היסטוריה של מדינת ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הנפת דגל ישראל לאחר מלחמת העצמאות

מדינת ישראל קמה עם הכרזת העצמאות בארץ ישראל בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של עם ישראל

מדינת ישראל קמה בארץ ישראל, שעל פי התנ"ך, מקום מושבן של הממלכות ישראל ויהודה. ממלכת ישראל הצפונית התקיימה עד 721 לפני הספירה, אז נכבשה בידי אשור ותושביה הוגלו. ממלכת יהודה התקיימה עד שנכבשה על ידי הבבלים שהחריבו את בית המקדש בשנת 586 לפני הספירה. רוב תושבי יהודה הוגלו לבבל לאחר הכיבוש.

לאחר הכיבוש הפרסי, בעקבות הצהרת המלך כורש, התאפשרו חזרת יהודים לארץ, אוטונומיה יהודית ואף בנייתו מחדש של בית המקדש (בסוף המאה ה-6 לפנה"ס). מאוחר יותר, בסוף המאה ה-2 לפנה"ס, קמה מלכות יהודה מחדש בראשות בית חשמונאי, שמרד בשלטון הסלאוקי.

בשנת 63 לפני הספירה נכבשה יהודה בידי פומפיוס והפכה למדינת חסות רומית. בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול לאחר שרבו הגזרות נגד קיום הדת. המרד דוכא בידי הרומים ובסיומו החריב הקיסר טיטוס את בית המקדש השני. בעקבות דיכוי המרד וחורבן ירושלים עבר המרכז הדתי ליבנה, ומאוחר יותר לערים שונות בגליל. בשנת 132 פרץ מרד בר כוכבא. המרד התחיל בניצחונות של כוחות המורדים, אולם בסופו של דבר דוכא באכזריות לאחר שלוש שנים.

מהמאה ה-4 לספירה עד המאה ה-20, החליפה ארץ ישראל, שהייתה ידועה בלעז כפלשתינה (למעט התקופה העותמאנית בה התייחסו אליה כחלק מסוריה), ידיים רבות בין כובשים מלאומים ודתות שונות, והונהגו בה משטרים שונים, לרוב בחסות מעצמות דומיננטיות באזור. בכל הדורות גרו ועלו יהודים ארצה מהעולם כולו, אך עלייה מרוכזת של קבוצות החלה בתקופה מאוחרת יותר, המוכרות מבין עליות אלו היו עליית תלמידי הגר"א ועליית החסידים. ראשיתה של התנועה הציונית, בתנועת חיבת ציון ובעקבותה הגיעו גלי עלייה משמעותיים יותר אשר הגדילו את היישוב היהודי הוותיק. העליות הגדולות החלו בשלהי מאה ה-19, במקביל לכינונה של התנועה הציונית הממוסדת.

הציונות והחלטות חשובות שקדמו להקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוזה מדינת ישראל, בנימין זאב הרצל
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ציונות

ראשית ההיסטוריה של מדינת ישראל בהתעוררות יהודים ברחבי העולם לעלייה לארץ ישראל; כהמשך לתנועת העלייה לארץ ישראל במשך הדורות. מספר הוגי דעות יהודים, הנחשבים למבשרי הציונות, ניהלו תעמולה לעליה לארץ ישראל כדי להקים בה מדינה, דהיינו ריבונות יהודית עצמאית, ביניהם רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי, משה הס, הרב צבי הירש קלישר, יהודה לייב פינסקר, ומשה לייב לילינבלום, אשר פרסמו ספרים ומאמרים שטענו כי הקמת מדינה יהודית היא הפתרון למצוקתו של העם היהודי. הדוגמאות הבולטות להתעוררות זו היו העלייה היהודית מתימן בשנת 1881 ותנועת חובבי ציון באימפריה הרוסית.

בשנת 1896 פרסם בנימין זאב הרצל את ספרו "מדינת היהודים" שבו שרטט את חזונו למדינה יהודית. הרצל ניהל מגעים דיפלומטיים להפצת רעיונותיו ולהשגת צ'רטר (הרשאה מאת הסולטאן העות'מאני ליישב יהודים בארץ ישראל). הרצל הנהיג את הזרם של הציונות המדינית. בניגוד לאישים אחרים בתנועה הציונית, ראה הרצל חשיבות רבה בהשגת הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל, קודם לתחילת ההתיישבות בפועל. בכך, ביקש הרצל לעקר מתוכן את התנגדותם הצפויה של תושביה הערביים של ארץ ישראל להתיישבות הממשמשת ובאה.

בשנת 1897 כינס הרצל את הקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל שבשווייץ, שם הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית. התנועה הציונית שמה לעצמה למטרה להקים "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים", כפי שהגדיר זאת הקונגרס, הגדרה שנודעה בשם "תוכנית בזל". ההסתדרות הציונית החלה בהקמת תשתיות ליסוד מדינה יהודית בארץ ישראל: רכישת קרקעות (באמצעות קרן קיימת לישראל), הקמת מוסדות פיננסיים, ניהול מדיניות חוץ והכוונה ועזרה להתיישבות היהודית בארץ ישראל. הרצל הנהיג את התנועה הציונית מהיווסדה ב-1897 עד מותו ב-1904. אחד הפעילים הבולטים לצד הרצל, בייחוד בתחום הדיפלומטי, היה חיים ויצמן, שהפך לאחר מותו של הרצל לאחד ממוביליה, ולימים לנשיא מדינת ישראל.

מדיניות החוץ של ההסתדרות הציונית נחלה הצלחה רבתי עם פרסומה של הצהרת בלפור ב-2 בנובמבר 1917 שבה הצהירה ממשלת בריטניה שהיא רואה בעין יפה בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ההצהרה הפכה למשמעותית ביותר בעקבות השלמת כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. על סמך הצהרה זו קיבלה בריטניה מחבר הלאומים מנדט לשליטה על ארץ ישראל, שהותנה בהקמת גוף יהודי שייעץ לבריטים בעניינים הקשורים לבית הלאומי היהודי.

גוף זה אכן הוקם וזכה לשם הסוכנות היהודית. עם הקמתה, הפכה הסוכנות את היישוב היהודי בארץ ישראל ל"מדינה בדרך", כאשר כמעט כל המאפיינים של מדינה מופיעים בזה אחר זה: מדיניות וכוחות ביטחון, מדיניות חוץ ופנים, כלכלה וכו'. מידת השליטה של הנהגת היישוב על אלמנטים אלה עדיין לא הייתה מוחלטת, אך הנהגת היישוב תפקדה עד להכרזת המדינה כממשלה לכל דבר, מה שהקל על המעבר משלטון זר לעצמאות. בשנות ה-20 וה-30 היו כמה גלי עליה לארץ שחיזקו את היישוב היהודי בארץ, מדינת היהודים החלה להתגבש, אומנם עדיין לא הייתה מדינה, אך יהודים רבים החלו לגור ביישוב היהודי בארץ ולהתארגן בו.

בעקבות הפרעות שהיו בארץ הקימה בריטניה ב-1936 את ועדת פיל שתדון בעניין. ועדת פיל קבעה כי ארץ ישראל תחולק לשתי מדינות בהתאם לגודל האוכלוסייה, מדינה יהודית שתכלול את עמק יזרעאל, בית שאן והגליל התחתון, ומדינה ערבית שתכלול את עבר הירדן המזרחי ומערב ארץ ישראל (שטחי יהודה ושומרון של ימינו). הערבים דחו את תוכנית החלוקה של ועדת פיל, הם חשבו שאין מקום להכרה בזכותם של היהודים על חלק מן הארץ, רעיון החלוקה של ועדת פיל נדחה.

