אהוד אולמרט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "אולמרט" מפנה לכאן. לערך העוסק באישים אחרים ששם משפחתם אולמרט, ראו אולמרט (פירושונים).
אהוד אולמרט
Ehud Olmert 2007Feb19.jpg
תאריך לידה 30 בספטמבר 1945 (בן 68)
ממשלות 23, 24, 30 - 31
כנסות 8 - 14, 16 - 17
סיעה הליכוד, הליכוד-גשר-צומת,
קדימה
תפקידים בולטים

אהוד אוֹלְמֶ‏רט (נולד ב-30 בספטמבר 1945, כ"ג בתשרי ה'תש"ו) כיהן כראש הממשלה ה-12 של מדינת ישראל, מטעם מפלגת קדימה. קודם לכן היה שר בממשלות ישראל וראש עיריית ירושלים. היה ראש הממשלה בעת מלחמת לבנון השנייה ובמהלך מבצע עופרת יצוקה. על תפקודו במלחמה ספג ביקורת ממבקר המדינה ומ"וועדת וינוגרד".

בספטמבר 2008 התפטר אולמרט מתפקידו כראש הממשלה, בעקבות עדות מוקדמת שנגבתה בבית המשפט במסגרת סדרת חקירות משטרה שנערכה נגדו. ביולי 2012 הורשע במרמה ובהפרת אמונים. במרץ 2014 הורשע בלקיחת שוחד[1], ונגזרו עליו 6 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס בסך מיליון ש"ח‏[2]. אולמרט הוא ראש ממשלת ישראל היחיד שהורשע בפלילים.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולמרט נולד בשנת 1945 למשפחה רוויזיוניסטית במבצר שוני, שבו פעל באותה תקופה משק חקלאי בית"רי. הוריו, בלה ומרדכי אולמרט, נמנו עם מייסדי המשק. כשהיה אולמרט בן 3, עברה המשפחה להתיישבות בית"רית סמוכה - נחלת ז'בוטינסקי שליד בנימינה. האב מרדכי נולד ברוסיה וגדל בעיר חרבין שבמחוז היילונגג'יאנג שבסין ובגיל 22 עלה לארץ ישראל. לימים היה האב איש תנועת החרות וחבר מטעמה בכנסת השלישית והרביעית. בשל כך, נהגו לשייך את אהוד אולמרט לקבוצה בליכוד שכונתה "הנסיכים" וכללה דור שני של פעילים רוויזיוניסטים.

את דרכו בצה"ל התחיל בנובמבר 1963 בגדוד 13 של חטיבת גולני, אולם בשל פציעה ישנה שממנה לא החלים כראוי נאלץ לפרוש לפני תום הטירונות[3] ולקבל דחיית שירות, במהלכה השלים, בשנים 1968-1965, לימודים לתואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1971 השלים את שירותו הצבאי בשבועון "במחנה", שם שימש ככתב צבאי‏‏‏[4].

בשנים 1973-1970 למד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1975 החל לעבוד כעורך דין, ובשנת 1978 הקים משרד עורכי דין עצמאי, אהוד אולמרט ושות'.

בגיל 35, בעודו חבר הכנסת, בהתאם לבקשתו עבר קורס קצינים במסגרת שירות מילואים. במהלך הקורס קיבל היתר מיוחד לעלות לכנסת כדי להשתתף בהצבעות חשובות‏[5].

הכניסה לפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1966, בוועידה השמינית של תנועת החרות, בהיותו בן 21 בלבד, עלה לדוכן הנואמים, וקרא למנהיג התנועה מנחם בגין להתפטר מתפקידו, לאחר שכשל בשש מערכות בחירות רצופות. תומכיו של בגין ניסו להפסיק את נאומו ולהורידו מהבמה, אבל בגין התעקש שיתנו לו לסיים, ואף מחא לו כפיים‏[6].

בשנת 1973, כשהיה רק בן 28, נבחר לחבר כנסת מטעם הליכוד. בתחילה במסגרת "המרכז החופשי" של שמואל תמיר, שהיה אחד ממרכיבי הליכוד, ואחרי הפיצול במרכז החופשי, חבר יחד עם אליעזר שוסטק לחטיבת "לעם".

את השנים הראשונות של הקריירה הפרלמנטרית שלו הקדיש למלחמה בשחיתות ובפשע המאורגן, נושא שהביא את שמו לכותרות העיתונים. בתקופה זו שיתף פעולה עם יוסי שריד, אף הוא באותה עת חבר כנסת צעיר ושאפתן. שניהם, בני מפלגות יריבות, התבלטו כפוליטיקאים מדור חדש, המבינים היטב את מקום אמצעי התקשורת בפוליטיקה ויודעים לעבוד עמה. יחדיו חקרו וחשפו שחיתות בכדורגל הישראלי ומעורבות גורמים עברייניים בניהול קבוצות.

אולמרט המשיך בחשיפת כנופיות פשע ופעילות עבריינית. בשנת 1976 שיתף פעולה עם עיתון "הארץ" בחקירת מה שהוגדר כ"פשע המאורגן בישראל" והצבעה על שמות ראשיו, בהם קבלנים ואנשי עסקים מוכרים‏[7]. בהמשך אותה חקירה התחרה והסתכסך עם העיתון על הקרדיט לחשיפה. בנוסף רמז אולמרט רמז עבה באשר לזהותו של קצין צבא בכיר המעורב בעסקי הפשע המאורגן וחותר להגיע לעמדת שליטה בו, שהובן כמתייחס לאלוף (מיל.) רחבעם זאבי, לימים חבר כנסת ושר. זאבי, שאכן היה ביחסי ידידות עם כמה מאלה ששמם צוין כראשי הפשע המאורגן אך הכחיש קשר לעסקיהם, הגיש תביעת דיבה כנגד אולמרט וטען כי "אולמרט ביצע ניסיון זדוני ושפל לרצוח את אופיי לצורך צבירת הון פוליטי ולמטרות פרסומת אישית סנסציונית". תביעת הדיבה הוסרה לאחר "סולחה" בתיווכו של מנחם בגין, בה הבטיח אולמרט להפסיק להאשים את זאבי אך לא חזר בו מדבריו. בראיון משנת 1985 אמר אולמרט שבמבט לאחור הוא מתחרט על שלא התעקש על הבאת העניין לדיון משפטי‏[8].

בשנים 1977-78 פרסם השבועון "העולם הזה" סדרת כתבות שבהן הואשם אולמרט בשורה של עבירות אתיות. בין היתר נטען כי ניצל את קרבתו לשר הבריאות, אליעזר שוסטק, כדי להשיג טובות הנאה ללקוחותיו כעורך דין (בתקופה זו עדיין מותר היה לכהן כעורך דין וכחבר הכנסת במקביל), וכן כי יזם לנצל את קרבתו לשר הקליטה, דוד לוי, כדי לאשר תוכנית של משקיעים שהיו לקוחותיו כעורך דין לבנות במרכז הארץ שיכונים לעולים. בתגובה פרסם אולמרט מודעות בהן האשים את עורכי השבועון בשחיתות‏[9].

מאבקו של אולמרט בפשע המאורגן הקנה לו תהילה. אהדת התקשורת אליו פחתה עם התפוצצות פרשת קו 300. אז התייצב לצד ראש הממשלה יצחק שמיר ותקף את היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר.

בשנת 1988 מונה לשר בלי תיק בממשלת האחדות הלאומית, ועם פרישת מפלגת העבודה בשנת 1990 כיהן בתפקיד שר הבריאות. כשר הבריאות היה מזוהה עם קידום חוק ביטוח בריאות ממלכתי. באותה תקופה היה מאנשי "מחנה שמיר-ארנס" בליכוד, אל מול מחנותיהם של דוד לוי ואריאל שרון.

