קוונטין טרנטינו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קוונטין טרנטינו
27 במרץ 1963 (בן 51)
Quentin Tarantino Césars 2011.jpg
קוונטין טרנטינו, 2011
מקום לידה נוקסוויל, טנסי, ארצות הברית
מקצוע במאי קולנוע, תסריטאי, מפיק קולנוע, צלם קולנוע ושחקן

קוונטין ג'רום טרנטינואנגלית: Quentin Jerome Tarantino; נולד ב-27 במרץ 1963) הוא במאי קולנוע, תסריטאי, מפיק קולנוע, צלם קולנוע ושחקן אמריקני, זוכה שני פרסי אוסקר וידוע כיוצר בעל סגנון ייחודי, שימושו האמיץ בקווי עלילה לא לינארים, מלל רב, דיאלוגים חריפים ואלימות קיצונית. מוטיב הנקמה שוזר רבות מעלילות סרטיו האחרונים. דרך סרטיו השונים החיה ופירש מחדש את אבות הטיפוס של הדמויות המופיעות בסרטים הוליוודיים, להם משמשות יצירותיו מעין אנציקלופדיה של מחוות וציטוטים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרנטינו נולד בנוקסוויל שבטנסי לשחקן והמוזיקאי טוני טרנטינו, שמוצאו איטלקי, ולאשתו, קוני מק'יו, שמוצאה בחציו אירי ובחציו אינדיאני משבט הצ'רוקי. זמן מה לאחר לידתו התחתנה אמו של טרנטינו מחדש עם המוזיקאי קורט זסטופיל, עמו פיתח טרנטינו קשרי חיבה עמוקים.

המשפחה נדדה במקומות מגורים שונים בקליפורניה. טרנטינו לא סיים את חוק לימודיו בבית הספר התיכון, ובגיל 16 פרש מן הלימודים על מנת ללמוד משחק בלהקת תיאטרון נודדת.

בגיל 22 כתב טרנטינו את תסריטו הראשון "קפיטן פיצ'פאז ושודדי האנצ'ובי". בשנת 1984 החל לעבוד בחנות להשכרת וידאו, שם התיידד עם הבמאי והתסריטאי רוג'ר אברי שעבד אף הוא באותה החנות. הוא המשיך ללמוד משחק, אך החל להתרכז יותר ויותר בתסריטאות. בשנת 1987 יצר סרט סטודנטים בלתי גמור בשם "יום הולדתו של חברי הטוב ביותר".

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר עבד בחנות השכרת הווידאו, כתב טרנטינו תסריט בשם "רוצחים מלידה". הוא מכר את התסריט לחברה להפצת תסריטים עבור 1,500$ והבטחה להפצת תסריט עתידי, שיהיה לימים לסרט "כלבי אשמורת". פריצתו הגדולה באה עם מכירתו של תסריט נוסף בשם "רומן על אמת", אותו כתב בסיועו של אברי. בתסריט זה, בו מתאהב בחור צעיר בפרוצה, והשניים הורגים את הסרסור שלה, גונבים את הקוקאין שלו, ומבלים את הסרט בהמלטות מהמאפיה, לה שייכים הסמים. התסריט כלל כמות רבה של מין, סמים ואלימות. הפקת הסרט, בכיכובם של כריסטיאן סלייטר ופטרישיה ארקט הביאה לטרנטינו את ההכרה אותה ביקש. תרומתו ל"רוצחים מלידה" הייתה אומנם בכתיבת התסריט הראשוני, אך טיוטה זו עברה שינויים רבים, ביניהם על ידי הבמאי אוליבר סטון, כך שהקרדיט שניתן בסוף לטרנטינו לא היה של "תסריטאי" כי אם של "כותב הסיפור".

