רצועת הביטחון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Flag of Israel.svg
Flag of Lebanon.svg
הסכסוך הישראלי-לבנוני
עימותים עיקריים:
מבצע ליטני | מלחמת לבנון (מבצע שלום הגליל)
מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה
הכוחות בסכסוך:
צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות
אש"ף | אמל | חזבאללה | סוריה | צבא לבנון
יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)
מושגים:
רצועת הביטחון | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד
חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון ו-מארונים
אישים ישראלים בולטים:
יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון
רפאל איתן | אהוד ברק | אהוד אולמרט
אישים לבנונים נוצרים:
סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אמין ג'ומאייל
אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע | אטיין סאקר
אישים לבנונים שיעים:
מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה
מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי
אישים לבנונים סונים:
פואד סניורה | רפיק אל-חרירי
אישים לבנונים דרוזים:
כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט
אישים ערבים:
חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל
רקע היסטורי:
מלחמת האזרחים השנייה בלבנון | גדר הצפון
ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

רצועת הביטחון הייתה שטח בדרום לבנון הסמוך לגבול עם ישראל שבו שהה צה"ל מיוני 1985 ועד לנסיגה לגבול הבינלאומי בשנת 2000. צה"ל התייצב על גבול רצועת הביטחון לאחר שנסוג מרוב השטח שנכבש במלחמת שלום הגליל (1982). השם רצועת הביטחון ניתן על ידי ישראל, כדי לשקף את מטרתה: יצירת שטח המפריד בין יישובי גבול הצפון ובין מחבלים השוהים בלבנון.

במהלך שהותה של ישראל ברצועת הביטחון החזיק צה"ל מספר מוצבים באזור, ותמך במיליציה מקומית - צד"ל - צבא דרום לבנון. צד"ל ניהל במידה רבה את חיי היום יום ברצועת הביטחון, והחזיק את כלא אל-חיאם. כמו כן, שהו באזור כוחות יוניפי"ל מטעם האו"ם, שפרוסים בדרום לבנון מתום מבצע ליטני ב־1978.

רוחב הרצועה היה קילומטרים ספורים במערב, ומעט יותר במזרח. הרצועה כללה כ-10% מהשטח הכולל של לבנון, שכנו בה כ-150,000 תושבים שחיו ב-67 כפרים ועיירות שיעים, מארונים, ועיירה דרוזית אחת חאצביא. מרכז הרצועה הייתה העיירה המרונית מארג' עיון שנחשבה לעיירה החשובה ברצועה. בתקופת קיומה של הרצועה רבים מתושבי הכפרים שבה נמלטו אל מצפון לה. לתושבים שנותרו ברצועה היו קשרים רבים עם ישראל, רבים מהם עבדו בה, וקיבלו ממנה שירותים שונים.

תוכן עניינים

חלוקה עדתית של תושבי רצועת הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

53 אחוז שיעים המרוכזים בעיקר מול רכס רמים ואדי א-סלוקי ומערבה. 22 אחוז נוצרים החיים בשני ריכוזים עיקריים סביב מרג' עיון ובמרחב בינת ג'בל רמיש. 12 אחוז דרוזים בצפון מזרח אזור הביטחון שמצפון להר דוב. 13 אחוז סונים המרוכזים בעיקר באזור הר דב והגזרה המערבית. כמו כן מן הראוי לציין את מאות הבדואים שרובם ישבו מצפון לאדמית שבגבול ישראל.

המצב הכלכלי ברצועת הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב הכלכלי ברצועת הביטחון היה טוב ביחס למצבה הכלכלי של לבנון, כאשר עיקר הפעילות הכלכלית הייתה מסחר עם שאר חלקי לבנון. מסחר התקיים גם עם ישראל, אם כי עיקר ההכנסה נבעה מעבודה בתוך ישראל. אישורי העבודה בתוך ישראל ניתנו על ידי צה"ל או מנגנון הביטחון של צד"ל. מתן האישורים היווה את אחד הכלים ליצירת המוטיבציה להתגייסות לצד"ל ולשמירת הנאמנות לו. ההכנסה מעבודה בישראל, ביחד עם סיוע כלכלי אחר שהעניקה ישראל היווה מרכיב משמעותי בהכנסות דרום לבנון. הערכה הייתה שבישראל עבדו כ-2500 מתושבי דרום לבנון.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת דרום לבנון
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מלחמת האזרחים בלבנון, מבצע ליטני, מלחמת לבנון

למרות שהרצועה הוקמה רשמית ב-1985, בעקבות נסיגת צה"ל ממרבית דרום לבנון, הרי שורשיה נמצאים בראשית מלחמת האזרחים בלבנון. החל מ-1968 החל אש"ף להשתלט על דרום לבנון. עם תחילת מלחמת האזרחים ב-1975 הפכה השליטה של אש"ף באזור למטרד קשה לתושבים הנוצרים המקומיים שסבלו ממנו והם פנו לישראל על מנת שתעזור להם. החל מאמצע 1976 החלה ישראל לסייע לתושבים הנוצרים שמעבר לגבול באמצעות פתיחת הגדר הטובה במטולה ושיתוף פעולה צבאי מסוים עם צבא לבנון החופשית שהקימה בראשות סעד חדאד. לאחר מבצע ליטני הפכה רצועה רציפה לאורך קו הגבול למה שכונה "מובלעת חדאד".

במהלך מלחמת לבנון בוטלה לכאורה הרצועה אולם למעשה היא נשארה קיימת (בתור "אזור דרום לבנון") ואף התפשטה צפונה עד לאגם קרעון במרחק של 40 ק"מ מהגבול. קו זה אמנם שכן בתוך השטח שבשליטה ישראלית אולם בעוד שמצפון לו היה שיתוף פעולה עם הפלנגות הרי מדרום לקו היה צבא לבנון החופשית שותפה של ישראל.

הנסיגה לרצועת הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיחות נאקורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר נכנס יצחק רבין לתפקידו כשר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית, הוא יזם מהלך שהביא לשיחות הצבאיות בין ישראל לבין לבנון בנאקורה. השיחות התקיימו בין 5 בנובמבר 1985 למחצית השנייה של ינואר 1986. בשיחות אלו הציגה ישראל ללבנונים תפיסת ביטחון שהייתה מבוססת על נסיגת צה"ל מלבנון ושמירה על ביטחון הגליל באמצעות שתי רצועות חיץ מצפון לגבול הבינלאומי. רצועת החיץ הראשונה אמורה הייתה להיות מורכבת "מחטיבה טריטוריאלית" שתתבסס על צד"ל שייערך במרחב שבין הגבול הבינלאומי לבין נהר הזהראני, תוך נכונות לשלבו בבוא העת בצבא לבנון, רצועת החיץ השנייה הייתה אמורה להיות מורכבת מכוחות יוניפי"ל שייערכו בשטח שיפנה צה"ל בין נהרות הזהראני והאוולי, מהים התיכון ועד הגבול הסורי. הממשל הלבנוני, בהנחיית הסורים שדרבנו אותו לנקוט בעמדה קשוחה ובלתי מתפשרת כלפי ישראל, סירב ללכת לקראת ההצעות של ישראל בטענה שהן פוגעות בריבונות הלבנונית. הממשל הלבנוני סירב להכיר בלגיטימיות של צד"ל או להתיר את פריסת יוניפי"ל מצפון לאזור היערכותו הקיים, ותבע שצבא לבנון בסיוע יוניפי"ל יהיה הגורם היחיד שיופקד על שמירת הביטחון באזורים שיפונו על ידי צה"ל בהחלטת מועצת הביטחון 425 מ-1978. כאשר הסתבר שהשיחות בנאקורה אינן תכליתיות, גברה בישראל תחושת התסכול והבשילה ההכרה שהסיכויים להוציא את צה"ל מלבנון על בסיס סידורי ביטחון מוסכמים עם לבנון הם אפסיים.‏[1]

ארבע החלופות שנבחנו בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על רקע המבוי הסתום בשיחות נאקורה בחן צה"ל במהלך חודש דצמבר 1984 ובתחילת חודש ינואר 1985 ארבע חלופות להמשך היערכותו בלבנון:

חלופה א - צה"ל ישאר בקו ההיערכות הקיים שמדרום לאוולי לאורך זמן תוך שינוי אפשרי באופי פעילותו והיערכותו. החסרונות העיקריים שנמצאו בחלופה הזאת היו השקעה גדולה של כוחות והצורך בהמשך השליטה על אוכלוסייה גדולה, למעלה מחצי מליון איש, שיעית בעיקרה וברובה אינה אוהדת את ישראל. יתרונה של חלופה זו היה מתן ביטחון ליישובי הגליל והשארתם מחוץ לטווח של מטולי הרקטות.

חלפה ב - היערכות צה"ל "בקו ביניים" לאורך זמן. "קו ביניים" זה עבר משפך הליטני אל אנצאר -גבל צ'אפי -ניחא, ובגזרה המזרחית כלל גם את אזור חאצביא."קו ביניים" זה הותיר את יישובי הגליל מחוץ לטווח הקטיושות. חסרונותיה העיקריים של חלופה הזאת היו הצורך בהשקעת כוחות גדולים יחסית (אף כי פחותים מאלו של חלופה א') והמשך שליטה על אוכלוסייה שיעית העוינת ברובה את ישראל המונה כרבע מליון.