ראש עיריית ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1993, אחרי הפסדו של שמיר בבחירות לכנסת השלוש עשרה, החליט אולמרט להתמודד על ראשות עיריית ירושלים מול ראש העירייה הוותיק, טדי קולק. בעזרת תמיכת החרדים ניצח אולמרט בבחירות. הברית עם החרדים גרמה לאולמרט להצטייר כעושה דברם, אך להגנתו טען שבתקופתו ירושלים נותרה פתוחה בשבתות. לימים נפגמה ידידותו עם החרדים כאשר פעל להצטרפות מפלגת שינוי לממשלת שרון. ב-1998 נבחר לקדנציה שנייה כראש העיר ירושלים, ועקב החוק שאסר על תפקיד ציבורי נוסף לחבר כנסת, התפטר מחברתו בכנסת.

כראש עיר פעל להגברת השליטה הישראלית במזרח ירושלים, דחף להקמת שכונת הר חומה ופתיחת מנהרת הכותל. אולמרט היה נואם בולט בהפגנות הימין בזמן ממשלות רבין וברק, כנגד הסכמי אוסלו, כנגד נסיגה מרמת הגולן וכנגד ויתורים טריטוריאליים בירושלים.

בתקופתו החלה תנופת פיתוח חסרת תקדים של תשתית תחבורתית בירושלים: הוקמו כבישים ומחלפים, בהם כביש בגין והמנהרה המחברת בין מעלה אדומים לירושלים וכן החל מיזם הרכבת הקלה. הסכום שהושקע בכך עמד על כ-6.1 מיליארד שקלים, וכתוצאה ממנו הגיע גרעון העירייה בסוף כהונתו לסכום של כ-534 מיליוני שקלים, כמעט פי 8 מהגרעון שהיה בכניסתו ללשכת ראש העיר.

באותה תקופה פעל לאישור פרויקט מתחם המגורים הולילנד, פרשה שבגינה הורשע בעבירת שוחד.

המקומון כל העיר ערך מעקב אחר נסיעותיו של אולמרט לחו"ל בזמן כהונתו, והעלה כי במהלך כהונתו שהה אולמרט מאות ימים בחו"ל, בעיקר בארצות הברית. אולמרט הגיב לנתון באומרו שעיקר הנסיעות היו למטרת איסוף תרומות, וכי הנסיעות ללא מומנו על ידי העירייה אלא על ידי התורמים.

בעת מערכת הבחירות ב-1999, שבה הוצב במקום ה-119 הסמלי ברשימת "הליכוד", התייצב במפתיע להגנתו של מועמד "ישראל אחת", אהוד ברק, כאשר בנימין נתניהו האשימו שהוא "יחלק את ירושלים" (בסופו של דבר ברק אכן הציע פשרה טריטוריאלית בירושלים, ואולמרט הודה שטעה). אחרי תבוסת נתניהו והתפטרותו מראשות "הליכוד", התמודד אולמרט על הנהגת המפלגה מול אריאל שרון ומאיר שטרית, אך הבחירות המקדימות הסתיימו בניצחונו של שרון.

באותה תקופה הוזכר שמו של אולמרט בפרשת האי היווני כמי שקיבל (במקביל לשרון) עזרה מדודי אפל בעת הבחירות לראשות הליכוד ב-1999, תמורת עזרה בקידום המיזם, ואירוח ראש עיריית אתונה בעת ביקור שאותו יזם אפל‏[10], אולם ב-2004 הוחלט לא להגיש נגדו כתב אישום‏[11].

נסיעותיו הרבות לחו"ל בעת כהונתו כראש עיריית ירושלים הובאו כראיה לאופיו הנהנתני והבזבזני. המקומון הירושלמי "כל העיר" פרסם טור קבוע בשם "אולמרט בשחקים"‏[12].

חזרה לפוליטיקה לאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2003, לקראת הבחירות לכנסת ה-16, התמודד בבחירות המקדימות במרכז הליכוד והגיע למקום ה-32 ברשימת הליכוד. לאחר שאריאל שרון, אליו היה אולמרט מקורב, הבטיח לו תפקיד של ממלא מקום ראש הממשלה, התפטר מתפקידו כראש עיריית ירושלים, כדי להיכנס לכנסת ולממשלה. בתחילה דובר עליו כשר האוצר, אולם לאחר ששרון החליט למנות את בנימין נתניהו לתפקיד זה, מונה אולמרט לשר התעשייה והמסחר, שאליו צורף תיק התעסוקה שהופרד ממשרד העבודה והרווחה.

שרון הוסיף על תפקידיו גם את האחריות על משרד התקשורת. כשר התעשייה והמסחר, תקף לעתים את מדיניותו של נתניהו.

בממשלת שרון השנייה התגלה אולמרט עד מהרה כסמן שמאלי יחסית בציר המדיני. הדבר התגלה בפומבי כאשר נאם באזכרה לדוד בן-גוריון ב-1 בדצמבר 2003, ודיבר על הצורך בוויתור על חזון ארץ ישראל השלמה[13]. עם הכרזתו של שרון על תוכנית ההתנתקות, חודשים מספר לאחר מכן, היה אולמרט מראשי תומכיה בממשלה. אהוד אולמרט, שנחשב תמיד כנץ, התייצב בצד השמאלי של מפלגת הליכוד מבחינה מדינית, וכמו כן תקף את שר האוצר בנימין נתניהו, והאשים אותו כמי שפגע בחלשים. בשל תמיכתו בפשרה טריטוריאלית, הפופולריות שלו בקרב חברי מרכז הליכוד פחתה והסקרים ניבאו לו חוסר הצלחה בבחירות המוקדמות.

בשנת 2004 הוא תכנן למנות את אהרון דומב למנהל מרכז ההשקעות, אומנם יום לפני המינוי התפרסם בידיעות אחרונות תחקיר שלמעשה טרפד את המינוי.

ב-7 באוגוסט 2005 התפטר נתניהו מתפקיד שר האוצר על רקע ההתנתקות, ואולמרט מונה להחליפו, תוך שהוא ממשיך להחזיק במשרד התעשייה.

אולמרט נמנה עם הדוחפים את שרון לפרוש מהליכוד, ועם הקמתה של מפלגת "קדימה" על ידי שרון בסוף נובמבר 2005, היה לאחד מראשיה, תוך כדי מאבק סמוי בינו לבין ציפי לבני על המקום השני ברשימה אחרי שרון.

ראש ממשלת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמנותו והקמת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהוד אולמרט עם מזכיר ההגנה דונלד רמספלד

ב-4 בינואר 2006, עם אשפוזו של ראש הממשלה שרון, לאחר שלקה בשבץ מוחי ושקע בתרדמת, הועברו סמכויות ראש הממשלה לידי אהוד אולמרט כממלא מקום ראש הממשלה. מיד עם האשפוז התלכדו סביב אולמרט בכירי "קדימה" וכאשר התברר ששרון אינו עומד להתאושש במהרה ממחלתו, הוא הפך למועמד מפלגתו לראשות הממשלה.

עם כניסתו לתפקיד ממלא המקום, נקט אולמרט קו תקיף בפינוי המאחז הלא חוקי עמונה, שנגרר לפינוי אלים. בנוסף נאלץ להתמודד עם עליית החמאס לשלטון ברשות הפלסטינית, בבחירות שהתקיימו בינואר 2006, ואשר ישראל לא מנעה את קיומן (כולל במזרח ירושלים) למרות השתתפות החמאס בהן. אירוע ביטחוני משמעותי בתקופה זו היה מבצע הבאת ביכורים, תפיסת רוצחי רחבעם זאבי, שהוחזקו בכלא פלסטיני ביריחו ועמדו להשתחרר בעקבות עליית החמאס.

ערב הבחירות הבהיר אולמרט שבכוונתו לקדם את תוכנית ההתכנסות לפינוי חלקים נרחבים מיהודה ושומרון.

