התקופה הביזנטית בארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
היסטוריה של ארץ ישראל

ישראל המנדט הבריטי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל התקופה הממלוכית בארץ ישראל התקופה הצלבנית בארץ ישראל התקופה הערבית בארץ ישראל התקופה הביזנטית בארץ ישראל התקופה הרומית בארץ ישראל ממלכת החשמונאים התקופה ההלניסטית בארץ ישראל התקופה הפרסית בארץ ישראל ממלכת יהודה ממלכת יהודה ממלכת ישראל המאוחדת ארץ ישראל בעת העתיקה

לוח התקופות בארץ ישראל
קווי המתאר של ירושלים הביזנטית במפת מדבא
הכנסייה הביזנטית בנהריה - פסיפס של פסיון מרצפת הכנסייה

התקופה הביזנטית היא תקופה בתולדות ארץ ישראל בין השנים 324 ו-638, בה נשלטה הארץ על ידי האימפריה הביזנטית. בתולדות עם ישראל מקבילה תקופה זו לתקופת התלמוד וראשית תקופת הגאונים.

קונסטנטינוס ויורשיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופה של התקופה הרומית ותחילתה של התקופה הביזנטית בארץ ישראל מתוקף, בדרך כלל, בעליה לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס בשנת 324 לכלל האימפריה הרומית, תחת קיסר זה כוחה של הנצרות החל עולה כדת מועדפת, ואחר כך כדת המדינה בקיסרות הרומית.

ב-326 ביקרה בארץ ישראל הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, במהלך ביקורה זיהתה את מקום צליבתו של ישו, את מקום קבורתו וקימתו לתחייה, את מקום עלייתו השמימה (בהר הזיתים), את מקום מותה של מריההר ציון) וקבורתה (במורדות הר הזיתים), ואת מקום לידתו של ישו בבית לחם, והחלה למעשה את הפיכת ירושלים לעיר נוצרית ולמוקד לעלייה לרגל של מאמינים נוצרים. במהלך המאה הרביעית התפתחה הנזורה במדבר יהודה.

בנו של קונסטנטינוס הראשון, קונסטנטינוס השני (337-361) המשיך במדיניות של אביו, ואף החריף את הצעדים כלפי היהודים, במיוחד בעניינים כלכליים. דבר שהביא למרד גאלוס שפרץ בסתיו 351 בציפורי, בראשות פטריקיוס. גלוס בן דודו של קונסטנטינוס השני, שלח את המצביא אורסיקינוס, שדיכא את המרד והרס את בית שערים. בעקבותיו הוטל משטר צבאי וכן נפגעו הזכויות הפוליטיות, הכלכליות והמשפטיות של התושבים. אך עקבות ההרס של המרד נמחו במהירות.

הניסיון לבניית בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליאנוס (361-363) שירש את בן דודו קונסטנטינוס השני, הלניסטי שונא נצרות, ביקש להקים מחדש את לבנות מחדש את בית המקדש,. ניסיון שלא צלח שהסתם לאחר שהקיסר מת במלחמה במזרח.

המדיניות כלפי היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלטון הביזנטי ביקש לקבוע את מעמדה העליון של הנצרות כדת הראויה ורדף פאגנים, נוצרים שסטו מהדרך של הכנסיה וגם יהודים. המדיניות כלפי היהודים השתנתה מתקופה לתקופה. קיסרים שונים נהגו להצר את צעדי היהודים ואחרים נהגו במדיניות ליברלית וסובלנית יותר.

לאחר מותו חזר הקיסר הבא למדיניות של קונסטנטינוס. החל מתקופה זו נעשו הרבה פעולות תחוקתיות להצרת צעדיהם של היהודים בארץ ישראל. בשנת 400 דיווח הירונימוס על פלישתם של הונים‏[1], הפלישה הייתה כנראה 4 שנים מוקדם יותר (בהסתמך על פיוט של קורילונה מ-396) ונהדפה על פי ההיסטוריון זוסימוס‏[2] על ידי פרוויטה (Fravitta). ב-406 דיווח הירונימוס על פלישה של איסאוריה (Isauria) מאסיה הקטנה שהחריבו את הגליל‏[3]

פעילות אנטי יהודית הגיעה לשיא בימיו של הקיסר תאודוסיוס השני (408-450) שבו נאסר על יהודים לשאת בתפקידים ציבוריים ולהקים בתי כנסת. אחרי מותו של רבן גמליאל הששי, בוטל מוסד הנשיאות בארץ ישראל. בתקופה זו נחתם התלמוד הירושלמי. בשנת 409 פרסם הקיסר תיאודוסיוס השני צו, שלפיו חולקה פרובינקיה פלשתינה לשלוש פרובינקיות.