חלופה ג - פינוי צה"ל מלבנון במהלך אחד והיערכות לאורך הגבול הבינלאומי. יתרונותיה העיקריים של חלופה הזאת הוערכו באותה עת בשחרור ישראל מהעומס הכרוך בהחזקת צה"ל בלבנון, ביטול החיכוך של צה"ל עם האוכלוסייה הלבנונית המקומית ועם הצבא הסורי, וירידה משמעותית בפעילות החבלנית העוינת השיעית שהתנהלה מול צה"ל בדרום לבנון. חסרונה הבולט של חלופה זו, מעבר להישג הפוליטי היוקרתי של סוריה והפגיעה הקשה בצ"דל עד כדי התפוררותו, היה שהנסיגה אינה מבטיחה את שלום הגליל.

חלופה ד -יציאה חד צדדית של צה"ל מלבנון בשלבים, תוך קיום אזור הביטחון. אזור הביטחון יתבסס על רצועת הביטחון הישנה בדרום לבנון, רצועה שהתקיימה עד פרוץ מלחמת שלום הגליל, אך עם שיפורים קרקעיים. על פי הערכה בחלופה הזאת היה פחות ביטחון לתושבי הגליל בהשוואה לשתי החלופות הראשונות: אזור הביטחון הצר יחסית לא יוכל למנוע ירי קטיושות על הגליל, וכן אפשר לחדור ממנו לשטח ישראל במשך לילה אחד. היתרונות העיקריים בחלופה הזאת נתפסו אז בעצם הוצאת צה"ל מלבנון והחזרתו לשגרה, והימנעות מהחזקת כוחות גדולים בלבנון. בחלופה זו, כך סברו, היה גם סיכוי לשיתוף פעולה עם האוכלוסייה השיעית, והיה בה כדי להפחית את סיכויי העימות עם האוכלוסייה הזאת, עימות שהיה צפוי בשתי החלופות הראשונות.

צה"ל הציג את ארבע החלופות הללו בתחילת ינואר 1985 לפני שר הביטחון וממשלת ישראל. שר הביטחון וממשלת ישראל אימצו את החלופה הרביעית על יתרונותיה וחסרונותיה, בראש ובראשונה בגלל הרצון שלא להמשיך ולהחזיק בכוחות ניכרים בלבנון הנקלעים לחיכוך הולך ומחריף עם האוכלוסייה השיעית. כמו כן, חלופה זו נתפסה כדרך הולמת, שבאמצעותה אפשר להבטיח מידה סבירה של ביטחון לגליל יחד עם הוצאת צה"ל מלבנון והחזרתו לשגרה.

החלטה מספר 291 של ממשלת ישראל מה-14 בינואר 1985[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב 14 בינואר 1985 החליטה ממשלת ישראל לאשר את הצעתו של שר הביטחון בדבר "הערכותו מחדש של צה"ל לאבטחת גבולה הצפוני של מדינת ישראל". ההחלטה כללה שלושה מרכיבים עיקריים : 1. "צה"ל ייערך מחדש על גבולה הצפוני של מדינת ישראל". 2. "הממשלה תעשה את כול אשר דרוש להבטיח את שלום הגליל". 3. ההיערכות מחדש של צה"ל תבוצע בשולשה שלבים עיקריים: שלב א - פינוי מרחב צידון. שלב ב - פינוי הגזרה המזרחית והיערכות באזור חאצביא. שלב ג - צה"ל ייערך לאורך הגבול הבינלאומי ישראל-לבנון. תוך קיום אזור בדרום לבנון שבו יפעלו כוחות מקומיים (צד"ל) בגיבוי צה"ל. ההחלטה יושמה במהלך חצי שנה. ב-10 ביוני 1985 צה"ל השלים את הנסיגה מרצועת הביטחון, למעשה נשארו בדרום לבנון כוחות צבא קטנים ומוצבי צה"ל הועברו לצד"ל, בשטח רצועת הביטחון נשארו קציני צה"ל ששימשו כחונכים ביחידות צד"ל ונקבע שצה"ל ייכנס וייצא מרצועת הביטחון על פי הצרכים המבצעיים וההתפתחויות בשטח.

האוכלוסייה הלבנונית המקומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באזור הביטחון, בשנת 1987 הוערך מספרה של אוכלוסיית אזור הביטחון בכ-200,000 בני אדם. מתוכם כ-50 אלף נוצרים, 120 אלף שיעים, וכ-20 אלף דרוזים. תושבים רבים, שהתגוררו בסמוך לגבול, רחשו אהדה לישראל עוד מתקופת רס"ן חדאד, כאשר ישראל הגישה לתושבים המקומיים סיוע הומניטרי וצבאי שאפשר להם לשרוד מול לחצי הפלסטינים והמליציות של השמאל בעת מלחמת האזרחים. אמצעי חשוב לשימור אהדתה של האוכלוסייה היה המשך הסיוע הכלכלי וההומניטרי מצד ישראל במסגרת מדיניות "הגדר הטובה" ומתן חופש תנועה מבוקר לישראל הן לשם יצירת מקורות תעסוקה לאוכלוסייה המקומית והן לצורכי מסחר וריפוי. מאז 1985 פיתח מנהל הסיוע מערכת רפואית המושתת בעיקר על בית חולים מרכזי במרג' עיון ובבנת' ג'בל.

הנסיגה לאזור הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיגה לקו האוואלי ולקו חאצביא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם שלום בין ישראל ללבנון בשני טקסים זהים: בחאלדה שמדרום לביירות, ובקרית שמונה. הפרלמנט הלבנוני אישר את ההסכם, אך נשיא לבנון השעה אותו בלחצם הצפוי של הסורים. אחד הנספחים של הסכם זה כלל הסדרי הביטחון והקמת אזור הביטחון, וישראל התחייבה על נסיגת כוחותיה תוך 8 עד 12 שבועות מכניסתו לתוקף של ההסכם. בספטמבר 1983 הסתיים שינוי הפריסה הראשון של צה"ל, בהיערכותו בקו חדש, קו האוואלי. במסגרת ההיערכות מחדש פינה צה"ל ופירק 43 מחנות ו-22 מוצבים. שלב הנסיגה הראשון נמשך כחמישה שבועות. לאחר הנסיגה, פרצו מהומות דמים קשות בין הדרוזים לנוצרים בהרי השוף. אם קודם לנסיגה הישראלית, נתמכו אנשי הפלנגות הנוצריים על ידי כוחות צה"ל, הרי משהתפנה צה"ל מאזור השוף, הם נחשפו למתקפה מאורגנת היטב של הדרוזים במקום. רבים מתושבי המקום הנוצרים נטבחו והאחרים נאלצו לברוח מבתיהם זה מאות בשנים. הכוחות הצבאיים שלהם, בפיקוד סמיר ג'עג'ע, התבצרו בכנסייה בדיר אל קמר, כאשר חיילי צה"ל מספקים להם ציוד והגנה. לבסוף, בהסכם בין שני הצדדים שנערך בתיווך מפקדי צה"ל, שוחררו הנצורים מדיר אל קמר והועברו לבירות, תוך שימוש ברק"ם ובכלי רכב, שבחלקם היו צה"ליים.

שלב הנסיגה השני נמשך כארבעה שבועות ובמהלכו הושלמה הנסיגה מאזור אגם קרעון ומהגזרה המזרחית בלבנון. בסיום השלב הזה נערך צה"ל באזור העיירה חאצביא.

בסוף 1984 נעשתה במטכ"ל עבודת מטה לבחינת האפשרויות להיערכות הביניים של צה"ל באופן חד צדדי, בגזרה המערבית בלבנון (שלב הנסיגה השלישי). הכוונה הייתה לפנות את כוחות צה"ל מהרצועה שמצפון וממערב לנהר הליטאני (מרחב משולש נבטיה) ומאזור ג'זין ולבסס את עיקר הפעילות שם על כוחות צד"ל. פעילות צה"ל באזור זה נקבעה להיות בעיקרה ניידת ולהתבסס על מינימום מתקנים קבועים בגזרה. לשם כך פונו מתקני האחזקה ממשולש נבטיה ואחזקת המרחב התבססה על מתקן מרג' עיון. קו ההיערכות החדש היה פתוח ביסודו, כאשר התנועה התבצעה במעברים מבוקרים. הצירים שחצו את הקו במקומות בהם לא הייתה ביקורת, נחסמו. קו הליטאני היווה קו ביקורת שני לתנועות לכיוון דרום והמחסומים לאורך גשרי הליטאני פעלו באחריות צה"ל.

בינואר 1985 הביאו ראש ממשלת האחדות שמעון פרס, ושר הביטחון יצחק רבין, בפני הממשלה החלטה על יציאת צה"ל מלבנון, ונסיגה לקו חדש שכונה "רצועת הביטחון". ההחלטה עברה ברוב קולות.

