משחקי שעשוע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משחקי שעשוע
Funny games hebrew.JPG
שם במקור: Funny Games
בימוי: מיכאל הנקה
הפקה: פייט היידוצ'קה
תסריט: מיכאל הנקה
עריכה: אנדראס פרוכסקה
שחקנים ראשיים: סוזנה לותר
אולריך מיהה
ארנו פריש
פרנק גירינג
צילום: יירגן יירגס
חברת הפצה: פוקס לורבר
הקרנת בכורה: 14 במאי 1997
משך הקרנה: 108 דקות
שפת הסרט: גרמנית
תקציב: $5,000,000

משחקי שעשוע (במקור באנגלית: Funny Games) הוא סרט קולנוע נסיוני אוסטרי משנת 1997, שנכתב ובוים בידי מיכאל הנקה. הוא עוסק בשני גברים צעירים שמחזיקים במשפחה בת שלוש נפשות כבת ערובה, ומאלצים את בני המשפחה להשתתף במשחקים סדיסטיים. הסרט נוצר כביקורת על השפעתה השלילית של האלימות המבוטאת באמצעי התקשורת, אחד מהנושאים המרכזיים ביצירתו של הנקה, ובפרט כפרודיה על מותחנים אמריקניים אלימים.‏[1] הנקה עצמו השתמש בביטוי "אנטי-טרנטינו" לשם הצגת נושאו של הסרט. ‏[2]

"משחקי שעשוע" מתואר לעתים כאחד מהסרטים הבוטים ביותר בתולדות הקולנוע,‏[3][4] על אף שכמעט ואינו מציג בגלוי אלימות פיזית. זהו סרט הקולנוע הרביעי שביים הנקה, סרטו הראשון שזכה להתעניינות בינלאומית רחבה, וסרטו הראשון שהועמד לפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. הוא אף ביסס את מעמדו של הבמאי כיוצר שנוי במחלוקת. בשנת 2008 יצאה הפקה אמריקאית מחודשת ודוברת אנגלית ל"משחקי שעשוע" בבימויו של הנקה, שהעתיקה במדויק, תמונה אחר תמונה, את הסרט המקורי.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הגעתה של משפחה גרמנית בורגנית - גאורג, רעייתו אנה, בנם "שורשי" ("גאורג הקטן") וכלבם - אל בית הקיץ האוסטרי שלה למטרת נופש, נפגשים בני המשפחה עם שכנם מבית הקיץ הסמוך. השכן מציג בפניהם את ידידיו, שני צעירים וינאים בשם פטר ופאול. השניים פונים אל אנה בבקשה ללוות מספר ביצים, ואז מתחילים לכפות את נוכחותם על בני המשפחה תוך שבירת מכשיר הטלפון שלהם והשלכת תבנית הביצים שלהם על הרצפה. כשאנה המתוסכלת מבקשת מגאורג שיגרש אותם מן הבית, שובר פאול את רגלו של גאורג בעזרת מקל הגולף של גאורג ושני הגברים הופכים את בני המשפחה לבני ערובה. הם מכריחים את בני המשפחה לשחק איתם במשחקים סדיסטיים על מנת להישאר בחיים, שבסופו של אחד מהם מתבררת עובדת הריגתו של הכלב.

פאול שואל את בני המשפחה אם הם מעוניינים להמר שהם יישארו בחיים עד תשע בבוקר, אך מביע חוסר אמון ביכולתם לעשות זאת. בין משחק למשחק, לועג פאול לעתים קרובות לפטר על היותו שמן וטיפש, ומספר כמה סיפורים סותרים בנוגע לעברו של פטר, אם כי אף אחד מהם לא מציג הסבר חד-משמעי לגבי הרקע או המניעים למעשיהם של השניים. כאשר מגיעים שכנים אחרים של המשפחה לביקור, מאולצת אנה להציג את פאול ופטר כידידי המשפחה עד שהשכנים עוזבים. שורשי מצליח לבסוף לברוח לבית הסמוך, אך הוא מוצא את בני המשפחה ללא רוח חיים. הוא מנסה לירות בפאול ברובה שמצא אך הכדור לא נורה. פאול מחזיר אותו אל הבית יחד עם הרובה. לאחר מספר משחקים נוספים, משחקים השניים "משלוש יוצא אחד" עם בני המשפחה, וכששורשי מפסיד הם יורים בראשו ברובה ועוזבים את הבית.