בשנת 1942 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, עוד לפני שנודעו ממדי השואה, הביא יושב ראש הסוכנות, דוד בן-גוריון לקבלת תוכנית בילטמור. תוכנית זו פתחה את המאבק להקמת המדינה, גם במחיר ויתורים טריטוריאליים. דבר שהוביל בסופו של דבר לכך, שהנהגת היישוב תחליט לנצל את ההזדמנות ההיסטורית ולהכריז על הקמת המדינה.

השואה והשפעתה על הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת תוכנית החלוקה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – השואה

בין השנים 1940 ל-1945 ביצעה גרמניה הנאצית רצח עם שיטתי ביהודים. היהודים נרדפו בכל רחבי אירופה והובלו אל מחנות ההשמדה, שם נרצחו בין היתר בתאי הגזים. יהודים רבים אחרים נרצחו בידי האיינזצגרופן בגאיות ההריגה וביערות, וכן בפרעות של הצבא הנאצי, משתפי פעולה מקומיים והמון אנטישמי מוסת. על אף שידיעות על המתרחש באירופה זלגו לכוחות הברית (בעיקר בריטניה וארצות הברית), הם נמנעו מלפעול בהחלטיות למען היהודים עד לסיום מלחמת העולם. היישוב היהודי בארץ ישראל, ששמע גם הוא על השואה, לא הצליח לספק עזרה מספקת ליהודים שם - למרות התגייסותו למיגור הנאצים (הבריגדה היהודית למשל) ודרישתו להקל כניסה לניצולי השואה.

בשוך המלחמה, בעקבות משפטי נירנברג, נגלו זוועות הנאצים לכלל העולם וזעזעו את דעת הקהל. מראות מחנות הריכוז וההשמדה, והסבל הרב שנגרם ליהודים עוררו אצלם רגשות אהדה והזדהות. למרות זאת, הממשלה הבריטית המשיכה להקשיח את ליבה וסירבה להתיר לניצולים ולעקורים לעלות לארץ ישראל. הנהגת היישוב הציוני בארץ ישראל החליטה להעלות את אותם יהודים בכל מחיר - גם בדרכים לא לגליות - והחלה בארגון מבצע העפלה נרחב, בראשות המוסד לעליה ב'. במסגרת המבצע, העפילו יהודי אירופה לארץ ישראל דרך הים, בהתגנבות בלתי לגלית באמצעות ספינות. מספר רב של ספינות נתפס ונוסעיהם היהודים הועברו למחנות המעצר בקפריסין. במקרה אחד - המקרה של אוניית המעפילים אקסודוס - החליטו הבריטים להחזיר את נוסעי האונייה לצרפת, והסיפור עורר מהומה תקשורתית ותגובות מזועזעות ברחבי העולם. מחנות המעצר וסיפורה של האקסודוס זעזעו את דעת הקהל העולמית ובייחוד את דעת הקהל הבריטית, שהתייאשה מהחזקת ארץ ישראל בעקבות האנדרלמוסיה שיצרה (ראו גם: תנועת המרי העברי).

לזוועות השואה הייתה השפעה לא רק על דעת הקהל העולמית, אלא גם על הלך רוחם של ניצולי השואה והיהודים שחיו בארץ ישראל. הלך רוח זה, שאפשר לתמצתו במוטו: "לעולם לא עוד", גרס שהעם היהודי לא יכול לסמוך על אף אחד זולת עצמו ושעליו להגן על עצמו בכוחות עצמו. מאורעות השואה הדגישו את החשיבות של מדינה לעם היהודי, בה הם יוכלו לחיות ללא רדיפות עם כוח מגן חזק, שיגן עליהם מפני הקמים להשמידם. תודעה זו עדיין עומדת בבסיס תורת הלחימה של צה"ל ובסיס הנחות היסוד של מדינת ישראל. לשואה הייתה השפעה גם בהמשך ההיסטוריה של מדינת ישראל ועל אירועים חשובים בראשית דרכה.

באביב 1947, כאשר ימיו של המנדט הבריטי היו ספורים, מינתה עצרת האו"ם ועדת חקירה בינלאומית, ועדת אונסקופ, שתבדוק את שאלת ארץ ישראל ותביא את המלצותיה לפתרון. הוועדה סיירה בארץ במטרה לבדוק את שאלת ארץ ישראל, היהודים קיבלו את הוועדה בשמחה, בעוד שהערבים החרימו אותה לחלוטין. ב-29 בנובמבר 1947- כ"ט בנובמבר (אור לי"ז בכסלו תש"ח) נערכה הצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה, 33 מדינות תמכו, 13 התנגדו, 10 נמנעו ואחת נעדרה. רוב היישוב העברי חגג את ההחלטה, בעוד שהערבים ראו בהחלטה אסון והחליטו לסכל אותה בכוח.

הקמת המדינה ומלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד בן-גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העצמאות

בעקבות החלטת האו"ם בדבר חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית - פרצו מהומות בכל הארץ, שהפכו במהרה למלחמת העצמאות. ב-14 במאי 1948 (ה' באייר התש"ח) (יום לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל) קרא דוד בן-גוריון בטקס הכרזת העצמאות את מגילת העצמאות והכריז על הקמתה של מדינת ישראל. אז החל החלק השני של מלחמת העצמאות: צבאות מצרים, סוריה, ירדן ועיראק הצטרפו ללחימה. הסורים, הלבנונים והעיראקים פלשו מצפון, הסורים נבלמו בדגניה, העיראקים לא הצליחו במאמציהם לחצות את נהר הירדן ונבלמו על הגבול, הלבנונים נבלמו גם הם על הגבול. ממזרח פלש הלגיון הירדני, הוא כבש את ירושלים המזרחית וניתק את העיר המערבית - ירושלים הייתה נצורה. יחידות ההגנה הצליחו לבלום את המצרים באזור איסדוד ויחידות האצ"ל בלמו את המצרים באזור רמת רחל. בתחילת יוני הכריז האו"ם על הפסקת אש למשך חודש ימים, בזמן הפסקת האש הקימה המדינה את צבא הגנה לישראל. לאחר הפסקת האש הייתה ידו של צה"ל על העליונה והוא לקח יוזמה התקפית ולאחר חודשים ארוכים של לחימה הוכרזה ב-1949 הפסקת האש. במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נקבעו קווי שביתת נשק, הקו הירוק, שהפכו להיות למעשה גבולות זמניים של המדינה.

במערכה על עצמאות ישראל, מיום החלטת עצרת האו"ם ועד לכריתת הסכמי שביתת הנשק, נפלו כ-6,000 איש ואשה, מתוכם כ-2,400 אזרחים, מתוך אוכלוסייה יהודית שמנתה בעת הכרזת המדינה כ-650,000 איש.

מהכרזת המדינה עד 1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ההכרזה על המדינה היהודית, ביקש ראש הממשלה בן-גוריון לבסס את המעמד הממלכתי. הוא פירק את הפלמ"ח, צירף את ארגוני ההגנה, אצ"ל והלח"י לצה"ל, ופעל נגד פיצול הכוחות כמו בפרשת אלטלנה. פעולות נגד ארגוני מחתרת נעשו גם לאחר רצח הדיפלומט השבדי פולקה ברנדוט, שבעקבותיו חוקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת מניעת טרור. לח"י וארגון בשם "חזית המולדת", שנטל אחריות לרצח, הוכרזו כארגוני טרור ונעצרו כ-200 איש, ביניהם אחד משלושת ראשי הלח"י, נתן ילין מור. בינואר 1949 התקיימו הבחירות הראשונות בישראל לאספה המכוננת. ב-16 בפברואר קיבלה האספה המכוננת את חוק המעבר, שבו נקבע כי בית המחוקקים ייקרא "הכנסת". במאי אותה שנה התקבלה ישראל כחברה באו"ם.