בבחירות 2006 זכתה קדימה ב-29 מנדטים, נמוך מהציפיות הגבוהות ותוצאות הסקרים, אולם די היה במספר מנדטים זה כדי להציב את אולמרט כמנצח הברור של הבחירות.

ב-14 באפריל 2006, בחלוף 100 ימי הנבצרות הזמנית של אריאל שרון, מונה אולמרט על ידי מזכיר הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה לראש הממשלה בפועל.

20 יום לאחר מכן, ב-4 במאי 2006, מונה אולמרט לראש ממשלת ישראל, לאחר שממשלתו, הממשלה ה-31, קיבלה את אמון הכנסת. הקואליציה מנתה 67 חברי כנסת מ-4 מפלגות: קדימה, העבודה, ש"ס והגמלאים. ציפי לבני מונתה לשרת החוץ וממלאת מקום ראש הממשלה, עמיר פרץ כשר הביטחון ואברהם הירשזון, מקורבו של אולמרט, כשר האוצר. הממשלה כללה 25 שרים (כולל ראש הממשלה). עקב הביקורת הציבורית על מספר השרים לא מונו סגני שרים.

כחודשיים לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה (ראו להלן), ב-30 באוקטובר 2006, הצטרפה לקואליציה ישראל ביתנו. החל מיום זה התבססה ממשלת אולמרט על קואליציה של 78 חברי כנסת. כמו כן, מונו מספר סגני שרים. עם התקדמות המשא ומתן עם הפלסטינים פרשה סיעת ישראל ביתנו מהקואליציה וזו נותרה עם 67 ח"כים.

בקיץ 2008 התפצלה סיעת הגמלאים לשתי סיעות: הגמלאים בה נותרו ארבעה ח"כים וצדק לזקן אליה עברו שלושה ח"כים. צדק לזקן לא הצטרפה לקואליציה ולכן הצטמצם מספרם של חברי הקואליציה של אולמרט ל-64.

פעילות עיקרית של הממשלה בראשותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

‏‏בתחומי החברה והכלכלה, עם הפעולות המרכזיות של הממשלה בראשותו ניתן למנות את העלאת שכר המינימום, הורדת המע"מ ל-15.5%, שמירה על שיעור הצמיחה הגבוה והפעלת מס הכנסה שלילי. בתקופת אולמרט גובשו תוכניות ממשלתיות לסיוע לניצולי שואה, לקשישים עניים, לקידום קליטת בני העדה האתיופית ולטיפול בילדים ונוער בסיכון. הוקמה מנהלת השירות האזרחי-לאומי, במטרה לקדם שירות לאומי בקרב חרדים, ערבים ופטורים משירות צבאי, תוכנית לטיפוח מנהיגות צעירה בחברה, בנייתה מחדש של תוכנית "ויסקונסין" הישראלית תחת השם "אורות לתעסוקה", טיפול ביוצאי גוש קטיף וצפון השומרון, רפורמת "אופק חדש" במערכת החינוך והורדת מספר התלמידים בכיתה, סיוע לנפגעים מסגירת כלובי הדגים באילת וההכנות לקראת השתתפות ישראל בתערוכה הבינ"ל אקספו 2010. פותח אזור מזרח לכיש והוסדר אזור רמת חובב לטובת הקמת עיר הבה"דים.

בתחום הביטחון והטיפול בעורף, מלבד מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה, מבצעים צבאיים נוספים והמשא ומתן המדיני, אושרה החלטה להתנות תוספת תקציב למשרד הביטחון בצעדי התייעלות מצידו, חתימת הסכם עם נשיא מצרים, חוסני מובארק, בנושא ההסתננות מאפריקה לישראל, אושרו תוכניות לטיפול בעורף במצבי חירום ולמיגון בתי תושבים ומוסדות חינוך בשדרות ועוטף עזה, נוסף על סיוע אזרחי לתושבי האזור. כמו כן, בתקופת אולמרט קודם פרויקט כיפת ברזל לאחר שנקבע כי הוא יהיה המענה לרקטות לטווח קצר.

בתחום עבודת הממשלה, הוכנו תוכניות עבודה ממשלתיות לכל משרדי הממשלה, חוזקו היחסים בין הממשלה, החברה האזרחית והמגזר העסקי, באמצעות מערך של "שולחנות עגולים" כפלטפורמה קבועה לניהול שיח בין-מגזרי, קידום פטור ממכרז לחברות ממשלתיות, שינוי באופן קבלת החלטות הממשלה, כך שיוגדרו בהן תפוקות ותוצאות, הובלת נושא המשילות בתהליך הצטרפות ישראל לארגון ה-OECD, מיסוד מערכת היחסים בין הממשלה לשלטון המקומי בפורום ה-15 וקיום אירועי שנת השישים למדינת ישראל.

בנושא המיעוטים, הוקמה הרשות לפיתוח כלכלי למגזר המיעוטים, הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב ונוסדה ועידת ראש הממשלה למגזר הערבי[14].

מלחמת לבנון השנייה ומבצע גשמי קיץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת לבנון השנייה

תחילת כהונתה של ממשלת אולמרט אופיינה בשני משברים ביטחוניים: ב-25 ביוני 2006 נחטף חייל ישראלי, גלעד שליט, על ידי החמאס ובתגובה פתחה ישראל במבצע גשמי קיץ ברצועת עזה, שנמשך עד ה-28 בנובמבר. ב-12 ביולי 2006 נחטפו שני חיילים, אהוד (אודי) גולדווסר ואלדד רגב, על ידי חזבאללה, ובתגובה פתחה ישראל במבצע "שינוי כיוון", שהתפתח למלחמת לבנון השנייה.

בשני המבצעים נקט אולמרט, בשיתוף עם שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ, בקו התקפי מוגבל כנגד החמאס וחזבאללה. בשני המקרים ביצע צה"ל חדירות קצרות-מועד כמה קילומטרים לשטח האויב אך לא ניסה להתקדם מעבר לכך. חדירות אלה הצטרפו לתקיפות אוויריות, כשהמטרה הייתה הפעלת לחץ על ארגוני המחבלים ועל האוכלוסייה הערבית שיוביל לשחרור החטופים. יעד זה לא הושג. מלחמת לבנון השנייה הסתיימה בהפסקת אש לאחר שחזבאללה ואזרחי לבנון בכלל ספגו למעלה מ-1,000 הרוגים, ומאידך נהרגו כ-160 חיילים ואזרחים ישראלים וחזבאללה שיגר אלפי רקטות לעבר צפון ישראל.

כבר מתחילת מלחמת לבנון הדגיש אולמרט שאחת ממטרותיו היא להשיב את כושר ההרתעה של ישראל, ולשבור את המיתוס סביב הצלחת חזבאללה בשנת 2000. בנאומו בכנסת ב-17 ביולי, הציג אולמרט את יעדיו במסגרת מבצע "שינוי כיוון"‏[15]: שחרור שני החיילים החטופים, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, באמצעות לחץ על חזבאללה ועל לבנון; הפסקת אש מוחלטת; פריסת צבא לבנון בכל שטח דרום לבנון והוצאת חזבאללה משטח זה; והסרה מוחלטת של איום הטילים והרקטות מעל תושבי ישראל.

אולמרט גם הדגיש באותו נאום שהממשלה תסייע, באופן מיידי, לתושבי הצפון הנמצאים בטווח הטילים. מאוחר יותר שינה אולמרט במעט את היעדים. במקום היעד של הוצאת חזבאללה מאזור דרום לבנון, הוצב יעד מצומצם ומציאותי יותר - הרחקתו מקו הגבול עם ישראל, הריסת מוצביו בקו הגבול, פגיעה בתשתית הצבאית ובמצבת כוח האדם שלו, ואם ניתן גם בהנהגה שלו. בעקבות יוזמות של שרת החוץ ציפי לבני, הסכים אולמרט מאוחר יותר, שישראל תשאף לכך שמלבד פריסה של צבא לבנון, יתפרס גם כוח רב-לאומי על הגבול עם ישראל, וימנע מחזבאללה לתקוף את ישראל.

