גדר הצפון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גדר הצפון היא גדר תיל מבוצרת שהוקמה על ידי שלטונות המנדט הבריטי בצפון ארץ ישראל, במסגרת המאבק במרד הערבי. הגדר הוקמה בשנת 1938 על ידי פועלים יהודים, עובדי חברת "סולל בונה". לצד הגדר הוקמה שורה של מצודות טגארט ופילבוקסים. תוואי הגדר היה לאורך כביש הצפון, ובהמשך ממצודת כח לכנרת ומדרום הכנרת לירמוך, באופן שיישובי אצבע הגליל נותרו מחוץ לגדר.

על מידת ההצלחה של הגדר בדיכוי המרד הערבי ישנו ויכוח. רבים הסבורים כי הצלחתה בייעודה זה הייתה חלקית בלבד. מבחינת היישוב העברי בארץ ישראל, היה מדובר במעשה חשוב, שחשיבותו אף בעצם עשייתו. משלוח אלף פועלים (מתוך אוכלוסייה של 400,000 איש) לחבל ארץ קשה ועוין, על מנת לפתח אותו, היווה אתגר של ממש לכושר הארגון של היישוב. הגנתם של הגודרים, שהוטלה אף היא על היישוב העברי, הייתה אף היא מבצע צבאי קשה, שבהפעלתו צברה "ההגנה" ניסיון וידע ששימש אותה היטב במבחני העתיד. הקמת הגדר הייתה אחד המבצעים ההתיישבותיים והביטחוניים הגדולים של היישוב העברי בימי המנדט הבריטי. מסכם דוד הכהן בספר זכרונותיו:

"צר המקום מלספר את פרטי מבצע הקמת הגדר. מבצע מדיני וביטחוני שלא היה דוגמתו באותם ימים... העלילה שבמבצע הייתה העיקר: עליית אלף איש לגבול הצפוני, ההררי, הבלתי נודע, הסבוך בצמחיה פראית של שיחים דוקרניים, ללא ישוב יהודי באזור כולו, ללא ודאות היכן בעצם הגבול. הייתה זו אפופיאה על כל פרטיה"

– דוד הכהן, עת לספר, תל אביב, תשל"ד, 69

הגדר פורקה במלואה בין 1942 ל־1946, וכיום אין לה כל זכר, אך כביש הצפון רצוף במבנים ובאתרים הקשורים להקמת הגדר ולפעולתה.

פילבוקס שמור היטב באזור התעשייה גורן

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבולה הצפוני של ארץ ישראל בימי המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם סייקס פיקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות גבולה הצפוני של ארץ ישראל המנדטורית 1916 - 1924. הסכם סייקס-פיקו הותיר את הארץ ללא אצבע הגליל וללא חלק ניכר מהגליל התחתון. המושבות המבודדות בצפון - מטולה, כפר גלעדי ותל חי, נותרו מספר שנים בשטח הפקר, עד סימונו הסופי של הגבול בשנת 1924 בתוואי המוכר כיום

עד ימי המנדט הבריטי היו ארץ ישראל, סוריה ולבנון חלק מהאימפריה העות'מאנית. עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה פעלו המעצמות לחלוקת השטח ביניהן: בריטניה ראתה בארץ ישראל שטח השפעה בריטי, ואילו צרפת התעניינה בסוריה ובלבנון.

הסכם סייקס-פיקו משנת 1916, שנחתם בין הדיפלומטים מארק סייקס הבריטי ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי, קבע את גבולו הצפוני של שטח ההשפעה הבריטי בארץ ישראל, בקו העובר צפונית לעכו באזור אכזיב ויורד דרום-מזרחה עד צפון הכנרת, באזור טבחה. לבריטניה היה אינטרס חיוני בשמירת מפרץ חיפה בשליטתה על מנת להבטיח העברה תקינה של הנפט ממוסול. צרפת רצתה לשמור לעצמה רצועת חוף ארוכה ככל האפשר. הקו שסומן היווה נקודת האיזון בין שני אינטרסים אלו.

המאבק על אצבע הגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה נוצר מצב שבו לא ראתה עצמה בריטניה מחויבת לאמור בהסכמי סייקס-פיקו ככתבם וכלשונם, ולעומת זאת, מדיניותה הרשמית, המוצהרת בהצהרת בלפור, דיברה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בשטחי ארץ ישראל. התנועה הציונית דרשה את השטח עד הנהר ליטני, שבו ראתה מקור מים חיוני לבית הלאומי העתידי, וכן את האזור הכולל את מקורות נהר הירדן.

ההסכם אושר מחדש בספטמבר 1919, בהסכם שנחתם בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת. לפי הסכם זה פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בחולה (מעט צפונה מאיילת השחר של היום). השטח שמצפון לקו זה ועד צור הפך למעשה לשטח הפקר, ובו ארבע נקודות יהודיות מבודדות - תל חי, מטולה, חמארה וכפר גלעדי.

צרפת לא ביססה את שלטונה באזור ולא שלחה אליו כוחות צבא מספיקים, אלא נאחזה בתחילה לאורך החוף באזור צידון. ערביי המקום ניצלו את המצב כדי למרוד בשלטון הצרפתי, ואף להתנכל לכפרי הנוצרים באזור, שלהם נתנה צרפת את חסותה. כנופיות רבות של בדואים פעלו באזור, בעידוד מסוים של הבריטים. על רקע זה, ועל רקע הרצון ליצור "עובדות בשטח" מצד היהודים והערבים כאחד, אירע במרץ 1920 הקרב על תל חי. במקביל, התנהלו דיונים בין בריטניה לצרפת על קביעת קו הגבול.

סימון הגבול המנדטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 בדצמבר 1920 נחתם הסכם בין בריטניה לצרפת. צרפת ויתרה על מקצת משטחי הגליל, והותירה בידיה את נהר הליטני, מקורות הירדן, את מרבית הגולן ואת החרמון. הנימוק הצרפתי היה שמירת אחדותם של המתואלים השיעים שישבו משני צדי נהר הליטני.