לאחר מכירתו של "רומן על אמת" (שיצא אל המסכים בשנת 1993) התאפשר לטרנטינו להפיק סרט בבימויו. הצטרפותו של הרווי קייטל לפרויקט כשחקן ראשי וכמפיק, איפשרה את מציאת המימון לסרט והפקתו. "כלבי אשמורת" שיצא אל האקרנים בשנת 1992 היה מותחן בעל סגנון ושנינות, שעסק בחבורת פושעים שביצעה שוד כושל. כבר בסרט זה ניכרת נטייתו של טרנטינו לאלימות קיצונית, שהפכה לסימן ההיכר הבולט שלו. אחד הגיבורים שנורה בתחילת הסרט, שוכב מתחילת הסרט ועד סופו בתוך שלולית גדלה והולכת של דם, בעוד שגיבור נוסף, כורת את אזנו של שוטר. כל המרכיבים שהפכו את טרנטינו לתופעה קולנועית מצויים כבר בסרטו הראשון – הדיאלוג השנון, הדימויים הוויזואלים החזקים, הדמויות משולי חברת הפשע האמריקנית, העלילה הלא לינארית, הציטוטים והמחוות הרבים לסוגים שונים של קולנוע, השימוש במוזיקה אמריקנית משנות ה-70, וכאמור, האלימות הקיצונית.

לאורך השנים טרנטינו שיתף פעולה מספר רב של פעמים עם הבמאי רוברט רודריגז

לאחר הצלחת "כלבי אשמורת" החל טרנטינו בעבודה על פרויקט נוסף. "ספרות זולה" שיצא לאקרנים בשנת 1994, וזכה בפרס "דקל הזהב" - הסרט הטוב ביותר בפסטיבל קאן, (הסרט זכה גם בפרס גלובוס הזהב לסרט הקומי הטוב ביותר, קיבל מועמדות לאוסקר לסרט הטוב ביותר ואף זכה בפרס התסריט) נחשב כבר עם יציאתו למסכים ליצירה בעלת חשיבות, ולסרט ששינה את פני הקולנוע האמריקני. סרט זה הינו סרט בעל עלילה לא לינארית ומפותלת בצורה בלתי רגילה. סיפור המסגרת של הסרט עוסק בשוד במסעדה, אך לפני השוד, ולאחריו, מתאר הסרט, באופן שנון ואלים, את חייהן של דמויות משולי העולם התחתון האמריקני – שני רוצחים שכירים (ג'ון טרבולטה וסמואל ל. ג'קסון), שאחד מהם מסתבך עם אשתו של הבוס כאשר מונה לשמור עליה, ואילו השני הופך למטיף נוצרי נודד, מתאגרף (ברוס ויליס) המסרב למכור את הקרב האחרון שלו, ודמויות רבות אחרות. הפסקול של הסרט, שכלל נעימות ושירים משנות ה-70, היה אף הוא להצלחה מסחרית בפני עצמה. בסרט שיתף טרנטינו לראשונה פעולה עם השחקנית אומה תורמן. הסרט חידש את הקריירה של ג'ון טרבולטה שהייתה במשבר. על כתיבת התסריט לסרט זכה טרנטינו, ביחד עם אברי לפרס האוסקר על התסריט המקורי הטוב ביותר.

לאחר "ספרות זולה" ביים טרנטינו פרק בסרט "ארבעה חדרים" (1995), סרט העוסק בארבעה סיפורים המתרחשים באותו מלון בלוס אנג'לס בערב ראש השנה. פרקים אחרים בויימו בידי יוצרים "עצמאיים" אחרים, כאליסון אנדרס, אלכסנדר רוקוול ורוברט רודריגז, שהוזכר פעמים רבות כממשיכו, או אף חקיינו של טרנטינו. בשנה זו יצר עם רודריגז את הסרט "מצאת החמה עד צאת הנשמה", אותו כתב, ובו משחקים הרווי קייטל, ג'ורג' קלוני וטרנטינו עצמו.

בשנת 1997 יצא לאקרנים הסרט "ג'קי בראון". סרט זה היה עיבוד לספרו של אלמור לנארד, אותו מעריץ טרנטינו, ומחווה מודעת לסרטי "בלאקספלויטיישן" משנות ה-70 (סרטי פשע דלי תקציב בהשתתפות שחקנים שחורים, שלוו לרוב בפסקול של מוזיקת "פאנק (Funk)" ו"סול"). בסרט שיחקה השחקנית פאם גריר ששיחקה ברבים מסרטי ה"בלקספלויטיישן" בשנות ה-70. הסרט לא זכה להצלחה המסחרית והביקורתית לה זכו קודמיו, אך לא נחשב לכישלון.