גאורג ואנה מבכים את אובדנם אך לבסוף מחליטים להיאבק על חייהם. אנה נסה מן הבית בעוד שגאורג מנסה להזעיק עזרה בעזרת מכשיר הטלפון ההרוס. אנה מחפשת סיוע מחוץ לבית אך פטר ופאול מופיעים שוב, לוכדים אותה ומחזירים אותה אל הבית. הם רוצחים את גאורג ובבוקר שלמחרת יוצאים עם אנה לשיט בסירה של המשפחה. בשעה שמונה משליכים פטר ופאול את אנה הכפותה בחבלים כלאחר יד למים הקפואים אל מותה, ואז פותחים השניים בדיון על הסרט "סולאריס" ועל הקו המפריד בין הבדיון והמציאות: פאול מאמין כי הבדיון המוצג בסרט הוא לא פחות אמיתי מן המציאות, בעוד שפטר דוחה רעיון זה. הם מגיעים אל ביתה של המשפחה שביקרה קודם לכן את גאורג ואנה ופונים אל האם בבקשה לשאול ביצים, ספק לשם התחלתו של מחזור רציחות נוסף.

צוות השחקנים והדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סוזנה לותר בתפקיד אנה
  • אולריך מיהה בתפקיד גאורג
  • ארנו פריש בתפקיד פאול
  • פרנק גירינג בתפקיד פיטר
  • סטפן קלפצ'ינסקי בתפקיד שורשי
  • דוריס קונסטמן בתפקיד גרדה
  • כריסטוף בנצר בתפקיד פרד
  • וולפגנג גליק בתפקיד רוברט

דמויותיהם של בני המשפחה נוצרו בכוונה תחילה כדמויות שטחיות בניסיון לגרום לצופים לנסות ולהתעמק בקורבנות לשם הבנת מניעיהם, ולאו דווקא בתוקפים. ‏[5] פאול ופטר, לעומת זאת, לכאורה שונים אחד מהשני באופיים במידה ניכרת, כאשר פאול הוא בעל אופי "ממזרי" ואינטליגנטי ופטר הוא שמנמן ומגושם. מן הסצנה לקראת סיום הסרט שבה מתווכחים השניים מתברר גם כי השקפותיהם הפילוסופיות שונות. לאורך הסרט פונים השניים אחד אל השני, בין השאר, בשמות "ביוויס ובאטהד" ו"טום וג'רי".

אולריך מיהה וארנו פריש גילמו אב ובנו בסרט מוקדם יותר של הנקה, "הווידאו של בני".

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

"משחקי שעשוע" נוצר כהמשך ל"הווידאו של בני", סרטו של הנקה משנת 1992 שטיפל ביחסי הגומלין בין אמצעי התקשורת לאלימות, אך התמקד בביקורת על הטלוויזיה והשפעתה על הדרך שבה תופס האדם את המציאות יותר מאשר בביקורת על הקולנוע. ‏[1] ב"משחקי שעשוע" ניסה הנקה ליצור אלטרנטיבה לסרטים אחרים שהתיימרו לבקר את האלימות המוצגת באמצעי התקשורת, שלדעתו של הנקה חטאו במטרתם, ואף השיגו מטרה הפוכה, בכך שהציגו אלימות באור מחמיא וחיובי. בראיון לקראת הקרנת הבכורה של הסרט הביא הנקה כדוגמה לסרט שעסק לדעתו באופן נכון בנושא האלימות את סרטו של לוקינו ויסקונטי מ-1965, "סנדרה של אלף התענוגות", וטען כי הדרך הנכונה להציג אלימות בקולנוע היא "הצגתה כפי שהיא, כלומר בלתי ניתנת לעיכול". ‏[6] מאוחר יותר הביא הנקה כדוגמה לסרטים שטיפלו לדעתו באלימות באופן שגוי את "רוצחים מלידה" של אוליבר סטון: ‏[7]

דרך "משחקי שעשוע" האשים הנקה את הקולנוע האמריקאי בשימוש בכלים מניפולטיביים בדומה לסרט הסובייטי "אוניית הקרב פוטיומקין" (בתמונה).