ביולי 2008 הוחזרו לישראל גופותיהם של החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר, בעסקה שבה הוחזרו ללבנון הרוצח סמיר קונטאר, 4 אסירים לבנוניים נוספים וכ-199 גופות של מחבלי חזבאללה.

השלכות פוליטיות של המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועדת וינוגרד

בעקבות המלחמה בלבנון חלה ירידה חדה באהדת הציבור לאולמרט ורבו הקריאות להתפטרותו. מאהלי מחאה של התנועה למען איכות השלטון בישראל ושל חיילי מילואים התמקמו בירושלים, בקריאה למנות ועדת חקירה ממלכתית, ונערכה הפגנה בכיכר רבין בהשתתפות כ-35 אלף איש. אולמרט החליט לבסוף להקים שתי ועדות חקירה שיפעלו במקביל: האחת, בראשות ראש "המוסד" לשעבר נחום אדמוני, לבדיקת תפקוד הדרג המדיני, ושנייה לבדיקת הצבא, בראשות אמנון ליפקין-שחק. על מבקר המדינה הוטל לבדוק את הטיפול בעורף, אך הוא הודיע שירחיב את תחום החקירה שלו בהתאם לשיקול דעתו. אולמרט לא הסכים לדרישה לוועדת חקירה ממלכתית באמרו שהוא לא ישתק את צה"ל לכמה חודשים כדי לרצות גורם זה או אחר, ואמר כי "היו כישלונות, אסור לטייח, אסור להעלים עין"‏[16].

במפתיע הצטרפו לתומכים בהקמת ועדת החקירה הממלכתית, גם השרים עמיר פרץ ושאול מופז. אולמרט המשיך להתנגד להקמת ועדת החקירה הממלכתית, אך נאלץ לשנות את הרכב הוועדה בראשות נחום אדמוני, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, פסל שניים מחבריה, בשל חשד לניגוד אינטרסים. לבסוף החליט אולמרט להוסיף לוועדה את השופט לשעבר אליהו וינוגרד, ולהעמידו בראשה. בטרם אישרה הממשלה את הקמת הוועדה ואת הרכבה, החליט נחום אדמוני שלא לקחת חלק בוועדת החקירה.

ב-30 באפריל 2007 התפרסם הדוח החלקי של ועדת וינוגרד, התוקף את אולמרט קשות. בימים שלאחר מכן היו הפגנות שקראו לו להתפטר מתפקידו, לאחר מכן התפטר השר איתן כבל. גם שרת החוץ ציפי לבני קראה לו בפומבי להתפטר, ואולם אולמרט נשאר בתפקידו למרות המחאות. בפועל, לדו"ח הביניים לא הייתה השפעה על יציבותה של הממשלה, והיא אף התחזקה לאחר החלפתו של יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ באהוד ברק, שהצטרף לממשלה כשר הביטחון.

ב-30 בינואר 2008 הוגש הדו"ח הסופי של הוועדה‏[17]. הוועדה מצאה כשלים וליקויים רבים בהתנהלות הדרג המדיני והדרג הצבאי, אך נמנעה מלהטיל אחריות אישית על אדם מסוים. היא קבעה כי מלחמת לבנון השנייה הייתה החמצה גדולה וחמורה, לאור העדיפות הגדולה של צה"ל על חזבאללה, שאחראי לה הדרג הצבאי. עוד נאמר כי הדרג המדיני פעל בפזיזות, לא בחן את החלופות השונות ולא פעל נכון עם הדרג הצבאי.

באשר למהלך הלחימה ב-60 השעות האחרונות של המלחמה, נושא שעורר עניין רב קודם לכן, הדו"ח קבע כי ההחלטה בנושא זה התקבלה באופן ענייני ואף ציין כי אישור המהלך היה "כמעט הכרחי". בנוסף קבעה הוועדה כי היו הישגים של ממש בתחום המדיני והחלטה 1701 הייתה הישג למדינת ישראל.

חבר הכנסת אביגדור יצחקי התפטר במחאה על תפקודו של אולמרט והשתלח בו קשות, אולם שרי "קדימה" הפגינו תמיכה בראש הממשלה‏[18][19], וחלקם אף דרשו התנצלות על "רצח האופי שנגרם לו" ועל "הירידה לחייו". ב-3 בפברואר 2008 הודיע שר הביטחון אהוד ברק, בפתח ישיבת הממשלה, כי הוא נשאר לעת עתה בממשלת אולמרט ולא פורש ממנה כפי שהבטיח בעת פרסום דו"ח הביניים, וטרם כניסתו לממשלה.

פרופ' יחזקאל דרור, חבר ועדת וינוגרד, תקף בחריפות את אולמרט על שלא התפטר בעקבות ממצאי הוועדה. בראיון לאתר ynet אמר, "ציפיתי שהממשלה תתפטר אחרי הדו"ח החלקי. אכן, הרמטכ"ל (דן חלוץ) התפטר ושר הביטחון (עמיר פרץ) אולץ לעזוב את תפקידו, אבל ראש הממשלה לא התפטר ולא אולץ לעזוב. זה לא היה קורה באף דמוקרטיה פרלמנטרית אחרת"‏[20].

על היערכות העורף קבע מבקר המדינה "כי הטיפול בעורף במהלך המלחמה היה לקוי ביותר. דרגי הביצוע ובכלל זה ראש הממשלה, שר הביטחון דאז, שרי הממשלה, הרמטכ"ל דאז, ומפקד פיקוד העורף, כל אחד על פי חלקו, כשלו באורח חמור בתהליכי קבלת ההחלטות, בהערכה ובביצוע הנוגעים לטיפול באוכלוסייה האזרחית שבעורף ולהבטחת שגרת חיים"‏[21]

המגעים עם הפלסטינים וועידת אנאפוליס[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקדנציה של אולמרט הפשירו היחסים בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית ביהודה והשומרון לאחר 7 שנות האינתיפאדה. באוגוסט 2007 נחתם לראשונה הסכם לחידוש התיאום הביטחוני עם הפלסטינים, לאחר 7 שנים‏[22]. מנגד, אולמרט פעל לבידוד שלטון החמאס ברצועת עזה פוליטית וכלכלית במישור הבינלאומי והפנימי.

ב-27 בנובמבר התקיימה ועידת אנאפוליס בהשתתפות ישראל, הרשות הפלסטינית וארצות הברית. בנוסף אליהן השתתפו 40 מדינות, כולל מדינות ערב בהן סוריה, מצרים וערב הסעודית. בניגוד להסכם אוסלו ולוועידת ואי, ובדומה לוועידת מדריד, לא היוותה ועידת אנאפוליס סיכום של משא ומתן, אלא ניסיון לפתיחתו. מטרת הוועידה הייתה לנסות להניע מחדש את תהליך השלום, ולסלול את הדרך למשא ומתן אינטנסיבי לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני. ועידת אנאפוליס הייתה הוועידה המשמעותית הראשונה בין הישראלים לפלסטינים מאז פסגת קמפ דייוויד בשנת 2000 ופריצתה של האינתיפאדה השנייה.

הוועידה, שנוהלה בצד הישראלי על ידי אולמרט ושרת החוץ לבני, הסתיימה בהצהרה על פתיחת משא ומתן והתחייבות למפת הדרכים, תוך שאיפה לסיום המשא ומתן עד סוף 2008. בעקבות הוועידה החל המשא ומתן בפועל בין הצדדים, ועם התפתחות השיחות פרשה ישראל ביתנו מהממשלה בינואר 2008, והממשלה נותרה עם קואליציה של 67 ח"כים.

