סיימון שאמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סיימון שאמה, 2006, ניו יורק

סיימון שאמה (נולד ב-1945) הוא סופר והיסטוריון בריטי המתמחה בתולדות האמנות ובהיסטוריה של צרפת. מכהן כפרופסור באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. ידוע בין היתר בזכות ספריו וסדרות התעודה הפופולריות שמשדר ב-BBC. שימש כמבקר אמנות עבור המגזין ניו יורקר.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעירותו והשכלתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאמה נולד כסימון מיכאל בבריטניה, לדור שני של מהגרים עם שרשים מיהדות ליטא, יהדות רומניה ויהדות טורקיה. אביו היה סוחר טקסטיל שעבר לסאות׳אנד-און-סי שבאסקס שם גדל שאמה בילדותו ובנעוריו שבה משפחתו ללונדון. זכה במלגה לבית הספר הפרטי HABS, ובהמשך למד היסטוריה באוניברסיטת קיימברידג'.

בין השנים 1966-1976 היה חבר סגל בג'יזס קולג' (Jesus College) בקיימברידג', שם למד אצל ההיסטוריון ג'ון פלום, אשר נטע בו את החשיבות למה שהפך לימים לסימן ההיכר של שאמה כמדען פופולרי: הצגת נושאים היסטוריים בסגנון ציורי על מנת למשוך קהל לא אקדמי.[1] מקיימברידג' עבר לשמש כעמית ומרצה בהיסטוריה מודרנית בברייזנוז קולג' (Brasenose College) באוניברסיטת אוקספורד, שם התמחה במהפכה הצרפתית.

ספרות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הקריירה האקדמית החל שאמה כהיסטוריון מן השורה, אך עד מהרה הפך לאחד מההיסטוריונים הידועים ביותר של בריטניה. בשנת 1977 פרסם את ספרו הראשון, Patriots and Liberators ("פטריוטים ומשחררים"), אשר זכה בפרס וולפסון להיסטוריה מטעם קרן וולפסון. הספר התמקד בהשפעת מהפכת הפטריוטים בהולנד באמצע המאה ה-18. ספרו השני, Two Rothschilds and the Land of Israel ‏(1978), הוא מחקר על המטרות הציוניות של אדמונד ג'יימס דה רוטשילד וג'יימס ארמנד דה רוטשילד. הספר יצא לאור גם בעברית בהוצאת מאגנס בשם "בית רוטשילד וארץ־ישראל" (1980).

בשנת 1980 עבר לארצות הברית והחל לשמש כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד עד שנת 1993. בארצות הברית פרסם את ספרו "מבוכת העושר: פרשנות על תרבות הולנד בתקופת תור הזהב", שזכה להצלחה ביקורתית ומסחרית. ספרו "אזרחים" (1989) אודות המהפכה הצרפתית, זיכה אותו בין היתר בפרס הספרות NCR בשנת 1990. הספר, בן ה-900 עמודים, חובר בתוך 18 חודשים ונכנס לרשימות הספרים הטובים ביותר של הניו יורק טיימס והדיילי טלגרף. שאמה הדגיש בו בין היתר את הטרור והאלימות במהפכה וטען כי הייתה מראשיתה "פולחן דם", בניגוד, למשל, לדימוי ההירואי בקרב הצרפתים על נפילת הבסטיליה.

ספרו "Dead Certainties" משנת 1991 עורך קישור יוצא דופן בין מות הגנרל הבריטי ג'יימס וולף במלחמת שבע השנים בקוויבק בשנת 1759, לבין מקרה הרצח של הרופא ג'ורג' פארקמן בשנת 1840 בבוסטון על ידי פרופ' בהרווארד.

ספרו "נוף וזיכרון" (1995, Landscape and Memory) הספר, שהתקבל בביקורת מעורבות, היה להצלחה מסחרית מובהקת וזיכה את שאמה בפרסים רבים. הוא עוסק בזיקה שבין הזיכרון לטבע, תוך סקירת ההיסטוריה התרבותית של שלושה מרכיבי נוף: יער, מים וסלע. כך, למשל, תיאר שאמה מזיכרונותיו כילד המשתתף בנטיעות ביערות קק"ל בישראל, כיצד מילאו העצים החדשים את תפקיד המהגרים, והיערות את הרצון להיות נטועים:

אף פעם לא היינו בטוחים בדיוק בשביל מה היו כל העצים. מה שכן ידענו היה שיער נטוע הוא הנוף ההפוך למקום של חולות נודדים, סלעים חשופים ואדמה אדומה הנפוצה לכל רוח. הגולה הייתה חול. ומה, אם כך, צריכה להיות ישראל, אם לא יער, ניצב במקומו, נטוע וזקוף?