הגבול המנדטורי יצא מסמח' (צמח) צפונה, חצה את הכנרת, עלה עד סמוך לבניאס תוך הכללת שטחים נרחבים מצדו המזרחי של הירדן, ומהבניאס פנה מערבה, שמר את מטולה בשטח המנדט, וירד דרומה עד סמוך לקיבוץ סאסא, ומשם, תוך פיתולים מסוימים, מערבה עד ראש הנקרה. התוצאה הייתה יצירתה של אצבע הגליל, וכך נוספו לשטח המנדט הבריטי מטולה, תל חי וכפר גלעדי, שעד ההסכם היו מחוץ לתחומי המנדט. רבים ייחסו את שינוי הגבול והכללת אצבע הגליל בתחומי ארץ ישראל, ומכאן בתחומי המדינה היהודית העתידית, להתיישבות היהודית במטולה ובתל חי.

בוועידת סן רמו אושר המנדט הבריטי על ארץ ישראל. באפריל 1921 הסכימו צרפת ובריטניה על הגבול הבינלאומי החדש, על פי הסיכום מדצמבר 1920, אך נקבע כי הגבול כפוף לשינויים על-פי מדידות מפורטות שתערכנה. את המדידות ערכה ועדה בראשות הצרפתי פּוֹלֶה (Paulet) והבריטי ניוּקוֹם (Newcombe), שפעלה בין מרץ 1921 לפברואר 1922 (ההסכם שנוסח בעקבות פעולתה נודע בשם הסכם ניוּקוֹם-פּוֹלֶה). כל עוד נמשכו המדידות היה קו הגבול המדויק בלתי ברור. כך, למשל, נערך בלבנון מפקד אוכלוסין על ידי השלטונות הצרפתים, ונכללו בו (וכתוצאה מכך גם קיבלו אזרחות צרפתית) גם תושבי הכפרים המתואלים בגליל, שנותרו לאחר מכן בשטח ארץ ישראל, כמו גם תושבי מטולה וכפר גלעדי.‏[1]

רק בשנת 1924 קיבל הגבול את צורתו הסופית. צרפת ויתרה על מחצית משטח הכנרת, ועל שטח באזור כפר בירעם (כיום: קיבוץ ברעם), והשיבה לעצמה את השטחים ברמת הגולן ממזרח לירדן. גבול זה, שנקבע במשא ומתן בין המעצמות, הוא כיום הגבול הבינלאומי המוכר בין המדינות הריבוניות ישראל ולבנון.

המרד הערבי הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול. כבר משלביו הראשונים של המרד היה ברור שהצלחתו תלויה בסיוע שאותו יקבלו המורדים מבחוץ. באוגוסט 1936 הגיע לארץ ישראל פאוזי אל קאוקג'י, יליד לבנון, ששימש כמפקד הצבאי של המרד, ועמו מאות חמושים שחצו את הגבול מסוריה ומירדן. מאוקטובר 1936 ובמהלך שנת 1937 חלה הפוגה באירועים, עד רצח מושל הגליל, לואיס אנדרוס, ב-26 בספטמבר 1937 בידי הערבים. רציחתו של אנדרוס סימנה שלב חדש ורצחני במרד. המורדים ניסו להשתלט על אזורים שלמים בארץ, ולהשליט שם את שלטונם. אזור הגליל ההררי, שבו היו פזורים יישובים יהודיים מעטים בין יישובים ערביים רבים, ובו קבלו המורדים אספקה רצופה של כוח אדם, תחמושת ונשק מתומכיהם בסוריה ובלבנון, נראה מתאים להשתלטות כזו. ואכן, לקראת סוף שנת 1937 נראה היה כי הגליל צפוי ליפול לידי המורדים, ושטחים רבים בגליל אכן היו בשליטתם, כאשר הגבולות עם סוריה ולבנון פרוצים, ומשמשים לאספקת נשק וכוח אדם למרידה כולה. נראה כי הצלחתם של הבריטים בדיכוי המרד תלויה באופן שבו יצליחו להשתלט על צפונה של המדינה, ולמנוע מעבר אספקה וכוח אדם למורדים.

פנייה של בריטניה לשלטונות הצרפתים לסיוע בסגירת הגבול לא הועילה. חלק ניכר מסמכויותיה השלטוניות של צרפת היו נתונות כבר בידי המדינות העצמאיות סוריה ולבנון, שחשו אהדה למורדים. כמו כן חשו אנשי הממשל הצרפתי טינה נושנה כלפי הבריטים, שסירבו לסייע להם בדיכוי המהומות בסוריה בשנת 1925, ומצאו כי עתה בידם להעניק לבריטים יחס דומה.‏[2]

לממשלה הבריטית היה בשלב זה ניסיון וידע בדיכוי מרידות בשטחי שלטונה. במלחמת הבורים השנייה, בתחילת המאה ה-20, הצליחו הבריטים לדכא את לוחמי הקומנדו הבורים באמצעות חלוקת השטח לתאי שטח המגודרים בגדר תיל (שימוש ראשון באמצעי זה, שהומצא אך בשנת 1876 בארצות הברית ושימש במיוחד לתיחום עדרי בקר), ושליטה בתאי השטח המבודדים. ברור היה כי את הגבול שבין ארץ ישראל, סוריה ולבנון יש לגדר ולתחם באופן שתתאפשר שליטה במעבר בין המדינות, ותופגן נוכחות אפקטיבית בריכוזי האוכלוסייה הערבים בגליל.

לקראת הצבת הגדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלילת כביש הצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כביש הצפון, כיום, בין מצודת כח לסאסא. על אם הדרך פילבוקס הרוס. הקמת הפילבוקסים על תוואי הכביש נועדה לאפשר שליטה ותצפית לאורכו

השלב הראשוני בהשתלטות על השטח העוין בגליל היה סלילת כביש הצפון. סלילת הכביש נדונה בתחילה, בסוף שנת 1936, בין הנציב העליון ארתור ווקופ, מפקד כוח החירום הבריטי שהגיע לארץ, הגנרל ג'ון דיל, והמפקד הכללי של המשטרה רוי ספייסר. ספייסר, קצין מקצועי שמונה לתפקידו בשנת 1931, הציע תוכנית כוללת למיגור המרד הערבי שכללה הקמת גדר, ולצדה בלוקהאוסים, שתימתח לאורך הכביש. בתחילה הציע דיל כי הגדר תוקם לאורך כביש עכו-צפת, אך לאחר התייעצות הוחלט כי בשלב ראשון ייסלל כביש לאורך גבול הצפון, ולצדו יוקמו תחנות משטרה.‏[3]

הכביש נסלל, בתחילה כדרך עפר, בחודשים פברואר עד אוקטובר 1937. במלאכה עסקו פועלים ערבים מהכפרים הסמוכים לתוואי הכביש, ועלות הסלילה הכוללת - 74,000 לירות שטרלינג.