שנת 2007 הייתה השנה עם מספר ההרוגים הנמוך ביותר בפיגועי טרור וקרבות צבאיים (לרבות בדרום לבנון), מאז שנת 1999. בשנה זו נהרגו 13 אזרחים וחיילים ונערך פיגוע התאבדות אחד. בשנת 2008 עלה מספר ההרוגים ל-36 אזרחים וחיילים.

תקיפת חיל האוויר בסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 בספטמבר 2007 תקף חיל האוויר מטרה בסוריה. כפי שפורסם מאוחר יותר‏[23], בתקיפה הושמד כור גרעיני שנבנה בסוריה בסיוע צפון קוריאה. בתקופה שאחרי הפעולה, הממשלה סירבה להתייחס אליה, והצנזורה אסרה על כל פרסום בנושא.

מבצע עופרת יצוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירוע הביטחוני המרכזי השלישי במהלך כהונתו של אולמרט, אחרי מלחמת לבנון השנייה ותקיפת חיל האוויר הישראלי בסוריה, היה מבצע עופרת יצוקה. מבצע גדול זה, שהיו שהגדירוהו כמלחמה, נועד לשבור את רוחו של ארגון החמאס ולהרתיעו מלהמשיך לירות רקטות לעבר יישובי הדרום. הוא החל ב-27 בדצמבר 2008, אחרי תקופה שבה ישראל ריסנה את תגובתה לירי הרקטות וחתרה להשגת רגיעה עם החמאס. במהלך המבצע תקף צה"ל מהאוויר, מהקרקע ומהים את רצועת עזה, והסב אבדות קשות לחמאס. אולמרט ושר הביטחון שלו, אהוד ברק, זכו לתשבחות על האופן שבו התנהל הצבא במהלך המבצע, על מספר האבדות הנמוך יחסית בצד הישראלי, ועל הטיפול בעורף בערי הדרום שספגו רקטות, ובהן אשקלון, אשדוד ובאר שבע. עם זאת, המבצע הסתיים מבלי שארגון החמאס הוכרע, וגם לאחריו נמשכו מטחי הרקטות לעבר ישראל. בנוסף נמתחה על ישראל ביקורת פנימית ובינלאומית בשל מספרם הרב של האזרחים הפלסטינים שנהרגו בעזה. בעקבות המבצע עלתה ביתר שאת סוגיית החייל החטוף גלעד שליט, שההכרעה בעניין עסקת שחרורו נחשבה לפעולה המכרעת האחרונה שנותרה לממשלת אולמרט. אולם בסופו של דבר, ימים ספורים לפני סיום כהונתו, הודיע אולמרט כי לא יוכל להענות לדרישות החמאס לשחרור מחבלים תמורת שליט, דרישות שלדבריו חצו את הקווים האדומים מבחינת ישראל.

הודעת פרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 ביולי 2008 הודיע אולמרט במסיבת עיתונאים כי אינו מתכוון להתמודד בפריימריס של מפלגתו, וכי אחרי שייבחר יו"ר חדש למפלגה בכוונתו להגיש את התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה[24]. ב-17 בספטמבר 2008 נבחרה ציפי לבני ליו"ר "קדימה", וב-21 בספטמבר הגיש אולמרט את מכתב התפטרותו לנשיא המדינה שמעון פרס[25]. אולמרט שימש מאז כראש ממשלת מעבר. הוא לא התמודד במסגרת הבחירות לכנסת ה-18. לאחר שהכנסת ה-18 התכנסה, עד הרכבת ממשלה חדשה, בכהונתו של אולמרט כראש ממשלת המעבר היה תקדים פרלמנטרי - לראשונה בישראל כיהן ראש ממשלה שלא היה חבר הכנסת. ב-31 במרץ 2009 סיים אולמרט את כהונתו כראש הממשלה, שנמשכה כשלוש שנים.

כראש עיריית ירושלים היה אולמרט מקובל למדי בחוגי הימין. עמדתו התקיפה בעניין פתיחת מנהרת הכותל והבנייה בהר חומה זכתה לאהדה. אחרי תוכנית ההתנתקות ופינוי עמונה הפך אולמרט, כשר וכראש הממשלה, לאחת הדמויות השנואות בחוגים אלה, שהאשימו אותו שחתר במכוון להגיע לעימות אלים בעמונה, כדי להגדיל את הפופולריות בציבור על חשבונם. עם זאת, הוא נשאר מקובל בקרב אנשי מרכז המפה הפוליטית, שתמכו בעמדותיו המדיניות והכלכליות החדשות, והעניקו למפלגתו את מספר המנדטים הגבוה ביותר בכנסת ה-17. פופולריות זו פחתה מאוד (לפי סקרים) לאחר מלחמת לבנון השנייה‏‏‏[26].

צוותו הקרוב בתפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מינויו של אולמרט לראש הממשלה בפועל, לאחר אשפוזו של אריאל שרון, המשיך צוותו הקרוב של שרון לעבוד עם אולמרט. משנבחר אולמרט לראש הממשלה הרכיב צוות שנבנה בדומה למודל הקיים במשרד ראש הממשלה הבריטי. בראש צוותו הקרוב העמיד את ד"ר יורם טורבוביץ' כראש סגל, שאחראי על כלל הפונקציות המשרדיות במשרד ראש הממשלה. לתפקיד מנכ"ל המשרד מונה רענן דינור, ששימש כמנכ"ל משרד התמ"ת כאשר אולמרט כיהן כשר ולפני כן כמנכ"ל עיריית ירושלים כאשר אולמרט כיהן כראש עיריית ירושלים, לראש לשכה מינה את שולה זקן, וזו הושעתה מתפקידה בינואר 2007, בעקבות פתיחת חקירה פלילית נגדה בפרשת רשות המסים. חברי הצוות של אריאל שרון שהמשיכו בתפקידם: את תפקיד מזכיר הממשלה המשיך למלא עו"ד ישראל מימון, והאלוף גדי שמני כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה. לאחר כשנה מונה שמני לאלוף פיקוד מרכז. החליפו בתפקיד האלוף מאיר כליפי. ביולי 2007 מונה עובד יחזקאל, ששימש כסגן ראש הסגל, למזכיר הממשלה.

פלילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת בנק צפון אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1985 התגלה במסגרת חקירת משטרה על נסיבות קריסתו של בנק צפון אמריקה, כי אולמרט קיבל הלוואה בסך 50 אלף דולר מאיש העסקים יהושע הלפרין, שהיה יו"ר הבנק – ללא ריבית ובלא שנתבקש להחזיר אותה. מאוחר יותר פעל אולמרט לבטל צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא כנגד הלפרין. היועץ המשפטי, יוסף חריש, החליט לא להגיש נגד אולמרט כתב אישום בפרשה‏[27].

פרשת ג'ו אלמליח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתב האישום בפרשת מעטפות הכסף שהוגש בשנת 2009, נטען כי "סמוך לתאריך 1 בינואר 1993, בנסיבות שאינן ידועות למאשימה, קיבל הנאשם (אהוד אולמרט) סכום של 72 אלף דולר מד"ר יוסף (ג'ו) אלמליח, אזרח ארצות הברית. ב-19 בפברואר 1998 העביר ד"ר אלמליח, מסיבה שאינה ידועה למאשימה, סכום של כ-100 אלף דולר לחשבונו הפרטי של הנאשם בבנק הפועלים"‏[28][29]. אולמרט לא הואשם בפרשה זו.

פרשת החשבוניות הפיקטיביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולמרט הועמד לדין במרץ 1996 בגין עבירות על חוק מימון מפלגות ב"פרשת החשבוניות הפיקטיביות". בכתב האישום נטען כי היה מעורב בקבלת תרומות בלתי חוקיות לליכוד, בעת מערכת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988. הוא זוכה מאישומים אלה ב-1997. בסוף פסק הדין כתב השופט עודד מודריק: "... הנאשם התנהג בעניין הזה באורח מאוד לא ראוי, אך אי-התקינות לא חרגה אל התחום הפלילי בהתאם להגדרות החוק."‏[30].