בשנת 1998 הפנה טרנטינו את תשומת לבו אל הבמה, ושיחק בהפקה של מחזה בשם "חכה עד שיחשיך" בברודוויי.

על אף פרויקטים שונים שעמדו על הפרק כסרט המלחמתי "ממזרים חסרי כבוד", בילה טרנטינו את שנות ה-2000 המוקדמות בכתיבתו ובבימויו של "להרוג את ביל", דרמת נקמה בשני חלקים, אשר עמדה בסטנדרטים הגבוהים של סרטיו הקודמים. הסרט הינו מחווה לז'אנרים קולנועיים רבים, ובמיוחד לסרטי הקונג פו ולמסורות הקולנועיות של "וושיה" (סרטי אמנות לחימה סינים פופולרים), סרטים יפניים, מערבוני ספגטי, וסרטי אימה איטלקיים המכונים "ג'אלו". הסרט כולל אלמנטים צורניים מקוריים, כצילום בשחור לבן של סצינות מסוימות, ואף קטעים נרחבים בטכניקת ה"אנימה" (טכניקת הנפשה יפנית). שני חלקי הסרט (שיצאו לאקרנים בשנים 2003 ו-2004 בהתאמה) הינן יצירות העומדות בפני עצמן. משחקה של אומה תורמן כ"כלה" הרצחנית, המתעוררת מתרדמת על מנת לנקום במעניה, שפרצו לחזרה האחרונה לטקס חתונתה, ורצחו את כל הנוכחים, זכה לשבחים רבים. כן זכורות הופעות משנה של שחקנים רבים, כדריל האנה בתפקיד רוצחת בעלת עין אחת, דייוויד קאראדין בתפקיד ביל, ולוסי לו בתפקיד או-רן אי-שיי. הסרט הינו אלים ביותר, וזכה לביקורת בשל היותו "שפל חדש במוסריות ההוליוודית".

בשנת 2005 ביים טרנטינו סצנה בסרט "עיר החטאים". בשנה זו אף ביים שני פרקים בני שעה בסדרה "זירת הפשע" (CSI). פרקים אלו, שאורכם המשותף הוא כאורכו של סרט קולנוע, מהווים חלק ממכלול יצירתו הקולנועית של טרנטינו. העלילה הבסיסית עוסקת בחוקר משטרה הנכלא בתא שקוף ונקבר באדמה, בעוד שחבריו עושים מאמצים לחלצו (סצנה דומה של קבורה בחיים עומדת במרכזו של "להרוג את ביל 2".) סימני ההיכר הקולנועיים של טרנטינו – הדיאלוג השנון, האלימות הפיזית, הופעות של שחקני עבר, מחוות וציטוטים קולנועיים, מופיעים ברובם אף בפרקים אלו. על תפקידו כבמאי בפרקים אלו היה טרנטינו מועמד לפרס אמי.

טרנטינו משתמש בהשפעתו הקולנועית לקדם יצירות של במאים בלתי מוכרים או יצירות מחוץ לארצות הברית, כאשר הוא נותן להן רשות להשתמש בשמו כ"מציג". הפקה ראשונה מסוג זה הייתה הסרט מהונג קונג "קוף הברזל" משנת 2001 שהוצג בבתי הקולנוע תחת הכותרת "מציג: קוונטין טרנטינו". הדבר הביא לרווחים של 14 מיליוני דולרים בארצות הברית, פי שבעה מתקציבו של הסרט. בנוסף לכך פתח טרנטינו בשנת 1995 חברת הפקה בשם "רעם מתגלגל" על מנת לקדם הפצתם של סרטים עצמאיים וזרים. בשנת 1997 נסגרה החברה על ידי שותפתו העיסקית, חברת מירמקס בשל "חוסר עניין".