תוואי הכביש החל ליד הכפר באסה (כיום המושב בצת והעיירה שלומי), המשיך משם מזרחה ליד חירבת צמח (כיום קיבוץ אילון), ומשם המשיך לתרביחא ואיקרית. משם פנה הכביש לדרום מזרח לכפר סעסע (כיום מצפה מתת), ולכפר בירעם, ופנה לצפון מזרח לעבר מלכיה ומשם לנבי יושע, והסתיים בנקודה על כביש ראש פינה מטולה הסמוכה לנבי יושע. המעבר בכביש לא היה חופשי והצריך רישיון מיוחד. אורכה של הדרך היה 67 קילומטר.

הכביש נועד לחסימת הסתננות מהצפון, ולמתן אפשרות להגיע במהירות ובכוח רב אל הכפרים הערבים שעמדו על תוואי הכביש. בשל כך, ובשל התוואי ההררי והקשה, נסללה הדרך לא על הגבול ממש, אלא במרחק מה ממנו.

בצדי הדרך הוקמו שש עשרה תחנות משטרה. העיתונאית ברכה חבס שנסעה בכביש מעט לפני סיום הסלילה, התרשמה כי:

"אחדות מתחנות אלו שוכנות עוד גם היום באהלי צבא, בלתי מחוסנים כראוי בפני הסערה ובלתי מוגנים כל צרכם בפני גשמים עזים, אך מרביתן - בצריפים נאים, מצובעים יפה, בעלי יסוד מבוצר וחצר גדורה עם עמדות בכל קצותיה. אף מגרש מסוקל יפה וגנה ערוכה בטוב טעם לכל אחת מהתחנות."‏[4]

כל תחנה מסוג זה שימשה למגורי 10 שוטרים: ארבעה בריטים (מהם מפקד תחנה בדרגת סרג'נט), ארבעה יהודים ושני ערבים. כשמונים נוטרים יהודים גויסו לצורך זה. אך הצבתם של מאה אנשים בתחנות הפזורות על פני דרך שאורכה עשרות קילומטרים רחוקה הייתה מלפתור את הבעיה. השוטרים בתחנות התרכזו בהגנה על עצמם, ולא הצליחו למנוע את ההברחות או לאטום את הגבול.

בואו של צ'ארלס טגארט[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו המצודות שהוקם לאורך גדר הצפון נבנה במספר דגמים בסיסיים, הקרויים על שם צ'ארלס טגארט, "מצודות טגארט". מצודה זו נבנתה בתרביחא, כיום בסיס צה"ל פעיל במרכז המושב שומרה.

בסוף אוקטובר 1937 הגיע לארץ ישראל צ'ארלס טגארט, קצין משטרה בריטי ששירת בהודו כמפקד משטרת כלכותה ורכש מומחיות בדיכוי מרידות ובלוחמה בטרור ובגרילה, על מנת לתאם בין זרועות הביטחון השונות ועל מנת לארגן עבור שלטונות המנדט את הגנת הארץ מפני המורדים מערביי ארץ ישראל ומפני הכוחות הערביים הבלתי סדירים שחדרו לארץ מצפון, מסוריה ומלבנון. במקביל לבואו החישו הבריטים לארץ תגבורת של כחמשת אלפים שוטרים וחיילים.

טגארט מסר לווקופ, הנציב העליון, דו"ח שכלל מספר המלצות, כגון הקמת משטרה רכובה, שיטה של סגרים וסריקות, וסגירה הרמטית של גבולות הארץ, ובמסגרת זו העלה מחדש את רעיונו של ספייסר לסגירת הגבול הצפוני באמצעות גדר.‏[5]

טגארט למד את השטח בצפון הארץ במשך כחודשיים, כשהוא נעזר בניסיונו בדיכוי המהומות בבנגל, ובניסיון העבר הבריטי בדיכוי מרד הבורים. טגארט ראה בעיני רוחו מערכת דומה לזו שהוקמה בדרום אפריקה, של גדר תיל מפוטרלת תדירות, השולטת על השטח באמצעות מצדיות ופילבוקסים. לרעיון התנגדו הנציב ווקופ, אלן סונדרס, מפקד המשטרה שהחליף את ספייסר (ספייסר שהה בחופשת החלמה מניסיון התנקשות בחייו שערכו טרוריסטים ערבים ב-13 ביוני 1937, חופשה שבמהלכה ביקש, וקיבל, הצבה בתפקיד אחר), וסר ארצ'יבלד ויוול מחליפו של דיל בפיקוד על כוחות הצבא.

ב-16 בפברואר 1938 ערך טגארט ניסוי. הוא הציב בקריית טבעון דגם של הגדר, ושבעה פלסים בריטים ניסו לחצות אותה. תוצאות הניסוי לא היו חד משמעיות. בתוך דקות ספורות חצו הפלסים את הגדר. ויוול, שנכח במקום, הסיק כי אין בגדר התיל כדי למנוע חדירת "אנשים נחושים". טגארט סבר כי ניתן לפתור בעיה זו באמצעות פטרולים לאורך הגדר של מכוניות המצוידות בזרקורים, וכי את הגדר יש להקים בכל מקרה.‏[6]

במרץ 1938 הוחלף ווקופ בהרולד מקמייקל, שהיה מטבעו תקיף ונמרץ יותר. בעידודו של מושל הגליל, מחליפו של לואיס אנדרוס שנרצח, סר אלק קירקברייד, הוחלט על הצבת הגדר. קירקברייד דרש כי תוקם גם גדר בין הכנרת לנהר הירמוך. דרישתו זו התקבלה.