מטרותיו של אזור הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פתיחת ציר" ברצועת הביטחון בכביש היורד ממוצב צה"ל שקיף אל חרדון לראס ביאדה. (1986)
חיילי צה"ל על הנגמ"שים לאחר מסירת מוצב צד"ל בירכת חוקבן לכוחות יוניפי"ל בשנת 1987 .משמאל רואים את העמדה הדרומית של המוצב שחלשה על כביש הגישה למוצב
"פתיחת ציר" ברצועת הביטחון בגזרה המזרחית (1993) - ברקע האנטנה של מוצב ציפורן, על גבול ישראל לבנון
סנדלי חבלה - ציוד חובה בכל פתיחת ציר בלבנון. התמונה צולמה בגזרה המזרחית ברצועת הביטחון ב-1993

על פי התפיסה שהתגבשה בממשלה, נועד אזור הביטחון להבטיח אך ורק את שלום יישובי הגליל, תוך הינתקות מהמערכת הלבנונית הפנימית וויתור על השאיפות המדיניות שליוו את מדינת ישראל בעת מלחמת לבנון ולפניה. אזור הביטחון נתפס אפוא כאמצעי להבטחת יישובי הגליל על ידי מניעת טרור מלבנון. מקבלי ההחלטות ציפו שאזור הביטחון יאפשר לצה"ל להתמודד באופן היעיל ביותר ובמחיר האפשרי הנמוך ביותר עם קיומו הקבוע והמתמשך של הטרור משטח לבנון בין אם הוא טרור שיעי ובין אם הוא טרור פלסטיני, עד אשר יושגו הסדרים מדיניים במסגרת תהליך מדיני, אשר יתנו מענה טוב יותר לסוגיית ההתמודדות עם הטרור מלבנון.

הקמת צבא דרום לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא דרום לבנון שהוקם בשנות ה-70, היה בשנת 1985 בהנהגת גנרל אנטואן לאחד שראה את עצמו כלבנוני ורק אחר-כך נוצרי ולכן פעל להפיכתו ממיליציה נוצרית לארגון צבאי המייצג את כלל תושבי דרום לבנון. מטרת צד"ל, לפי השקפת העולם של מפקדו, הייתה לשמור על השלווה ממנה נהנית אוכלוסיית אזור הביטחון, לעומת התוהו ובוהו השורר בשאר חלקי לבנון. בשנת 1987 בעקבות ההתקפות המאסיוויות של חזבאללה על מוצבי צד"ל, ביצע צה"ל הערכה מצב מחודשת ושינה את שיטות הפעולה האזור הביטחון. יכולתם של אנשי צד"ל נבחנה מחדש והוחלט לשים דגש רב יותר במרכיב האימונים. משך הטירונות של חיילי צד"ל הוכפל מארבעה לשמונה שבועות, במקביל הוגברו האימונים ביחידות. האימונים נערכו במתכונית פלוגתית וכוונתן הייתה לתת תשובה לשיטת ההתקפות של חזבאללה. כמו כן בצה"ל הסיקו שאין טעם שצד"ל יאייש את כל המוצבים שניבנו לאורך קו אזור הביטחון. הוחלט לצמצם את מספר המוצבים ולעבות את הקיימים בעזרת חיל ההנדסה של צה"ל. מוצבי צד"ל נבנו במתכונת של מוצבי צה"ל עם עמדות מבטון מזוין, סוללות עפר וחדרי מגורים מוגנים לחיילי המוצב. כלקח מהתקפות חזבאללה שינה גם צה"ל את פריסתו בשטח על מנת שיוכל להגיב במהירות על כל התקפה,‏[2]

כיצד הוערך אופיו של הטרור מלבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר הלחימה נגד צה"ל בשלהי מלחמת לבנון בוצעה על יד קבוצות שיעיות שמתוכן בלטה תנועת אמל. הערכה הייתה שהגורם העיקרי שיפעל נגד אזור הביטחון יהיה תנועת אמל, ואליה יצטרפו קבוצות שיעיות נוספות. כמו כן הוערך שיהיה צורך לשוב ולהתמודד בעתיד גם נגד הטרור הפלסטיני.

שינוי באופיו של הטרור משטח לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנסוג צה"ל מלבנון, במאי 1985, רבתה התקווה שארגון "אמל", בהנהגתו של נביה ברי, ייהפך לכוח המרכזי בדרום לבנון ותיווצר מעין הבנה שבשתיקה, בין הארגון השיעי לבין צבא דרום לבנון בפיקודו של ג'נראל אנטון לחאד. ב 4-ביוני 1985 העריך שר הביטחון יצחק רבין, כי השיעים לא יתירו לאנשי אש"ף לחזור לדרום לבנון. בשיחה עם כתבים בוושינגטון אמר שר הביטחון, "השיעים נחושים בדעתם להילחם באש"ף". רבין העריך בשיחה עם שר ההגנה האמריקאי , כי "לא יחלוף זמן רב עד שהסורים יחלו לעודד פעולות טרור נגד ישראל מתוך שטח לבנון" ‏[3].

כך נקבע שגבולה הצפוני של רצועת הביטחון, יהיה גבול הביטחון של ישראל ופרט למקרים בודדים יימנעו כוחות צה"ל מלחצות קו זה. במשך יותר משנה נראה כי הבנה זו אכן מתממשת. ארגון "אמל" מעולם לא השלים עם קיומה של רצועת הביטחון ואף הצהיר על כך בפומבי. לעתים היו אנשי "אמל" מעורבים בהתקפות על עמדות צד"ל בדרום לבנון. אך התקפות אלו מעולם לא חרגו מהמסגרת של "תקריות מקומיות" ואפשר היה לחיות איתן. בעקבות העמקת המעורבות האיראנית והתמיכה האיראנית ב"חזבאללה" , נשחק כוחו של "אמל" במלחמת התשה עם הארגונים הפלסטינים בבירות ובמחנות הפליטים ליד צידון. הטרור הפלסטיני דעך בעקבות תוצאות מלחמת לבנון ובעקבות הכרזת ערפאת בדבר הימנעות מטרור (1988) אך הוא לא נעלם לגמרי - את מקומו של הטרור הפלסטיני החליף הטרור השיעי חזבאללה שהוכיח את עצמו כמסוכן ובעייתי לא פחות.

שינוי בשיטת הלחימה של חזבאללה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נסיגת צה"ל לרצועת הביטחון, החל חזבאללה במתקפה נרחבת על צד"ל על מנת לגרום להתפוררותו. שיטות הפעולה היו פגיעה בחיילי צד"ל ובקציניו והתקפות נרחבות על מוצבי צד"ל, בהשראת המתקפות האיראניות על הצבא העיראקי במלחמת איראן עיראק.

ב-30 במאי 1986 חמישה חיילי צד"ל ובהם מפקד גדוד נורו בידי נאמני חזבאללה בכפר הנטוש רומאן שעל גבול רצועת הביטחון בגזרה המזרחית. ב-19 באפריל 1987 נהרגו כ-18 אנשי חזבאללה בקרב בקרבת הכפר שמרייה בדרום לבנון. לוחמי חזבאללה התקיפו שני מוצבים של צד"ל באזור מארג' עיון. קודם להתקפה הגדולה ביצעו לוחמי חזבאללה פעולת הסחה, ותקפו מוצב קטן של צד"ל במבואות העיירה ג'זין, במטרה לגרור למקום את תגבורות צה"ל וצד"ל, אולם הם לא הצליחו לכבוש את המוצב. כאשר לוחמי חזבאללה תקפו את מוצבי צד"ל באזור מארג' עיון, יחידות שריון ומסוקי חיל האוויר של צה"ל פגעו בהם פגעו ובכוחות הנסוגים.‏[4] התקפותיו הנרחבות של חזבאללה לא פוררו את צד"ל וגרמו לו לנפגעים רבים. כתוצאה מכך החל הארגון לעבור לסוג של מלחמת גרילה בחיילי צד"ל וצה"ל ברצועת הביטחון.

סכסוך בין חיילי צד"ל לבין יוניפי"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

צה"ל בקש לראות בצד"ל את יורשו של צה"ל ברצועת הביטחון. האו"ם לעומת זאת קיבל מנדט להחזיק בשטח שצה"ל פינה בדרום לבנון. כתוצאה מכך התחוללו מספר עימותים בין צה"ל לכוחות האו"ם שלא הכירו בתפקידו של צד"ל. למשל בשנת 1985 התחוללה תקרית בין חיילי צד"ל לבין היחידה הפינית של יוניפי"ל שהחמירה עד כדי חטיפת חיילים פיניים בידי צד"ל. לאחר שהכח הפיני מסר 11 חיילי צד"ל לידי תנועת "אמל" שהעבירה אותם לשבי בצור.

עלות הנסיגה של צה"ל לרצועת הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפינוי עלה כ 117 מיליארד שקל ישן שהם בערך של שנת 1985 כ 117 מליון שקל חדש‏[5].