בשנותיה הראשונות של המדינה החלה העלייה ההמונית של יהודיים מארצות רבות ותוך מספר שנים הוכפל מספר היהודים במדינה. נעשו מבצעים מיוחדים להעלאת יהודים במיוחד מארצות ערב, שהמפורסמים שבהם היו מבצע על כנפי נשרים ועזרא ונחמיה. מספר כה גדול של מהגרים בזמן כה קצר, הפכה ארץ ישראל למחנה אחד גדול, והביא לתופעת המעברות ולתקופת הצנע. בשנים הראשונות הייתה ישראל במשבר כלכלי, ששיאו בשנת 1951 ובניסיון להיחלץ ממנו הוחלט על המדיניות הכלכלית החדשה שהובילה להגמשת מדיניות הצנע. בד בבד עם גלי העלייה, המדינה פעלה ליישוב הארץ באמצעות מפעלים שונים: סלילת כבישים, ייבוש החולה ופרויקט המוביל הארצי.

מנחם בגין נואם בהפגנה כנגד הסכם השילומים

ב-1952 נחתם הסכם השילומים לאחר דיונים סוערים בכנסת וסערת רוחות במדינה הצעירה שבמסגרתו העבירה גרמניה המערבית לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מארק כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. באוגוסט 1953 אושר בכנסת חוק החינוך הממלכתי, שנועד לבטל את שיטת הזרמים בחינוך ולעבור לחינוך ממלכתי. בדצמבר אותה שנה פרש בן-גוריון מראשות הממשלה ובמקומו התמנה משה שרת. שרת התאפיין כראש ממשלה חלש ותקופת שלטונו הייתה קצרה - עד לאחרי ההבחירות לכנסת השלישית שנערכו בסוף 1955, אז חזר בן-גוריון לכהן כראש הממשלה.

העימותים בין יהודים לערבים נמשכו ובאו לידי ביטוי בפעולות עוינות הדדיות, טבח מעלה עקרבים, טבח כפר קאסם. גורמים עוינים הסתננו בגבולות עם מצרים וירדן ופגעו ביישובי הספר של המדינה בעיקר מדרום. ישראל הגיבה בפעולות תגמול והקימה לצורך זה את יחידה 101. ישראל ניסתה לפעול כנגד מצרים ולחבל בחשאי במתקנים מערביים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על ידי מחתרת לאומנית מצרית, ובכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים. הפעולה שנודעה בכינוי העסק הביש הסתבכה ועמדה על סדר היום הציבורי במשך שנים רבות והביאה למשברים פוליטיים.

כוחות ישראלים מתכוננים ללחימה בחצי האי סיני, 1956

ב-1956, בעקבות הודעת מצרים על הלאמת תעלת סואץ והחלטתה לסגור מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראליים, דחפו בריטניה וצרפת, את ישראל לפתוח במלחמת סיני ("מבצע קדש") - לכיבוש חצי האי סיני ולהשגת שליטה על תעלת סואץ. במבצע כבשה ישראל את רצועת עזה ואת חצי האי סיני וכוחות צה"ל נעצרו 16 ק"מ מתעלת סואץ בהתאם לדרישת הבריטים והצרפתים. במרץ 1957 נסוגה ישראל מחצי האי סיני בעקבות לחץ כבד מצד המעצמות, אך לקחה כשלל אמצעי לחימה וציוד הנדסי רב ("מבצע לקט") ואף הרסה את תשתיות הצבא המצרי בסיני, מבצע עמורה. במלחמת סיני נהרגו 171 חיילי צה"ל, מאות נפצעו וטייס אחד שמטוסו הופל והוא נשבה.

ב-1958 החלה בנייתה של הקריה למחקר גרעיני בסיוע צרפתי. ביולי 1959 התרחשו אירועי ואדי סאליב שהיוו מרי חברתי כנגד קיפוח ואפליה עדתית, וכנגד הממסד של מפא"י ששלט בשנים אלו במדינה.

ב-1960 נלכד פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן בידי סוכני מוסד בארגנטינה והובא למשפט בארץ. ב-1961 נפתח משפט אייכמן בבנייני האומה בירושלים, שנפתח לתקשורת המקומית והזרה. במהלך המשפט העלה התובע גדעון האוזנר שורה של עדים ובהם ניצולי שואה, שחשפו בפני הציבור הרחב עדויות מזעזעות, שתארו את הזוועות שעוללו הנאצים ליהודים בשואה. בסוף המשפט, נמצא אייכמן אשם ונידון למוות בתליה. המשפט שינה את היחס בארץ לניצולי השואה וגרם לציבור להתעניין בסיפוריהם ולתעדם למען הדורות הבאים.

ב-5 ביולי 1961 שוגר "שביט 2", רקטה מתוצרת ישראל. התמונות ברחבי העולם שהראו את בן-גוריון, ואת סגן שר הביטחון שמעון פרס, צופים בשיגור, גרמו לסערה, ולהאצת מרוץ חימוש אזורי. שיגור הטיל עורר התרגשות רבה וגאווה רבה בישראל. השיגור נעשה כשבועיים לפני הבחירות לכנסת החמישית, ולכן נמתחה ביקורת על המועד שנבחר לו. בבחירות איבדה מפלגת השלטון, מפא"י שישה מנדטים, כך שלא ברורה השפעת הטיל על הבוחר.

בתחילת שנות ה-60 התעוררה מחדש שערוריית העסק הביש והממשלה החליטה למנות לבירור נוסף ועדה שהורכבה משבעה שרי ממשלה ("ועדת השבעה"). הוועדה הגישה את מסקנותיה בדצמבר 1960 ובהן נקבע כי פנחס לבון לא נתן את ההוראה ולא ידע על הפעולה. בן-גוריון התנגד לכך שוועדה פוליטית של שרים תדון ותקבע בעניין אשמתו או אי-אשמתו של שר אחר, ודרש הקמת "ועדת חקירה משפטית". מאבקו של בן-גוריון לא הובן בציבור והתפרש כהתנכלות אישית כנגד לבון. השערורייה פגעה ביוקרתו של בן-גוריון ובשנת 1963 הוא פרש מתפקיד ראש הממשלה והוחלף על ידי לוי אשכול. בן-גוריון המשיך להיאבק על דעותיו, הקים תנועה בשם רפ"י, ומשלא נתקבלו תביעותיו, גורש ממפא"י. יחד עם אחדים מתומכיו, ובהם שמעון פרס הפך בשנת 1965 את רפ"י למפלגה נפרדת, אליה הצטרף גם משה דיין. ב-1965 הוקם גם גוש חירות-ליברלים שב-1973 היה למרכיב העיקרי של הליכוד. בשנת 1966 בוטל הממשל הצבאי שהוטל על ריכוזי האוכלוסייה הערביים במדינה.