ממשלתו של ארתור נוויל צ'מברליין בבריטניה הייתה נתונה בלחץ פוליטי כבד לנוכח המשך המצב הבלתי יציב בארץ ישראל. כך, למשל, בדיון שנערך ביוני 1938 מתחו דוברים בפרלמנט, בהם ג'יימס דה רוטשילד וג'וזאיה ודג'ווד, ביקורת על הממשלה בשל כישלונה, ודרשו את מיצוי מלוא האמצעים, כולל הקמה מיידית ויעילה של הגדר, שכונתה בדיון זה בשם "חומת טגארט", כינוי שבו נודעה מאז. מסיבה זו הוקצו משאבים רבים להצבת הגדר, והוקצו לה כ-90,000 לירות שטרלינג, סכום גבוה באותם ימים.‏[7]

העברת סלילת הגדר לפסים מעשיים הייתה רק חלק מתוכניתו הכוללת של טגארט. במסגרת יישום המלצותיו נבנו ברחבי הארץ כ-60 מצודות מסוגים שונים המכונות עד היום "מצודות טגארט", וננקטו צעדים מעשיים וארגוניים נוספים לדיכוי המרד בכל רחבי הארץ.

חתימת החוזה עם סולל בונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פועלי סולל בונה מקימים את הגדר

קירקברייד הציע כי הקמת הגדר תוטל על חברת "סולל בונה", מאחר שלדבריו עקב המשבר הכלכלי ביישוב, יציעו היהודים לבנות את הגדר במחיר נמוך.‏[8]

קירקברייד זימן את דוד הכהן למשרדו שבנצרת. הוא הציג בפניו את תוכנית הגדר בקווים כלליים, וכן כי התוכנית נהגתה על ידי טגארט, אך יש לה מתנגדים בקרב הפקידות הבריטית. הכהן התבקש לבחון את האפשרויות לביצוע העבודה על ידי "סולל בונה" מבחינה תקציבית וטכנית, ולשמור על העניין בסוד.

מהנדסי "סולל בונה" ומומחי הביטחון של "ההגנה" החלו לבדוק את הפרויקט, ולאחר כמה שבועות נקבעה פגישה בין הכהן, קירקברייד וצ'ארלס טגארט במלון המלך דוד בירושלים. הכהן נקב במחיר הגדר, וזה, לדבריו, התקבל ללא ערעור. הכהן דיווח כי סולל בונה הרוויחה מהמבצע כ-60,000 לירות. מקורות אחרים מאותה תקופה ציינו כי עלותו הכוללת של הגידור הייתה כ-90,000 לירות. הכהן ציין כי המקום היחיד שבו ניתן להשיג מלאי של תיל במהירות הוא איטליה, שהייתה אז תחת שלטונו של מוסוליני. באיטליה הצטבר מלאי של גדר שהיה אמור לשמש אותה במלחמה באתיופיה, אך מטעמים שונים נותר בתחומי איטליה. טגארט הבהיר להכהן כי יוכל לקנות את התיל בכל מקום שירצה. אך אירוני הדבר כי בסופו של דבר שימש התיל לעצירת כוחות הציר, ובהם כוחות איטלקיים, במערכה במדבר המערבי, בשנת 1942. בסופה של השיחה נמסרה העבודה ל"סולל בונה",‏[9] וב-21 באפריל 1938 נחתם הסכם רשמי עם חברת "סולל בונה" לבניית הגדר בתוך שלושה חודשים.

המצדיות והפילבוקסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצודת ישע בנבי יושע, זמן קצר לאחר כיבושה על ידי צה"ל במלחמת העצמאות. על בסיס דגם זה, בעל צריח הצופה לכל הכיוונים, נבנו 5 מצודות "הקו הראשון" ושתי מצודות "הקו השני".
גדר הצפון. המצודות שהוקמו לאורך כביש הצפון מסומנות ב X, והמקומות שבהם חנו הגודרים מסומנים במשולש. מחוץ לגדר נותרו יישובי אצבע הגליל, וכן חניתה ועין גב.
עטיפת ספרה של ברכה חבס "הגודרים בצפון". הספר יצא לאור בסמוך למועד השלמת הגידור בשנת 1938.

כאמור, התוכנית הבריטית הייתה מבוססת על ניסיון קולוניאלי בדרום אפריקה ובהודו. חלק מהמחשבה הטקטית שמאחורי הקמת הגדר הייתה תיחום השטח לתוואי הנשלט על ידי תחנות קבועות. תחנות המשטרה הקיימות שהוקמו לצדי כביש הצפון לא סיפקו הגנה, ובחודשים הספורים מאז שהוקמו לא הוכיחו את יעילותן.

על התוואי המתוכנן של הגדר הוקמו 5 מצודות, על פי דגם סטנדרטי שכלל מבנה מרובע ובראשו צריח מצולע הצופה לכל הכיוונים. הראשונה הוקמה במצודת כ"ח שנקראה אז "נבי יושע", השנייה בסאלחה, כיום מושב אביבים, השלישית באזור הכפר סעסע, כיום היישוב מתת, הרביעית בכפר תרביחא, במקום שבו מצוי כיום מושב שומרה, והחמישית באזור היישוב באסה, כיום בשטח מושב יערה. מצדיות אלו כללו צריח בולט שבו חרכי ירי הפונים לכל הכיוונים. דגם זה הפך להיות דגם נפוץ למצודות טגארט בכל הארץ, אם כי היו גם דגמים נוספים, גדולים יותר. המצדיות נבנו על ידי קבלנים חיצוניים שאינם יהודים. שתי מצדיות נוספות נבנו ב"קו השני", כביש עכו-צפת, האחת במג'ד אל-כרום והשנייה בראמה.‏[10]

בין התחנות הוקמו פילבוקסים, ששימשו לשליטה בשטח, בייחוד בשעת לילה. עד שנת 1941 הוקמו על תוואי הגדר 20 פילבוקסים. ארבעה מצפון לכנרת, ושישה עשר על תוואי כביש הצפון.‏[11]

תוואי הגדר המתוכנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוואי הגדר היה מקביל לתוואי כביש הצפון. במקום בו הסתיים כביש הצפון, באזור מצודת כ"ח, המשיכה הגדר עד לכביש ראש פינה-מטולה וירדה משם עד לאזור הר נחום, כשהיא מקבילה בתחילה לביצות החולה, ולאחר מכן לכביש טבריה-מטולה. משם המשיכה הגדר לאזור טבחה וסמח' (צמח) ומשם לירמוך. אורכה הכולל של הגדר אמור היה להיות 75 קילומטרים. בחלקים מסוימים נתמכה הגדר בשדות מוקשים.