1985 עד 2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלחימה בדרום לבנון (1982 - 2000)
נגמ"שים של צה"ל ברצועת הביטחון בגזרה המזרחית (1993)
אורי לוברני נואם במכון לחקר ביטחון לאומי ביוני 2013
כניסת שיירה ללבנון מכיוון מושב זרעית (1993)
טנק בעמדה הדרום-מערבית של מוצב הבופור (1995)
טנק ברחבת טנקים במוצב הבופור(1995)

במהלך הפינוי הוחלף הפיקוד על צד"ל ונמסר לידיו של אנטואן לאחד שאף דרש וקיבל הסכמה ישראלית להחזקת מובלעת ג'זין מצפון לרצועה. בשנים הראשונות לאחר נסיגת צה"ל הייתה הרצועה שקטה יחסית, והפעילות של צה"ל הוגדרה על יד המטכ"ל כתעסוקה מבצעית. אולם עם השנים התגברה ההתנגדות הלבנונית, בהנהגת ארגון חזבאללה, לשהות הישראלית ברצועה. התנועה בדרכים הפכה מסוכנת, וכוחות צה"ל הסתגרו יותר ויותר במוצביהם. חזבאללה עשה מאמצים רבים לתקוף מוצבים אלה בהתקפות שצולמו ושודרו בתחנת הטלוויזיה של הארגון - אל-מנאר, לגרום לנפגעים בקרב חיילי המוצבים, ולהניף את דגלו בהם.

נסיון למסור את ניהול רצועת הביטחון בלבנון לידי תנועת "אמל" השיעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1985, כחודש לאחר נסיגת צה"ל מלבנון לרצועת הביטחון, אמר אורי לוברני, מתאם פעולות הממלשה בלבנון, כי חלפה התקופה שישראל ראתה את לבנון רק מווית אחת,הזווית הנוצרית. ישראל חותרת להידברות עם כל הגורמים, ואף מוכנה לסייע להם בשעת הצורך, גם אם הם פרו סורים. בתגובה לכך אמר גנרל לאחד, מפקד צד"ל ש"אמל " בנויה מאגפים רבים ומופעלת בחלקה על ידי סוריה, איראן וברית המועצות. ולכן אין זהו רעיון טוב,כמו כן לצד"ל חזק מבחינה צבאית, ומכיר את תושבי הכפרים והעיירות שבשטח רצועת הביטחון. בהוכחה מציד גנרל לחד את הקרב של 70 לוחמי צד"ל נגד שתי חטיבות מוסלמיות שניסו לתקוף את העיירה ג'זין ‏[6]. ביוני 1986 התנועה השיעית "אמל" דחתה את הצעת ישראל למסור את רצועת הביטחון לידיה תמורת הסדרים מתאימים.

החסות הסורית על לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנים של כשלונות בזירה הלבנונית, עלה בידי סוריה לכפות את הסדר הסורי על לבנון באמצעות שורת מהלכים שהתבצעו בשנים 1990-1991 . הסכם טאיף, הסכם האחווה בין סוריה ללבנון כלל הסכם הגנה משותף בין סוריה ללבנון, סילוק מישל עאון, כיבוש המובלעת הנוצרית על ידי הצבא הסורי, פירוק מרבית המיליציות המזוינות והצבת אישים לבנוניים פרו סוריים מובהקים עושי דברה של סוריה בעמדות המפתח בלבנון.

שינויים מהותיים שחלו במערך הכוחות הפנים לבנוני מאז מלחמת לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחם של הנוצרים מארונים, העדה הדרוזית והפלסטינים בלבנון נחלש באופן משמעותי לעומת עליית כוחה של העדה השיעית. הזרם במחנה הנוצרי שנעזר בישראל ותמך בשיתוף פעולה עמה, ירד כמעט לחלוטין והתחזק כוחם של התומכים באוריינטציה סורית בקרב כול העדות. בקרב העדה השיעית בלטו ירידת כוחו של ארגון אמל, הגורם הפרגמטי יותר שהיה היריב העיקרי של צה"ל בשלהי מלחמת לבנון, ועלייתו של ארגון חזבאללה שהוקם ב-1982 לאחר מלחמת לבנון.

האירועים המשמעותיים שעיצבו את סדר יומו של צה"ל ושל ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבויים ונעדרים ברצועת הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

1985 -עסקת ג'יבריל, חילופי שבויים בין ישראל לבין ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית של אחמד ג'יבריל, שנעשתה ב-21 במאי 1985, ובמסגרתה שוחררו 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויי צה"ל.

1986 - שני חיילי צה"ל נחטפים ליד בינת ג'בל. בסריקות נהרג [אלון בן שחר ז"ל] מפלס"ר הנח"ל.

1986 - נפילתו של רון ארד בשבי. רון ארד היה נווט קרב בחיל האוויר הישראלי שעקב תקלה טכנית נטש את מטוסו ונפל בשבי ארגון "אמל" בלבנון ב-16 באוקטובר 1986. נחשב כנעדר ממאי 1988, אחרי שהועבר למקום לא ידוע, באיראן או בלבנון.

1987 - ליל הגלשונים - פיגוע טרור שבו נהרגו שישה חיילי צה"ל ונפצעו עשרה.

1987 - הקרב על מוצב שומריה "העליון". התקפה קרקעית ראשונה של מוצב צה"לי ברצועת הביטחון מאז הנסיגה ב-1986 וייצוב קו האוואלי-חצבייא.

1988 - פעולת צה"ל במיידון ובנועיימה.

1989 - מבצע "עלם חמודות"‏[7] חטיפת שייח' עובייד על ידי ישראל.

1992 - ב-16 בפברואר 1992 חוסל מנהיג חזבאללה עבאס מוסאווי בירי טילים ממסוק, מתוך הנחה כי אנשי צמרת חזבאללה ירסנו את פעילותם מחשש לחייהם ולחיי בני משפחותיהם, הנחה שהתבררה כמוטעית. במקום מוסאווי הועמד בראש ארגון חזבאללה השיח' חסן נסראללה. גירוש אנשי חמאס והג'יהאד האסלאמי ללבנון.‏[8]

1993 - מבצע דין וחשבון.

1994 - פיצוץ בניין הקהילה היהודית "אמיה" בבואנוס איירס ארגנטינה, חטיפת מוסטפא דיראני על ידי ישראל, חדירת חזבאללה למוצב צה"ל באזור הביטחון והנפת דגל הארגון במוצב.

1995 - שינוי תפיסתי ביחס ללחימה בדרום לבנון. בשנת 1995 החליט הרמטכ"ל, אמנון ליפקין שחק, על שינוי תפיסתי ביחס ללחימה בדרום לבנון - מפעילות ביטחון שוטף למלחמה, למרות השינוי התפיסתי ביחס ללחימה ברצועת הביטחון הלוחמים שלחמו ברצועת הביטחון לא קבלו את אות מלחמת לבנון הראשונה.‏[9]

1996 - מבצע ענבי זעם והחזרת גופותיהם של חללי צה"ל אלשייך ופינק. ב-20 ביולי 1996 הוחלפו שתי גופות חיילי צה"ל סמל יוסף פינק וסמל רחמים אלשייך שהוחזקו על ידי החזבאללה מאז שנת 1986 ב-123 גופות של חללים לבנונים. רובם אנשי חזבאללה וגופות בלתי מזוהות שנקברו בשטח ישראל וברצועת הביטחון לאחר שנהרגו בלבנון. כמו כן שוחררו 45 עצורים של חזבאללה מכלא אל חיאם תמורת 16 אנשי צד"ל שהיו בשבי החזבאללה. שלושה מחיילי צה"ל, אשר השתתפו בקרב סולטאן יעקוב, נעדרים עד היום: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן.

1997 - אסון השייטת, אסון המסוקים ומחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל על השהות ברצועה הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות".

1998 - ממשלת נתניהו קיבלה בצורה מותנית את החלטת האו"ם 425 התובעת מישראל לסגת מלבנון.

1999 - נפילתו של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין.‏[10]

2000 – נפילתו של הקולונל עקל אל-האשם מפקד החטיבה המערבית של צד"ל.‏[11] בחודש מאי יצא צה"ל בפעולה אחידה וחד צדדית מלבנון.

תחנות רדיו וטלוויזיה בדרום לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרום לבנון פעלה תחנת רדיו בשם "קול התקווה", התחנה הוקמה בספטמבר 1979 בבניין סמוך לעיירה מרג'-עיון. השידורים שודרו בשלוש שפות, אנגלית, ערבית וצרפתית ויועדו לקהל מאזיניה שהיה לרוב נוצרי. התורם המרכזי לתחנה היה ג'ורג' הוטיס, אמריקאי מקליפורניה ראש המסדר הקתולי "הנסיון הנועז". האמריקאי העשיר מקליפורניה התרשם מאוד מפגישה שהייתה לו עם רב סרן חדד שנערכה במלון "הארזים" במטולה ביוני 1979. ב-30 בדצמבר 1983 היה נסיון לפוצץ מכונית תופת ליד תחנת "קול התקווה." ב-18 באוקטובר 1985 חודשו שידורי "קול התקווה" בדרום לבנון מאתר זמני, לאחר שהתחנה, שהייתה שייכת למיסיונרים אמריקאים, נהרסה על ידי התקפה של חברי המפלגה הקומוניסטית הלבנונית יום לפני כן. ההתקפה הייתה סמוך לאל חיאם, בתחילה סברו שזוהי התקפת התאבדות, כיוון ששלושה מן המחבלים נהרגו יחד עם שניים מאנשי התחנה, אולם המפלגה הקומוניסטית הלבנונית דחתה הודעה זו.‏[12]ההתקפה נוהלה על יד ארבעה לבנונים שיעים שכל אחד מהם נשא מיטען חומר מפץ במשקל 50 ק"ג. בהגיעם לתחנה נתקלו בשני שומרים והתפתח קרב יריות. בתוך כך הם הניחו את המטענים והתכוננו להסתלק, אולם כאשר ביצעו פעולה זאת אירעה התפוצצות ובה נהרגו כשולשה מארבעת התוקפים. התוקף הרביעי נלכד על ידי כוחות של צד"ל.‏[13]

בשנת 1985 הוקמה תחנת רדיו בשם "קול הדרום" ששידוריה הותאמו לדרישות האוכלוסייה השיעית. תחנת הטלוויזיה "טלוויזית המזרח התיכון" (ידועה גם בשם ערוץ המזרח התיכון) הופעלה בחסות צבא דרום לבנון.