פרשת האי היווני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת האי היווני

לקראת הפריימריס בליכוד שהתקיימו בשנת 1999, פנה אולמרט באמצעות שולה זקן, בבקשת תרומה מאיש העסקים דוד אפל. האחרון ביקש ממנו סיוע בעניין ביקורו של ראש עיריית אתונה בירושלים. באפריל 2004 הודיע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, על סגירת התיק נגד אולמרט בפרשה זו.

פרשת בנק לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתו כראש ממשלה היה אולמרט נתון למספר חקירות פליליות ומספר גופים ואישים כעמותת אומ"ץ והחשב הכללי ירון זליכה האשימו אותו בשחיתות.

ב-16 בינואר 2007 הודיע משרד המשפטים כי תיפתח חקירה פלילית נגד ראש הממשלה אולמרט בחשד שהיה מעורב בהליכי הפרטת בנק לאומי בעת שכיהן כשר האוצר[31]. היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה) במשטרת ישראל חקרה את החשד שבהיותו שר האוצר, פעל להטות את תנאי המכרז שנועד למכירת בנק לאומי על ידי המדינה, במטרה לסייע לחברו, המיליארדר האוסטרלי פרנק לואי, שביקש לרכוש את הבנק‏[32]. בנובמבר 2007, הודיעה המשטרה לפרקליטות כי אין בידה תשתית ראייתית מספקת כדי להעמידו לדין. שנה לאחר מכן, החליט פרקליט המדינה, משה לדור, לסגור את התיק בנימוק של "חוסר ראיות"‏[33], אך קבע כי הייתה בפרשה התנהגות ציבורית לא תקינה ופעילות בניגוד עניינים שלא חצתה את הסף הפלילי, מצד אולמרט‏[34]. הוגשה עתירה לבג"ץ נגד החלטת לדור ועל אף הביקורת הקשה שהעבירו שופטי בית המשפט העליון על אולמרט במקרה זה, החליטו שלא לשנות את החלטת פרקליט המדינה.

פרשת כרמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 בספטמבר 2007 נפתחה חקירה פלילית נוספת נגד אולמרט, בחשד שקיבל הנחה ברכישת דירה בתמורה לזירוז אישורי בנייה. ביולי 2009 הודיע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז על סגירת התיק לאחר שהמשטרה קבעה כי אין תשתית עובדתית בפרשה‏[35].

פרשת מרכז ההשקעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 באוקטובר 2007 הורה מזוז על פתיחת חקירה פלילית נוספת כנגד אולמרט העוסקת בחשד כי במסגרת תפקידו כשר התעשייה והמסחר, פעל "בניגוד עניינים ובדרך פסולה" כשהתערב בהחלטות ב"מרכז ההשקעות" של המשרד בנוגע לפרויקטים שיוצגו על ידי חברו הקרוב ושותפו לשעבר במשרד עורכי הדין של השניים, אורי מסר, וכן בחשד כי אולמרט ומנכ"ל משרדו רענן דינור מינו שורה של חברי מרכז ליכוד ברשות לעסקים קטנים, ממניעים פוליטיים‏[36].

פרשת מעטפות הכסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת מעטפות הכסף

במאי 2008 נחקר אולמרט באזהרה בפרשת מעטפות הכסף, שבה נחשד בקבלת כספים שלא כדין, בסכום של מאות אלפי דולרים במזומן, בעת שכיהן כראש עיריית ירושלים וכשר התמ"ת, מאיש העסקים והנדבן משה טלנסקי[37]. אולמרט אמר כי הכספים שקיבל יועדו למערכות הבחירות שלו והוא לא לקחם לכיסו‏[38]. לאחר מתן עדות מוקדמת של טלנסקי בפני שופט, שבה פירט את הסכומים שהעביר לאולמרט, התחוללה סערה ציבורית. יו"ר מפלגת העבודה הישראלית באותה עת, אהוד ברק, הודיע כי אולמרט לא יוכל להישאר בתפקידו במצב דברים זה. לאחר משא ומתן בין "העבודה" ל"קדימה" הוסכם כי האחרונה תערוך פריימריז בחודש ספטמבר 2008. באותו חודש הגיש אולמרט את מכתב התפטרותו ושימש כראש ממשלת מעבר עד ל-31 במרץ 2009. ב-1 במרץ 2009, הודיע היועץ המשפטי לממשלה לבאי כוחו של אולמרט כי הוא מתכוון להעמידו לדין בפרשת מעטפות הכסף, בכפוף לשימוע[39].

פרשת ראשונטורס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 2008 נחקר אולמרט באזהרה בחשד שמימן טיסות פרטיות שלו ושל בני משפחתו בכסף שהשיג במרמה מגופים ציבוריים, באמצעות משרד הנסיעות "ראשונטורס"‏[40]. ב-7 בספטמבר 2008 המליצה המשטרה לפרקליטות המדינה להעמיד לדין את אולמרט, בעבירות של לקיחת שוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והפרת אמונים[41]. ב-26 בנובמבר 2008, הודיע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז לאולמרט, כי החליט להגיש כתב אישום נגדו בפרשת "ראשונטורס" בכפוף לשימוע‏[42].

משפט פרשיות "ראשונטורס", "מעטפות הכסף" ו"מרכז ההשקעות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 באוגוסט 2009, כשנה לאחר שהגיש את מכתב התפטרותו מראשות הממשלה, הוגש כתב אישום נגד אולמרט לבית המשפט המחוזי בירושלים, שכלל האשמות על קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, נטילת שוחד, מרמה, הפרת אמונים ורישום כוזב במסמכי תאגיד. כתב האישום התייחס לתיקים: "ראשונטורס", "מעטפות הכסף", "מרכז ההשקעות", ומרמה כלפי מבקר המדינה. ב-10 ביולי 2012 זוכה אולמרט מהאישומים ב"תיק ראשונטורס", אף על פי שמנהלת לשכתו, שולה זקן, הורשעה במעשים אלה‏[43]. נימוקי השופטים היו כי הראיות אינן מוכיחות מעבר לספק סביר את אשמתו. אולמרט זוכה גם מהאישומים בתיק "מעטפות הכסף". זאת, על אף העובדה שהוכח שקיבל את מעטפות הכסף. זאת, לפי קביעת השופטים שלא הוכח שהכספים נועדו לשימושו הפרטי. ב"תיק מרכז ההשקעות", שהחקירה בו נפתחה בעקבות בקשתו של מבקר המדינה, הורשע אולמרט בהפרת אמונים[44], ונדון לשנת מאסר על תנאי וקנס בסך 75 אלף ש"ח‏[45]. פרקליטות המדינה ערערה לבית המשפט העליון על זיכויו של אולמרט בפרשות "ראשונטורס" ו"מעטפות הכסף", ועל גזר הדין בתיק "מרכז ההשקעות"‏[46]. הדיון בערעור התקיים ביולי 2013{{הערה|רויטל חובל, נפתח יום הדיונים השני בערעור המדינה על זיכוי אולמרט, באתר הארץ, 4 ביולי 2013}. בחודש אוגוסט 2014 נעתר בית המשפט העליון לבקשת המדינה והורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לגביית הראיות ולמתן פסק-דין משלים בקשר לפרשת טלנסקי.

פרשת המינויים הפוליטיים במשרד התמ"ת[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 2012 החליטה פרקליטות המדינה לסגור את התיק נגדו בעניין המינויים הפוליטיים במשרד התמ"ת‏[47].

הרשעה בפרשת הולילנד ובפרשת הזרע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת הולילנד

ב-15 באפריל 2010 נודע כי המשטרה חוקרת חשדות לעבירות פליליות שביצע אולמרט, של נטילת שוחד בסך מיליוני שקלים בתמורה לקידום אישורי בנייה בפרויקט "הולילנד" בירושלים. בתחילת 2012 הוגש נגד אולמרט כתב אישום בגין פרשה זו‏[48].