הגדר תוכננה בעובי ובדרגות קושי שונות, על פי תנאי האזור שבו הוצבה. בתוואי שנחשב לחשוב ביותר, במקביל לכביש הצפון, כללה הגדר שלוש גדרות תיל, כל אחת בגובה של כ-1.90 מ', ובמרחק של כ-1.60 מ' זו מזו. השטח שבין הגדרות רובד אף הוא בתיל דוקרני. במקומות אחרים הוצבו שתי גדרות תיל, ולעתים, כמו בקילומטרים האחרונים שבין הכנרת לירמוך, רק גדר אחת.

הצבת הגדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבת הגדר על ידי הפועלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם מבלי להתייחס למאמץ הביטחוני שדרשה הצבת הגדר, היה זה מבצע ארגוני מן המעלה הראשונה. היישוב כולו בשנת 1938 מנה 400,000 נפש. מתוך אוכלוסייה זו גויסו אלף פועלים לעבודת הסלילה, שהחלה במאי 1938.

לצורך העבודה הוקם מחנה, אשר הועבר שש פעמים במשך העבודה, בקפיצות של 30 קילומטרים בכל פעם. החל משער הגולן בעמק הירדן הצפוני, אל מגדל שבמערב הכנרת, אל איילת השחר שבעמק החולה, משם למלכיה ולאורך תוואי כביש הצפון, אל הכפר סעסע (כיום המושב מתת) כאשר המחנה האחרון היה סמוך ליישוב הערבי באסה.‏[12] הגודרים התקדמו בממוצע כקילומטר וחצי ביום, בקטעים הקשים של הגדר, ועד ל-15 קילומטר ביום בקטעים הקלים. אספקת חומרי העבודה לבניית הגדר, ואספקה שוטפת לפועלים, חייבו תנועה מתמדת של שיירות אל המחנות ומהם.

אמבולנס לבן של מגן דוד אדום ושישה רופאים מתנדבים מארגון "הדסה" ליוו את המחנה בכל תחנותיו.

מחנה האוהלים כלל מגורים נפרדים לנוטרים ולפועלים (באוהלים המשמשים למגורי שישה אנשים), מגורי נשים (תשע נשים ליוו את הצבת הגדר בתפקידים שונים), מטבח, מטבח כשר לפועלים מהפועל המזרחי ואגודת ישראל (כשישים איש), מרפאה, עמדות הגנה מבוטנות, מלוּנות לכלבי המשטרה, ברזיות שדה לשתייה ולרחצה, מכלי מים ניידים, מספרה, סנדלרייה, מרפאה ותחנת טלפון אלחוטי. כאשר שהה המחנה בקרבת יישוב יהודי (כאיילת השחר), סיפק היישוב את צורכי המחנה.‏[13]

עבודת הגידור התבצעה במקטעים בני 8 קילומטרים. תחילה יצאה קבוצת סימון כחלוץ, לאחריה הוצבו עמודי הגדר בתוואי המסומן, בין העמודים נמתחו חוטי תיל על ידי קבוצת עבודה שיועדה לכך (שכונתה "דיאגונלים"), ובין עמודי הגדר הונחו קונצרטינות של תיל על ידי קבוצה נוספת (קבוצת "הסבך הפנימי", שכונה בסלנג "ברחש").‏[13]

הקבוצות השונות קיימו ביניהן קשר באמצעות איתות. כך, למשל, לא יצאה משאית עם גודרים לדרכה, בטרם קיבלה איתות בקוד מורס באמצעות מראה או פנס, המאשר שהשטח בטוח לתנועה.

הקמת קיבוץ אילון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרן הקיימת לישראל והשומר הצעיר ניצלו את הנוכחות היהודית במקום להגברת ההתיישבות היהודית בגליל. בשל מגבלות הספר הלבן נאסרה עליה על הקרקע ליישובים חדשים באזור הגדר. הקרן הקיימת רכשה קרקע בסמוך לחירבת צמח, שעל תוואי הגדר, והעלתה לשם גרעין של מתיישבים. כאשר הדבר התגלה על ידי השלטונות הבריטים, הורו השלטונות על פירוק היישוב. דוד הכהן הציב במקום מגרסת חצץ והצליח לשכנע את הבריטים כי לצורך הקמת הפילבוקסים לאורך הגדר יש צורך בחצץ, ואין אלו מתיישבים כי אם פועלים שיגרסו במקום חצץ, במקום להביאו מחיפה במשאיות, וכי המחיר הנמוך שהם דורשים לכלכלתם הוא בשל העובדה שבכוונתם להקים מחנה של קבע, לכלכל עצמם בגידולים חקלאיים, וכך לחסוך בחשבון עלות החצץ את הוצאות מחייתם. הסבר זה נתקבל על דעת הבריטים, וכך קם קיבוץ אילון[14].

אבטחת הפועלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנגדות הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערבים ראו בגדר משום סיכון להמשך המרידה, וכן כמחסום הקורע את שטחה של ארץ ישראל מהרצף הערבי שמצפון לה, בדומה לטיעונים המועלים כיום נגד גדר ההפרדה. מכיוון שכך, ולאור התעמולה בעיתונות היהודית והבריטית שקראה לגדר בשם "חומת טגארט" (Tegart's Wall), הייתה התגייסות רבתי של הערבים נגד בניית הגדר. בסמוך לתחילת עבודות הבנייה פירסמו שלושה עיתונים יומיים נפוצים בסוריה ובלבנון "בירות", "אל יאום" ו"אל איסתקלאל" מאמר מאת "מומחה ביטחון" שבו הודגש הצורך בהריסת הגדר, וניתנו הוראות כיצד לפגוע בה. המומחה אמנם הרגיע את קוראיו כי בניית הגדר תדרוש כוח אדם ומאמצים רבים יותר מאלו העומדים לרשות בריטניה, וכי חישמולה (כפי הנראה לא ידע הכותב כי אין בכוונת הבריטים להציב גדר חשמלית) ידרוש דינאמו ענק שאין להשיג כמוהו בכל המזרח התיכון, אך המשיך ופירט את הדרכים בהם יש לפגוע בגדר, לפי הבנתו. הבריטים הניחו כי המאמר נכתב על ידי מחלקת התעמולה הערבית בדמשק, שהקימה ועדה מיוחדת לפגיעה בגדר.‏[15]

בתחילה פעלו נגד הגדר שתי חבורות שמנו כ-60 איש, אך לאחר שספגו אבדות בקרב מול הכוחות שהגנו על הגדר, שבו אלו לסוריה ובמקומם באה קבוצה מאורגנת של כ-200 איש בהנהגת פאוזי רשיד. מרכזם של המורדים היה בתרשיחא ומשם יצאו להתקפותיהם. אליהם הצטרפו לעתים כפריים מבני המקום, שנקלעו לסכסוכים בלתי פוסקים עם הגודרים בשאלות של מעבר בכפרים ואספקת מים, וכן בני הכפרים מלבנון, ירון, עייתרון ומרון א-ראס. באחת הפעולות, שבה נהרסו 14 קילומטרים של גדר בלילה אחד, השתתפו, על-פי ההערכה, בין 800 ל-1,000 ערבים.