לדעתי, סרטו של אוליבר סטון, ואני משתמש בו אך ורק כדוגמה, מהווה ניסיון לעשות שימוש באסתטיקה פשיסטית לשם השגת מטרה אנטי-פשיסטית, וזה לא עובד. מה שמושג הוא למעשה ההפך, מכיוון שמה שנוצר הוא דבר הדומה לסרט פולחן בו סגנון המונטז' מחמיא לאלימות המוצגת ומציגה בעיקר באור חיובי. ניתן לטעון כי "רוצחים מלידה" יוצר לאלימות תדמית אטרקטיבית ללא השארת מרווח כלשהו עבור הצופה. אני חש כי יהיה קשה מאוד להפנות טענה שכזו כלפי "משחקי שעשוע".

– מיכאל הנקה בראיון למגזין "Cineaste", קיץ 2003

לגרסתו של הנקה, מותחנים אמריקאיים כגון "אייר פורס 1" מעבירים מסרים פוליטיים בדומה לסרטים תעמולתיים כגון "אוניית הקרב פוטיומקין" ו"ניצחון הרצון", אך באופן כה כוללני עד שהצופה אינו מעלה בדעתו בשום שלב כי הוא עובר מניפולציה. הנקה טען כי יוצרים בקולנוע האירופי של אחרי מלחמת העולם השנייה נזהרים בשימוש במניפולציות בסרטיהם, לאחר שניצולו של הקולנוע בידי יוצרים כגון לני ריפנשטהל חשף את הסכנה הטמונה בקולנוע. לדבריו, סרטים כגון אלה הנפוצים לדבריו בהוליווד, בהם סיפור העלילה מוצג באופן ישיר שלכאורה שאינו נתון לפרשנות, הפכו לנדירים בקולנוע האירופי. ‏[8]

"משחקי שעשוע" נוצר עבור קהל הצופים של סרטי קולנוע אמריקאיים אלימים, ומשום כך ניתן לו השם בשפה האנגלית "Funny Games". כמו כן, בית הקיץ שבו מתנהל הסרט עוצב באופן שאינו נפוץ באוסטריה אלא בארצות הברית. כאשר הוצע להנקה לביים הפקה מחודשת לסרט בהוליווד, הוא הסכים מכיוון שהסרט האוסטרי לא הצליח במיוחד בארצות הברית. ‏[8] גרסת "משחקי שעשוע" המחודשת האמריקאית נכשלה בסופו של דבר בקופות בארצות הברית וזכתה לביקורות מעורבות.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום ומוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט נחשב לאירופאי באופיו באופן מובהק, כחלק מניסיונו של הנקה להגיב על הדרך בה "הקולנוע האמריקאי משתעשע בבני אדם... [כך ש]האלימות הופכת להיות נוחה לעיכול". ‏[9] הסרט מתנהל בקצב איטי, בניגוד לקצב המהיר בו מתנהלים בדרך כלל מותחנים קולנועיים אמריקאיים. הוא נפתח בשוט אווירי ממושך של מכונית משפחתית בדרכה לאתר נופש, ובה מאזינים בני המשפחה למוזיקה קלאסית. סצנה זו פורשה כניסיון לשרטט גבולות בין הבמאי, הדמויות והצופים בסרט. ‏[5] בשלב מסוים ובמפתיע מופיעים שם הסרט וכותרות הפתיחה, ואת המוזיקה הקלאסית הבוקעת מן המכונית מחליפה מוזיקה אוונגרדית רועשת ושירה צרחנית מאת להקת נייקד סיטי, ללא שינוי בהבעות פניהם הנינוחות של בני המשפחה. השינוי הפתאומי מאווירה פסטורלית לאווירה אלימה בפתיחת הסרט הייתה, כלשונו של הנקה, יצירתן של "נקודתיים אירוניות" המתריעות בפני הצופה על כך שהוא עומד לצפות בסרט מתח. בדומה, השימוש במוזיקה המהווה פרודיה על הבי מטאל קלאסי מהווה הצהרה אירונית על היותו של הסרט פרודיה על ז'אנר המותחן הקלאסי. ‏[1] הנקה המשיך בסרטיו הבאים להשתמש במוזיקה לשם יצירת אמירה כלשהי, כמו גם לעשות שימוש אך ורק במוזיקה המהווה חלק מן הסיפור וללא פסקול רקע. ‏[10]