בשנת 1966 הסתיימה בניית פרויקטים גדולים - המוביל הארצי, נמל אשדוד, מפעלי ים המלח. סיום העבודה על פרויקטים אלו הביא לירידה בהיקף העבודות הציבוריות, ולצמצום הפעילות הכלכלית. במשק קטן כמו המשק הישראלי היו לכך תוצאות מיידיות. בעקבות זאת הוביל שר האוצר פנחס ספיר מדיניות של העלאת מסים והתייקרויות, שהביאה למיתון.

ממלחמת ששת הימים עד מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך אפריל ומאי 1967 התחדש המתח בין ישראל לשכנותיה. בעקבות איומים של מצרים, סוריה וירדן, גירוש כוחות האו"ם מרצועת עזה, וסגירת מיצרי טיראן לשיט ישראלי, שהיוותה "עילה למלחמה" (קאזוס בלי), החלה ישראל לגייס מילואים והתכוננה למלחמה. החל לחץ ציבורי על אשכול לוותר על תיק הביטחון ולהעבירו למשה דיין. ב-1 ביוני הוקמה ממשלת ליכוד לאומי: ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, העביר את תיק הביטחון למשה דיין, מנחם בגין (ראש האופוזיציה) ויוסף ספיר מגח"ל מונו לשרים בלי תיק. ב-5 ביוני פתחה ישראל במתקפת מנע כנגד צבאות מדינות ערב, שהתפתחה למלחמת ששת הימים. המלחמה - שנמשכה שישה ימים, הייתה ניצחון כביר למדינת ישראל, שכבשה את חצי האי סיני, רמת הגולן רצועת עזה והגדה המערבית ובכך שילשה את גודלה. בהתאם לכך נקבעו גבולות המדינה החדשים - הקו הסגול. כ-780 חללים איבדה ישראל במלחמה, כ- 2590 נפצעו ו- 15 חיילים נפלו בשבי. החל מסוף שנת 1968, בעקבות התקפות ארטילריה וקומנדו מצריות על חיילי צה"ל, בנתה ישראל את קו בר-לב, קו מוצבים לאורך תעלת סואץ. לאחר מלחמת ששת הימים התחולל בגבול עם מצרים עימות ארוך הידוע בשם מלחמת ההתשה שהסתיים באוגוסט 1970, עת שהצדדים הסכימו על הפסקת אש.

בשנת 1967 החלו גרעינים של אנשי הציונות הדתית לנסות ליישב את יהודה ושומרון. ניסיונות אלו בהתחלה נתקלו בהתנגדות של השלטון וגורמים בינלאומיים שונים, אבל במשך הזמן הגיעו לפשרות, שהובילו לייסוד ההתנחלויות הראשונות. לאחר עליית הליכוד הוקמו מספר רב של התנחלויות.

בינואר 1968 הוקמה מפלגת העבודה מאיחוד של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י. באותו החודש טבעה הצוללת דקר וכל 69 אנשי צוותה נספו. ב-1968 נוסדה הטלוויזיה הישראלית. הקמת הטלוויזיה הישראלית ותחילת השידורים תוכננו מלכתחילה לשנות ה-70 אך הוקדמו כדי למנוע מהמדינות הערביות השכנות לתפוס את הערוצים וגם מתוך אמונה של המנהיגות הישראלית שבאמצעות הטלוויזיה אפשר יהיה להראות למדינות השכנות את הפנים היפות של המדינה.

במרץ 1968 ביצע צה"ל את פעולת כראמה, פשיטה כושלת על הכפר כראמה שבירדן שבו הייתה מפקדת הפת"ח. באותה שנה היו מספר פיגועי טרור שבוצעו גם נגד מטרות ישראליות בחו"ל, בתגובה לכך ביצע צה"ל פעולה בשדה התעופה של ביירות בה פוצצו 13 מטוסים אזרחיים של חברות תעופה ערביות.

ב-26 בפברואר 1969 נפטר ראש הממשלה לוי אשכול. יגאל אלון החליף אותו בתפקיד ראש הממשלה במשך 19 יום, עד שמונתה גולדה מאיר לתפקיד.

בתחילת שנות ה-70 החלו ארגוני הטרור הפלסטינים, בראשות אש"ף והחזית העממית בהפעלת גל טרור כנגד ישראל וכנגד מטרות יהודיות בחו"ל, בעיקר באירופה. בפברואר 1970 מחבלים תקפו את מטוס אל-על בטיסה 435 במינכן. במאי הותקף אוטובוס ילדי אביבים ונהרגו 12 אנשים. שיא גל הטרור היה בשנת 1972, שבמהלכה התבצעו מספר פעולות טרור שהבולטות שבהן הן חטיפת מטוס סבנה, הטבח בנמל התעופה לוד וטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. ישראל הגיבה לרצח הספורטאים במבצע זעם האל בו חיסלו סוכני המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים את רוב המחבלים האחראים לטבח.

ב-1971 קמה תנועת הפנתרים השחורים, התנועה צמחה על רקע תחושת הקיפוח של יוצאי עדות המזרח ותושבי שכונות מצוקה שטענו כי עולי ברית המועצות זוכים ליחס מועדף. לאחר מאבק ציבורי והפגנות סוערות הוקמה ועדה ציבורית למציאת פתרון למצוקתם. מסקנות ועדת הבדיקה העלו כי אכן שכבות רבות הופלו לרעה ובעקבות כך, הוגדלו באופן משמעותי תקציבי המשרדים שעסקו בעניינים חברתיים.

ממלחמת יום הכיפורים עד הסכם השלום עם מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ישראל במלחמת יום הכיפורים
טנק של צה"ל חוצה את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים

ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, הפתיעו צבאות מצרים וסוריה את ישראל במתקפה - מלחמת יום הכיפורים, במטרה להשיב לעצמן את השטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים. צה"ל ספג מכה בתחילת המלחמה, אך הוא יצא מהמלחמה כשידו על העליונה, וב-24 באוקטובר 1973, עם הכרזת האו"ם על הפסקת האש היו דמשק וקהיר בטווח הארטילריה הישראלית. עד תום הלחימה נגרמו לצה"ל כ-2,300 חללים הרוגים, יותר מ-7,000 פצועים, 314 שבויים ועשרות נעדרים.

בחוצות ישראל פרץ שבר גדול בציבור הישראלי וחוסר אמון כלפי מקבלי ההחלטות במדינה, בשל הקרבת החיילים לשווא כתוצאה משגיאותיהם של המפקדים והשרים, גם במהלך הימים הראשונים של המלחמה. ב-18 בנובמבר החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדת חקירה לחקירת האירועים שקדמו למלחמה וימי הלחימה הראשונים, ועדת אגרנט.

חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות שנערכו ב-31 בדצמבר 1973, אך נאלצה להתפטר באפריל 1974 בעקבות פעילות תנועות המחאה, שמחאתן התגברה עם פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט. בעקבות התפטרותה התמנה יצחק רבין לראש ממשלה. במאי 1974 אירע הפיגוע במעלות שבו נרצחו 27 איש.

ביוני 1976 נחטף מטוס נוסעים של אייר פראנס בידי מחבלים פלסטינים וגרמניים. המחבלים חטפו את המטוס לנמל אנטבה שבאוגנדה ואחרי משא ומתן עם אידי אמין שחררו רק את הנוסעים הלא-יהודיים. ממשלת ישראל החליטה על מבצע חילוץ נועז וסיירת מטכ"ל, תחת פיקודו של יונתן נתניהו שחררה את החטופים במבצע יונתן. בעקבות המבצע זכתה מערכת הביטחון הישראלית, ובייחוד "היחידה" ליוקרה ומוניטין רב בקרב הקהילה הבינלאומית.