בשנת 2007, כתב, ביים והפיק טרנטינו את הסרט "חסין מוות", בכיכובו של קורט ראסל. הסרט מספר את סיפורו של סטאנטמן מייק, נהג פעלולן שבעזרת מכוניתו "חסינת המוות" רוצח נשים. חסין מוות הוא סרט מפרויקט כפול משותף של טרנטינו עם רודריגז הנקרא "Grindhouse", כשלצד חסין מוות, ישנו סרטו של רודריגז, "פלנט טרור". שני הסרטים מהווים מחווה לסרטי ניצול - סרטי האימה הזולים של שנות ה-70 שהיו משודרים בהצגות כפולות, אותם העריצו שני הבמאים.

כשנתיים מאוחר יותר, טרנטינו יצא עם סרט חדש (אותו כתב, ביים, הפיק) ושמו -"ממזרים חסרי כבוד". הסרט עסק בנושא השואה ועלילתו מתמקדת בחבורת יהודים אמריקאים שבאו "לנקום" את דם העם היהודי באירופה הנאצית. הסרט עורר סערה ביקורתית, כראוי לסרטיו של טרנטינו .

ב-2012 יצא סרטו האחרון (לזמן זה) של טרנטינו: "ג'אנגו ללא מעצורים" .

בינואר 2014 נחשף שמו של הסרט הבא של טרנטינו, "The Hateful Eight" ("שמונת הנתעבים"). בראיונות שהעניק לכלי התקשורת גילה כי השלים את כתיבת התסריט וכי זה יהיה מערבון, אם כי לא יהווה סרט המשך לג'אנגו. זמן קצר לאחר מכן הצהיר כי בשל דליפת התסריט בידי סוכני שחקנים, אשר להם העביר את התסריט, הוא שוקל שלא להפיק את הסרט אלא להפוך אותו לספר. זמן קצר לאחר מכן פורסם כי טרנטינו שוקל בכל זאת להפוך את התסריט לסרט‏[1]. שם הסרט מתכתב עם המערבון "The Magnificent Seven", כשהעלילה תתמקד בשנת 1958 ותתרכז בשני אסירים לשעבר שזוממים לשדוד את העיירה הקטנה שבה ריצו את עונשם. חבורת השחקנים שצפויה לככב בסרט הם סמואל ל. ג'קסון, מייקל מרסדן, ברוס דרן, טים רות' וקורט ראסל. דווח כי השחקן כריסטוף ואלץ, שזכה באוסקר פעמיים בזכות תפקידיו בשניים מסרטיו של טרנטינו, לא ישתתף בצילומי הסרט בשל אילוצי לוחות זמנים‏[2].

סגנון קולנועי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטיו של טרנטינו ידועים בזכות הדיאלוג השנון שלהם, הדרך בה נשבר רצף הזמן בתסריט, והאובססיה של הבמאי למחוות וציטוטים מתרבות הפופ על כל מרכיביה – קולנוע, מוזיקה, טלוויזיה, ספרות. האלימות הינה מרכיב חשוב בסרטיו, ובמיוחד ב"שלושת הגדולים" שבהם – "כלבי אשמורת", "ספרות זולה" ו"להרוג את ביל". ישנן כמויות אדירות של דם המציף את המסך, אך הדבר המאפיין את טרנטינו הוא הדרך האגבית, ואפילו ההומוריסטית, בה מתייחסות הדמויות אל האלימות. כך, למשל, ב"כלבי אשמורת" מפורסמת סצנת "כריתת האוזן" בה כורתת אחת הדמוית (מר בלונדי) את אוזנה של דמות אחרת, תוך שהיא מנופפת בפניה ארוכות בתער, ומפזזת לצלילי שיר עליז משנות השבעים "Stuck in the Middle With You", בעוד שהקורבן האומלל מתחנן על נפשו.

סרטיו ידועים בדיאלוג השנון שלהם. "כלבי אשמורת" נפתח בחבורת פושעים המתכננים שוד, ותוך כדי כך מנתחים לעומק את שירה של מדונה "כמו בתולה". באופן דומה, נכנס הצופה לאווירה ה"טרנטינואית" בשלב מוקדם של "ספרות זולה" עם הדיאלוגים בין ג'ון טרבולטה וסמואל ל. ג'קסון העוסקים בשאלות כגון מדוע טובלים ההולנדים צ'יפס במיונז, והאם עיסוי לרגליים הוא פעולה בעלת משמעות מינית.