אבטחת הפועלים והגדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח המגן מנה שלוש פלוגות של נוטרים, בנות 100 אנשים כל אחת. שתי פלוגות שקיבלו את שכרן מ"סולל בונה", ופלוגה אחת של אנשי "ההגנה". 65 מן העובדים (בדרג של מנהלי עבודה ומשגיחים) צוידו אף הם בנשק אוטומטי. שתי הפלוגות של "סולל בונה" שמרו על מחנה הגודרים ועל המקום בו בוצעו העבודות, והתחלפו ביניהן מדי שבוע. הפלוגה של אנשי "ההגנה" איבטחה את הדרך בין המחנה ובין השטח בו בוצעו העבודות, באמצעות סיורים במכוניות משוריינות, תפיסת עמדות מפתח לאורך הדרך, ומארבים לאורך תוואי הגדר שנבנה בסמוך.

מפקדי הכוח היו מאנשי "הנודדת", שגויסו על ידי יצחק שדה ואליהו כהן. הפיקוד על כוח הנוטרים היה בידי יוסף הכט מפקד ההגנה לשעבר שפרש ויהושע אייזיק (אשל) שסוכך עליו. (דוד הכהן (1981) "עת לספר" עמוד 70) יחידת מודיעין מיוחדת שהקים איש "השומר" מרדכי יגאל סיפקה לכוח מידע על כוונות הכפריים באזור. במהלך המבצע שיתפו הכוחות פעולה עם צ'ארלס אורד וינגייט ואנשיו, וחלק מאנשי כוח האבטחה הושם באופן זמני תחת פיקודו. כן התקבל סיוע רב מן הצבא הבריטי, לרבות סיוע אווירי.‏[16]

הקרב על הגדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילבוקס מימי גדר הצפון, סמוך לקיבוץ ברעם, באזור בו אירעה המתקפה הגדולה

במהלך שלושת חודשי בניית הגדר עמדו בוני הגדר אל מול התקפות קשות ביותר נגדם ונגד הגדר שבנו. שניים מאנשי הכוח שילמו בחייהם, הנוטר אליהו אבטיחי ואיש הבניין אלימלך רזניק. שלושה נפצעו.

הבעיה הייתה בשלב הביניים שבין סיום בניית הגדר ובין תפיסת הקו על ידי כוחות הצבא הבריטי. עם סיום בניית שטח מסוים מן הגדר, הסתיים תפקיד הנוטרים היהודים במקום. הצבא הבריטי לא הזדרז לתפוס את עמדותיו, והגדר הבנויה נותרה מופקרת. פרט לכך היה מחנה הגודרים נתון לאש צלפים, והדרך שבין המחנה ובין שטח הגידור הותקפה לעתים.

בליל 27 ביוני 1938 התקיימה המתקפה הגדולה ביותר על הגדר. הלילה החל ביריות על מחנה הגודרים. אחת משתי השריוניות ששהו בשטח חזרה למחנה על מנת לסייע. בשטח נותרה שריונית קטנה ובה רק חמישה אנשים שהמשיכה בסיור לאורך הגדר. ליד כפר בירעם נכנסה השריונית למארב, והידרדרה לתעלה לצד הדרך. שניים מאנשי השריונית נפצעו, אולם התוקפים הותירו אחריהם שישה הרוגים ואחד-עשר פצועים, לבושי מדים. לאחר חילוץ נוסעי השריונית, הסתבר כי הייתה זו אך פעולת הסחה לפעולה נרחבת בה נעקרו 14 קילומטרים משטח הגדר על ידי מאות אנשים מכפרי הסביבה וכפרי לבנון.‏[17]

עם כל זאת הסתיימה עבודת הגידור במועד, ותוך שלושה חודשים עמדה הגדר על תלה. מסיבת הסיום של הגודרים נערכה ב-31 ביולי במחנה האחרון שהוקם על יד הכפר באסה, ולאחריה נותר במקום אך כוח קטן שביצע עבודות גימור.

הגדר בפעולתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מעריכים כי הקמת הגדר, בשילוב עם הפעילות הצבאית לאורכה העבירה את מרכז הכובד של המרד הערבי מן הצפון אל המרכז והדרום. כבר בסוף ספטמבר 1938 כתב "פלסטיין פוסט" כי:

"שינוי חל במהלך החודשים האחרונים כאשר פעולת הכנופיות החלה להתרכז במישור החוף, בעוד שאזורי הצפון נותרו שקטים יחסית. "חומת טגארט" ומערכת מחוזקת של סיורי הצבא לאורך כביש הגבול פעלו את פעולתם".‏[18]

אליהו גולומב העריך, בסמוך לאחר בנית הגדר, כי:

"הכנופיות סבלו מכות קשות למדי. גדר הצפון אשר רבים הטילו ספק בערכה הביאה תוצאות חשובות. היא הפסיקה הברחת אנשים... לעומת זאת נפתחה לכנופיות דרך חדשה - עבר הירדן. אבל הדרך הזו אינה פתוחה כל כך כמו דרך הצפון".‏[19]

ממילא היה המרד בשלבי דעיכה, ולאחר דעיכת המרד, בשנת 1939 נותרה הגדר על מקומה. הדבר יצר בעיות מרובות. כל יישובי אצבע הגליל וכן היישובים היהודים עין גב וחניתה נמצאו מחוץ לגדר. במצב דומה היו יישובים ערבים רבים, ובהם הכפר אל-באסה. יישובים רבים הופרדו על ידי הגדר מהאדמות שעיבדו. על מנת לפתור את הבעיה הוקמו 18 שערים, ומפתחותיהם נמסרו לתושבי הכפרים, תוך שסוכם על שעות פעולה שבהם היו השערים פעילים.‏[8]