פלישות באימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-411 פלשו ברברים מצפון אפריקה‏[4]. ב-418 היה מרד, שדוכא על ידי הגותי פלינתה (plintha)‏[5].

מרד השומרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-484 פרץ המרד הראשון של השומרונים. ב-529 פרץ המרד השני של השומרונים, לאחר מכן היו עוד שתי מרידות שומרוניות (ב-555 וב-572). ב-614 כבש המלך הפרסי ח'וסרו השני את סוריה ואת ארץ ישראל. ב-628 כבשו הביזנטים מחדש את הארץ. בשנת 636 כבשו המוסלמים את הפרובינקיה ובכך הסתיימה התקופה הביזנטית בארץ ישראל.

התפשטות הנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית התקופה עומדת בסימן התחזקות הנצרות באימפריה הרומית ובמקביל התחזקות הרדיפות הדתיות וניסיונות לפורר את היישוב היהודי. בעת תחילת התפוררותה של האימפריה הרומית, הנצרות כבר שלטה על אוכלוסייה ושטח רחב ידיים שלא נפל מזה של רומא בשיא גדולתה.

בשנת 324, לאחר שנים רבות של אי סדר באימפריה הרומית, השתלט על השלטון הקיסר קונסטנטינוס כשליט יחיד של קיסרות ביזנטיון. הוא הכריז על הדת הנוצרית כעל הדת הרשמית של האימפריה, וארץ-ישראל הפכה מפרובינציה נידחת לארץ הקודש. קונסטנטינוס בנה בירושלים, ביוזמתה של הלנה הקדושה אמו, מבנה גדול בשם "הבסיליקה של קונסטנטינוס", במקום שבו עמד קודם לכן מקדש לאלה אפרודיטה. מבנה זה הפך ברבות הימים לכנסיית הקבר. במהלך התקופה הביזנטית שופץ המבנה מספר פעמים,‏[6] את השיפוץ הנרחב ביותר ערך, כנראה, יוסטיניאנוס הראשון, במחצית השנייה של המאה ה-6.

כמו כן נבנו בתקופה זו עשרות כנסיות ומנזרים נוספים, כחלק מאימוצה של "גאוגרפיה קדושה" ("גאוגרפיה סקרה"), שבמסגרתה נעשה מאמץ לזהות בשטח את מקום התרחשותם של אירועים המוזכרים בספרי הקודש. בין היתר נבנו בירושלים כנסיית ציון הקדושה על הר ציון, כנסיית השילוח ליד בריכת השילוחמאה ה-5) וכנסיית הניאהמאה ה-6). במקביל, נעשתה הארץ מוקד עלייה לצליינים ולנזירים.

הגליל הפך להיות אחד המרכזים החשובים בצליינות הנוצרית. בעקבות כך נבנו בגליל כנסיות רבות ואתרי קודש המתבססים על נסים שונים של ישו, כמו הכנסיות על הר תבור, כפר נחום, כורסי, נין, נצרת, טבחה ועוד.

התפתחות יישוב הנוצרי בגליל הביא לבניית כנסיות ביישובים בעיקר ביישובים נוצריים כמו הכנסייה הביזנטית בנהריה בשבי ציון בהר ברניקי, כנסיית בן האלמנה בנין, סוחמאתא ועוד. ניסיונות החדירה הנוצרים לאזורי התיישבות היהודים הביאו לבניית כנסיות בציפורי ובטבריה.‏[7]

המלחמות בין הביזנטים לפרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביזנטים ירשו מהאימפריה הרומית מאבק גבולות מתמשך עם האימפריה הפרסית. האימפריה הסאסאנית, יורשתה של האימפריה הפרתית הייתה בעלת נטיות התפשטות מובהקות וניסתה לחדור למזרח התיכון. המלחמות הבלתי פוסקות שתחילתן עוד בקרב חרן משנת 53 לפנה"ס שערך מרקוס לוקיוס קראסוס לשטח האימפריה הפרתית נמשכו עם הפסקות עד שירשה האימפריה הביזנטית את האימפריה הרומית המתפרקת. המלחמה הראשונה בין שתי המעצמות התרחשה באמצע המאה ה-5. המלחמות התנהלו ללא הכרעה מובהקת למי מן הצדדים.