טכניקת השוט הממושך חוזרת על עצמה במספר סצנות נוספות, למשל זו המציגה את ניסיונותיו של גאורג הפצוע לתפעל את מכשיר הטלפון לאחר מנוסתה של אנה. השימוש בטכניקה זו פורש כניסיון לגרום לצופים לנסות ולהבין את דמויות הקורבנות. ‏[5]

שבירת הקיר הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעם הראשונה ב"משחקי שעשוע" שבה נעשה שימוש בטכניקת שבירת הקיר הרביעי, לשם יצירת תחושה של חוסר אונים בקרב הצופים לנוכח האלימות המוצגת בסרט: פאול מסובב פניו אל המצלמה ומחייך חיוך זחוח בעיצומו של משחק "חם קר" עם אנה.

נושא הסרט המרכזי הוא האלימות המבוטאת באמצעי התקשורת, ובפרט אלימות פסיכולוגית שיוצרת טשטוש בין בדיון למציאות. לשם יצירת פרודיה על טשטוש זה מפר הסרט בכוונה תחילה כללים דרמטורגיים רבים וכן עושה שימוש חוזר בטכניקת שבירת הקיר הרביעי. בסצנות רבות הדמות פאול מודעת לעובדה שהיא מככבת בסרט, אך היא גם הדמות היחידה שניחנה בתכונה זו. פאול פונה אל המצלמה בדרכים שונות לכל אורך הסרט, החל מהסתובבות אל המצלמה, קריצה וחיוך בזמן שהוא מכוון את אנה אל מיקום גופתו של הכלב, ועד לפנייה מפורשת אל צופי הסרט בשאלה האם הם מעוניינים להשתתף בהתערבות על הישארותם של בני המשפחה בחיים. הנקה השתמש בטכניקה זו על מנת להדגים לצופים עד כמה הם חשופים למניפולציה פסיכולוגית ובכך מושפעים מן האלימות המבוטאת באמצעי התקשורת. הסצנות המרכזיות בסרט, כמו גילויה של גופת הכלב ורציחתו של הילד לפני הוריו, מפרות את הכלל הדרמטורגי שאוסר על "שבירת האשליה" של הצופה וכן "כללים בלתי כתובים" החלים לכאורה על יוצר קולנועי.‏[1] האלימות הפיזית שבסרט היא כמעט תמיד נסתרת מעיני הצופים, כאשר למשל רציחתו של הילד מתרחשת בסלון בזמן שהמצלמה מתמקדת בפאול המכין לעצמו כריך במטבח. כמו כן, בזמן שאנה מאולצת להתפשט המצלמה ממוקדת על פניה בלבד.

פאול מביע לעתים קרובות את כוונותיו לשמור על הכללים המקובלים של התפתחות עלילתית של סרט קולנוע. כאשר הוא מבקש מן הקהל להמר, הוא מנחש כי שאיפתו של הקהל היא שבני המשפחה ינצחו. לאחר היעלמותם של הרוצחים ושובם אל הבית, מסביר פאול כי הוא היה חייב להעניק למשפחה הזדמנות אחרונה להימלט או שהסרט לא יהיה דרמטי מספיק. לקראת סוף הסרט הוא מעכב את רציחתם של שאר בני המשפחה ומנמק זאת בכך שהסרט עדיין לא הגיע לאורך מלא. מאידך, במספר מקרים גורם פאול לעלילת הסרט להתנהל בניגוד למוסכמות. כך למשל הוא רוצח את כל בני המשפחה ולא מותיר "דמות סימפטית" אחרונה בחיים כפי שמקובל במותחנים הוליוודיים. בנוסף, כאשר אנה הורגת את פיטר ברובה שמצא שורשי, לכאורה כתחילתה של הימלטות הרואית של המשפחה, משתמש פאול בשלט רחוק על מנת להריץ אחורה את הסרט עצמו ובכך לבטל את פעולתה של אנה. כך גם בסופו של הסרט בו מחייך פאול שוב בארשת ניצחון כלפי הצופים: כדמות המודעת לעצמה, הוא מסוגל להצהיר על עצמו כ"מנצח" של הסרט בניגוד למשאלת לבם של הצופים.

תגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיר שניצר טען כי תוצאת ניסיונו של הנקה "לצאת למסע ארוך בעקבות העקרונות הסדיסטיים שמהם מורכבת האלימות הקולנועית" הייתה "מסעירה", והוסיף כי סצנת הרצת הסרט לאחור בידי הדמות פאול נכנסה לקלאסיקה הקולנועית. ‏[11] באתר "רבעון הקולנוע העצמאי" נכתב: "בסופו של דבר לא נותר ולו אדם אחד ללא פגע, לא הדמויות שעל המסך ולא הצופים בו. כמו ב"סאלו" של פאזוליני, בצופה מוטלת אותה מידה של אשמה כמו במְעַנים עצמם, אך הנקה מוצא בהאשמה זו תקווה שבצופה יישארו מחשבות על מה שראה, וכתוצאה מכך יחול בו שינוי-מה לטובה. אין בקשה נעלה יותר שהקולנוע מסוגל להציג."[12]

בארצות הברית, על פי אתרי הביקורות "Rotten Tomatoes" ו"מטאקריטיק", הסרט זכה לביקורות מעורבות עד טובות. ‏[13][14] סטיבן הולדן מה"ניו יורק טיימס" כינה את הסרט "הגרסה הגרמנית של 'פסגת הפחד'" ושיבח את צוות השחקנים והקצב שלו ואת "שימושו בכלים ברכטיאניים לשם תפיסתו של קהל הצופים בעיצומו של טראנס מציצני". ‏[13] לעומת זאת, סטנלי קאופמן מה"ניו ריפבליק" התפלא על "בחירתו של במאי מתוחכם כהנקה בנוסחה קולנועית משומשת כל כך". ‏[13]

הסרט נחשב בעיני רבים לאחד מהסרטים מעוררי הזעזוע ביותר שנוצרו אי פעם, ‏[15] על אף שהאלימות הפיזית בו כמעט ואינה גלויה לעין, וההתרכזות היא בתגובותיהם של הקורבנות ולא במעשי האלימות עצמם. ‏[5] אורי קליין כינה אותו "אחד הסרטים המטרידים ביותר בתולדות הקולנוע". ‏[3] כריסטופר שארט, פרופסור לתקשורת באוניברסיטת סטון הול (Seton Hall), טען כי הסרט, בנוסף לסרטי הנקה המוקדמים יותר, "71 פרגמנטים מכרונולוגיה מקרית" ו"הווידאו של בני", הוא מהסרטים עוכרי השלווה ביותר העוסקים בדיון על הטלוויזיה ועל אמצעי תקשורת אחרים, ובפרט על חלקם ב"מחיקתם של הרגש והתודעה". הוא הוסיף כי "משחקי שעשוע" מהווה את "ההערה המטרידה ביותר על סוגת הפעולה ועל יצירות המתיימרות ליצור ביקורת על ההשפעות החברתיות שלה". ‏[7] מספר מבקרים נרתעו מן הטון הדידקטי או הבוטה מדי של הסרט לדעתם. יאיר רוה טען עם יציאתה של ההפקה האמריקאית כי הסרט "היה במקור, והוא גם כעת, סרט מפלצתי, שאונס את הנשמה ומשחיר אותה. כל ניסיון להעניק לסרט איצטלה פילוסופית ותרבותית הוא אחיזת עיניים". ‏[16] מודעותה העצמית של הדמות פאול נחשבת לשנויה במחלוקת מבחינה ביקורתית. ‏[17][18]

במהלך הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל קאן נטשו צופים רבים את אולם ההקרנה, ובהם הבמאי וים ונדרס. ‏[19] על כך התבטא הנקה כי "לכל אדם שעוזב את האולם אין צורך בַסרט, ולכל אדם שנשאר יש". ‏[9] הסרט זכה להצלחה קופתית גדולה באירופה ‏[20] אך לא זכה לחשיפה משמעותית בארצות הברית עד ליציאתו של הסרט האמריקאי מ-2008, שנחשב לכישלון קופתי.