במרץ 1976 נחשפה פרשת חשבון הדולרים, שבעקבותיה הודיע רבין כי לא יהיה מועמד המפלגה לראשות הממשלה. שמעון פרס נבחר על ידי מרכז מפלגת העבודה להחליף את רבין כמועמדה לראשות הממשלה. בבחירות לכנסת התשיעית שהתקיימו במאי 1977 ניצח הליכוד ומנחם בגין הפך לראש הממשלה. ניצחונו של הליכוד זכה לכינוי "המהפך", מאחר שזו הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל שראש הממשלה הנבחר לא היה נציג המערך.

בסוף אוקטובר 1977 הודיע שר האוצר שמחה ארליך על "המהפך הכלכלי" - שורת רפורמות ברוח "השוק החופשי" שכללו את ביטול הפיקוח על מטבע החוץ, ביטול מסים ועוד צעדים שהביאו להגדלת הצריכה ללא בסיס כלכלי איתן ולכן לא בלמו את האינפלציה הדוהרת, מורשת הממשלה הקודמת. בעקבות כישלון הרפורמות נאלץ שמחה ארליך להתפטר מתפקיד שר האוצר ב-1979 והוחלף על ידי יגאל הורביץ שבניסיונותיו להילחם באינפלציה הדוהרת החליף את הלירה ישראלית בשקל.

בנובמבר 1977 הגיע לארץ נשיא מצרים אנואר סאדאת והיה למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור בישראל. ישראל ומצרים ניהלו שיחות שלום שהובילו בהמשך לחתימתם של הסכמי קמפ דייוויד בספטמבר 1978 וב-1979 לחתימת הסכם שלום.

ב-11 במרץ 1978 ביצעו מחבלים את פיגוע כביש החוף שנודע גם בשם "אוטובוס הדמים" ובו נהרגו 35 בני אדם. הפיגוע הביא את ממשלת ישראל להחלטה לצאת למבצע ליטני במטרה לפגוע בתשתיות ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון.

מהסכם השלום עם מצרים עד רצח רבין[עריכת קוד מקור | עריכה]

החתימה על הסכמי קמפ דייוויד. מימין לשמאל: נשיא מצרים אנואר סאדאת, נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר וראש ממשלת ישראל מנחם בגין

ב-1979 חתמו ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין ונשיא מצרים, אנואר סאדאת, על הסכם שלום בין שתי המדינות, שבמסגרתו החזירה ישראל למצרים את חצי האי סיני ופתחת רפיח, ופינתה עשרות יישובים. היא גם הסכימה לתת אוטונומיה לערביי השטחים, שבה יהיה כוח שיטור עצמאי חזק. ב-1978 זכו בגין וסאדאת בפרס נובל לשלום.

כשנתיים לאחר חתימת ההסכם, ב-7 ביוני 1981 חיל האוויר הישראלי הפציץ את הכור העיראקי תמוז שליד העיר אוסירק, במטרה למנוע מעיראק לייצר נשק להשמדה המונית במה שכונה מבצע אופרה. רבים שייכו את עיתוי התקיפה להבחירות לכנסת העשירית שהתקיימו כשלושה שבועות לאחר מכן, ובהן ניצח הליכוד בראשות מנחם בגין את המערך בראשות שמעון פרס, ברוב דחוק, לאחר שהמערך הוביל בהפרש ניכר בסקרים. כיום ידוע כי בעיתוי התקיפה לא נשקלו שיקולים אלה.

ביוני 1982 נעשה ניסיון התנקשות בשגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב. בעקבות ניסיון ההתנקשות ובעקבות ריכוז גדל והולך של מחבלים פלסטיניים בדרום לבנון ("פתחלאנד"), פתחה ישראל ב-6 ביוני במלחמת לבנון, שכונתה "מבצע שלום הגליל", במטרה להגן על יישובי צפון הארץ מהתקפות המחבלים. צה"ל פלש ללבנון ואף כבש חלק מביירות, והצליח לגרש את אש"ף לתוניס. בספטמבר ביצעו כוחות פלנגות נוצריים את טבח סברה ושתילה. ישראל נתפסה כמעורבת בטבח, שהרי צה"ל שלט באזור והפלנגות נכנסו למחנות באישורו. בישראל התעוררה סערה ציבורית והוקמה ועדת כהן. לאחר כ-3 שנים נסוג צה"ל לרצועת הביטחון בדרום לבנון, במטרה להקים חיץ שיגן על יישובי הצפון. לאחר 18 שנים החליטה הממשלה על הסגת כוחות צה"ל לקו הגבול הבינלאומי. לצה"ל נהרגו כ-670 חיילים במהלך מלחמת לבנון ובסך הכול כ-1,216 חיילים בין השנים 2000-1982.

ב-28 באוגוסט 1983 הודיע בגין בישיבת הממשלה על כוונתו להתפטר. בגין התפטר בלא שנימק את התפטרותו. ישנם הטוענים שהתפטר בגלל מספר ההרוגים הגבוה במלחמת לבנון. אחרים מעריכים שההתפטרות נבעה ממחלתו המתמשכת אשר מנעה ממנו לתפקד.

ביולי 1984 התקיימו בחירות לכנסת שבעקבות תוצאותיהן כוננה ממשלת אחדות לאומית והוחלט לנהל רוטציה בין המנהיגים, שמעון פרס ויצחק שמיר, בתפקיד ראש הממשלה.

בין סיום תקופת הצנע (ב-1955) ומלחמת יום כיפור צמח המשק הישראלי במידה ניכרת. לאחר המלחמה, בין השאר בשל חרם הנפט, התדרדר מצבה הכלכלי של מדינת ישראל. בשנות ה-80 המוקדמות התדרדר המשק הישראלי לאינפלציה גדולה ששיאה היה ב-1984 שבה נרשמה אינפלציה של למעלה מ-400%. את מצבו הקשה ממילא של המשק עירער עוד יותר משבר מניות הבנקים שפרץ ב-1983 ושהביא להלאמת הבנקים הגדולים בישראל. תקופה כלכלית זו הסתיימה בעקבות תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 שהונהגה על ידי שר האוצר יצחק מודעי וראש הממשלה שמעון פרס. במסגרת יישום התוכנית, הוצע מנגנון חוקי חדש בשם חוק ההסדרים.

במאי 1985 בוצעה עסקת ג'יבריל שבמסגרתה שוחררו 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויים (חזי שי, נסים סאלם ויוסף גרוף) שנלכדו בידי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל בזמן מלחמת לבנון. במבצע רגל עץ באוקטובר אותה שנה הפציץ חיל האוויר את מפקדות אש"ף בתוניסיה.

בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה (=התקוממות) בשטחים. האינתיפאדה, שהייתה בתחילתה התקוממות עממית נגד השליטה הישראלית בשטחים וכללה בעיקר הפרות סדר המוניות הפכה בהמשכה לפעילות טרור מתמשכת שנפסקה למעשה רק עם כינוס ועידת מדריד, ב-1991, והיא נחשבת אחד הגורמים העיקריים להסכמי אוסלו.

בבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988 ניצח הליכוד בהפרש של רבבות קולות, ואף היה באפשרותו הרכבת ממשלת ימין-דתיים. שמיר, ראש הליכוד, חש שלא בנוח בממשלה זו והקים ממשלת אחדות לאומית, בלי רוטציה. ב-15 במרץ 1990 הפילו ש"ס והמערך את ממשלת האחדות, בניסיון להקים ממשלת שמאל-דתיים, במהלך שנודע לימים בשם "התרגיל המסריח", על-פי הכינוי שנתן לו יצחק רבין, אחד מראשי מפלגת העבודה. הניסיון כשל, ושמיר הרכיב את ממשלת ימין-דתיים צרה.