חדירות של חוליות מחבלים לשטח ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינואר 1984 ועד ספטמבר 1997 בוצעו תשע חדירות של חוליות מחבלים לשטח ישראל. נסיונות חדירה נוספים סוכלו בתוך אזור הביטחון. את כל ניסיונות החדירה לשטח ישראל ביצעו ארגונים פלסטינים פרו-סוריים (החזית של אחמד ג'יבריל, החזית בראשות ג'ורג' חבש ופורשי הפת"ח). החדירה החמורה ביותר התרחשה בשנת 1987 באירוע הידוע כ"ליל הגלשונים". בדצמבר 1993 חדרה חוליה של פורשי הפתח לאזור קיבוץ דן.

נפגעי צה"ל בשנות הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1982-2000 נהרגו כ-1,216 חיילי צה"ל, מתוכם כ-654 חיילים במלחמת לבנון הראשונה וכ-562 חיילים במלחמת רצועת הביטחון ,עד הנסיגה לרצועת הביטחון נפצעו כ 3750 חיילים ,‏[14] אין תיעוד מדויק למספר חיילי צה"ל שנפצעו במלחמת רצועת הביטחון, הערכה שמדובר במספר אלפים כולל לוחמים שאובחנו כסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומתית .‏[15]

כמו כן אין נתון רשמי על מספר חיילי צד"ל שנהרגו ונפצעו בתקופה זו. הערכה היא שנהרגו בתקופה זו כ-660 חיילי צד"ל כ-250 נפצעו, כמו כן נהרגו כ-200 אזרחים דרום לבנונים. בממוצע איבד צבא לבנון כ-55 חיילים בשנה וצה"ל איבד כ-25 חיילים בשנה.‏[16]

נסיונות פיגוע כנגד צד"ל וצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממוצע הפיגועים כנגד כוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון היה כ-60 פיגועים בחודש.‏[17] חלק מהפיגועים היו התקפות של מתאבדים על עמדות או מוצבים של צה"ל או צד"ל.עד שנת 1986 התאבדו כשבע נערות במכוניות תופת, חלקן הושפעו מהשיר של כוכבת הזמר הלבנונית הנוצרית מארונית פיירוז -"אדמת הדרום" ששודר עשרות פעמים ביום בכל תחנות השידור הערביות. זהו שיר גבורה לאלמונים ולאלמוניות "בחזית ההתנגדות הלבנונית" שפעלה בדרום לבנון כנגד צה"ל וצד"ל. בעקבות שחר זה, חוברו והולחנו עוד עשרות שירים באותו נושא. בין השאר שירי גבורה למתאבדות.‏[18]

אות הלחימה בדרום לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אות מערכת שלום הגליל הוענק ללוחמים במלחמת לבנון הראשונה בין 5 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982. שאר הלוחמים שלחמו עד נסיגת צה"ל בשנת 2000 קבלו את אות השירות המבצעי. בינואר 2012 הסכים שר הביטחון אהוד ברק לבדוק מחדש את בקשת הפורום "רצועת הביטחון מלחמה ללא שם" להענקת אות לחימה "ללוחמי רצועת הביטחון".‏[19]

הנסיגה מרצועת הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני היבחרו לראשות ממשלת ישראל במאי 1999 הבטיח אהוד ברק שתוך שנה יוציא את כוחות צה"ל מלבנון, וזכה בכך לתמיכה מרוב האוכלוסייה בישראל, כאשר שיאה היה סמוך לנסיגה עצמה.[דרוש מקור] כאשר נכשלו מאמצי המשא ומתן בין ישראל לסוריה, משא ומתן שאם היה מצליח, היה אמור להביא להסדר גם בין ישראל ללבנון (בשל שליטתה למעשה של סוריה בלבנון עד 2005), הוביל ברק מהלך של נסיגה חד-צדדית אל הגבול. מכיוון שממשלת לבנון סירבה לדון בקביעת הגבול, תואם המהלך עם האו"ם בראשות שליחו לאזור, טריה לארסן.

ההכנות בצבא ליציאה מלבנון התמהמהו עקב התנגדות במטכ"ל לעצם הרעיון ומכיוון שבשנת 2000 היה עדיין הליך מדיני עם סוריה. הצבא היה מעורב במשא ומתן והרושם היה שניתן להגיע להסכם עם הסורים שיכלול גם הסדר בלבנון. השינוי הדרמטי התרחש במרץ 2000, לאחר פגישתם של קלינטון ואסד, כשהבינו בצה"ל ובמערכת הביטחון שאין הסכם. מכיוון שראש הממשלה אהוד ברק הכריז שבתחילת יולי צה"ל יסוג מרצועת הביטחון, נותרו לצה"ל כארבעה חודשים להתכונן למהלך זה. הראיה של צה"ל את הנסיגה החד צדדית הייתה שונה מזו של ראש הממשלה. מבחינת הצבא, היציאה הייתה יציאה טקטית, שנגרמה מהקושי להחזיק את רצועת הביטחון, מכמות נפגעים הרבה ומכך שהאפקטיביות של הלחימה אינה ברורה. כתוצאה מכך, ניתן לסגת לקו טקטי אחר שנמצא כ-500 מטר עד קילומטר מהגדר ולהישאר במקומות אסטרטגיים כמו רכס חממה מעל מטולה ושטחים שולטים אחרים. צה"ל גם הבין שעליו לתמוך בצד"ל ולבצע תקיפות אוויריות בלבנון כמקודם. רק לאחר זמן מה הפנימו בצה"ל שהנסיגה תהיה לקו הבינלאומי ובזאת תסתיים מלחמת רצועת הביטחון.

עם התקרבות הנסיגה הצפויה החל תהליך התפוררות של צד"ל, תהליך שהגיע בשיאו עם תהלוכת אבלים שחצתה את הסלוקי לכיוון הכפר קנטרה. משראו הצועדים שאין מעצור המשיכו בתהלוכה, נכנסו למוצב קנטרה הנטוש והמשיכו לכפר טייבה - ובכך גרמו להתפוררות גדוד 70 ובהמשך להתפוררות שאר החטיבה המערבית של צד"ל. תהליך זה זרז את החלטת צה"ל לסגת בבוקר 24 במאי 2000, וכך, כ-18 שנה לאחר כיבוש השטח במלחמת לבנון ואלפי הרוגים בצד הישראלי והלבנוני, יצא אחרון חיילי צה"ל מרצועת הביטחון. במהלך הנסיגה השאירו מאחוריהם החיילים תחמושת ומסמכים סודיים במוצבים, אך בראייה כוללת בוצעה היציאה מלבנון באופן סדור וללא נפגעים בנפש לכוחותינו, כאשר המוצבים המרכזיים פוצצו בידי הכוחות היוצאים בשיתוף חיל האויר. רבים מחיילי צד"ל נמלטו בבהילות לישראל בהשאירם מאחוריהם את רכושם, ולעתים את משפחותיהם, והחלו תהליך קליטה בישראל. לעומתם חזרו רבבות תושבים שנמלטו מהאזור צפונה בתקופת קיום הרצועה. בניגוד לרצונה של ישראל, צבא לבנון לא התפרס באזור, וכוחות חזבאללה הם אלו שהשתלטו עליו. ב 26 במאי 2000 נשא מזכ"ל חזבאללה השייח' חסן נסראללה את נאום קורי העכביש בעיירה בינת ג'בייל.

כפר רג'ר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכפר ע'ג'ר (או רג'ר) שתושביו הם עלאווים נכבש מסוריה בשנת 1967. הוא סופח לשטח ישראל בשנת 1981 ותושביו קיבלו אזרחות ישראלית. עם הנסיגה מרצועת הביטחון במאי 2000 חולק הכפר לשניים, וכך, חלקו הצפוני של הכפר בשטח לבנון וחלקו הדרומי – בישראל.

