעקב קבקוב, בעל התקווה, לוד: הוצאת מכון הברמן לחקר הספרות, תשנ"א-1991
  • נקדימון רוגל, תיק אימבר: בעקבות נפתלי הרץ אימבר בארץ ישראל, ירושלים: הספרייה הציונית של יד ההסתדרות הציונית העולמית, 1997.[14]
  • י' עינב, מכתבים של נפתלי הרץ אימבר אל זאנגוויל, הציונות, ד', תשל"ו, עמ' 390-363.
  • אליעזר רפאל מלאכי, שירי נ.ה. אימבר על פרעות קישינב, ברקאי, מ"א, תשל"ד-1974, עמ' 55-53.
  • טוביה פרשל, נ.ה. אימבר בעקבות היינה, הדאר, נ', תשל"א, עמ' 7. ‬
  • גליה ירדני-אגמון, יומני נ. ה. אימבר, הציונות, א', (עורך: דניאל קארפי), אוניברסיטת תל אביב, עמ' 368-357.
ספרות יפה
  • רם אורן, נפש הומיה רומן היסטורי, הוצאת קשת, 2012
  • איתי בחור, פעמון סדוק, הוצאת איתי בחור, 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לטענת אחיו שמריהו אימבר
  2. ^ ראובן שהם, "בדרך הקשה" - עיונים בשירה, עמ' 74.
  3. ^ נקדימון רוגל, "תיק אימבר", עמ' 38.
  4. ^ נקדימון רוגל, "תיק אימבר" עמ' 58.
  5. ^ ראובן שהם, "בדרך הקשה" - עיונים בשירה, עמ' 76.
  6. ^ המרכז ללימודי חוץ - מכללת ויצו חיפה
  7. ^ ‏מתוך השיר המקורי "תִּקְוָתֵינוּ", לפני ששונה ל"התקווה".
  8. ^ לפי אנציקלופדיה תדהר; לפי מקור אחר, טען הרב יצחק מאיר וייז שאשתו נוצריה. במאמר בוטה שהופיע בעיתון "אמריקן איזראלייט" כתב: "עובדה היא שנפתלי הרץ אימבר השתמד. הנצרות זכתה בטיפוס מיוחד במינו".
  9. ^ ראו: יעקב קבקוב, "בעל התקווה".
  10. ^ רפאל בשןאימבר יובא לקבורה מחר, מעריב, 21 באפריל 1953
  11. ^ ראו: מכתבו לבנימין זאב הרצל בתוך: מנשה רבינא, התקווה, תל אביב" הוצאת המחבר, תשכ"ט-1969, עמ' עמ' 27.
  12. ^ ראו למשל: נקדימון רוגל, בעקבות נפתלי הרץ אימבר בארץ ישראל, ירושלים: המכון לחקר תולדות קרן קיימת לישראל, שבט תשנ"ט פברואר 1999, עמ' 19-17.
  13. ^ נפתלי הרץ אימבר, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
  14. ^ ביקורת: שולמית לסקוב, ‏אימבר בארץ-ישראל – מעקב, קתדרה 88, יוני 1998, עמ' 149-145