בספטמבר 1988 שיגרה ישראל את אופק 1 ובכך הצטרפה כחברה השמינית למועדון היוקרתי של מדינות ששיגרו בכוחות עצמן לוויין מתוצרתן.

במהלך שנות ה-90 עלו לישראל כמיליון מיהודי ברית המועצות בעקבות התפרקות ברית המועצות.

במלחמת המפרץ (ינואר-פברואר 1991) הותקפה ישראל בטילי סקאד עיראקיים במהלך שנועד לגרור אותה למלחמה ולערער בכך את הקואליציה בין ארצות הברית ובעלות בריתה הערביות נגד עיראק. ארצות הברית הפעילה לחץ כבד על ממשלת ישראל כדי שלא תגיב להתקפות העיראקיות. בהתקפות הטילים נהרגו 2 אזרחים ישראלים. ממשלת ישראל, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר, נמנעה מלהגיב. ארצות הברית שיגרה לישראל סוללות של טילים נגד טילים פטריוט, אך הסתבר שנזקם היה רב על תועלתם.

בשלהי ימיה של הכנסת השתים עשרה חוקקו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. חוקי יסוד אלו חוללו שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל, והיו הבסיס למהפכה החוקתית שהוביל אהרן ברק. בית המשפט העליון התייחס אל חוקי יסוד אלה כאל בעלי מעמד על-חוקי, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה אליהם.

בשנת 1992 התקיימו הבחירות לכנסת השלוש עשרה בהן ניצחה מפלגת העבודה בראשותו של יצחק רבין. הממשלה בראשותו של רבין הורתה באותה שנה על גירוש פעילי החמאס ללבנון. הממשלה הובילה מספר מהלכים לשלום עם שכנותיה, שהיו שנוים במחלוקת על מפלגות הימין וגרמו למתח רב בציבור. במסגרת מאמצים אלו נחתמו הסכמי אוסלו בשנת 1993 והסכם השלום עם ירדן בשנת 1994, והתקיימו מגעים מתקדמים לשלום עם סוריה תמורת רמת הגולן. בעקבות קבלת הערבויות האמריקניות, הוזרם כסף רב לשיפור התשתיות של המדינה, לדוגמה, הקמת מחלפים רבים בכבישים המהירים.

מרצח רבין עד מלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין על ידי יגאל עמיר, מתנקש יהודי שהתנגד למהלכים הפוליטיים אותם הוביל רבין. מאז נעשו מספר ניסיונות להמשיך את השיחות עם הפלסטינים אך טרם הושג הסכם קבע. לאחר רצח רבין היה שמעון פרס לראש הממשלה בפועל, וב-22 בנובמבר הציג את ממשלתו, בה היה גם שר הביטחון.

בתחילת אפריל 1996 ירה חזבאללה מטחי קטיושות לעבר יישובי גבול הצפון של ישראל. כאשר מטחים אלה התגברו, החליט פרס שלישראל אין בררה אלא להגיב, והורה על פתיחת מבצע ענבי זעם ב-11 באפריל. באותה שנה ביצע החמאס גל פיגועי התאבדות. בבחירות שנערכו מספר שבועות אחריו הפסיד שמעון פרס לבנימין נתניהו שנהפך לראש הממשלה הראשון של ישראל שנבחר בבחירה ישירה. בבחירות אלה התחזקה בנוסף גם מפלגת ש"ס שנשאה את הקיפוח המזרחי על דגלה. נתניהו עלה על רקע הבטחותיו לקו נוקשה יותר במשא ומתן עם הרשות הפלסטינית והתניית כל התקדמות בפעולות כנגד הטרור. למרות הססמה שטבע "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו", הסכים נתניהו ללחוץ יד עם יאסר ערפאת ואף חתם על הסכם ואי והסכם חברון שבהם נמסרה העיר לשליטת הפלסטינים. בעקבות מהלכים אלה, וטענות רבות בנוגע להתנהלותו האישית, נפלה ממשלתו וב-1999 נערכו בחירות נוספות, בהן זכה אהוד ברק.

בחלקו השני של העשור התגבר הלחץ לפינוי רצועת הביטחון בדרום לבנון, בין היתר כתוצאה משני אירועים מרובי נפגעים לצה"ל ב-1997: אסון המסוקים ואסון השייטת.

לפני היבחרו של אהוד ברק לראשות ממשלת ישראל הבטיח שתוך שנה יוציא את כוחות צה"ל מלבנון בהסכם וזכה לכך לתמיכה מרוב האוכלוסייה בישראל, כאשר שיאה הייתה סמוך לנסיגה עצמה. ברק פעל באופן נמרץ כדי להשיג הסכם שלום עם סוריה וכתוצאה מכך הזניח את הערוץ הפלסטיני, אולם כאשר נכשל המשא ומתן עם הסורים בועידת שפרדסטאון, שאם היה מצליח היה אמור להביא להסדר גם בין ישראל ללבנון, הוביל ברק מהלך של נסיגה חד-צדדית אל הגבול. מכיוון שממשלת לבנון סירבה לדון בקביעת הגבול, תואם המהלך עם האו"ם בראשות שליחו לאזור טריה לארסן. עם התקרבות הנסיגה הצפויה החל תהליך התפוררות של צד"ל שהואץ על ידי תהלוכות של אזרחים, שארגן החזבאללה, שעלו על מוצבי צד"ל. באמצע מאי נפלו כך עוד ועוד מוצבים של צד"ל, והוחלט על זירוז הנסיגה. ב-24 במאי 2000, כ-18 שנה לאחר כיבוש השטח במלחמת לבנון ומאות הרוגים בצד הישראלי והלבנוני, יצא אחרון חיילי צה"ל מרצועת הביטחון. רבים מחיילי צבא דרום לבנון (צד"ל) נמלטו בבהילות לישראל בהשאירם מאחוריהם את רכושם, ולעתים את משפחותיהם והחלו תהליך קליטה בישראל. לעומתם חזרו רבבות תושבים שנמלטו מהאזור צפונה בתקופת קיום הרצועה. האו"ם הכיר בכך שישראל נסוגה לחלוטין בלבנון, דבר שגרם בהמשך (2005) ללחץ בינלאומי כבד על סוריה לסגת מלבנון ולפרק את ארגון חזבאללה מנשקו. בניגוד לתקוות ודרישות ישראל צבא לבנון לא התפרס באזור, וכוחות החזבאללה שלטו בו. ב-7 באוקטובר 2000 חטף חזבאללה 3 חיילים בהר דב ומאוחר יותר גם את אלחנן טננבאום. טננבאום וגופות 3 החיילים הוחזרו ב-2004 תמורת שחרור מאות אסירים ערביים.

ברק, שניסה לכפר על הקיפאון במשא ומתן עם הפלסטינים, דחף לפסגה בתיווך נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון, שבה יושג הסדר קבע והסכסוך ייחתם אחת ולתמיד. בעקבות מהלך זה, התפרקה רוב ממשלתו של ברק והוא נסע לועידת קמפ דייוויד (2000) ללא קואליציה. בקמפ דייוויד עצמו, המשא ומתן התפוצץ, וברק הטיל את האשמה על יאסר ערפאת - טענה שזכתה לגיבויו של נשיא ארצות הברית קלינטון.

