אהוד אולמרט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הדף "אולמרט" מפנה לכאן. לערך העוסק באישים אחרים ששם משפחתם אולמרט, ראו אולמרט (פירושונים).

אהוד אולמרט (נולד ב־30 בספטמבר 1945, כ"ג בתשרי ה'תש"ו), ראש הממשלה הנוכחי של מדינת ישראל ויו"ר מפלגת "קדימה". שר בממשלות ישראל וראש עיריית ירושלים לשעבר. כראש ממשלה, הוביל את ישראל במלחמת לבנון השנייה.

תוכן עניינים 1 קורות חייו 1.1 נעוריו ותחילת דרכו 1.2 הכניסה לפוליטיקה 1.3 כראש עיריית ירושלים 1.4 חזרה לפוליטיקה לאומית 1.5 ראש ממשלת ישראל 1.5.1 התמנותו והקמת הממשלה 1.5.2 מלחמת לבנון השנייה ומבצע גשמי קיץ 1.5.2.1 השלכות פוליטיות של המלחמה 1.5.3 חקירות פליליות 1.5.4 המגעים עם הפלסטינים וועידת אנאפוליס 1.6 מצב רפואי 2 ביקורת המופנית כלפיו 3 משפחה 4 קישורים חיצוניים 5 הערות שוליים

קורות חייו

נעוריו ותחילת דרכו

אהוד אולמרט נולד בשנת 1945 למשפחה רוויזיוניסטית במבצר שוני, שבו פעל באותה תקופה משק חקלאי בית"רי. הוריו נמנו עם מייסדי המשק. כשהיה אולמרט בן 3, עברה המשפחה להתיישבות בית"רית סמוכה - נחלת ז'בוטינסקי שליד בנימינה. האב, מרדכי אולמרט נולד ברוסיה וגדל בעיר חארבין שבמחוז היילונגג'יאנג שבסין ובגיל 22 עלה לארץ ישראל. לימים היה האב איש תנועת החרות וחבר מטעמה בכנסת השלישית והרביעית. בשל כך, נהגו לשייך את אהוד אולמרט לקבוצה בליכוד שכונתה "הנסיכים" וכללה דור שני של פעילים רוויזיוניסטים.

את דרכו בצה"ל התחיל בנובמבר 1963 בגדוד 13 של חטיבת גולני, אולם בשל פציעה ישנה שממנה לא החלים כראוי נאלץ לפרוש לפני תום הטירונות ולקבל דחיית שירות, במהלכה השלים, בשנים 1968-1965, לימודים לתואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1971 השלים את שירותו הצבאי בשבועון "במחנה", שם שימש ככתב צבאי.

בשנים 1973-1970 למד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטה העברית והוסמך כעורך דין. בשנת 1975 החל לעבוד כעורך דין, ובשנת 1978 היה לשותף בכיר במשרד עורכי דין אהוד אולמרט ושות'.

בגיל 35, בעודו חבר כנסת, עבר קורס קצינים במסגרת שירות מילואים. במהלך הקורס קיבל היתר מיוחד לעלות לכנסת כדי להשתתף בהצבעות חשובות^[1].

הכניסה לפוליטיקה

בשנת 1966, בוועידה השמינית של תנועת החרות, בהיותו בן 21 בלבד, עלה לדוכן הנואמים, וקרא למנהיג התנועה מנחם בגין להתפטר מתפקידו, לאחר שכשל בשש מערכות בחירות רצופות. תומכיו של בגין ניסו להפסיק את נאומו ולהורידו מהבמה, אבל בגין התעקש שיתנו לו לסיים, ואף מחא לו כפיים.

בשנת 1973, כשהיה רק בן 28, נבחר לחבר כנסת מטעם הליכוד. בתחילה במסגרת "המרכז החופשי" של שמואל תמיר, שהיה אחד ממרכיבי הליכוד, ואחרי הפיצול במרכז החופשי, חבר יחד עם אליעזר שוסטק לחטיבת "לעם".