בראשית המאה ה-7, נפתחה מלחמה חדשה בין הצדדים. החלו הפרסים לחדור את תחומי האימפריה הביזנטית, וניסיונם לכבוש את ארץ ישראל זכה לאהדת היהודים, שרצו לפרוק מעליהם את עול האימפריה הביזנטית הנוצרית. בשנת 614 אף כבש המלך הפרסי ח'וסרו השני את סוריה ואת ארץ ישראל, ובכללה העיר ירושלים, אך לאחר כשנה נטשו הפרסים את ארץ ישראל, והתמקדו בבניית ארצם וחיזוקה. באותה תקופה כבש הקיסר הרקליוס את דרכו לכיוון פרס דרך הים השחור והגיע להסכם צבאי נוח בו בין השאר קיבל בחזרה את השליטה בירושלים. למרות הבטחתו שלא לפגוע ביהודים על התחברותם לפרסים, נכנע הרקליוס ללחץ, והנוצרים ערכו טבח ביהודים, שדילדל מאוד את אוכלוסיית היהודים בארץ. מאז ועד תחילת המאה ה-20 (1,400 שנה בקירוב) היישוב היהודי לא היווה גורם מדיני מרכזי בארץ ישראל.

הכיבוש הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכיבוש הערבי של ארץ ישראל

מלחמת שתי המעצמות התישה את כוחן והביאה שעת כושר אל הערבים שבאו מחצי האי ערב. תום התקופה הביזנטית בארץ ישראל נקבע בשנת 638; באותה שנה כבשו הצבאות הערביים את ירושלים. בשנת 650, השלימו המוסלמים את כיבוש כל ארץ ישראל מידי הביזנטים והחלה התקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל (מכונה גם התקופה המוסלמית הקדומה בארץ ישראל).

מעמד היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמות הזרמים השונים (המרכז בקושטא, רומא ואלכסנדריה) הסיטו את תשומת הלב מהיהודים והם זכו לרווחה יחסית ולמדיניות מתונה.

בתחילת התקופה הייתה נשיאות הסנהדרין הגוף המכריע בארץ. במאות ה-3 וה-4 נתדלדל כוחה ובמאה ה-5 (429 לספירה) היא נעלמה עם מות רבן גמליאל השישי, הנשיא האחרון, ללא יורש. באותו זמן הנוצרים הפכו לרוב מכריע בארץ והיישוב היהודי איבד מכוחו. רובו של היישוב היהודי ישב בגליל באותה תקופה (טבריה וציפורי היו היישובים המרכזיים), ורק מעטים במישור החוף או בהרי יהודה.

בשנת 351 פרץ בציפורי מרד גאלוס אשר דוכא עד מהרה ועל הארץ הוטל שלטון צבאי. יוליאנוס "הכופר" אשר הוכרז כקיסר, אהד את תרבות יוון ואת ההלניזם והתנגד לנצרות; הוא ראה ביהודים בני ברית. בשנת 362 הוא הציע ליהודים להקים מחדש בית מקדש ואף החל בעבודות להקמתו. אולם רעידת אדמה שאירעה בשנת 363, ומותו הפתאומי, הפסיקו את הבנייה.

בשלהי המאה ה-4, החל תהליך התדלדלות ביישוב היהודי, בעיקר בדרום הארץ, ורוב הקהילות היהודיות נמצאו בחלקה הצפוני, בערים ובכפרי הגליל. הקיסר תיאודוסיוס הראשון עשה להפצת הנצרות, ונחקקו חוקים כנגד היהודים, ובכלל זה, נאסר הגיור וביטול בתי הדין היהודים. רוב האוכלוסייה הייתה נוצרית, והיהודים והשומרונים היו מיעוט בתוכה. תנועת נזירים התפתחה והוקמו מספר בתי נזירים במדבר יהודה. הארץ הייתה גם למרכז עלייה לרגל של נוצרים מארצות רבות, אשר השפיעה לטובה על כלכלתה.