מובלעת ג'זין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1985 התבקש שר הביטחון לאפשר לגנרל אנטואן לאחד להגן על התושבים הנוצרים של אזור ג'זין ועל החיילים המקומיים ששיתפו פעולה עם צה"ל וצד"ל בעת מלחמת לבנון. תשובת שר הביטחון לגנרל לאחד (20 באפריל 1985) הייתה שישראל מוכנה שבג'זין יהיה כוח מקומי שיהיה קשור לצד"ל אך לא יהיה חלק ממנו. צד"ל יסייע לכוח הזה באמצעי לחימה, באימונים, במשכורות ובסיוע לוגיסטי. שר הביטחון קבע שבאזור ג'זין לא ישארו חיילי צה"ל. הוסכם שמובלעת ג'זין תכלולו 36 כפרים ותהיה אזור נפרד מרצועת הביטחון שיתוחזק על ידי גדוד ג'זין שיהיה נפרד מהחטיבות הרגילות של צד"ל. את הגדוד הראשון הקימו מגויסים מהעיירה ג'זין וכ-175 מאנשי הפלנגות הנוצריות בפיקודו של סמיר ג'עג'ע אשר הוצבו בעיירה ג'זין סופחו לצד"ל. כמו כן סוכם עם נכבדים דרוזים מאזור חצבייה שתושבי הכפרים הדרוזים מינס ועין קיניה יענו לדרישת צד"ל וייגיסו מיכסה מסוימת של צעירים לצבא הדרום, אולם לא ברור כמה דרוזים גויסו לגדוד ג'זין. צה"ל וצד"ל נתנו גיבוי לכוחות במובלעת מכיוון שגזרה זו נתפסה כאזור חיוני למצב לחימה בעומק לבנון וכן לקשר עם הנוצרים. המוצבים עיישה וריחן הגנו על המובלעת. באוקטובר 1987 תותחי צד"ל הפגיזו את צידון עקב הפגזות כבדוד בין צד"ל לבין המיליציה הנאצריסטית של צידון באזור ג'זין.‏[20] ביולי 1999 נסוג צד"ל ממובלעת ג'זין, נסיגת צ"דל מג'זין הייתה תחת אש, פיצוץ מטעני צד והתקפות מצד חזבאללה. כ-120 מתוך 202 חיילי צד"ל הסכימו להישאר בג'זין, מתוכם נשפטו כ-85 לעונשי מאסר בין חצי שנה לשנתיים. בשעת הפינוי נותרו בעירה ג'זין כ-2000 תושבים ועוד כ-1500 בכפרי המובלעת הסמוכים.

גבול הצפון לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבול ישראל לבנון -מבט מכיוון קיבוץ מנרה

ככלל, מצב הגבול הצפוני של ישראל השתנה דרמטית מאז הנסיגה. כמות ההרוגים הישראלים אשר עמדה על 20-25 בממוצע כל שנה לפני הנסיגה, ירדה לאחריה ל-20 הרוגים במצטבר בתקופה של שש השנים הראשונות לאחר הנסיגה.[דרוש מקור] באותה תקופה, ידעו צה"ל והצפון ירידה דרסטית בכמות הרקטות והתקפות חזבאללה, ובכמות ההרוגים והפצועים. יישובי הצפון ידעו שיפור כלכלי נרחב וענף התיירות בצפון הארץ התרחב, בעיקר תחום הצימרים, והדבר איפשר קיום חיים נורמלי של תושבי גבול הצפון, שכמעט ולא התאפשר לפני כן. על אף הירידה בכמות ההרוגים, הפצועים, ירי הרקטות והאירועים מאז הנסיגה, מדי מספר חודשים נערכה התקפה מרוכזת ונקודתית של חזבאללה, בעיקר על מוצבי צה"ל, ובחלק קטן מן ההתקפות נהרגו גם מספר אזרחים.‏[21] במשך כל תקופה זו נהרגו 6 אזרחים ו–14 חיילי צה"ל. בנוסף, נפצעו 14 אזרחים ו-53 חיילים. על אף שמדינת ישראל נסוגה מכל השטחים הריבוניים של לבנון וקיימה את כל החלטות האו"ם בנושא, המשיך חזבאללה לתבוע את חוות שבעא בהר דב וזאת על אף שלטענת ישראל מדובר בשטח שאינו לבנוני על פי המשפט הבינלאומי.

הנסיגה הביאה רבים ברחבי העולם הערבי להוקיר את פעילות ארגון חזבאללה, שאותו תפסו כמי שגרם לצה"ל לסגת מלבנון. מנהיג חזבאללה, חסן נסראללה, נשא נאום ניצחון שנודע לאחר מכן כ"נאום קורי העכביש", שבו אמר על מדינת ישראל: "יש לה נשק גרעיני והכוח האווירי החזק באזור, אך באמת היא חלשה יותר מקורי עכביש". כוונתו הייתה שהחברה הישראלית היא חברה נהנתנית הרגישה לפגיעה ברמת החיים בה, ובייחוד לכל פגיעה בחיי אדם. משום כך, אין לה כוח עמידה מתמשך בכל מאבק העלול לפגוע בחיי אדם וברמת החיים.

לאחר הנסיגה ישב חזבאללה על הגבול הבינלאומי וברחבי דרום לבנון, המשיך לצבור נשק רב (כפי שעשה עוד לפני הנסיגה), שרובו הועבר אליו מאיראן דרך סוריה והים ומיעוטו היה הנשק אותו השאיר צה"ל בנסיגתו, התמקם בעמדות מבוצרות (חלקן היו מוצבי צה"ל שננטשו) וביישובים האזרחיים, ופרש את רשת הסיוע האזרחי שלו באזור שהיה רצועת הביטחון. אנשיו המשיכו להצטייד בארטילריה רקטית ארוכת-טווח, כדי להמשיך ולקיים מאזן אימה שימנע מצה"ל לפלוש שנית ללבנון.

לקראת ביצוע הנסיגה הדגיש ראש הממשלה ברק, שאם לאחר הנסיגה תיפתח אש מצד לבנון לכיוון ישראל, "כל לבנון תבער". עם זאת, תגובות צה"ל על פעולות חזבאללה המוגבלות אחרי הנסיגה הסתכמו בדרך כלל בתקיפת ממוקדת של יעדים בדרום לבנון, כדי שלא להעלות את הלהבות ויצירת מלחמת כוללת. כך קרה גם לאחר חטיפת שלושת החיילים באוקטובר 2000.

גם ראש הממשלה שכיהן אחרי ברק - אריאל שרון, העדיף להגיב באיפוק לפעולות ההתקפיות המוגבלות של חזבאללה, שלרוב לא גרמו לנפגעים, מחשש שתגובה משמעותית תגרור את האזור למלחמה כוללת. במקביל לתלונות על ההפרות הלבנוניות, היו תלונות על כניסות רבות של מטוסים ישראלים לשטח האווירי הלבנוני, בעיקר לצורכי מודיעין.

בעקבות חתימת הסכם הסחר בין לבנון והאיחוד האירופאי בשנת 2002, קיבל על עצמו ארגון חזבאללה שלא לבצע כל מתקפה מעבר לקו הכחול - הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון, אולם כבר במרץ אותה שנה הוא הפר את הסיכום באירוע טרור - פיגוע מצובה. תחילה הכחיש ארגון חזבאללה שהפיגוע נעשה מטעמו, ובסופו של דבר לא הייתה שום תגובה ממשית על פיגוע זה, גם לאחר שהובהר שידו של חזבאללה במעל. שרון הסתפק במגעים דיפלומטיים בלבד גם כאשר ממשלת לבנון בחסות חזבאללה היטתה את מי הווזאני, וכאשר במרץ 2005 היטו אנשי חזבאללה את מקורותיו של נחל עיון. היו שביקרו את המדיניות הזו וטענו שההבלגה שוחקת את כוח ההרתעה של ישראל, אך מנגד היו שתמכו בה.

ארגון חזבאללה ירה גם אש נגד מטוסים, בדרך-כלל לעבר מטוסי חיל האוויר הישראלי שביצעו גיחות צילום בשמי לבנון. הפגזים, שאינם מהווים איום ממשי למטוסי החיל, נחתו פעמים רבות בשטח ישראל וגרמו לבהלה. ב-10 באוקטובר 2003 גרם פגז למותו של נער ישראלי.

זמן קצר לאחר הנסיגה - ב-7 באוקטובר 2000 - הרגו וחטפו אנשי חזבאללה שלושה חיילים (בני אברהם, עדי אביטן ועומר סוועד) בקו התפר שבין החרמון להר דוב (קילומטרים ספורים דרומית לכפר הלבנוני שבעא ומול עמדה של האו"ם), ורכשו את החטוף אלחנן טננבוים מגורמים עברייניים שחטפו אותו. צה"ל לא הגיב במתקפה כוללת, אלא נקודתית. בשנת 2004 הגיעו ישראל וחזבאללה להסכמה על עסקת חילופי שבויים שוחררו כ-400 אסירים לבנונים ופלסטינים תמורת שחרורו של טננבוים והשבתן של גופות שלושת החיילים (שנהרגו במהלך החטיפה), והדבר נחשב לניצחון לנסראללה. הצלחה זו העניקה השראה לניסיונות נוספים, בזירה הלבנונית והפלסטינית, לחטוף חיילי צה"ל כקלפי מיקוח. מנהיגי חזבאללה המשיכו לאיים שיחטפו ישראלים במטרה להחליפם באסירים ביטחוניים פלסטינים ובמספר אסירים לבנונים שנותרו בישראל, כשהמפורסם ביניהם הוא סמיר קונטר, שרצח את בני משפחת הרן בנהריה בסוף שנות השבעים. בנובמבר 2005 כשל אחד הניסיונות שלהם לממש איומים אלה.