ההתייחסויות הבלתי פוסקות לתרבות הפופ, כוללות אף שימוש במותגים דמיוניים כ"סיגריות רד אפל" ו"ביג קאהונה ברגרס" החוזרים במספר סרטים בהם שימש טרנטינו כבמאי, תסריטאי או מפיק.

עובדת היותו של הבמאי עצמו חובב קולנוע ניכרת בכל סרטיו. טרנטינו הינו בעל ידע אנציקלופדי בקולנוע, ביקורת קולנוע, והיסטוריה של הקולנוע. טעמו נע בין סרטי "בלקספלויטיישן" לסרטי קונג פו, ואף סרטי איכות אירופיים. בכל סרטיו יימצאו אזכורים ומחוות לסרטים אלו, שלעתים, כב"קיל ביל" חיפוש מקורו של ציטוט קולנועי או שורת דיאלוג, הופכים לאתגר בפני עצמו לצופי הסרט. במקומות שונים התפרסמו רשימות שונות העוסקות בסרטים האהובים עליו. אלו נעים בין "הטוב הרע והמכוער", ועד ליצירות כגון "יצרים" של מיכלאנג'לו אנטוניוני.

סרטיו של טרנטינו כוללים אלמנטים החוזרים על עצמם, כגון "צילום תא המטען" בו מוצבת מצלמה בתוך תא המטען של מכונית ומצלמת את הגיבורים המנסים להוציא מתא מטען זה דבר מה (לרוב גופה). על אף שטרנטינו הפך זווית צילום זו לקלישאה קולנועית, לא היה הוא הראשון שהשתמש בה, ולידתה היא בסרט "החבר'ה הטובים" של הבמאי מרטין סקורסזה.

אלמנטים אופייניים החוזרים ומופיעים ביצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוטיב הנקמה חוזר ברבים מסרטיו האחרונים.
  • גיבורי סרטיו נוסעים במכוניות מתוצרת ג'נרל מוטורס, לרוב שברולט וקדילק.
  • זווית צילום אהובה על טרנטינו היא הזווית בה הגיבור עומד בפתח דלת, כאשר הדלת משמשת כמסגרת.
  • מזוודות משמשות תפקיד חשוב בסרטיו.
  • "תיקו מקסיקני" הוא בין קווי העלילה החביבים עליו. בכל סרטיו קיימת סצנה אחת לפחות בה עומדות דמויות ומאיימות זו על זו בנשק חם בעת ובעונה אחת.
  • העלילות בסרטיו מפורקות לגורמים, נעות קדימה ואחורה בזמן, ולעתים מחולקות לפרקים המתרחשים בזמנים ובמקומות שונים.
  • טרנטינו אוהב להשתמש בתמונות מהירות של ידי הגיבורים המבצעים פעולות ומצולמות בתקריב קיצוני.
  • צילומים של כפות רגליים פוסעות.
  • בסרטיו מופיעים תקריבים של פניו של גיבור המאזין לגיבור אחר מדבר, כאשר המדבר אינו נראה ורק קולו נשמע. כך, למשל, ב"ספרות זולה", אנו רואים את פניו של המתאגרף בוץ' (ברוס ויליס) השומע את ראש המאפיה מסביר לו כיצד עליו למחול על כבודו ולהפסיד בקרב. מהבעת פניו של בוץ' ניתן לדעת שאין בכוונתו למכור את הקרב.
  • לדמויות בסרטיו כינויים, החל מהשודדים ב"כלבי אשמורת" המכנים זה את זה בשמות של צבעים, וכלה בגלריית הכינויים הצבעונית לרוצחים השכירים ב"קיל ביל". ב"ממזרים חסרי כבוד" כמעט לכל גיבור (גם ל"ממזרים" וגם לנאצים) יש כינויים אופייניים.
  • טרנטינו לעתים משחק בתפקיד משני בסרטיו. כך שיחק את "ג'ימי דימיק" בסרט "ספרות זולה" או את מר בראון ב"כלבי אשמורת".
  • הדמויות בסרטיו נשמעות שרות בקולן, לצד שיר המופיע בפסקול של הסרט.
  • ברוב סרטיו ישנה התייחסות להולנד.
  • בניגוד למוסכמות הקולנועיות, ישנו בסרטיו של טרנטינו שימוש נרחב בחדרי השירותים.
  • בסרטיו תמיד תופיע מודעה המפרסמת את סוג הסיגריות הדמיוני "רד אפל" או הסיגריות עצמן (בספרות זולה, לפני תחילת השיחה בין בוץ' ומרסלו במועדון, קונה בוץ' חפיסה אחת מהברמן).
  • סרטיו עוסקים בפשע או בפושעים.
  • צילום מתוך תא מטען של מכונית.
  • שמות אופייניים לדמויות (לעתים דמויות שאינן מופיעות על המסך אלא מוזכרות ברקע הדברים) - "אלבמה", "בוני", "פלויד", "מרווין", "מרסלוס" וכן שמות נוספים.
  • בסרטים רבים ("ספרות זולה", "קיל ביל") גיבורי הסרט עושים שימוש בחרב סמוראים.
  • חלק מהדמויות בסרטים השונים קשורות זו בזו. למשל, וינסנט וגה מ"ספרות זולה" הוא אחיו של וגה מכלבי אשמורת.
  • אלמנט כף הרגל הנשית: אומה תורמן צועדת יחפה גם ב"ספרות זולה" וגם ב"קיל ביל". בסרט "חסין מוות" יש סצנה שבה נעקרת רגלה היחפה של אחת השחקניות ממקומה אחרי שקורט ראסל מתנגש במכוניתם למוות. כפות רגליה החשופות של ברידג'ט פונדה מופיעות ב"ג'קי בראון". בסרט "ממזרים חסרי כבוד" הסוכנת בריג'ט פון האמרסמארק נחשפת על ידי נעל העקב שמאבדת במסבאה, בסצנה בה קולונל לנדה מודד את הנעל על רגלה החשופה. במקרים רבים יש קלוז-אפ על כפות הרגליים. ב"ספרות זולה" וב"קיל ביל" רואים כף רגל נשית יחפה, כאשר הציפורניים צבועות בלק אדום, לוחצות על דוושת הגז: נהגת המונית, וסופי ב"קיל ביל".

חיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרנטינו עבד בחנות השכרת סרטי וידאו לפני שהפך ליוצר סרטים בעצמו, שם הוא הקדיש תשומת לב רבה לסוגי הסרטים אותם הלקוחות אהבו לשכור, והוא ציין מספר פעמים כי הניסיון בעבודה זו הייתה ההשראה לקריירה בתחום בימוי הסרטים.

טרנטינו ניהל מערכות יחסים רומנטיות עם נשים רבות מתעשיית הבידור, ביניהן השחקנית מירה סורבינו[3] הבמאיות אליסון אנדרס וסופיה קופולה[4], השחקנית הצרפתייה ג'ולי דריפוס והשחקנית האפרו-אמריקנית שאר ג'קסון והקומיקאיות קתי גריפין ומרגרט צ'ו[5]. טרנטינו מעולם לא התחתן ואין לו ילדים.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת רבה עוסקת בסטריאוטיפים הגזעיים המופיעים ביצירתו של טרנטינו ובשימוש המוגזם במילה "Nigger” (כושון) הנחשבת לטאבו בקולנוע האמריקני. ביקורת שצברה גלים, עם צאת סרטו ג'אנגו ללא מעצורים, שבה המילה מוזכרת לא פחות מ-110 פעמים, והבמאי ספייק לי האשים את טרנטינו כי הוא מאוהב במילה זו.

ביקורת רבה נמתחה על טרנטינו כפלגיאטור הגונב רעיונות, סצינות ושורות דיאלוג מסרטים אחרים. ברור כי רעיונות רבים אכן נלקחו מסרטים שונים, והשאלה מתי מפסיקה השאלה מסוג זה להיות "מחווה" קולנועית ומתי היא עוברת את גבול הפלגיאט הינה בעלת משמעות רבה בהתייחס ליצירתו של טרנטינו. טרנטינו עצמו נוקט בגישה של שקיפות לא אפולוגטית, ומפרט בהרחבה את מקורות השראתו. "להרוג את ביל" הינו במידה רבה תשובתו להאשמות אלו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]