את השנים הראשונות של הקריירה הפרלמנטרית שלו הקדיש למלחמה בשחיתות ובפשע המאורגן, נושא שהביא את שמו לכותרות העיתונים. בתקופה זו שיתף פעולה עם יוסי שריד, אף הוא באותה עת חבר כנסת צעיר ושאפתן. שניהם, בני מפלגות יריבות, התבלטו כפוליטיקאים מדור חדש, המבינים היטב את מקום אמצעי התקשורת בפוליטיקה ויודעים לעבוד עמה. יחדיו חקרו וחשפו שחיתות בכדורגל הישראלי ומעורבות גורמים עברייניים בניהול קבוצות.

אולמרט המשיך בחשיפת כנופיות פשע ופעילות עבריינית. בשנת 1976 שיתף פעולה עם עיתון "הארץ" בחקירת מה שהוגדר כ"פשע המאורגן בישראל" והצבעה על שמות ראשיו, בהם קבלנים ואנשי עסקים מוכרים. בהמשך אותה חקירה התחרה והסתכסך עם העיתון על הקרדיט לחשיפה. בנוסף רמז אולמרט רמז עבה באשר לזהותו של קצין צבא בכיר המעורב בעסקי הפשע המאורגן וחותר להגיע לעמדת שליטה בו, שהובן כמתייחס לאלוף (מיל.) רחבעם זאבי, לימים חבר כנסת ושר. זאבי, שאכן היה ביחסי ידידות עם כמה מאלה ששמם צוין כראשי הפשע המאורגן אך הכחיש קשר לעסקיהם, הגיש תביעת דיבה כנגד אולמרט וטען כי "אולמרט ביצע ניסיון זדוני ושפל לרצוח את אופיי לצורך צבירת הון פוליטי ולמטרות פרסומת אישית סנסציונית". תביעת הדיבה הוסרה לאחר "סולחה" בתיווכו של מנחם בגין, בה הבטיח אולמרט להפסיק להאשים את זאבי אך לא חזר בו מדבריו. בראיון משנת 1985 אמר אולמרט שבמבט לאחור הוא מתחרט על שלא התעקש על הבאת העניין לדיון משפטי[1].

מאבקו של אולמרט בפשע המאורגן הקנה לו תהילה. אהדת התקשורת אליו פחתה עם התפוצצות פרשת קו 300. אז התייצב לצד ראש הממשלה יצחק שמיר ותקף את היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר.

בשנת 1988 מונה לשר בלי תיק בממשלת האחדות הלאומית, ועם פרישת מפלגת העבודה בשנת 1990 כיהן בתפקיד שר הבריאות. כשר הבריאות היה מזוהה עם קידום חוק ביטוח בריאות ממלכתי. באותה תקופה היה מאנשי "מחנה שמיר-ארנס" בליכוד, אל מול מחנותיהם של דוד לוי ואריאל שרון.

אולמרט הועמד לדין בגין עבירות על חוק מימון מפלגות ב"פרשת החשבוניות הפיקטיביות" בכתב האישום נטען כי היה מעורב בקבלת תרומות בלתי חוקיות לליכוד, בעת מערכת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988. הוא זוכה מכל האישומים ב-1997. בסופו של פסק הדין ציין השופט עודד מודריק שאולמרט התנהג באופן לא ראוי, אך לא בהגדרה של החוק הפלילי.

כראש עיריית ירושלים

בשנת 1993, אחרי הפסדו של שמיר בבחירות לכנסת השלוש עשרה, החליט אולמרט להתמודד על ראשות עיריית ירושלים מול ראש העירייה הוותיק, טדי קולק. בעזרת תמיכת החרדים ניצח אולמרט בבחירות. הברית עם החרדים גרמה לאולמרט להצטייר כעושה דברם, אך הוא טען שבתקופתו ירושלים נותרה פתוחה בשבתות. לימים נפגמה ידידותו עם החרדים כאשר פעל להצטרפות "שינוי" לממשלת שרון.

כראש עיר פעל להגברת השליטה הישראלית במזרח ירושלים, דחף להקמת שכונת הר חומה ופתיחת מנהרת הכותל. בעת מערכת הבחירות ב-1999, שבה הוצב במקום ה-119 הסמלי ברשימת "הליכוד", התייצב במפתיע להגנתו של מועמד "ישראל אחת", אהוד ברק, כאשר בנימין נתניהו האשימו שהוא "יחלק את ירושלים" (בסופו של דבר ברק הציע פשרה בירושלים, ואולמרט הודה שטעה). אחרי תבוסת נתניהו והתפטרותו מראשות "הליכוד", נמנה עם המתמודדים על התפקיד, אולם הפסיד לאריאל שרון.