המצב האסטרטגי במלחמת העולם השנייה בשנת 1942 הביא לצורך בפירוק הגדר. מחד, הסכנה מן הצפון שיצרה נפילת סוריה ולבנון לידי כוחות עוינים של צרפת של וישי לא הייתה קיימת עוד, לאחר פעולת הבריטים, אנשי צרפת החופשית ואנשי "ההגנה" ביוני 1941 לשם כיבוש שטח המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון. מאידך, התקדמות כוחות הציר במדבר המערבי חייבה גידור מסיבי וביצור עמדות. החומר הזמין ביותר לכך היה מצוי בגדר הצפון. חלקים ניכרים מן הגדר פורקו כבר בשנת 1942. לאחר קבלת העצמאות של סוריה ולבנון בשנת 1946 פורקה הגדר כולה, ובאוקטובר 1947 לא הייתה קיימת עוד.‏[8]

חשיבותה של הגדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הרואים בהקמת הגדר ובפירוקה תוך מספר שנים משום אנקדוטה. במקומות רבים נכתב כי המרד היה ממילא בשלבי דעיכה בעת הקמת הגדר, וכי פעולתה במשך מספר חודשים לא השפיעה על המרד השפעה של ממש.

אחרים רואים בהקמת הגדר חשיבות בשל השפעתה על תודעת הצדדים. "חומת טגארט" הוקמה בידיים יהודיות, בשטח ערבי עוין, אל מול התנגדות כבדה. גד קרויזר השווה את הגדר לציר פילדלפי, שעל אף היותו חדיר להברחות (במנהרות שנחפרו מתחתיו) הייתה עצם הקמתו וההחזקה בו בעלת חשיבות בתודעת הצדדים.‏[20]

טגארט כתב לדוד הכהן כי הקמת הגדר היא:

"הישג שיכולים אתם להתפאר בו... הוא הוצא לפועל באזור הררי קשה, עם קוים ארוכים להובלת חמרי הבניין ואספקה לאנשים, הנתונים להתקפות בלתי פוסקות של האויב... אין צורך לדאוג לעתידה של ארץ ישראל כל עוד יש בה אנשים היכולים לקבל על עצמם ולהוציא לפועל משימות כאלה לפי תוכנית ובזמן שנקבע לכך מראש."‏[21]

עבור היישוב הייתה פעולת הגידור פעולה בעלת חשיבות, ומפעל לאומי מן המעלה הראשונה. הפעולה הונצחה בספר שהוציאה העיתונאית ברכה חבס (שהייתה אשתו של דוד הכהן, מהפעילים בהקמת הגדר), בשם "הגודרים בצפון". הספר כלל מבחר מכתבותיה של חבס שהופיעו בעיתון "דבר" בשנת 1938, וכן צילומים, רישומים, קטעי יומן, שירים וסיפורים שיצרו הגודרים בעת הגידור.

מבחינה צבאית הייתה חשיבות רבה לפעולה. "ההגנה" התנסתה בהקמת כוח מאורגן והפעלתו בלוח זמנים קצוב בתקופה קצרה. הפעולה בשטח ההררי העוין חייבה ניתוח מדוקדק של השטח, תפיסת עמדות, תיאום בין הכוחות, שימוש בשריוניות, במערך קשר ובשיתוף פעולה עם הכוחות הבריטים. כל אלו הקנו ל"הגנה" ניסיון יקר ערך, לקראת המשך פעולותיה בשנים הבאות.

גדר הצפון כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לנופלים על כיבוש מצודת כ"ח במלחמת העצמאות, סמוך למצודת כ"ח. מערכת המצודות שהוקמה על ידי טגארט בשנות השלושים התגלתה כבעלת חשיבות מכרעת במלחמת העצמאות. קרבות קשים התנהלו על כיבוש מצודת נבי יושע, היא מצודת כ"ח. כל מצודות "הקו הראשון" עודן משמשות את כוחות הביטחון כבסיסים פעילים

לאחר הסרת הגדר בשנת 1942 לא נותר בשטח סימן לגדר עצמה. הפילבוקסים עודם נמצאים לאורך כביש הצפון ובמקומות אחרים בהם הוצבו. ליד בית האריזה ביסוד המעלה מצוי פילבוקס מרובע, שהיה כנראה אחד הראשונים שנבנו. בסמוך למצודת ישע מצוי פילבוקס שמור היטב, המשמש כמצפור, על שם סרן יובל ניר, שנפל בקרב בגזרה המרכזית בלבנון בשנת 1997. סמוך לאזור התעשייה גורן מצוי פילבוקס שמור היטב. קיבוץ ברעם שיפץ בשנת 2007 את הפילבוקס שבתחומי הקיבוץ, בסיוע המועצה לשימור אתרים, שיחזר את גגו, והציב שלטים המספרים את סיפורו. מספר פילבוקסים נוספים, ברמה זו או אחרת של הזנחה, פזורים לאורך התוואי הישן של כביש הצפון, הן במקומות בהם עובר היום כביש 899 והן במקומות בהם נפרד התוואי מתוואי הכביש החדש.

מצודות "הקו הראשון" נותרו על מקומן, ובשימושן הייעודי. ארבע מהמצודות, אביבים, מתת, שומרה, ויערה, משמשות כבסיסים פעילים של צה"ל. המצודה המזרחית ביותר, מצודת כ"ח משמשת כבסיס של משמר הגבול. במלחמת העצמאות התנהלו קרבות קשים ביותר במצודת כ"ח לאחר שזו נמסרה לידי הערבים, דבר שסיכן את היישובים היהודים הן באצבע הגליל והן ברמות נפתלי. המצודה נכבשה לאחר קרבות קשים, ולאחר מספר ניסיונות כיבוש כושלים. מאז קרויה המצודה "מצודת כ"ח" על שם 28 הלוחמים שנהרגו במהלך הקרבות.