השוואות לסרטים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיסוקו של הסרט בתופעת האדרת האלימות, לכאורה, בקולנוע האמריקאי, הושווה לדרך שבה נתנו הסרטים "שואה" ו"רשימת שינדלר" מענה לסרטים על השואה המפריזים בניסיונות לדון בפשעי הנאצים במונחים רגשניים או פסיכולוגיים. קלוד לנצמן אמר על "שואה" כי הוא "סרט שעוסק בהשמדה, ולכן אין בו אפילו צילום אחד מזמן השואה, כי ההשמדה אינה מותירה עקבות". ‏[21] בהקשר זה צוינו התרכזותו של "משחקי שעשוע" בסבלם של הקורבנות במקום בפעולות האלימות עצמן שבאה כדי למנוע מן הצופה את הזדהותו עם גורמים פסאודו-פסיכולוגיים כלשהם שהשפיעו על התוקפים, וכן קצב הצילום האיטי שמשאיר לצופה רווח זמן למחשבה.‏[19]

הסרט "תפוז מכני" אוזכר רבות, גם על ידי הנקה, הן לחיוב והן לשלילה, כהשפעה ישירה על "משחקי שעשוע" ועל גרסתו האמריקאית. דינמיקת "השוטר הטוב והשוטר הרע" בין הדמויות פאול ופטר פורשה כמחווה לדמויות אלכס ודים מתוך "תפוז מכני". ‏[22] כמה מן הביקורות השליליות על צמד הסרטים טענו כי הם מושפעים באופן ישיר מדי מסצנת האונס מתוך "תפוז מכני", ומהווים לא יותר מאשר מעין מתיחה של הסצנה לכדי סרט שלם. ‏[23]

הביקורת הנוקבת שנמתחה בצמד הסרטים על הקולנוע האמריקאי גררה טענות-נגד מצידם של מבקרים אמריקאיים. רוג'ר אברט טען כי הנקה נכשל בניסיונו לבקר את הקולנוע האמריקאי מכיוון שהוא אינו מבין את המכניזם שמפעיל סרטי מתח כגון "פסיכו" או "חלון אחורי", המפתים את הצופים בתסריט ובדמויות שגרתיים לכאורה, שמאוחר יותר מתברר אופיים האמיתי. הוא המשיך וכינה את היצירה "מימוש מתיש של רעיון מופשט" והשווה אותה לסרט "אמפייר" של אנדי וורהול מ-1964 שבו צולם בניין האמפייר סטייט בילדינג ממרחק במשך שמונה שעות. ‏[9]

בביקורת שלילית באתר "msnbc.com" על ההפקה המחודשת מ-2009 של "הבית האחרון משמאל", כתב המבקר כי "סרטים מסוג זה, המנצלים את הדחפים האפלים ביותר של הצופים, גרמו למיכאל הנקה ליצור את 'משחקי שעשוע' פעמיים". ‏[24] הסרט האוסטרי נחשב בדרך כלל לאיכותי יותר מן ההפקה האמריקנית המחודשת שלו, בין השאר בזכות צוות השחקנים והצילום. ‏[17][25]

הגרסה המחודשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משחקי שעשוע (2008)

ב-2005 פנה מפיק הקולנוע האמריקאי כריס כהן ("חותכי ורידים: סיפור אהבה") בהצעה אל הנקה לביים גרסה מחודשת לסרט בארצות הברית. הנקה התנה את הסכמתו בליהוקה של נעמי ווטס לתפקיד המקביל לזה של אנה, מכיוון שהאמין כי היא ניחנת בפגיעוּ‏ת הדרושה לתפקיד, ובכך שהסרט יהיה העתק מדויק ומתורגם לאנגלית של הסרט מ-1997. הסרט יצא לאקרנים ב-2008 והפך את הנקה לבמאי הראשון שיצר גרסה מחודשת לסרטו הזהה לסרט המקורי.‏[8] הסרט האמריקאי נוצר בשל החשיפה הבלתי מספקת, לדעתו של הנקה, שלה זכה הסרט האוסטרי בקרב קהל הצופים שלו הוא יועד. סיבה נוספת הייתה העלייה בפופולריות של סרטים שמבקרי קולנוע נוהגים לכנות באירוניה "פורנו עינויים", בתקופה שמאז יציאת הסרט המקורי. ‏[8] הגרסה המחודשת נכשלה בארצות הברית והדעות עליה היו חלוקות. הנקה סירב להצעה לביים הפקה אמריקנית מחודשת גם לסרטו "מחבואים" מ-2005. ‏[26]

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכיות

  • פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בשיקגו 1997 - הבמאי הטוב ביותר - מיכאל הנקה
  • פנטספורטו 1998 - פרס המבקרים, פרס מיוחד מטעם חבר השופטים
  • פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בגנט 1997 - פרס פיפרסקי