תקוותיה של ישראל כי החלטה 1559 של מועצת הביטחון, שהתקבלה בסוף 2004 וחייבה את פירוק המיליציות החמושות בלבנון (כולל חזבאללה) מנשקן וכן מהפכת הארזים שהביאה לסיום השליטה הסורית בלבנון יביאו לפירוק חזבאללה, נכזבו. חזבאללה המשיך להתחמש ובמקביל נכנס לפוליטיקה הלבנונית, כשהוא מתבסס על הצלחת העבר וטוען שהוא הגוף היחיד שיגן מפני ישראל כשזו תחליט לתקוף. בבחירות, חזבאללה דחק את שאר המפלגות השיעיות (ובעיקר את אמל החילונית בהנהגת נביה ברי) לעמדה נחותה. בזמן מלחמת לבנון השנייה, שני שרים בממשלה הלבנונית של פואד סניורה היו מזוהים עם מפלגת חזבאללה, ובהם שר התשתיות. לאחר המלחמה, בעקבות התפתחויות פוליטיות שונות, הם עזבו את הממשלה. עם זאת, יש לחזבאללה מבקרים רבים בלבנון בעיקר בשל הקישור שלה עם הכיבוש הסורי ועם פגיעה בחילוניות המדינה הרב-לאומית הזו, שחלק ניכר ממנה אינו מוסלמי.

היחס בחברה הישראלית לנסיגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצם מהלך הנסיגה והתנהלותה נותרה סוגיה שנויה במחלוקת בחברה הישראלית. יש הטוענים, דוגמת אורי מילשטיין, שהנסיגה שיקפה חולשה ישראלית וחוסר אונים של צה"ל למול לוחמת הגרילה של חזבאללה, והייתה כישלון ישראלי להתמודד מול חזבאללה, כישלון שנתן את אותותיו במלחמת לבנון השנייה. עוד הם טוענים [דרוש מקור] כי העולם הערבי ראה ופירש את הנסיגה כחולשה, וכך היא הובילה לפתיחת האינתיפאדה השנייה ב-28 בספטמבר 2000, ארבעה חודשים לאחר הנסיגה.

טענות נוספות הן [דרוש מקור] שבצורת הנסיגה מלבנון - יציאה חד צדדית ללא סיום משא ומתן עם סוריה ולבנון, נטישת צד"ל והתושבים המיודדים עם ישראל וחוסר הכנת השטח להצבת הצבא הלבנוני, אפשרה ישראל לחזבאללה להשתלט על כל דרום לבנון, וסייעה לכוחות חזבאללה להתבצר לאורך כל קו הגבול שהובילה למלחמת לבנון השנייה. גם המהלך עצמו של נטישת צד"ל בסיום תפקידו, ספג ביקורת נוקבת בחברה הישראלית, בשל הצורה שבה ישראל נטשה בני ברית. היו שטענו כי הדבר יגרום לכך, שלישראל יהיה קושי ליצור בריתות בעתיד.

מאידך, יש הטוענים, דוגמת ד"ר גיא בכור, כי חזבאללה השתמש בהתנגדות לישראל וצה"ל כסולם ומנוף לטפס בחברה הלבנונית ולתפוס בה מעמד בכיר (למשל, חזבאללה מנמק את הישארותו מיליציה חמושה בהגנה על לבנון מפני "התוקפנות הישראלית"), ולכן, כשיצאה מלבנון עשתה ישראל מהלך נכון, והשמיטה את הסולם הזה מתחת לרגליו.

נסיגת צה"ל מדרום לבנון חיזקה את הטענה שקרב מוחות בין הצה"ל לבין חזבאללה הוכרע לטובת חזבאללה ושימש מודל לקרב המוחות שהתנהל ברצועת עזה בין צה"ל לחמאס.‏[22]

הענקת ציון לשבח ללוחמים שלחמו ברצועת הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין מלחמת לבנון הראשונה עד נסיגת צה"ל מלבנון (ספטמבר 1982 עד מאי 2000) קיבלו שישה לוחמים ציון לשבח על לחימתם.‏[23]

יחידת הקישור ללבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) הייתה שמה הרשמי של עוצבת לבנון ותפקידיה היו שמירה על ישראל מרצועת הביטחון וכן עבודה מול צבא דרום לבנון (צד"ל). היחידה פורקה לאחר נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון. מאז הקמתה ועד פירוקה נהרגו 23 לוחמים מהיחידה. בשנת 1991 עמד תקציבו של המנהל האזרחי בלבנון על 14 מיליון שקלים.

מוצבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברצועת הביטחון היו פרושים מוצבים של צה"ל: עישייה, ריחן, טייבה, דלעת, בופור, חממה, גלגלית, נבי, כרכום, מוצב רותם ושרייפה. כמו כן, היו שתי מפקדות משותפות לצה"ל וצד"ל במרג' עיון ובבנת ג'ביל. בשנים 1989 - 1995 הועברו לצד"ל כשבעה מוצבים.

בנוסף, מוצבים של צה"ל נבנו ממש על הקו הכחול אך מצידו הלבנוני: מוצב ורד בהר דב, מוצב ציפורן ברכס רמים, מוצב ליבנה ליד זרעית ומוצב שקד, ברכס אביבים. בעת הנסיגה, גם הם ננטשו, שלושה מהם נבנו מחדש בתוך הקו הכחול (בסמוך מאד למקומם הישן): ציפורן "הוזז" כ-50 מטרים לצד הישראלי ויוניפי"ל התמקם במוצב הישן; מוצב ליבנה פוצץ, ובמקומו הוקם מוצב חדש כמו בציפורן; גם שקד הוקם מחדש, ובמוצב הישן הוקם מוצב של חזבאללה עד למלחמת לבנון השנייה שבה הופצץ על ידי חיל האוויר ומאז לא שוקם; ורד ננטש ולא הוקם מחדש בתוך הקו הכחול, ובמקום צה"ל, צל"ב התמקם במוצב.‏[24]

צד"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תג צבא דרום לבנון

ברצועת הביטחון היו כשלושים וחמישה מוצבים של צבא דרום לבנון: מגל, שוויא, חצביא, זומריא, חונה, ערמתא, ע'זלן, סוג'וד (לעתים הייתה בו נוכחות של חיילי צה"ל), ריחן (לצד מוצב צה"ל בריחן היה מוצב נוסף של מפקדת גדוד צד"ל בריחן), ברוש, גמבה, מנצוריה, ולנסה, אל מרי, כלא אל חיאם, תל קבעה, 627 ,705, מחיבב, 718, ברעשית, בת, יהון, שקיף א-נימל, שלעבון, רוסית אל ג'מוס, רשף, גבל חמיד, ליבנה, קוזה, בית ליף, שיחין, א-רזמין שקיף אל חרדון, בידה, חמדה ונקורה.

חוץ ממפל"ג צד"ל ובסיס ההנדסה צד"ל החזיק כשבעה מוצבים נוספים במובלעת ג'זין: אנן, משוקה, רום, א-רומני, תומת ג'זין, 1205, א-רדום וג'זין. ג'בל צפי היה מוצב שהוחזק על ידי פלוגה של צבא לבנון והיה כפוף לגדוד ג'זין של צד"ל.

משרד הביטחון היה אחראי על התקציב של צד"ל, למשל בשנת 1996 עמד התקציב על 21.5 מיליון דולר ואילו בשנת 1997 למרות הקיצוצים בתקציב הביטחון עמד על 23 מיליון דולר. ‏[25].

כלא אל-ח'יאם היה בית הכלא של צד"ל ברצועת הביטחון.

כלא אנצאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנה שבויים אנצאר (1982)

בתחילת מלחמת לבנון הועברו עצירים חשודים בחברות באחד מארגוני הטרור, למחנה מעצר ליד ראש הנקרה. אולם הפרקליטות הודיע לרמטכ"ל רפאל איתן כי צעד זה נוגד את החוק הבינלאומי והעניין נחשב ל"חטיפה" וכי יש לעצרם במתקן כליאה בלבנון. כתוצאה מכך חיפש צה"ל מקום שנראה רחב דיו, לא רחוק מאחד מכבישי הרוחב, לא נשלט מהרים ולא מוקף אוכלוסייה פלסטינית ובחר בציר ג'יה - נבטיה שנחשב ידידותי באותו הזמן. מחנה אנצאר היה ממוקם על הציר שיוצא מנבטיה לכוון מערב, בין הכפר א-דוויר לכפר אנצאר.‏[26] המתקן היה בנוי מאוהלים מוקפים גדר וסוללות עפר. האבטחה נעשתה על ידי חיילי מילואים שישבו במגדלי שמירה סביב הגדרות. במחנה ישבה גם מפקדה גזרתית (שגם שירתו בה בנות - מספר סמבצ"יות וקצינה) ופלוגות בתעסוקה שבצעו פעילות בגזרה. לאחר שהתגלו תעלות שהאסירים חפרו, פונו האסירים למחנה חדש עם צריפים ומערכות מים וביוב מסודרות, הובאו יחידות אבטחה ברמה גבוהה, הונהגו הסדרי מסדרים ופשיטות ואף מכשירים לאיתור חפירות שכן היו מספר בריחות. המחנה עצמו סודר, נכבש באספלט על מנת למנוע חפירת מנהרות, הוצבו אוהלים חדשים, מגדלי שמירה, נבנו גדרות חדשות וקו עצירה צהוב, אותו אסור היה לחצות, כמטר אחד מגדר המכלאה. נגמ"שים ביצעו את הסיורים בין המכלאות השונות. ב-23 בנובמבר 1983 בעקבות עסקת השבויים עם הפת"ח (עסקת "זמירות חדשות"), פונה הכלא ונסגר זמנית.‏[27] המחנה המשיך להיות פעיל עד הנסיגה לרצועת הביטחון. עם הפינוי לרצועת הביטחון, נחרש המתחם על ידי דחפורים. עם הפינוי לרצועת הביטחון הועבור האסירים הביטחוניים שהיו כלואים בו לכלא עתלית בישראל‏[28].

מלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת לבנון השנייה

שקט יחסי שרר בגבול הצפון בשנים שמאז הנסיגה בהן נרשמו רק תקריות בודדות, המשמעותית בהם היה תקרית הר דב. השקט הופר באופן בוטה ב-12 ביולי 2006, עם חטיפת שני חיילי צה"ל בידי חזבאללה והריגת חיילים נוספים. בתגובה לאירוע זה, פתחה מדינת ישראל בלחימה בחזבאללה בתוך שטח דרום לבנון, שהתפתחה למלחמת לבנון השנייה. רוב הלחימה נערכה בשטח רצועת הביטחון ההיסטורית, ושני הצדדים ספגו אבידות קשות, כאשר הצד הלבנוני ספג כ-1000 הרוגים, מתוכם כ-700 מחבלים מהחזבאללה, והצד הישראלי ספג 165 הרוגים, מתוכם 44 אזרחים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתוך החוברת "אזור הביטחון בלבנון: עיון מחדש" האוניברסיטה העברית בירושלים - הרצאה של ראובן ארליך (אל"מ במיל', סגן מתאם פעולות ישראל בלבנון), תפיסת אזור הביטחון ועמידתה במבחן המציאות
  2. ^ כתבה ממעריב מ 6 במרץ 1987 -רצועת הביטחון-נערכים לסיבוב הבא, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=585539#post4480699 פרש.
  3. ^ כתבה ממעריב מ-4 ביוני 1985 -רבין: השיעים ימנעו ממחבלים של אש"ף לחזור לדרום לבנון, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=585128פרש.
  4. ^ כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=586419פרש.
  5. ^ כתבה ממעריב מ-19 ביוני 19867, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=586816פרש.
  6. ^ כתבה ממעריב מיוני 1985 -גנרל אנטואן לחד: צד"ל מנעו כ 80 % מנסיונות הפיגוע נגד ישראל, פי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=588492פרש.
  7. ^ כתבה של רונן ברגמן מידיעות אחרונות מ 21 בדצמבר 2013
  8. ^ ב 13 בדצמבר 1992 גורשו אנשי חמאס והג'יהאד האסלאמי לאזור הבקאע. שלטונות לבנון סירבו לקבל את הקבוצה שבראשה עמד רנתיסי, המגורשים נשארו ללון באהלים שאזור שנקרא מרג' א-זוהור. כשנה לאחר מכן נאלץ יצחק רבין להחזיר את המגורשים בעקבות הסכמי אוסלו
  9. ^ בינואר 2012 הסכים שר הביטחון אהוד ברק, לאור בקשת הפורום "רצועת הביטחון מלחמה ללא שם", לבדוק מחדש את נושא הענקת אות לחימה "ללוחמי רצועת הביטחון"
  10. ^ תת אלוף ארז גרשטיין נהרג ב 28 בפברואר עם שניים ממלוויו ועיתונאי ממטען צד גדול שהונח לצד הדרך הראשית מהעיירה חצביא למרג' עיון
  11. ^ ב 30 בינואר 2000 נהרג הקולונל עקל אל-האשם מפקד החטיבה המערבית של צד"ל מפיצוץ מטען נפץ שהוטמן בחוותו, סמוך לעיירה דבל
  12. ^ לפי כתבה במעריב שהתפרסמה במעריב ב-18 באוקטובר 1985 -חודשו שידורי "קול התקווה" באתר זמני בדרום לבנון
  13. ^ לפי כתבה במעריב שהתפרסמה במעריב ב-27 באוקטובר 1985 -אגדת המתאבדים
  14. ^ כתבה ממעריב מ 3 באוקטובר 1985 -ביטחון :היציאה מלבנון, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/thread_577085-&highlight=%F0%F4%E2%F2%E9+%EE%EC%E7%EE%FA+%EC%E1%F0%E5%EF פרש.
  15. ^ כתבה ממעריב מ-17 בספטמבר -60% מהחיילים שלקו בהלם קרב בלבנון "עדיין בגיהנום פרטי", כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=581844 פרש.
  16. ^ ב-5 באוגוסט 1985 נפלו רב"ט דרור חנן וסמל אייל כהן מגולני (גדוד 51)בגזרה המרכזית של רצועת הביטחון בהתקלות עם המחבלים מארגון "אמל" שארעה ממזרח למג'דל-סלים. זו הייתה התקרית הראשונה שבה נהרגו חיילי צה"ל מאז נסוג צה"ל לרצועת הביטחון ביוני 1985. בהתקלות נהרגו כשלושה מחבלים, אולם נראה שמחבלים נוספים הצליחו להמלט
  17. ^ ב-5 באוגוסט 1986 בראיון לעיתון מעריב אמר תא"ל דני רוטשילד המפקד היוצא של יחידת הקישור ללבנון "הצלחנו להפוך את הדרום לאטרקציה של לבנון ובכל חודש מצטרפות לשם מאות משפחות נוספות מביירות". כמו כן טען תא"ל רוטשילד שבכל ערב יש לפחות נסיון פיגוע אחד נגד צד"ל והממוצע החודשי הוא 60 פיגועים
  18. ^ לפי כתבה במעריב שהתפרסה במעריב ב-4 באוקטובר 1985 - האהבות שמאחורי המתאבדות
  19. ^ אות מלחמה יוענק ללוחמים בלבנון כתבה מינואר 2012 ,http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4175157,00.html]
  20. ^ לפי כתבה במעריב שהתפרסה במעריב ב-16 באוקטובר 1987 -צה"ל הרג מחבל ברצועת הביטחון
  21. ^ לדוגמה [1]
  22. ^ כתבה של עמוס הראל בעיתון הארץ מנובמבר 2013, בשנים שבהן החזיק צה"ל באזור הביטחון בדרום לבנון היה נהוג לדבר על קרב מוחות בין הצבא לבין חזבאללה. הארגון השיעי ניהל נגד ישראל מלחמת גרילה, שמטרתה הייתה לסלק את חיילי צה"ל משטח לבנון (היא הסתיימה לבסוף בהצלחה, בהחלטת ממשלת ברק על נסיגה חד-צדדית שיושמה במאי 2000). חזבאללה פיתח בכל פעם שיטות חדשות לתקוף את המוצבים והשיירות של צה"ל באזור הביטחון; כשמצא הצבא תשובה הגנתית, ולעתים התקפית, למהלכים של חזבאללה, הגיב הארגון בשינוי שיטותיו. זה היה משחק ארוך ומתיש של שחמט - יש שיאמרו: תופסת - שבדרך כלל לא הניב תוצאות חד-משמעיות. במובנים רבים, מתנהל כעת דו-קרב דומה בין ישראל לחמאס בגבול רצועת עזה, http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2154880
  23. ^ טוראי אילון ורטהיים ב 30 במרס 1985 רס"מ אלי הרוש ב- 17 במרס 1987 רס"ן גבי שחור ב-16 בספטמבר 1987 סרן אבי חכמון ורס"ן אסף מיטיב ב 16 באוקטובר 1986, סמל סאלח טאפש באפריל 1992 היו עוד מספר מקרים בודדים של הענקת צל"שים לחיילים מיחידות מיוחדות שנשארו בעילום שם
  24. ^ היציאה מלבנון, באנציקלופדיה ynet
  25. ^ כתבה ממעריב מאפריל 1997, כפי שהועלה באתר https://www.fresh.co.il/vBulletin/t-586121-%D7%AA%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%91_%D7%A6%D7%93%D7%9C_%D7%91%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D_1996_%D7%95_1997 פרש.
  26. ^ אנצאר 2 היה כינויו של מחנה המעצר שהוקם בעזה בפלוגת החוף ואנצאר 3 הינו הכינוי של כלא קציעות בישראל.
  27. ^ ב-23 בנובמבר 1983 שחררה ישראל בעסקת חילופי שבויים 4700 עצורים ביטחוניים ממחנה אנצאר שבדרום לבנון ו-65 אסירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל תמורת שישה חיילי נח"ל
  28. ^ כתבה ממעריב מ-3 ביולי 1985 - צה"ל משחרר 300 שיעים הכלואים בעתלית., כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=587999 פרש.