שמו של אולמרט הוזכר בפרשת האי היווני כמי שקיבל (במקביל לשרון) עזרה מדודי אפל בעת הבחירות לראשות הליכוד ב-1999, תמורת עזרה בקידום המיזם, ואירוח ראש עיריית אתונה בעת ביקור שאותו יזם אפל ^[2], אולם ב-2004 הוחלט לא להגיש נגדו כתב אישום ^[3].

חזרה לפוליטיקה לאומית

בשנת 2003, לקראת הבחירות לכנסת ה-16, התמודד בבחירות המקדימות במרכז הליכוד והגיע למקום ה-32 ברשימת הליכוד. לאחר שאריאל שרון, אליו היה אולמרט מקורב, הבטיח לו תפקיד של ממלא מקום ראש הממשלה, התפטר מתפקידו כראש עיריית ירושלים, כדי להיכנס לכנסת ולממשלה. בתחילה דובר עליו כשר האוצר, אולם לאחר ששרון החליט למנות את בנימין נתניהו לתפקיד זה, מונה אולמרט לשר התעשייה והמסחר, שאליו צורף תיק התעסוקה שהופרד ממשרד העבודה והרווחה.

שרון הוסיף על תפקידיו גם את האחריות על משרד התקשורת. כשר התעשייה והמסחר, תקף לעתים את מדיניותו של נתניהו.

בממשלת שרון השנייה התגלה אולמרט עד מהרה כסמן שמאלי יחסית בציר המדיני. הדבר התגלה בפומבי כאשר נאם באזכרה לדוד בן-גוריון ב-1 בדצמבר 2003, ודיבר על הצורך בוויתור על חזון ארץ ישראל השלמה [2]. עם הכרזתו של שרון על תוכנית ההתנתקות, חודשים מספר לאחר מכן, היה אולמרט מראשי תומכיה בממשלה. אהוד אולמרט, שנחשב תמיד כנץ, התייצב בצד השמאלי של מפלגת הליכוד מבחינה מדינית, וכמו כן תקף את שר האוצר בנימין נתניהו, והאשים אותו כמי שפגע בחלשים. בשל תמיכתו בפשרה טריטוריאלית, הפופולריות שלו בקרב חברי מרכז הליכוד פחתה והסקרים ניבאו לו חוסר הצלחה בבחירות המוקדמות.

ב־7 באוגוסט 2005 התפטר נתניהו מתפקיד שר האוצר על רקע ההתנתקות, ואולמרט מונה להחליפו, תוך שהוא ממשיך להחזיק במשרד התעשייה.

אולמרט נמנה עם הדוחפים את שרון לפרוש מהליכוד, ועם הקמתה של מפלגת " קדימה" על ידי שרון בסוף נובמבר 2005, היה לאחד מראשיה, תוך כדי מאבק סמוי בינו לבין ציפי לבני על המקום השני ברשימה אחרי שרון.

ראש ממשלת ישראל

התמנותו והקמת הממשלה

ב-4 בינואר 2006, עם אשפוזו של ראש הממשלה אריאל שרון, לאחר שלקה בשבץ מוחי ושקע בתרדמת, הועברו סמכויות ראש הממשלה לידי אהוד אולמרט כממלא מקום ראש הממשלה. מיד עם האשפוז התלכדו סביב אולמרט בכירי "קדימה" וכאשר התברר ששרון אינו עומד להתאושש במהרה ממחלתו, הוא הפך למועמד מפלגתו לראשות הממשלה.

עם כניסתו לתפקיד ממלא המקום נקט אולמרט קו תקיף בפינוי המאחז הלא חוקי עמונה, שנגרר לפינוי אלים. בנוסף נאלץ להתמודד עם עליית החמאס לשלטון ברשות הפלסטינית, בבחירות שהתקיימו בינואר 2006, ואשר ישראל לא מנעה את קיומן (כולל במזרח ירושלים) למרות השתתפות החמאס בהן. אירוע ביטחוני משמעותי בתקופה זו היה מבצע הבאת ביכורים.