בספטמבר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה, שנפתחה כמענה לתביעתו של ראש הממשלה אהוד ברק להכריז על קץ הסכסוך, כאשר התואנה הייתה שעלייתו של אריאל שרון להר הבית איימה על קודשי האסלאם. באוקטובר החל גל של מהומות והפגנות אלימות של ערביי ישראל- אירועי אוקטובר 2000.

בתחילת 2001, תוך כדי האינתיפאדה, התקיים משא ומתן בועידת טאבה, שהופסק משום שנערכו הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה, שבהן ניצח מועמד הליכוד, אריאל שרון. שרון הקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה ובמשך זמן מה ניסה לקיים מדיניות הבלגה מול הטרור הפלסטיני. בסופו של דבר, אחרי פיגוע קשה במיוחד במלון פארק בנתניה בפסח 2002 כבש צה"ל את הערים הפלסטיניות במסגרת מבצע חומת מגן. מבצע זה והמבצעים הצבאיים שבאו אחריו, וחיסול מנהיגי הטרור אחמד יאסין, עבד אל-עזיז א-רנתיסי ואחרים, תרמו להפחתת הפיגועים. במסגרת מאמצי ההתגוננות מפני הטרור גם הלכה ונבנתה גדר ההפרדה לאורכה של מדינת ישראל בסמוך לקו הירוק. אף על פי כן, מפרוץ האינתיפאדה ועד 2005 נהרגו למעלה מאלף ישראלים בפיגועי טרור.

בנוסף לאירועים הביטחוניים-מדיניים חלו שינויים בישראל גם בתחומי הכלכלה והחברה. המשק נכנס למיתון בשנים 2004-2002 אך לאחר מכן התאושש ושב לצמוח, תוך כדי העמקת הפערים בין העשירונים ופגיעה בקצבאות הסעד. כמו כן הופרטו מספר חברות ממשלתיות גדולות, בהן אל על, מפעל הנשק הקל של תע"ש, בזק ובנק דיסקונט.

תוכנית ההתנתקות שהוביל אריאל שרון סיימה את ההתיישבות היהודית ברצועת עזה. בתמונה בתי היישוב קטיף לאחר הריסתם באוגוסט 2005.

בבחירות לכנסת ה-16 שהתקיימו ב-2003 ניצח הליכוד בראשות שרון באופן ניכר. בקדנציה השנייה שלו החליטה הממשלה בראשותו על תוכנית ההתנתקות, תוכנית להסיר את מוקדי החיכוך בין יהודים לערבים, באורח חד צדדי וללא כל הסכם, באמצעות פינוי יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. צעד זה התקבל בהתנגדות חריפה מהימין, אף שבשמאל, אחר הסתייגות ראשונית, זכה לתמיכה כמעט גורפת. באוגוסט 2005 בוצעה ההתנתקות ולמרות החששות הסתיימה ללא אלימות חמורה ושפיכות דמים. ביצוע ההתנתקות, יחד עם מותו של יאסר ערפאת בשלהי 2004 ועלייתו לשלטון של מחמוד עבאס (אבו מאזן) הביא לתקווה שהאינתיפאדה תסתיים ויחודש התהליך המדיני. לאחר ההתנתקות התעצם הטרור מרצועת עזה.

לתוכנית ההתנתקות קמה התנגדות רבה גם מתוך הליכוד וקמה קבוצת מתנגדים שכונו "המורדים" שפעלו להצר את צעדיו של שרון. בעקבות ההתנגדות הרבה ממפלגתו החליט שרון בנובמבר 2005 לפרוש מהליכוד ולהקים את מפלגת קדימה אליה הצטרפו תומכי שרון מהליכוד, יוצאי מפלגת העבודה שלא מצאו את מקומם בעבודה לאחר בחירתו של עמיר פרץ ותומכים מחוץ למערכת הפוליטית.

ב-4 בינואר 2006 לקה שרון באירוע מוחי קשה, שבעקבותיו הועברו סמכויותיו לממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט אשר הוביל את מפלגת קדימה כחודשיים לאחר מכן, לניצחון בבחירות לכנסת ה-17 ולמהפך במפה הפוליטית אשר מוטט את מפלגת השלטון, מפלגת הליכוד בדרך להקמת קואליציית מרכז-שמאל עם מפלגת העבודה.

ממלחמת לבנון השנייה עד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף יוני 2006 נהרגו שני חיילי צה"ל, וגלעד שליט נחטף אל רצועת עזה. בעקבות האירוע ובעקבות ירי רקטות קסאם מהרצועה החל צה"ל במבצע גשמי קיץ שהסתיים בסוף נובמבר. ב-12 ביולי 2006 חטפו מחבלי חזבאללה שני חיילים בגבול הצפון. החטיפה התפתחה למלחמה בין צה"ל לחזבאללה, שנודעה כמלחמת לבנון השנייה. המלחמה נמשכה למעלה מחודש וכללה הפצצה אווירית מסיבית מצד צה"ל וכניסה קרקעית מוגבלת ללבנון, ומצד חזבאללה הפצצה של העורף הישראלי באלפי רקטות. לאחר המלחמה, בעקבות מחאה ציבורית שדרשה הקמה של ועדת חקירה ממלכתית לחקר מחדלי המלחמה הוקמה ועדת בדיקה ממשלתית, ועדת וינוגרד. ב-16 ביולי 2008 הוחזרו גופות שני החיילים שנחטפו ללבנון במסגרת עסקת חילוף גופות ומחבלים חיים (ביניהם סמיר קונטר). ב- 2006 נפתחה חקירה פלילית נגד נשיא המדינה משה קצב, שהובילה ליציאתו לנבצרות זמנית, ובתום המשפט הוא נידון ל-7 שנות מאסר בגין אונס. ב-6 בספטמבר 2007 תקף חיל האוויר מטרה בסוריה. כפי שפורסם מאוחר יותר‏[1], בתקיפה הושמד כור גרעיני שנבנה בסוריה בסיוע צפון קוריאה. בתקופה שאחרי הפעולה, הממשלה סירבה להתייחס אליה, והצנזורה אסרה על כל פרסום בנושא.

ב-27 בדצמבר 2008, כתגובה לירי הגובר של רקטות מרצועת עזה יצאה מדינת ישראל למבצע עופרת יצוקה. המבצע נמשך 3 שבועות ונהרגו בו בין 1,166 ל-1,300 פלסטינים, מהם כ-700 פעילי חמאס, ונזק כבד נגרם לתשתיות חמאס ברצועה. בעקבות המבצע נמתחה ביקורת קשה על ישראל והיא הואשמה בפשעי מלחמה, בין השאר על ידי צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה בראשות ריצ'רד גולדסטון.

לאחר שבמהלך כהונתו של אולמרט רבו הביקורות על שחיתויות שהיה מעורב בהן לכאורה, זה התפטר מתפקידו ב-2008. בעקבות הבחירות שנערכו ב-2009 נבחר בשנית בנימין נתניהו להקים ממשלה בראשות הליכוד.