כביש הצפון, כיום כביש 899, עובר ברובו בתוואי כביש הצפון הישן, דרך העפר שנסללה בשנת 1937. הכביש כיום הוא כביש חדיש ונוח לנסיעה, ומשמש את היישובים שקמו באזור. במספר מקומות מתפצל הכביש ל"תוואי כביש הצפון הישן" והמשובש יותר, אך לאחר מספר קילומטרים מתאחדים הכבישים.

שלוחת הר מצפון לדוב"ב שגובהה 798 מטר, נקראת הר גודרים על שם הגודרים שעסקו בבניית גדר הצפון.

קיבוץ אילון שהוקם, כביכול על מנת לספק חצץ לגודרים, מונה כיום כ-900 תושבים.

על קו הגבול עצמו הוקמה גדר מערכת המוצבת על הגבול שבין ישראל ללבנון. תוואי הגדר צפוני ל"גדר הצפון" ההיסטורית.

רשימת המצודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצדיות גדר הצפון
שם התחנה מיקום כיום תמונה קואורדינטות
מצדית באסה יערה בסיס צה"ל PikiWiki Israel 8751 yaara (basa) police station.jpg  
נבּי יושע - מצודת כ"ח מצדית. צומת "ישע" בכביש הצפון בסיס משמר הגבול מצודת כ"ח 33°6′55″N 35°33′22″E / 33.11528°N 35.55611°E / 33.11528; 35.55611קואורדינטות: 33°6′55″N 35°33′22″E / 33.11528°N 35.55611°E / 33.11528; 35.55611
סאלחה אביבים בסיס צה"ל    
מצדית סעסע מתת בסיס צה"ל מצודת סעסע  
מצדית תרביחא שומרה בסיס צה"ל מצודת שומרה  
מצדיות כביש עכו-צפת
שם התחנה מיקום כיום תמונה קואורדינטות
מצדית מג'ד אל-כרום מג'ד אל-כרום מסעדה מצודת מג'ד אל-כרום  
פרדייה פרוד מבנה נטוש ליד מושב שפר מצודת פרדייה מראה ממושב שפר  
מצדית ראמה ראמה      

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצודת כ"ח בסמל משמר הגבול
  • ברכה חבס, הגודרים בצפון, הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, תרצ"ט.
  • אליהו בילצ'קי, מרדכי אמסטר, בשנות חירום - תקופת ה"קמפים" 1937 - 1947, הוצאת הסתדרות פועלי הבניין, 1956.
  • סא"ל גרשון ריבלין (עורך), לאש ולמגן - תולדות הנוטרות העברית, הוצאת מערכות, 1963.
  • דוד הכהן, עת לספר, תל אביב, תשל"ד.
  • גדעון ביגר, "גדר הצפון", "עת-מול", פברואר 1992, גיליון יז (3), 101.
  • יגאל אייל, האינתיפאדה הראשונה: דיכוי המרד הערבי על ידי הצבא הבריטי בארץ ישראל 1936–1939, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1998.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יואב שטרן, מבחינת נסראללה, חוות שבעא אינן התירוץ היחיד, באתר הארץ, 30 ביולי 2005.
  2. ^ The Fence Around Palestine - "Tegart's Wall", פלסטיין פוסט, 31 במאי 1938
  3. ^ יגאל אייל, האינתיפאדה הראשונה: דיכוי המרד הערבי על ידי הצבא הבריטי בארץ ישראל 1936–1939, הוצאת משרד הביטחון, 1998, עמ' 263–264.
  4. ^ ברכה חבסבין שומרי הגבולות, דבר, 30 בינואר 1938 (לקריאת המאמר כולו יש לדפדף קדימה ואחורה באמצעות החצים שבקצה השמאלי התחתון של הדף).
  5. ^ יגאל אייל, האינתיפאדה הראשונה: דיכוי המרד הערבי על ידי הצבא הבריטי בארץ ישראל 1936–1939, הוצאת משרד הביטחון, 1998, 348.
  6. ^ יגאל אייל, האינתיפאדה הראשונה: דיכוי המרד הערבי על ידי הצבא הבריטי בארץ ישראל 1936–1939, הוצאת משרד הביטחון, 1998, עמ' 349.
  7. ^ Government Criticized for Failure to Surpress Terror, פלסטיין פוסט, 16 ביוני 1938.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 גדעון ביגר, "גדר הצפון", "עת-מול", פברואר 1992, גיליון יז (3), 101.
  9. ^ דוד הכהן, "עת לספר", תל אביב, תשל"ד, 68.
  10. ^ גד קרויזר, ‏הקמת גדר הצפון במרד הערבי ושאלת כשלונה: בחינה מחודשת, קתדרה 120, תמוז תשס"ז, עמ' 216.
  11. ^ גד קרויזר, ‏הקמת גדר הצפון במרד הערבי ושאלת כשלונה: בחינה מחודשת, קתדרה 120, תמוז תשס"ז, עמ' 218.
  12. ^ יוחנן אהרוני, מיכאל אבי יונה, מרדכי גיחון, יהודה ואלך, "אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל, מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה", הוצאת כרטא, 1972
  13. ^ 13.0 13.1 ברכה חבסאל הגדר, דבר, 22 ביוני 1938.
  14. ^ דוד הכהן, "עת לספר", תל אביב, תשל"ד, עמ' 70.
  15. ^ Two Brigands Dead in Fight with Police, פלסטיין פוסט, 22 ביוני 1938.
  16. ^ סא"ל גרשון ריבלין (עורך), "לאש ולמגן - תולדות הנוטרות העברית", הוצאת מערכות, 1963, 44.
  17. ^ ברכה חבס, "הגודרים בצפון", הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, תרצ"ט, 57.
  18. ^ A Year of Intense Effort - Political Survey of 5689 in Palestine, פלסטיין פוסט, 25 בספטמבר 1938.
  19. ^ אליהו בילצ'קי, מרדכי אמסטר, "בשנות חירום - תקופת ה"קמפים" 1937 - 1947", הוצאת הסתדרות פועלי הבניין, 1956, עמ' 256.
  20. ^ גד קרויזר, ‏הקמת גדר הצפון במרד הערבי ושאלת כשלונה: בחינה מחודשת, קתדרה 120, תמוז תשס"ז, עמ' 229
  21. ^ סא"ל גרשון ריבלין (עורך), "לאש ולמגן - תולדות הנוטרות העברית", הוצאת מערכות, 1963, עמ' 44.


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg