מרידות יהודה ברומא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מרידות יהודה ברומא היו מלחמות חוזרות ונשנות שפרצו בפרובינקיה יודיאה ובסביבותיה, החל מכיבושה של ממלכת החשמונאים בשנת 63 לפנה"ס על ידי פומפיוס, ועד סיום השלטון הרומאי והביזנטי בארץ ישראל.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותה של המלכה שלומציון בשנת 67 לפנה"ס, נאבקו בניה אריסטובולוס השני והורקנוס השני על השלטון בממלכה. המצביא הרומי פומפיוס ניצל סכסוך זה, ופלש ליהודה בשנת 63 לפנה"ס וכבש אותה מידי השלטון החשמונאי. הוא ראה את שטחי יהודה כחלק אינטרגרלי מהאימפריה הרומית. פומפיוס אף נכנס למתחם קודש הקודשים בבית המקדש בירושלים - מעשה שלא ייעשה על ידי אף אדם למעט הכוהן הגדול. החל מכיבוש זה לא חדלו ניסיונותיהם של היהודים ביהודה להחזיר את שליטתם הפוליטית והדתית בארץ ישראל.

המרידות החשמונאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע של מתתיהו אנטיגונוס השני

מיד לאחר הכיבוש, מונה הורקנוס השני על ידי הרומאים לכוהן גדול ולשליט תחת שלטונה של האימפריה הרומית. זמן מה לאחר מכן ניסה בנו של ארסטובולוס, אלכסנדרוס להנהיג מרד נוסף באימפריה. הוא אסף צבא גדול והתבצר במבצר אלכסנדריון, אולם מרד זה מוגר במהרה על ידי אולוס גביניוס ואלכסנדרוס נאלץ לבקש חנינה מידיו. בינתיים הצליח אריסטובולוס השני להימלט מידי שוביו ברומא והנהיג מרד נוסף. מרד זה נכשל וכתוצאה ממרידה זו נהרגו אלפי יהודים ואריסטובולוס הובל בחזרה לרומא. אריסטובולוס שוחרר מכלאו על ידי יוליוס קיסר על מנת שיאבק למענו במלחמתו מול פומפיוס, אולם אריסטובולוס הורעל לפני שהספיק לעשות זאת.

לאחר רציחתו של יוליוס קיסר היה כאוס באימפריה הרומית, שנוצל על ידי הפרתים על מנת לפלוש לסוריה. בנו השני של אריסטובולוס, מתתיהו אנטיגונוס ניצל זאת והומלך בחסות הפרתים למלך יהודה, תוך כדי מיגור תומכי הורקנוס מיהודה ובניהם הורקנוס עצמו שאוזניו קוצצו על מנת שלא יוכל עוד לשמש כמלך או ככוהן גדול. הורדוס, שלימים יהיה מלך בעצמו והיה מתומכיו של הורקנוס, הצליח להימלט מפני גורל דומה ונסע לרומא. ברומא הומלך הורדוס למלך על יהודה ויצא בחסות ליגיונות רומאיים לכבוש את הטריטוריה שלו. מאבקו של אנטיגונוס בחסות הפרתים היה למעשה חסר כל סיכוי ובשנת 37 לפנה"ס נפלה ירושלים בידי צבאו של הורדוס. אנטיגונוס עצמו הוצא להורג. כך החל הורדוס את שלטונו ביהודה - שלטון חזק שמיגר כל סיכוי למרד יהודי בתקופתו.

יהודה תחת שלטונם של נסיכים ונציבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבליט המתאר תהלוכת ניצחון בה נראים שבויים מממלכת יהודה נושאים כלים מכלי בית המקדש
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פולמוס וארוס

עם מותו של המלך הורדוס בשנת 4 לפנה"ס שהוריש לבנו ארכלאוס את ירושלים ומרבית הנתחים הטריטוריאליים ביהודה, פרץ מרד נוסף של יהודי הממלכה. מרד זה כונה במקורותינו פולמוס וארוס והוא פרץ בצורה די ספונטנית בכמה אזורים ביהודה. באדום מרדו כמה אלפים מחייליו של הורדוס. בציפורי היה זה יהודה בן חזקיה שהשתלט על מחסני נשק, בפראיה היה זה שמעון שהמריד את האזור במעשי בזיזה וכן גם רועה בשם אתרונגאיוס ואחיו המרידו חלקים נרחבים ביהודה. המרד מוגר בצורה אכזרית למדי בידי פובליוס קווינקטיליוס וארוס, נציבה של סוריה שכבש את ירושלים במהלך חג השבועות והחזיר את ההגמוניה לתומכי הורדוס ולארכילאוס שמונה כאתנארכוס (נשיא העם).
בשנת 6 לסה"נ הודח ארכלאוס על ידי הקיסר אוגוסטוס ויהודה הפכה לפרובינקיה רומית בניהולו של נציב. בשל כך הוחלט לערוך מפקד אוכלוסין בפרובינקיה. מפקד זה עורר תגובות נזעמות מצד גורמים רבים בקרב העם שמפקד זה לטעמו היה מנוגד לחוקי היהדות. מורדים יהודים בראשות יהודה בן חזקיה מוגרו עד מהרה בידי נציב סוריה קוויריניוס. התמרמרות נוספת של העם היהודי כנגד השלטון הרומי התרחשה לאחר מותו של המלך אגריפס הראשון בשנת 44, כאשר נציבים מושחתים ששלטו ביהודה לא תרמו להרגעת הרוחות. מרידה פרצה בימיו של הנציב אלבינוס.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד הגדול