מאז שנת 1994 מכהן שאמה כפרופסור להיסטוריה ולתולדות האמנות באוניברסיטת קולומביה. בשנת 1999 יצא לאור ספרו "Rembrandt's Eyes" (העיניים של רמברנדט) המציג הערכה מחודשת, אפולוגטית ושנויה במחלוקת לדמותו של האמן ההולנדי.[2]

טורים עיתונאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1995 מונה למבקר אמנות במגזין ניו יורקר והמשיך בכתיבה למשך שלש שנים.[3] מבחר ממסותיו פורסמו בכתב העת ב-2005 תחת הכותרת "Hang Ups". בין השנים 1999-2010 כתב מאמרים שונים עבור העיתון הגרדיאן. ב-2007 כתב טור אוכל עבור הירחון האמריקאי ווג, ובשנת 2010 החל לכתוב מאמרים עבור העיתון פיננשל טיימס.[4]

יצירתו הטלוויזיונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-90 החל שאמה להתמקד ביצירה קולנועית-טלווזיונית, שכללה עם השנים למעלה משלושים סרטים, רובם על בסיס ספרים שיצאו לאור במקביל לשידורם בערוצים BBC ו-PBS.

בשנת 2000 שב לבריטניה לאחר שנשכר על ידי ה-BBC להפיק סדרה תיעודית על ההיסטוריה של בריטניה, כחלק מחגיגות המילניום. הסדרה בת ה-15 פרקים סיקרה את קורות הממלכה המאוחדת עד לשנת 1965, הפכה לאחת מהצלחות ה-DVD התיעודיות הגדולות של ה-BBC, והייתה מועמדת לפרס אמי.

בשנת 2006 יצר סדרה בת 8 פרקים המציגה אמנים ויצירות גדולות ששינו, לתפיסתו, את פני העולם: ז'אק-לואי דויד (מות מארה), ויליאם טרנר (ספינת העבדים), ואן גוך (שדה חיטה עם עורבים), קאראווג'יו (דוד עם ראשו של גוליית), ברניני (האקסטזה של תרזה הקדושה), רמברנדט (הקונספירציה של קלאודיוס סיביליס), פיקאסו (גרניקה) ומארק רותקו. הסדרה זיכתה את שאמה בפרס אמי. הופיעה בתרגום לעברית תחת השם "כוחה של האמנות".

מספר שבועות לאחר היבחרו של ברק אובמה כנשיא האמריקאי-אפריקאי הראשון של ארצות הברית, שידר בשנת 2008 את הסדרה "העתיד האמריקאי: היסטוריה", ארבעה פרקים המסקרים את ארצות הברית לאור היחס של האומה האמריקאית בעבר לסוגיות רגישות כמו מלחמה, דת והגירה. שנה לאחר מכן יצר את "אמריקה של אובמה" אודות העידן שלאחר אובמה.

בשנת 2013 פרסם את הכרך הראשון בסדרה "סיפורם של היהודים", שעל בסיסה יצר ושידר ב-BBC את חמשת פרקי הסדרה באותו שם, המסקרים את תולדות עם ישראל מימי חורבן בית שני ועד ימיו, וחוקרים את נסיבות הישרדותו כעם חרף הרדיפות מהן סבל כמיעוט אתני. סיפורו של העם היהודי, אותו מציג שאמה כ"סיפור של אינטראקציה בין מילים לאנשים", מסופר בהם בין היתר באמצעות עדויות של יהודים בני התקופה, כגון מכתב מאב לבנו משנת 475 לפני הספירה, ובאמצעות גילויים ארכאולוגיים חשובים, בהם ציורים שנמצאו במערכות קבורה ובתי כנסת יהודים המעידים על השפעות הלניסטיות.[5] מבקר העיתון האובזרבר כינה את הסדרה "הישג מדהים וציון דרך טלוויוני". כתב עיתון הארץ באנגלית, אנשיל פפר, ציין כי "לאחר שהסדרה משתחררת ממלכודת הדבש של השמאלץ", היא "נכנסת למסלול משלה... ומתארת גם נרטיב של כתות ושסעים שעל אף שתמיד הייתה ידועה להיסטוריונים, רק לעתים נדירות היא הוצגה מחוץ לאקדמיה". [6][7]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאמה נשוי לוירג'יניה פאפאיואנהו (Papaioannou), גנטיקאית באוניברסיטת קולומביה, לזוג המתגורר בניו יורק ילד משותף. שאמה מצהיר בגאון על זהותו היהודית בהופעותיו הציבוריות, מגן לעתים קרובות על מדיניות ישראל ואף השווה במאמר משותף את החרם האקדמי על ישראל לחרמות שהטיל אדולף היטלר על בתי מסחר של יהודים בשנות ה-30 של המאה ה-19.[8]

סגנונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחד עם היסטוריונים כקרלו גינצבורג ונטלי זימון דייוויס, נחשב שאמה לאחד ממייצגי אסכולת "ההיסטוריה התרבותית החדשה" שהתפתחה בשנות ה-70, המתמקדת בסיפור ההיסטורי מנקודות מבט אנתרופולוגיות שלא נחקרו בעבר כגון משפחה, יחסים בין המינים, שפה ועוד.