במאי 2010, הצטרפה מדינת ישראל לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי.‏‏‏[2]

ב-2 בדצמבר 2010 פרצה השריפה בכרמל, שריפת יער עצומת ממדים שנהפכה לאסון השריפה הכבד ביותר בישראל בו נספו 44 בני אדם ונשרפו 50,000 דונם וכ-5 מיליון עצים. השריפה כובתה תוך מספר ימים אחרי מאמץ מרוכז בסיוע צה"ל, מתנדבים וסיוע בינלאומי שכלל מטוסים לכיבוי שריפות. בעקבות האסון נמתחה ביקורת קשה על מוכנות ישראל למצבי חירום, מצבם הקשה של שירותי כבאות והצלה והאשמה העיקרית הוטלה על שר הפנים אלי ישי.

על ממשלת נתניהו הופעל לחץ רב מצד ממשל הנשיא האמריקאי, ברק אובמה, כלפי ישראל להקפיא את המשך הבנייה בהתנחלויות של הגדה המערבית ולפעול להקמת מדינה פלסטינית. במהלך הנאום של הנשיא אובמה בקהיר ב-4 ביוני 2009, פנה אובמה לעולם הערבי והצהיר בין היתר כי "ארצות הברית אינה מכירה בלגיטימיות של ההתנחלויות הישראליות הנמשכות. הבנייה הזו מפירה הסכמים קודמים וחותרת תחת המאמצים להשיג שלום. הגיעה השעה לעצור את ההתנחלויות האלה". ב-14 ביוני, עשרה ימים בלבד לאחר הנאום של אובמה, נשא נתניהו נאום מדיני באוניברסיטת בר-אילן בו פרש את חזונו המדיני בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. במרכז הנאום הביע נתניהו לראשונה, הסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית המותנית בפירוזה ובהכרה של הפלסטינים בישראל כמדינת העם היהודי. מ-26 בנובמבר 2009 נכנסה לתוקפה הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של 10 חודשים, לאחר שהקבינט המדיני-ביטחוני אישר הצעת נתניהו בעקבות הלחץ של ממשל אובמה להקפאת הבנייה בהתנחלויות. בספטמבר 2010, הסכים נתניהו להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים, אך עם תום תקופת ההקפאה דרשו הפלסטינים תקופת הקפאה נוספת, ולאחר שישראל דחתה דרישה זו הייתה הקפאה של המשא ומתן בין הצדדים.

בתקופת ממשלת נתניהו נמשכה החרפת הבעיות בשני תחומים בולטים ביחסי החוץ של ישראל:

ב-14 ביולי 2011 החלה המחאה החברתית הגדולה בתולדות ישראל נגד מחיר הדיור בארץ, כשהפגנות רבות התרחשו בעיקר בשדרות רוטשילד שבתל אביב וגם בערים נוספות. המפגינים האשימו את הממשלה במחירי המחייה הגבוהים בארץ ודרשו רפורמות כלכליות במשרד האוצר, וחלק מהמפגינים אף דרשו את התפטרות הממשלה בראשות בנימין נתניהו. שיא ההפגנות היה ב-3 בספטמבר, כאשר כ-400,000 אנשים הפגינו ברחבי הארץ.

ב-18 באוקטובר 2011 שב החייל החטוף גלעד שליט לישראל מרצועת עזה במסגרת עסקת חילופי שבויים (עסקת שליט), כשתמורתו שחררה ישראל כאלף אסירים.

ב-14 בנובמבר 2012 פתח צה"ל במבצע עמוד ענן: גל תקיפות אוויריות של תשתיות טרור שבא תגובה לירי רקטות בימים שקדמו לו. בתחילת המבצע הרג צה"ל את ראש הזרוע הצבאית של חמאס, אחמד ג'עברי, ופגע במשגרי רקטות. בתגובה, חמאס וארגונים נוספים ברצועה שיגרו אלפי רקטות אל יישובים בדרום ישראל. כיפת ברזל יירטה מאות מהן. בקריית מלאכי נהרגו שלושה אזרחים ישראלים מפגיעה ישירה של גראד בבניין. לראשונה שוגרו רקטות פג'ר 5 לגוש דן, ולראשונה מאז מלחמת המפרץ נשמעה אזעקת אמת בתל אביב. ביום השלישי למבצע נשמעה לראשונה אזעקת אמת באזור ירושלים. במבצע נהרגו 4 אזרחים ישראליים ו-2 חיילים, ואילו לפלסטינים נהרגו 120 פעילי טרור ו-57 אזרחים. המבצע הסתיים כעבור 8 ימים בהסכם על הפסקת אש בין ישראל לחמאס שהושג בתיווך ארצות הברית ומצרים.

ב-22 בינואר 2013 נערכו הבחירות לכנסת התשע עשרה. בעקבות הבחירות כוננה ממשלת ישראל השלושים ושלוש, ממשלתו השלישית של בנימין נתניהו. זמן קצר לאחר כינון הממשלה ערך הנשיא האמריקני ברק אובמה ביקור בישראל ובהשפעתו שוחח נתניהו עם ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, התנצל על תוצאות אירועי המשט לעזה, והשניים סיכמו על נורמליזציה והשבת יחסי טורקיה-ישראל לתקנם והחזרת השגרירויות לעבודה.

ב-8 ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן ברצועת עזה, לאחר שהפלסטינים בראשות חמאס ירו עשרות רקטות אל עבר ערי ויישובי ישראל. במהלך המבצע ירו ארגוני הטרור בראשות חמאס למעלה מ-4,000 רקטות ופצמ"רים על ישראל, לרבות על עוטף עזה, גוש דן ואף ירושלים. ב-17 ביולי נכנסו כוחות צה"ל לתוך רצועת עזה לתמרון קרקעי שמטרתו השמדת מנהרות הלחימה של רצועת עזה. התמרון הסתיים ב-5 באוגוסט אך הלחימה נמשכה לסירוגין עד ה-26 באוגוסט, אז הוכרזה הפסקת אש ארוכה. במהלך המבצע נהרגו 70 ישראלים: 64 חיילים ו-6 אזרחים. לפלסטינים נהרגו כ-2,200 בני אדם, מהם בין כ-1,000 לכ-1,400 מחבלים, ונפגעו למעלה מ-5,000 מטרות ותשתיות טרור.

מפעלים הנדסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P Israel Flag2.png

פורטל ישראל הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות ישראל. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בישראל על כל רובדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, כלכלה, חברה, תרבות, ספורט ועוד.


Office-book.svg ספר: שנים בישראל
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

תרשימי אירועים וכהונת ראשי ממשלות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של ישראל בוויקישיתוף
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ישראל לפי עשורים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן


Flag of Israel.svg
היסטוריה של מדינות המזרח התיכון
איחוד האמירויות הערביות · איראן · בחריין · ישראל · ירדן · כווית · לבנון · מצרים · סוריה · עומאן · עיראק
ערב הסעודית · קטר · טורקיה · תימן
תצלום לווין של המזרח התיכון
היסטוריה של מדינות אסיה
אוזבקיסטן · אזרבייג'ן · איחוד האמירויות הערביות · אינדונזיה · איראן · אפגניסטן · ארמניה · בהוטן · בחריין · בנגלדש · ברוניי · גאורגיה · הודו · המלדיביים · הפיליפינים · הרפובליקה הסינית · הרפובליקה העממית של סין · וייטנאם · טג'יקיסטן · טורקיה · טורקמניסטן · יפן · ירדן · ישראל · כווית · לאוס · לבנון · מונגוליה · מיאנמר · מלזיה · נפאל · סוריה · סינגפור · סרי לנקה · עומן · עיראק · ערב הסעודית · פקיסטן · קוריאה הדרומית · קוריאה הצפונית · קזחסטן · קטאר · קירגיזסטן · קמבודיה · קפריסין · רוסיה · תאילנד · תימן אסיה