ערב הבחירות הבהיר אולמרט שבכוונתו לקדם את תוכנית ההתכנסות לפינוי חלקים נרחבים מיהודה ושומרון.

בבחירות 2006 זכתה "קדימה" ב-29 מנדטים, אכזבה לעומת הציפיות הגבוהות והסקרים, אולם די היה במספר מנדטים זה כדי להציב את אולמרט כמנצח הברור של הבחירות.

ב-14 באפריל 2006, בחלוף 100 ימי הנבצרות הזמנית של אריאל שרון, מונה אולמרט לראש הממשלה בפועל.

20 יום לאחר מכן, ב-4 במאי 2006, מונה אולמרט לראש ממשלת ישראל, לאחר שממשלתו, הממשלה ה-31, קיבלה את אמון הכנסת. הקואליציה מנתה 67 חברי כנסת מ-4 מפלגות: קדימה, העבודה, ש"ס והגמלאים. ציפי לבני מונתה לשרת החוץ וממלאת מקום ראש הממשלה, עמיר פרץ כשר הביטחון ואברהם הירשזון, מקורבו של אולמרט, כשר האוצר. הממשלה כללה 25 שרים (כולל ראש הממשלה). עקב הביקורת הציבורית על מספר השרים לא מונו סגני שרים.

כחודשיים לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה (ראו להלן), ב-30 באוקטובר 2006, הצטרפה לקואליציה ישראל ביתנו. החל מיום זה התבססה ממשלת אולמרט על קואליציה של 78 חברי כנסת. כמו כן, מונו מספר סגני שרים.

מלחמת לבנון השנייה ומבצע גשמי קיץ

תחילת כהונתה של ממשלת אולמרט אופיינה בשני משברים ביטחוניים:

• ב-25 ביוני 2006 נחטף חייל ישראלי, גלעד שליט, על ידי החמאס ובתגובה פתחה ישראל במבצע גשמי קיץ ברצועת עזה, שנמשך עד ה-28 בנובמבר.
• ב-12 ביולי 2006 נחטפו שני חיילים על ידי חיזבאללה, ובתגובה פתחה ישראל במבצע שינוי כיוון, שהתפתח למלחמת לבנון השנייה.

בשני המבצעים נקט אולמרט, בשיתוף עם שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ, בקו התקפי מוגבל כנגד החמאס וחיזבאללה. בשני המקרים ביצע צה"ל חדירות קצרות-מועד כמה קילומטרים לשטח האויב אך לא ניסה להתקדם מעבר לכך. חדירות אלה הצטרפו לתקיפות אוויריות, כשהמטרה הייתה הפעלת לחץ על ארגוני המחבלים ועל האוכלוסייה הערבית שיוביל לשחרור החטופים. יעד זה לא הושג. מלחמת לבנון השנייה הסתיימה בהפסקת אש לאחר שחיזבאללה ואזרחי לבנון בכלל ספגו למעלה מ-1,000 הרוגים, ומאידך נהרגו כ-160 חיילים ואזרחים ישראלים וחיזבאללה שיגר אלפי רקטות לעבר צפון ישראל.

כבר מתחילת מלחמת לבנון הדגיש אולמרט שאחת ממטרותיו היא להשיב את כושר ההרתעה של ישראל, ולשבור את המיתוס סביב הצלחת חיזבאללה בשנת 2000. בנאומו בכנסת ב-17 ביולי, הציג אולמרט את יעדיו במסגרת מבצע "שינוי כיוון" [3]:

• שחרור שני החיילים החטופים, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, באמצעות לחץ על חיזבאללה ועל לבנון,
• הפסקת אש מוחלטת,
• פריסת צבא לבנון בכל שטח דרום לבנון והוצאת חיזבאללה משטח זה,
• הסרה מוחלטת של איום הטילים והרקטות מעל תושבי ישראל.

אולמרט גם הדגיש באותו נאום שהממשלה תסייע, באופן מיידי, לתושבי הצפון הנמצאים בטווח הטילים. מאוחר יותר שינה אולמרט במעט את היעדים:

• במקום היעד של הוצאת חיזבאללה מאזור דרום לבנון, הוצב יעד מצומצם ומציאותי יותר: הרחקתו מקו הגבול עם ישראל, הריסת מוצביו בקו הגבול, פגיעה בתשתית הצבאית ובמצבת כוח האדם שלו, ואם ניתן גם בהנהגה שלו.
• בעקבות יוזמות של שרת החוץ ציפי לבני, הסכים אולמרט מאוחר יותר, שישראל תשאף לכך שמלבד פריסה של צבא לבנון, יתפרס גם כוח רב-לאומי על הגבול עם ישראל, וימנע מחיזבאללה לתקוף את ישראל.

ביולי 2008 הוחזרו לישראל גופותיהם של החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר, בעסקה שבה הוחזרו ללבנון הרוצח סמיר קונטאר, 4 אסירים לבנוניים נוספים וכ-199 גופות של מחבלי חיזבאללה.

השלכות פוליטיות של המלחמה

בעקבות המלחמה בלבנון חלה ירידה חדה באהדת הציבור לאולמרט ורבו הקריאות להתפטרותו. מאהלי מחאה של התנועה למען איכות השלטון בישראל ושל חיילי מילואים התמקמו בירושלים, בקריאה למנות ועדת חקירה ממלכתית, ונערכה הפגנה בכיכר רבין בהשתתפות כ-35 אלף איש. אולמרט החליט לבסוף להקים שתי ועדות חקירה שיפעלו במקביל: האחת, בראשות ראש "המוסד" לשעבר נחום אדמוני, לבדיקת תפקוד הדרג המדיני, ושנייה לבדיקת הצבא, בראשות אמנון ליפקין-שחק. על מבקר המדינה הוטל לבדוק את הטיפול בעורף, אך הוא הודיע שירחיב את תחום החקירה שלו בהתאם לשיקול דעתו. אולמרט לא הסכים לדרישה לוועדת חקירה ממלכתית באמרו שהוא לא ישתק את צה"ל לכמה חודשים כדי לרצות גורם זה או אחר, ואמר כי "היו כישלונות, אסור לטייח, אסור להעלים עין"^[4].

במפתיע הצטרפו לתומכים בהקמת ועדת החקירה הממלכתית, גם השרים עמיר פרץ ושאול מופז. אולמרט המשיך להתנגד להקמת ועדת החקירה הממלכתית, אך נאלץ לשנות את הרכב הוועדה בראשות נחום אדמוני, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, פסל שניים מחבריה, בשל חשד לניגוד אינטרסים. לבסוף החליט אולמרט להוסיף לוועדה את השופט לשעבר אליהו וינוגרד, ולהעמידו בראשה. בטרם אישרה הממשלה את הקמת הוועדה ואת הרכבה, החליט נחום אדמוני שלא לקחת חלק בוועדת החקירה.

ב-30 באפריל 2007 התפרסם הדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד, התוקף את אולמרט קשות. בימים שלאחר מכן היו הפגנות שקראו לו להתפטר מתפקידו, לאחר מכן התפטר השר איתן כבל. גם שרת החוץ ציפי לבני קראה לו בפומבי להתפטר, ואולם אולמרט נשאר בתפקידו למרות המחאות. בפועל, לדו"ח החלקי לא הייתה השפעה על יציבותה של הממשלה, והיא אף התחזקה לאחר החלפתו של יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ באהוד ברק, שהצטרף לממשלה כשר הביטחון.

ב-30 בינואר 2008 הוגש הדו"ח הסופי [4] של הוועדה ^[5]. הוועדה מצאה כשלים וליקויים רבים בהתנהלות הדרג המדיני והדרג הצבאי, אך נמנעה מלהטיל אחריות אישית על אדם מסוים. היא קבעה כי מלחמת לבנון השנייה הייתה החמצה גדולה וחמורה, לאור העדיפות הגדולה של צה"ל על חיזבאללה, שאחראי לה הדרג הצבאי. עוד נאמר כי הדרג המדיני פעל בפזיזות, לא בחן את החלופות השונות ולא פעל נכון עם הדרג הצבאי.
באשר למהלך הלחימה ב-60 השעות האחרונות של המלחמה, נושא שעורר עניין רב קודם לכן, הדו"ח קבע כי ההחלטה בנושא זה התקבלה באופן ענייני ואף ציין כי אישור המהלך היה "כמעט הכרחי". בנוסף קבעה הוועדה כי היו הישגים של ממש בתחום המדיני והחלטה 1701 הייתה הישג למדינת ישראל.

חבר הכנסת אביגדור יצחקי התפטר במחאה על תפקודו של אולמרט והשתלח בו קשות, אולם שרי "קדימה" הפגינו תמיכה בראש הממשלה,^{[5] [6]} וחלקם אף דרשו התנצלות על "רצח האופי שנגרם לו" ועל "הירידה לחייו". ב-3 בפברואר 2008 הודיע שר הביטחון אהוד ברק, בפתח ישיבת הממשלה, כי הוא נשאר לעת עתה בממשלת אולמרט ולא פורש ממנה כפי שהבטיח בעת פרסום דו"ח הביניים, וטרם כניסתו לממשלה.

חקירות פליליות

במהלך כהונתו כראש ממשלה היה אולמרט נתון למספר חקירות פליליות ומספר גופים ואנשים כעמותת אומ"ץ והחשב הכללי ירון זליכה האשימו אותו בשחיתות.

ב-16 בינואר 2007 הודיע משרד המשפטים כי תיפתח חקירה פלילית נגד ראש הממשלה אולמרט בחשד שהיה מעורב בהליכי הפרטת בנק לאומי בעת שכיהן כשר האוצר. לשון ההודעה: "ממצאי הבדיקה המקדימה הובילו למסקנה כי התגבשה תשתית ראייתית המצדיקה פתיחה בחקירה פלילית"[7]. אולמרט הכחיש כל קשר לאירוע או להתערבות במכרז.

ב-24 בספטמבר 2007 הודיע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז על פתיחת חקירה פלילית שנייה כנגד אולמרט, בפרשת הבית ברחוב כרמיה, בחשד שהוא קיבל הנחה משמעותית ברכישת דירה, בתמורה לזירוז אישורי בנייה חריגים בעיריית ירושלים. לשכתו של אולמרט הכחישה גם את החשד הזה [8]. כשלושה שבועות לאחר מכן, ב-14 באוקטובר 2007 הורה מזוז על פתיחת חקירה פלילית נוספת כנגד אולמרט העוסקת בחשד כי במסגרת תפקידו כשר התעשייה והמסחר, פעל "בניגוד עניינים ובדרך פסולה" כשהתערב בהחלטות במרכז ההשקעות של המשרד בנוגע לפרויקטים שיוצגו על ידי מקורבו, עו"ד אורי מסר, וכן בחשד כי אולמרט כמו גם מנכ"ל משרדו רענן דינור, מינו שורה של חברי מרכז ליכוד ברשות לעסקים קטנים, ממניעים פוליטיים[9].

במאי 2008 נחקר אולמרט בפרשה שבה נחשד בקבלת כספים שלא כדין, בסכום של של מאות אלפי דולרים, בעת שכיהן כראש עיריית ירושלים וכשר התמ"ת, מאיש העסקים והנדבן משה טלנסקי ^[6]. אולמרט הכחיש את החשדות נגדו^[7].

ביולי 2008 נחקר אולמרט בחשד שמימן טיסות פרטיות שלו ושל בני משפחתו בכסף שהשיג במרמה מגופים ציבוריים, באמצעות משרד הנסיעות "ראשונטורס"‏‏^[8].

המגעים עם הפלסטינים וועידת אנאפוליס

במהלך הקדנציה של אולמרט הפשירו היחסים בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית ביהודה והשומרון לאחר 7 שנות האינתיפאדה. באוגוסט 2007 נחתם לראשונה הסכם לחידוש התיאום הביטחוני עם הפלסטינים, לאחר 7 שנים [10]. מנגד, אולמרט פעל לבידוד שלטון החמאס ברצועת עזה פוליטית וכלכלית במישור הבינלאומי והפנימי.

ב-27 בנובמבר התקיימה ועידת אנאפוליס בהשתתפות ישראל, הרשות הפלסטינית וארצות הברית. בנוסף אליהן השתתפו 40 מדינות, כולל מדינות ערב בהן סוריה, מצרים וערב הסעודית. בניגוד להסכם אוסלו ולוועידת ואי, ובדומה לוועידת מדריד, לא היוותה ועידת אנאפוליס סיכום של משא ומתן, אלא ניסיון לפתיחתו. מטרת הוועידה הייתה לנסות להניע מחדש את תהליך השלום, ולסלול את הדרך למשא ומתן אינטנסיבי לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני. ועידת אנאפוליס הייתה הוועידה המשמעותית הראשונה בין הישראלים לפלסטינים מאז פסגת קמפ דייוויד בשנת 2000 ופריצתה של אינתיפאדת אל אקצה.

הוועידה, שנוהלה בצד הישראלי על ידי אולמרט ושרת החוץ לבני, הסתיימה בהצהרה על פתיחת משא ומתן והתחייבות למפת הדרכים, תוך שאיפה לסיום המו"מ עד סוף 2008. בעקבות הוועידה החל המשא ומתן בפועל בין הצדדים, ועם התפתחות השיחות פרשה ישראל ביתנו מהממשלה בינואר 2008, והממשלה נותרה עם קואליציה של 67 ח"כים.

שנת 2007 הייתה השנה עם מספר ההרוגים הנמוך ביותר בפיגועי טרור וקרבות צבאיים (לרבות בדרום לבנון), מאז האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות ה-80. בשנה זו נהרגו 13 אזרחים וחיילים, מספר שפל במשך קרוב ל-20 שנה, ונערך פיגוע התאבדות אחד[11].

מצב רפואי

ב-29 באוקטובר 2007 הודיע אהוד אולמרט במסיבת עיתונאים כי נתגלתה אצלו מחלת סרטן הערמונית וכי הוא עתיד לעבור ניתוח להסרת הגידול הסרטני.

ביקורת המופנית כלפיו

בהיותו איש ציבור, מופנית גם כלפי אולמרט ביקורת מכיוונם של אלה שאינם רואים בעין יפה את התנהגותו או את מעשיו.

מתנגדיו מאשימים אותו בקרבה מופרזת לבעלי ההון שמסייעת להם בהטבות מפליגות שהרעיף עליהם כשר בממשלה וכראש עיר. בתקופת כהונתו כשר המסחר, התעשייה והתעסוקה, נשמעו טענות כאילו רוקן מתוכן את המועצה לצרכנות. נסיעותיו הרבות לחו"ל בעת כהונתו כראש עיריית ירושלים הובאו כראיה לאופיו הנהנתני והבזבזני.^{[דרוש מקור]}

בעבר, היה אולמרט מקובל למדי בחוגי הימין, עמדתו התקיפה בעניין פתיחת מנהרת הכותל והבנייה בהר חומה זכתה לאהדה. ברם, אחרי תוכנית ההתנתקות ופינוי עמונה הפך אולמרט לאחת הדמויות השנואות בחוגי הימין, שהאשימו אותו שחתר במכוון להגיע לעימות אלים, כדי להגדיל את הפופולריות בציבור על חשבונם. עם זאת, הוא נשאר מקובל בקרב אנשי מרכז המפה הפוליטית, שתמכו בעמדותיו המדיניות והכלכליות החדשות, והעניקו למפלגתו את מספר המנדטים הגבוה ביותר בכנסת ה-17. פופולריות זו פחתה מאוד (לפי הסקרים) לאחר מלחמת לבנון השנייה^{[דרוש מקור]}.

ביקורת חריפה הוטחה באולמרט על ידי הסופר דויד גרוסמן, שחודשיים לאחר נפילת בנו במלחמה נאם את הנאום המרכזי בעצרת לציון 11 שנים לרצח רבין. נאום זה עורר הדים רבים וזכורים ממנו הביטויים "הנהגה חלולה" ו"אין מלך בישראל".

פרופ' יחזקאל דרור, חבר ועדת וינוגרד, תקף בחריפות את אולמרט על שלא התפטר בעקבות ממצאי הוועדה. בראיון ל-ynet אמר "ציפיתי שהממשלה תתפטר אחרי הדו"ח החלקי. אכן, הרמטכ"ל (דן חלוץ) התפטר ושר הביטחון (עמיר פרץ) אולץ לעזוב את תפקידו, אבל ראש הממשלה לא התפטר ולא אולץ לעזוב. זה לא היה קורה באף דמוקרטיה פרלמנטרית אחרת"[12].