בשלהי המאה ה-5, שלוותה בריבים פנימיים בין הפלגים הנוצריים, הדרדר מצב היהודים לאחר עלייתו לשלטון של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון בשנת 527 לספירה. הקיסר החל להתערב בחייהם הדתיים, הגדיר את היהודים כ"כופרים", גזר גזירות בעניין חג הפסח ובאשר ללימוד התורה שבעל פה, ואף היה המקרה הראשון הידוע של אינוס להמרת דת. בתקופתו מרדו השומרונים בארץ ישראל, ומרידתם הביאה להם ולזכויותיהם אסון. ההערכות המקובלות מדברות על בין 150 ל-200 אלף יהודים שישבו בארץ ישראל בתקופה זו, והיוו כ-10% מכלל האוכלוסייה.‏[8]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכאל אבי-יונה, בימי רומא וביזנטיון, מוסד ביאליק, תש"ל, תשמ"א-1981
  • ירון דן, עיונים בתולדות ארץ-ישראל בתקופה הרומית-ביזאנטית, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, 2006.
  • יורם צפריר, ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי ירושלים : הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"ח-1988.
  • יוסף יהלום, שירת בני מערבא : שירים ארמיים של יהודי ארץ ישראל בתקופה הביזנטית, ‬ירושלים : האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשנ"ט-1999. ‫‬
  • יוסף פטריך, נזירות מדבר יהודה בתקופה הביזאנטית : מפעלם של סבאס ותלמידיו, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"ה‬-1995. ‬
  • דוד יעקבי, יהודים, שומרונים ונוצרים בארץ-ישראל הביזאנטית, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן-צבי,‬ 1988.
  • אברהם נגב, מבוא לארכיאולוגיה של ארץ ישראל למן התקופה הפרסית ועד התקופה הביזנטית, הרצאות חורף תשכ"ב, בית הספר לתירות, תשכ"ג ‬1963.

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תמר וינטר, כלי זכוכית מהתקופה הביזנטית מחורבת נצור, עתיקות, 64, תשע"א, עמ' 104-99.
  • דורון בן-עמי, מטמון זהב מחניון גבעתי וחשיבותו לחקר ההיסטוריה של ירושלים בשלהי התקופה הביזנטית, ‬מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, דברי הכנס העשירי, 4, (עורך: אייל מירון), ירושלים: מכון מגלי"ם, תשס"ט, עמ' 153-161.
  • יאיר טלמור, בין קבר ישו ל"כנסיית מרים החדשה" : שינויים תאולוגיים והשתקפותם במרחב הדתי בירושלים הביזנטית, חידושים בחקר ירושלים, י"ד, תשס"ט, עמ' 225-235.

עבודות גמר ודוקטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רויטל זילבר, התקופה הביזנטית בסיני : לקט מקורות, מרומי סיני: בית ספר שדה צוקי דוד, 1977.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הירונימוס, אגרת עז, ח, "פרצו המוני ההונים, אשר עפו על סוסים זריזים אנה ואנה ומלאו את הכל במידות שוות של רצח ואימה. הצבא הרומי נעדר באותה שעה, ורותק באיטליה בגלל מלחמת אזרחים."
  2. ^ Barbarians and Politics at the Court of Arcadius, Alan Cameron, Jacqueline Long
  3. ^ אגרת קיד, א בה הוא מתרץ את האיחור במשלוח תרגום
  4. ^ 1-הירונימוס, , אגרת קכו, ב "כך הם דהרו לאורך חופי מצרים, פלשתינה, פיניקיה וסוריה, כשהם סוחפים איתם הכל כמו שיטפון, עד שבקושי ניתן היה להימלט מהם בחסדי כריסטוס"
  5. ^ בנימין איזק, 'ליסטים' ביהודה ובערביה
  6. ^ ‏ראו למשל: די סגני, לאה, "ממצאים אפיגרפים חושפים פרקים חדשים בתולדות כנסיית הקבר במאה השישית", בתוך: ברוך, אייל; פאוסט, אברהם (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ השנים-עשר, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, רמת-גן, 2006, עמ' 157-164.‏
  7. ^ מרדכי אביעם, ההיסטוריה והארכיאולוגיה של הגליל באתר מט"ח
  8. ^ יואל רפל, תולדות ארץ ישראל, חלק ב', עמ' 357.