יצירתו מתאפיינת בהצגת אירועים היסטוריים מנקודת המבט של פשוטי העם באמצעות מציאת דימויים של בני התקופה המתוארת.[9] עבודתו זכתה לעתים קרובות להערכה בעיקר בקרב מבקרי תרבות והציבור הרחב, בשל כשרון הסיפור שלו בלי לסטות מהראיות ההיסטוריות. עם זאת, סגנונו עורר גם ביקורת כלפיו מחוגים אקדמיים על סובייקטיביות ופופוליזם.[10][2]

ציונים לשבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאמה זכה בשורה של פרסים ומועמדויות, בכללם פרס האקדמיה האמריקאית לאמנות ולספרות ופרס חוג מבקרי הספרים הלאומי. חבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ובאגודה המלכותית לאמנויות. ב-2001 קיבל שאמה תואר ממסדר האימפריה הבריטית עבור תרומתו בהיסטוריה וביקורת אמנות. בשנת 2010 מונה על ידי ממשלת דיוויד קמרון יחד עם ההיסטוריון ניל פרגוסון לחבר בצוות המסייע בהכנת תוכנית הלימודים בהיסטוריה בבתי הספר.‏[11]

עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאמה חיבר ארבע עשרה ספרים, חלקם תורגמו לעשרים שפות.

ספרים
  • בית רוטשילד וארץ ישראל: מפעלם של אדמונד וגימס רוטשילד בארץ, שמעון שאמה, תרגם מאנגלית: מ. חצור, תש"ם 1980
  • Patriots and Liberators: Revolution in the Netherlands 1780–1813 (1977)
  • Two Rothschilds and the Land of Israel (1978)
  • The Embarrassment of Riches: An Interpretation of Dutch Culture in the Golden Age (1987)
  • Citizens |Citizens: A Chronicle of the French Revolution (1989)
  • Dead Certainties: Unwarranted Speculations (1991)
  • Landscape and Memory (1995)
  • Rembrandt's Eyes (1999)
  • A History of Britain (book)|A History of Britain]] Vol. I (2000, ISBN 0-563-48714-3)
  • A History of Britain Vol. II (2001, ISBN 0-563-48718-6)
  • A History of Britain Vol. III (2002, ISBN 0-563-48719-4)
  • Hang Ups: Essays on Art (2005)
  • Rough Crossings (2005, ISBN 0-06-053916-X)
  • Simon Schama's Power of Art (2006, ISBN 0-06-117610-9)
  • The American Future: A History (2009, ISBN 0-06-053923-2)
  • Scribble, Scribble, Scribble: Writing on Politics, Ice Cream, Churchill and My Mother
  • The Story of the Jews, Volume I: Finding the Words, 1000 BCE-1492 CE (2013, Bodley Head, ISBN 9781847921321)
סרטים דוקומנטריים
  • Landscape and Memory (1995), in five parts
  • Rembrandt: The Public Eye and the Private Gaze (1995)
  • A History of Britain (TV series)|A History of Britain by Simon Schama]] – BBC (2000), in 15 parts
  • Simon Schama's John Donne – BBC (2009)
  • Murder at Harvard – PBS (2003)
  • Rough Crossings – BBC (2005)
  • Simon Schama's Power of Art – BBC (2006), in eight parts
  • The American Future: A History – BBC (2008), in four parts
  • Simon Schama's: Obama's America – BBC (2009)
  • Simon Schama's Shakespeare – BBC (2012)
  • The Story of the Jews – BBC (2013), in five parts

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The history master - Simon Schama interview
  2. ^ 2.0 2.1 Simon Schama, באתר ספרי פינגווין
  3. ^ מאמריו, באתר הניו יורקר
  4. ^ מאמריו, באתר העיתון
  5. ^ MARC SAPERSTEIN, Book review: The Story of the Jews: Finding the Words, 1000 BCE-1492 CE, By Simon Schama, באתר independent
  6. ^ Anthony, Andrew (28 September 2013). "Simon Schama: a man always making history", The Observer. אוחזר ב־ 7 October 2013. 
  7. ^ Akbar, Arifa (1 September 2013). "The Weekend’s Viewing: Simon Schama’s story was as much an investigation into identity as it was the beginning of a difficult history", The Independent (London). אוחזר ב־ 23 September 2013. 
  8. ^ אנתוני ג'וליוס וסיימון שאמה, John Berger is wrong
  9. ^ בת אור, סימון שאמה וההיסטוריה של הדימויים, באתר פרויקט הנגשת הידע של החוג להיסטוריה, אוניברסיטת תל אביב.
  10. ^ Simon Schama's appointment as history tsar an insult, says Mary Beard, באתר הטלגרף
  11. ^ The role of government in determining the school history curriculum: lessons from Australia, באתר history and policy