משפחה

לאולמרט שלושה אחים: תא"ל (מיל.) ירמי אולמרט, יו"ר איגוד הכדורסל הישראלי, שכיהן בעבר כראש המועצה המקומית גבעת שמואל; ד"ר יוסי אולמרט, מזרחן ופרשן ספורט; ועמרם אולמרט, לשעבר ראש חברת "אגרידב".

אהוד אולמרט נשוי לעליזה אולמרט, מחזאית, סופרת ואמנית, אותה פגש בעת היותם סטודנטים באוניברסיטה העברית ב-1970 ‏‏^[9]. לזוג ארבעה ילדים. מיכל, הבת הבכורה, היא פסיכולוגית. בתם השנייה, דנה, היא דוקטורנטית לספרות ופעילה בארגון השמאלני-קווירי "כביסה שחורה". בנם שאול מתגורר בניו יורק, שם שימש עד לאחרונה כסגן נשיא MTV למוצרים דיגיטליים. כמו אמו ואחותו דנה, הוא היה מזוהה בעבר הקצה השמאלי של המפה הפוליטית, ואף חתם בעבר על עצומה של תנועת "יש גבול", אך בשנים האחרונות אינו עוסק או מתבטא בנושאים פוליטיים. בנם הרביעי, אריאל, לא שירת בצה"ל וכיום לומד בצרפת. בנוסף, לזוג אולמרט בת מאומצת, שולה, שאומצה על-ידם בעקבות ביקור של עליזה בפנימייה לילדים בסיכון.

אנשי ימין מבקרים את אולמרט גם בשל דעותיהם ומעשיהם של בני משפחתו. אולמרט הגיב על כך בנאום לפני הבחירות שבו ביקש ממבקריו להניח למשפחתו במערכת הבחירות.

בעקבות שרבוב שמם של ילדי אולמרט לפרשת "ראשונטורס", יצאו הילדים בהודעה לעיתונות שבה אמרו כי הם "רוצים להבהיר באופן חד משמעי שהוסבר מפורשות כי כרטיסי הטיסה שניתנו לנו היו מתנה מאבינו ומומנו על ידו".‏‏^[10]

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אהוד אולמרט
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אהוד אולמרט

• רה"מ ויו"ר תנועת "קדימה", אהוד אולמרט, באתר "קדימה" הרשמי
• אהוד אולמרט באתר הכנסת
• ראש הממשלה - קורות חיים, באתר של משרד ראש הממשלה
• ניתוח ביקורו של אהוד אולמרט ונאומו מול הקונגרס האמריקאי - מאי 2006 , באתר "אומדיה"
• אורי בלאו, מי אתה אהוד אולמרט? - ראש ממשלה מחוסר ראיות, בעיתון הארץ, 24.2.06
• דוד לנדאו ויוסי ורטר, בטוח יותר חזק יותר שמח יותר, בעיתון הארץ, 16.4.08

הערות שוליים

1. ^ צבי אלוש, כולם היו בניו, ידיעות אחרונות 14.4.2006
2. ^ טל רוזנר, פרשת האי היווני: מהתחקיר עד ההחלטה, 15 ביוני 2004, ynet
3. ^ ברוך קרא, היועץ סגר את התיק נגד אולמרט בפרשת ה"אי היווני", בעיתון הארץ, 5.4.04
4. ^ אולמרט הקים שתי ועדות בדיקה - בלי שופטים, ynet, ‏28.8.2006
5. ^ ועדת וינוגרד, הודעה לעיתונות, 30.01.2008.
6. ^ יהונתן ליס, רה"מ חשוד בקבלת שוחד מאיש עסקים אמריקאי, בעיתון הארץ, 9.5.08
7. ^ אפרת וייס, אולמרט: אם יוגש כתב אישום - אתפטר, באתר ynet‏, 9.5.08
8. ^ ‏יהונתן ליס ותומר זרחין, החשד: אולמרט קיבל 100 אלף דולר במרמה, בעיתון הארץ, 12.7.08‏
9. ^ Rachel Shabi, ‏The unlikely first lady, הגרדיאן, 5.5.2006‏
10. ^ ‏מיה בנגל, ילדיו של אולמרט: הטיסות היו מתנה מאבא ובמימונו, באתר nrg‏