ב-31 במרץ 2014 הורשע אולמרט בפרשת הולילנד בלקיחת שוחד בסך חצי מיליון שקל, שהועבר על ידי עד המדינה שמואל דכנר ליוסי אולמרט, בידיעת אחיו, אהוד אולמרט. אולמרט זוכה מחמת הספק משני אישומי שוחד אחרים, על כך שביקש מדכנר לסייע כספית למהנדס העיר ירושלים אורי שטרית ובכך ששולה זקן ביקשה מדכנר לממן סקר‏[49]. השופט דוד רוזן דחה את גרסתו של אולמרט תוך קביעה שהוא שיקר לבית המשפט. השופט הוסיף שהוכח בבית המשפט שעד המדינה דכנר העביר כספים לכיסוי גירעונות של אולמרט, והוא בתמורה פעל לקידום פרויקט הולילנד. בפסק הדין הורשע אולמרט גם בעבירת שוחד של 60 אלף שקל בפרשת הזרע. בגזר הדין שניתן ב-13 במאי נידון אולמרט לשש שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, קנס בסך מיליון ש"ח וחילוט של 500 אלף ש"ח‏[50]. אולמרט ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו ועל חומרת עונשו.

שיבוש הליכי משפט, הדחה והטרדת עד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2014 נפתחה חקירה נוספת כנגד אולמרט, בחשד לשיבוש הליכי משפט, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות והטרדת עד. החקירה נפתחה בעקבות מידע שמסרה שולה זקן במסגרת הסדר טיעון שנחתם אתה‏[51].

לאחר כהונתו כראש הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרישתו מראשות הממשלה פנה אולמרט לעולם העסקים. באפריל 2009 הקים חברה לייעוץ עסקי, "אהוד אולמרט שירותי ייעוץ בע"מ"‏[52][53]. בנוסף, הצטרף אולמרט לחברת ההרצאות האמריקנית Greater Talent Network, במסגרתה מוצעים שירותיו כמרצה‏‏‏‏‏[54]‏‏[55]. בינואר 2010 פורסם כי מונה ליו"ר דירקטוריון קבוצת לבנת, חברת החזקות שעסקיה כוללים תעבורה, נדל"ן, מלט וענפים נוספים, המצויה בבעלות איש העסקים צבי לבנת. לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה הצטרף לוועדה המסדרת של קדימה.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאולמרט שלושה אחים: תא"ל (מיל.) ירמי אולמרט, לשעבר יו"ר איגוד הכדורסל בישראל, שכיהן בעבר כראש המועצה המקומית גבעת שמואל; ד"ר יוסי אולמרט, מזרחן ובעבר פרשן ספורט; ועמרם אולמרט, לשעבר ראש חברת "אגרידב".

אהוד אולמרט נשוי לעליזה אולמרט, מחזאית, סופרת ואמנית, אותה פגש בעת היותם סטודנטים באוניברסיטה העברית ב-1970‏‏‏[56]. הם גרים בתל אביב[57] ולהם ארבעה ילדים. מיכל, הבת הבכורה, היא פסיכולוגית. בתם השנייה, דנה, היא דוקטור לספרות ופעילה בארגון השמאלני-קווירי "כביסה שחורה". בנם שאול מתגורר בתל אביב, ושימש כסגן נשיא MTV למוצרים דיגיטליים. כמו אמו ואחותו דנה, הוא היה מזוהה בעבר עם השמאל הרדיקלי, ואף חתם בעבר על עצומה של תנועת "יש גבול", אך בעשור השני של המאה ה-21, הוא אינו מתבטא בנושאים פוליטיים. בנם הרביעי, אריאל, לא שירת בצה"ל ולמד ספרות צרפתית בצרפת. בנוסף, לזוג אולמרט בת מאומצת, שולה, שאומצה על-ידם בעקבות ביקור של עליזה בפנימייה לילדים בסיכון. בעקבות אזכור שמם של ילדי אולמרט בפרשת "ראשונטורס", יצאו ילדיו בהודעה לעיתונות שבה אמרו כי כרטיסי הטיסה ניתנו להם במתנה מאביהם ומומנו על ידו‏[58].

בהקשר אחר, מקרב חיילי המילואים יש שמתחו ביקורת כנגד אולמרט גם בשל דעותיהם ומעשיהם של בני משפחתו. אולמרט הגיב על כך בנאום לפני הבחירות שבו ביקש ממבקריו להניח למשפחתו במערכת הבחירות.