תחת שלטונו של הניצב, גסיוס פלורוס, החלו לפרוץ מהומות בירושלים שפתחו את מאורעות המרד הגדול שפרץ בשנת 66 ובשיאו כוננה ממשלה יהודית בירושלים למשך כ-3 שנים. אולם המצביאים אספסיאנוס ולאחריו טיטוס הצליחו למגר את המרד כאשר בשיאו חרבה ירושלים ובית המקדש בשנת 70, מאות אלפי יהודים נהרגו ונשלחו לעבדות, היהודים בכל רחבי האימפריה אולצו לשלם מס משפיל והמרכז הרוחני של העם היהודי נדד ליבנה. את מרבית המידע אודות המרד ניתן למצוא בחיבוריו של המצביא והסופר היהודי יוספוס פלאביוס.

הפרובינקיה יודיאה לאחר חורבן בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

טטרדרכמה מכסף מימי בר כוכבא. על צדו של המטבע חזית בית המקדש כשעליה כוכב והכתובת "שמעון". על צדו השני לולב ואתרוג והכתובת "לחרות ירושלים"
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פולמוס קיטוס

גם לאחר חורבנו של בית המקדש, לא כלו ניצי המרידות ביהודה וסביבותיה. בשנים 115-117 פרצו מרידות בסביבותיה של ארץ ישראל: באלכסנדריה, בקפריסין, בקירנה ובמסופוטמיה שכונו "מרד התפוצות". בו בזמן ישנן עדויות במקורות על מרד גם ביהודה שכונה פולמוס קיטוס. מרידות אלה פגעו במאמץ המלחמתי של הקיסר טריאנוס במזרח שנכשל בכיבושים חדשים, והמרידות מוגרו על ידיו ביד קשה.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד בר כוכבא

בשנת 132 פרץ מרד נוסף ביהודה, ויש אף יאמרו העצום ביותר בהיקפו. היה זה בהנהגתו של שמעון בן כוסִבה שכונה "בר כוכבא". מרד זה הצליח בתחילתו וביהודה כונן ממשל עצמאי בראשותו של מנהיג המרד שכונה "נשיא". אולם שליחת לגיונות רבים ליהודה בראשותו של יוליוס סוורוס מפרובינקית בריטניה חיסלה את המרד ביד אכזרית מעין כמוה. העם היהודי איבד את ההגמוניה שלו ביהודה, הנהגת העם עברה מיהודה לגליל, נגזרו גזירות חמורות על הדת היהודית עצמה, העיר ירושלים הפכה לעיר הלניסטית אלילית שכונתה "איליה קפיטולינה", הפרובינקיה כונתה מעתה "סוריה-פלשתינה" במטרה לנתק את הקשר בין היהודים לטריטוריה של ארץ ישראל.

מרידות יהודיות בפרובינקיה "סוריה פלשתינה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד גאלוס

מרד בר כוכבא היכה קשות את העם היהודי בארץ ישראל ששוב לא אץ אלי מרד מידי דור. עם זאת בשנת 351 פרץ מרד כנגד הקיסר קונסטנטיוס השני. המורדים היהודים ניצלו את שעת הכושר עת הייתה מתיחות רבה בין הרומאים לפרסים במזרח. מרד זה שכונה מרד גאלוס הונהג על ידי פטריקיוס שלא הצליח לסחוף אחריו המונים כפי שעשה זאת בר כוכבא, אולם גם כך הצליח להשתלט על ירושלים. אולם המרד דוכא די בקלות על ידי הרומאים, והיחסים הטובים ששררו בין הנהגת החכמים היהודית לשלטונות הרומאיים נשמרו.

מרד יהודי תחת הביזנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד הרקליוס

בשנים 613 עד 617 פרץ מרד הרקליוס כאשר יהודי ארץ ישראל תמכו בפלישה הפרסית ממזרח. בעקבות המרידה הוחזרה השליטה בירושלים לידי היהודים בהנהגתו של בנימין מטבריה. עם התדרדרות המצב הביטחוני והשתלטותה של האימפריה הביזנטית, נכנעו יהודי ירושלים ונטבחו ללא רחם. בשנת 638 נכבשה ארץ ישראל בידי הערבים ותם עידן שלטון הרומאים והביזנטים בארץ ישראל.