מועמדויות

  • פסטיבל קאן 1997 - פרס דקל הזהב
  • פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בשיקגו 1997 - הסרט הטוב ביותר
  • פרס המבקרים של לונדון 1999 - הסרט הזר הטוב ביותר, במאי השנה - מיכאל הנקה
  • פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בוויאדוליד 1997 - הסרט הטוב ביותר

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 קייטי ריץ', ‏ראיון: הבמאי של "משחקי שעשוע", מיכאל הנקה, באתר cinemablend.com (באנגלית)
  2. ^ ‏מתיו הייס, Dead again, באתר montrealmirror.com (באנגלית)
  3. ^ 3.0 3.1 אורי קליין, פסטיבל קאן: יצירת המופת שזכתה ב"דקל הזהב", באתר עכבר העיר
  4. ^ ניל יאנג, "משחקי שעשוע", באתר jigsawlounge.co.uk (באנגלית)
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 ‏‏כריס ג'סטיס, "משחקי שעשוע", באתר "Senses of Cinema" (באנגלית)
  6. ^ ‏אדם מינס, מיכאל הנקה - משחקי שעשוע - אוסטריה, באתר filmfestivals.com (באנגלית)
  7. ^ 7.0 7.1 ‏כריסטופר שארט, העולם הגלוי - ראיון עם מיכאל הנקה, באתר kinoeye.org (באנגלית)
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 ‏סטוארט ג'פריס, כמו המקור, אבל בהוליווד, עכבר העיר
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 רוג'ר אברט, ‏"משחקי שעשוע", באתר הרשמי של רוג'ר אברט (באנגלית)
  10. ^ אסף קורמן, צלילי השקט, באתר האוזן השלישית
  11. ^ מאיר שניצר, ‏לא משעשע: מיכאל האנקה חוזר עם "משחקי שעשוע", באתר nrg
  12. ^ טוד קונראד, ‏משחקי שעשוע, באתר "רבעון הקולנוע העצמאי" (באנגלית)
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 "משחקי שעשוע", באתר "Rotten Tomatoes" (באנגלית)
  14. ^ "משחקי שעשוע", באתר "מטאקריטיק" (באנגלית)
  15. ^ ‏מייק ד'אנג'לו, הסרט הברוטלי ביותר שנוצר אי פעם, נוצר שוב..., באתר accessmylibrary.com (באנגלית)
  16. ^ יאיר רוה, "משחקי שעשוע", הביקורת , באתר "סינמסקופ"
  17. ^ 17.0 17.1 ‏אורי קליין, משחקי שעשוע: תרגיל בסאדיזם, עכבר העיר
  18. ^ ‏קן פוקס, משחקי שעשוע: ביקורת, "טי וי גייד" (באנגלית)
  19. ^ 19.0 19.1 ‏מטיאס פריי, מיכאל הנקה, באתר "Senses of Cinema" (באנגלית)
  20. ^ איתי שטרן, ‏הסנדק משועשע, באתר nrg
  21. ^ אורי קליין, "שואה" היא לא מילה צרפתית, הארץ
  22. ^ רוב גונזלווס, ‏"משחקי שעשוע" (1998), באתר efilmcritic.com (באנגלית) (לעתים יש לרענן את הדף)
  23. ^ יובל אברמוביץ', ‏התוספת שתופסת: "משחקי שעשוע" מרהיב אבל חסר, באתר nrg
  24. ^ אלונסו דורלדה, ‏אל תחנו לצד "הבית האחרון משמאל", באתר msnbc.com (באנגלית)
  25. ^ נועם בוקסבאום, כשבמאי מעתיק מעצמו, עכבר העיר
  26. ^ ‏דייב קלהון, מיכאל הנקה: ראיון, באתר timeout.com (באנגלית)
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg


סרטי מיכאל הנקה

היבשת השביעית (1989) • הווידאו של בני (1992) • 71 פרגמנטים מכרונולוגיה מקרית (1994) • משחקי שעשוע (1997) • לחיות על הקצה (2000) • המורה לפסנתר (2002) • שעת הזאבים (2003) • מחבואים (2005) • משחקי שעשוע (2008) • סרט לבן (2009) • אהבה (2012)