באוקטובר 2007 אמר אולמרט שהוא חולה בסרטן הערמונית. ביוני 2009 הוסר הגידול‏[59]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הכרעת הדין המלאה
  2. ^ נעמה כהן פרידמן, אהוד אולמרט נידון ל-6 שנות מאסר, באתר ynet‏, 13 במאי 2014
  3. ^ חן מענית, ‏אולמרט: "פרויקט הולילנד ראוי. לא לקחתי שוחד - זו המצאה שמאחוריה מסתתר משהו", באתר גלובס, 29 בספטמבר 2013.
  4. ^ אהוד אולמרט, אולמרט: "לא הייתי אמור להיות עיתונאי", באתר וואלה!, 14 באוגוסט 2009, פורסם במקור בעיתון במחנה
  5. ^ צבי אלוש, כולם היו בניו, ידיעות אחרונות 14.4.2006
  6. ^ מ. מייזלס, בגין התפטר - הועידה נמשכת, מעריב, 29 ביוני 1966
  7. ^ ‫גידי וייץ, אהוד אולמרט, הגלגול הקודם, באתר הארץ, 18 באפריל 2011‬
  8. ^ מירב בטיטו-פריד, איש המרתון, באתר nrg‏, 25 בפברואר 2006
  9. ^ הלקח, באתר העין השביעית, 13 במאי 2014
  10. ^ טל רוזנר, פרשת האי היווני: מהתחקיר עד ההחלטה, באתר ynet‏, 15 ביוני 2004
  11. ^ ברוך קראהיועץ סגר את התיק נגד אולמרט בפרשת ה"אי היווני", באתר הארץ, 5 באפריל 2004‬
  12. ^ ‫יוסי סעידוב, מאה ימים של טעות, באתר העין השביעית, 28 ביולי 2008‬
  13. ^ ‫יוסי, רטר, תראה מי נהיה בן גוריוניסט, אמר פרס בהשתאות, באתר הארץ, 3 בדצמבר 2003‬
  14. ^ דו"ח חוק חופש המידע במשרד ראש הממשלה‏, עמ' 22–23, באתר משרד ראש הממשלה
  15. ^ דברי ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בכנסת, באתר משרד ראש הממשלה, 17/07/2006 - יום שני כ"א תמוז תשס"ו
  16. ^ רוני סופר, אולמרט הקים שתי ועדות חקירה - בלי שופטים, באתר ynet‏, 28 באוגוסט 2006
  17. ^ ועדת וינוגרד, הודעה לעיתונות, 30.01.2008
  18. ^ ‫מזל מועלם, שרי קדימה הפגינו תמיכה באולמרט יממה אחרי הדו"ח, באתר הארץ, 1 בפברואר 2008‬
  19. ^ דיכטר: אולמרט צריך להמשיך לכהן כראש הממשלה, באתר וואלה!, 31 בינואר 2008
  20. ^ רועי מנדל, פרופ' דרור: מדהים שאולמרט לא התפטר, באתר ynet‏, 3 ביולי 2008
  21. ^ היערכות העורף ותפקודו במלחמת לבנון השנייה - תקציר הדוח
  22. ^ ברק רביד, הארץ, לאחר 7 שנים: הסכם ראשון בין ישראל לרשות, באתר וואלה!, 13 באוגוסט 2007
  23. ^ ‫הארץ, שירות "", ראש הסי-איי-אי: השמדנו את הכור הגרעיני בסוריה בסיוע מדינה נוספת, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2008‬
  24. ^ ‫חדשות נענע 10, נאום אולמרט, באתר נענע10, 30 ביולי 2008‬
  25. ^ ‏רונן מדזיני, תם עידן: אולמרט הגיש מכתב התפטרות לנשיא, באתר ynet‏, 21.9.08‏
  26. ^ מיה בנגל, אולמרט: מתנגדיי צודקים – אני לא פופולרי, באתר nrg‏, 15 במרץ 2007
  27. ^ אורי בלאו, הארץ, דברים שאתם צריכים לדעת על אהוד אולמרט, באתר וואלה!, 25 בפברואר 2006
  28. ^ תומר זרחין, אולמרט ממשיך להסתבך: איש העסקים ג'ו אלמליח נחקר על הלוואה שנתן לאולמרט, באתר הארץ, 21 ביולי 2008
  29. ^ גיא רולניקבאיחור של 16 שנה, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2009
  30. ^ ת"פ (ת"א) 329/96
  31. ^ רותי אברהם, ‏חקירה פלילית נפתחת נגד אולמרט, באתר ערוץ 7, 16 בינואר 2007
  32. ^ אנשיל פפר, לונדון, אולמרט התארח על היאכטה של פרנק לואי - המיליארדר מפרשת בנק לאומי, באתר הארץ, 4 באוגוסט 2012.
  33. ^ ‫תומר זרחין, עפרה אידלמן, משה לדור סגר את התיק נגד אהוד אולמרט בפרשת בנק לאומי, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2008.‬
  34. ^ אמיר אורן מה מבצבץ מהתיק, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2008‬
  35. ^ אביעד גליקמן, אין ראיות: מזוז סגר את "תיק כרמיה" נגד אולמרט, באתר ynet‏, 20 ביולי 2009
  36. ^ אבירם זינו, מזוז: לפתוח בעוד שתי חקירות נגד אולמרט, באתר ynet‏, 14 באוקטובר 2007
  37. ^ ‫יהונתן ליס, במשטרה שוקלים להעניק למסר מעמד של עד מדינה, באתר הארץ, 8 במאי 2008‬
  38. ^ אפרת וייס, אולמרט: אם יוגש כתב אישום - אתפטר, באתר ynet‏, 9.5.08
  39. ^ עדי שמחוביץ, כתב אישום נגד אולמרט בפרשת טלנסקי, באתר וואלה!, 1 במרץ 2009
  40. ^ ‫תומר זרחין, יהונתן ליס, החשד: אולמרט קיבל 100 אלף דולר במרמה, באתר הארץ, 13 ביולי 2008‬
  41. ^ ‫עפרה אידלמן, תומר זרחין, יהונתן ליס, המשטרה המליצה להאשים אולמרט בשוחד, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2008‬
  42. ^ יואב יצחק, כתב אישום בפרשת ראשונטורס, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 26 בנובמבר 2008
  43. ^ ניר חסוןתבוסה מוחצת לפרקליטות. אולמרט זוכה בפרשות טלנסקי וראשונטורס: "לא היתה שחיתות, לא קיבלתי כסף", באתר הארץ, 10 ביולי 2012
  44. ^ פ (י-ם) 426/09 מדינת ישראל נגד אהוד אולמרט ושולה זקן, ניתן ב-10 ביולי 2012.
    אביאל מגנזי, רעידת אדמה: אולמרט זוכה בפרשות המרכזיות, באתר ynet‏, 10 ביולי 2012.
  45. ^ אביאל מגנזי, בלי עבודות שירות: אולמרט יוכל להתמודד לכנסת, באתר ynet‏, 24 בספטמבר 2012
  46. ^ אביאל מגנזי, הפרקליטות ערערה על זיכוי אולמרט בשתי פרשות, באתר ynet‏, 7 בנובמבר 2012
  47. ^ אביאל מגנזי, התיק נסגר: אולמרט לא יואשם במינויים פוליטיים, באתר ynet‏, 21 באוגוסט 2012
  48. ^ יובל יועז, ‏הולילנד: אישום בגין שוחד נגד 13 אנשים - בהם אולמרט ודני דנקנר, באתר גלובס, 5 בינואר 2012
  49. ^ הידיעה ברשת ב', 31 במרץ 2014.
  50. ^ גיא פלג, ‏6 שנות מאסר נגזרו על רה"מ לשעבר אהוד אולמרט, באתר ‏mako‏‏, ‏13 במאי 2014‏
  51. ^ נעמה כהן-פרידמן וגלעד מורג, הותר לפרסום: נפתחה חקירה נגד אולמרט, באתר ynet‏, 27 במרץ 2014
  52. ^ אורי בלאואהוד אולמרט הקים חברת ייעוץ לפני שעזב את בית רה"מ, באתר הארץ, 1 במאי 2009‬
  53. ^ אורי בלאו2.5 מיליון שקלים זרמו ל"אולמרט שירותי ייעוץ בע"מ" מאז חדל להיות ראש הממשלה, באתר הארץ, 2 בספטמבר 2009‬
  54. ^ Greater Talent Network
  55. ^ ‫מזל מועלם, הקריירה החדשה של רה"מ לשעבר: 50 אלף דולר - ואולמרט יבוא להרצות גם בפניכם, באתר הארץ, 1 במאי 2009‬
  56. ^ Rachel Shabi, ‏The unlikely first lady, הגרדיאן, 5.5.2006‏
  57. ^ נתן זהבי, בא לשכונה בחור חדש, באתר nrg‏, 24 ביוני 2011. פורסם במקור בזמן תל אביב.
  58. ^ מיה בנגל, ילדיו של אולמרט: הטיסות היו מתנה מאבא ובמימונו, באתר nrg‏, 13 ביולי 2008
  59. ^ http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1264247
אהוד אולמרט - תבניות ניווט
ראשי ממשלות ישראל
דוד בן-גוריוןמשה שרתדוד בן-גוריוןלוי אשכוליגאל אלון (בפועל) • גולדה מאיריצחק רביןמנחם בגיןיצחק שמירשמעון פרסיצחק שמיריצחק רביןשמעון פרסבנימין נתניהואהוד ברקאריאל שרוןאהוד אולמרטבנימין נתניהו ישראל
שרי האוצר בממשלות ישראל

אליעזר קפלן | לוי אשכול | פנחס ספיר | זאב שרף | פנחס ספיר | יהושע רבינוביץ | שמחה ארליך | יגאל הורביץ | יורם ארידור | יגאל כהן-אורגד | יצחק מודעי | משה נסים | שמעון פרס | יצחק שמיר | יצחק מודעי | אברהם בייגה שוחט | דן מרידור | בנימין נתניהו | יעקב נאמן | בנימין נתניהו | מאיר שטרית | אברהם בייגה שוחט | סילבן שלום | בנימין נתניהו | אהוד אולמרט | אברהם הירשזון | רוני בר-און | יובל שטייניץ | יאיר לפיד

שרי הבריאות בממשלות ישראל

חיים משה שפירא | יוסף בורג | יוסף ספיר | יוסף סרלין | דב יוסף | ישראל ברזילי | חיים משה שפירא | ישראל ברזילי | חיים גבתי | ויקטור שם-טוב | אליעזר שוסטק | מרדכי גור | שושנה ארבלי-אלמוזלינו | יעקב צור | אהוד אולמרט | חיים רמון | יצחק רבין | אפרים סנה | צחי הנגבי | יהושע מצא | שלמה בניזרי | רוני מילוא | נסים דהן | דני נוה | יעקב אדרי | יעקב בן יזרי | בנימין נתניהו | יעל גרמן

הקודם:
אריאל שרון
יושב ראש מפלגת קדימה
4 בינואר 2006 - 17 בספטמבר 2008
הבאה:
ציפי לבני