חרם על ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"סרבו לממן את הכיבוש - החרימו את ישראל" - פוסטר רחוב בשבדיה, מטעמם של (בעיקר) ארגונים סוציאליסטים וקומוניסטים. בניגוד לארגונים פרו-פלסטינים שבדים אחרים, כאן הקריאה היא להחרמה של כל מדינת ישראל ולא רק התנחלויות

חרם על ישראל הוא הפעלת סנקציות על מדינת ישראל מתוך מטרה לפגוע בה או לגרום לה לפעול בצורה הרצויה למטיל החרם. היא ננקטת לרוב על מנת להביע ביקורת על מדיניותה ופעולותיה ביחס לפלסטינים, לגרום לישראל לפעול מדינית בצורה הרצויה למטיל החרם (יציאה משטחים, התרת שיבת פלסטינים לתחומיה או הכרה במדינה פלסטינית), להביא לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, או אפילו לחסל את ישראל כמדינה יהודית על ידי פגיעה כלכלית. ניתן להבחין בין ארבעה סוגי חרמות עיקריים המופעלים על מדינת ישראל: אקדמי, תרבותי, מדיני וכלכלי.

ישנם מספר קמפיינים בינלאומיים המעודדים חרם על ישראל, כאשר הידועים שבהם כוללים את שבוע האפרטהייד הישראלי, מסעות התעמולה של הכריסטמס[1] ומסע התעמולה של ה-BDS. עיקר מאמצי החרם על ישראל מאורגנים על ידי הפלסטינים וארגוני שמאל רדיקלי.

חרם מדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל היא סבלה מבידוד מדיני. בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, בין היתר כתוצאה משני הסכמי שלום, נקשרו קשרים מדיניים רבים עם מדינות איתן לא היה לישראל כל קשר מדיני. נכון ל-2013, מכירות כ-160 מדינות בישראל ומקיימות איתה יחסים דיפלומטיים. 36 מדינות אינן מקיימות איתה יחסים דיפלומטיים, 26 מתוכן אינן מכירות בישראל, רובן הגדול מדינות מוסלמיות.

מדינות ערב והליגה הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות ערב במזרח התיכון ואפריקה והליגה הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות ערבמזרח התיכון ובאפריקה) אשר היו חברות בליגה הערבית הצביעו נגד תוכנית החלוקה של האו"ם, אותה ראו כמפלה לטובת היהודים ואף יזמו חרם כלכלי על יהודי ארץ-ישראל ולאחר מכן על מדינת ישראל (ראו לעיל "חרם כלכלי"). לאחר הכרזת ישראל על עצמאותה בשטח אשר לפי תוכנית החלוקה הוכר כשטח מדינת ישראל, הליגה הערבית חזרה בשנית על התנגדותה הרשמית ליישום "פתרון שתי מדינות" במכתב אותו הגישה לאו"ם. באותו היום, צבאות מדינות ערב השכנות‏[2] פלשו לשטח אשר הוקצה לפי תוכנית החלוקה למדינה היהודית ופרצה מלחמת העצמאות. עם סיומה, סירבו מדינות ערב לחתום על הסכמי שלום לסיום הלחימה והסכימו רק להסכמי שביתת נשק על מנת שצה"ל לא יפלוש לתחומן. כתוצאה ממצב זה הוחרמה ישראל על ידי מרבית מדינות ערב (למעט ירדן, איתה התקיימו קשרים משמעותיים עד 1951) עד לסוף שנות ה-70 של המאה ה-20[3].

לאחר מלחמת ששת הימים, בקיץ 1967 מנהיגי שמונה מדינות ערביות נפגשו בועידת חרטום אשר נערכה בסודאן על מנת לדון בעמדה הערבית כלפי ישראל. הם הגיעו להסכמה כי לא תהיה הכרה בישראל, לא יהיה שלום עם ישראל ולא יהיה משא ומתן עם ישראל. לאחר חתימה על הסכמי השלום עם מצרים בשנת 1979, גורשה מצרים מהליגה הערבית. כתוצאה מההסכם ישראל החלה ביחסים עם מדינות מוסלמיות שאינן ערביות כגון ניגריה, ניז'ר, מאלי וצ'אד. יחסים אלו נותקו בעקבות חרם של האיחוד האפריקני על ישראל. חלק מהיחסים שוקמו בשנות התשעים, לאחר חתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994.

יוצאת דופן מבין המדינות המוסלמיות היא איראן, אשר הייתה בין המדינות הראשונות אשר הכירו במדינת ישראל בזירה הבינלאומית (במרץ 1950 הכרה "דה-פקטו" בלבד), וכן פיתחה יחסי ידידות ואף נחשבה לידידתה המוסלמית הקרובה ביותר של ישראל עד לפרוץ המהפכה האיראנית, בשנת 1979. שגריר ישראל נמלט מאיראן עוד באותה השנה, לאחר תקיפות אתרים ישראלים. איראן מחרימה את ישראל ומנהיגיה קוראים פעמים רבות להחרים את ישראל.

עד היום עדיין מחרימות את ישראל מספר מדינות ערב‏[4].

מדינות באפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נראה שעם הקמת מדינת ישראל, כינון יחסים דיפלומטים עם מדינות אפריקה לא היו בראש מעייניה. החל מ-1956 החליטה שרת החוץ גולדה מאיר להרחיב את נציגויות ישראל באפריקה, כך שעד לאמצע שנות ה-60 היו לישראל נציגויות דיפלומטיות ב-33 מדינות ביבשת אפריקה‏[5][6]. לאחר מלחמת ששת הימים החלה סחיפה, בעידודן של מדינות ערב והגוש הקומוניסטי, ומדינות אפריקה החלו לנתק קשרים דיפלומטים עם ישראל בזו אחר זו‏[7]. בשנות ה-70 המוקדמות הכריז האיחוד האפריקאי חרם על ישראל והפך קיום קשרים של מדינה אפריקאית עם ישראל לכמעט בלתי אפשריים. באפריקה שמדרום לסהרה נותרו רק שלוש מדינות שהמשיכו לכונן קשרים עם ישראל: מלאווי, לסוטו וסווזילנד.

מנהיגים ישראלים, שהרגישו נבגדים כתוצאה מהמדיניות האפריקאית, העמיקו את קשריהם עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, דבר אשר גרם לחוסר שביעות רצון בצד האפריקאי והוביל להצבעה בעד החלטת האו"ם שהשוותה ציונות לגזענות ב-1975. לאחר מכן חזרה ישראל לרכז מאמצים במדינות אפריקה ואסיה והחלה לקשור קשרי שיתוף פעולה בכלכלה ובצבא. מדינות אפריקה לא מיהרו להחזיר את קשריהן המדיניים עם ישראל ורק באמצע שנות השמונים של המאה ה-20 חזרו לקשור קשרים דיפלומטיים עם ישראל כך שבראשית שנות התשעים כוננו קשרים דיפלומטיים רק עם מעט ממדינות אפריקה. עם זאת, בשנות ה-90 חזרו יותר ויותר מדינות לכונן קשרים דיפלומטיים מדיניים עם ישראל, כך שבסופן קיימה ישראל קשרים עם כ-40 מדינות אפריקאיות (יותר ממספר המדינות איתם קיימה יחסים מדיניים בתחילת שנות ה-60), כאשר חלקן מעולם לא קיימו קשרים מדיניים עם ישראל בעבר‏[8][9].

בנובמבר 2013, בעקבות לחץ של הפלסטינים, החליטה דרום אפריקה לנתק מגע עם הממשל הישראלי, ולהימנע מלערוך ביקורים רשמיים של שרים לישראל.‏[10]

איסור כניסה לבעלי דרכון ישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מנדבך נוסף בחרם, מדינות ערביות רבות מסרבות לאשר כניסה לבעלי דרכון ישראלי. חלקן מסרבות לאשר כניסה גם לאנשים שעל דרכונם מוטבעת חתימת כניסה ויציאה מישראל (למשל בנגלדש ופקיסטן). לעתים, נאסרת כניסה אף של אנשים אשר מוטבעת בדרכונם חותמת המעידה על כך ששהו בישראל - וזאת ללא חותמת ישראלית. לדוגמה, חותמת מצרית המעידה על יציאה ממעבר טאבה תעיד על כניסה לישראל (ערב הסעודית).

מקרא:

██ ישראל

██ מדינות אשר אינן מאשרות כניסה לבעלי דרכון ישראלי

██ מדינות אשר אוסרות כניסת אנשים בעלי דרכון עם הטבעת חותמת או מעבר בישראל

מדינות אשר אוסרות כניסת בעלי דרכון ישראלי‏[11][עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות אשר אוסרות כניסת בעלי דרכונים עליהם מוטבעת ויזה או חותמת ישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבע המדינות חברות האו"ם, מתוך שש המדינות שהיו הגרעין המייסד של האיחוד האירופי, לוקסמבורג, בלגיה, צרפת והולנד, יצרו קשרים דיפלומטיים עם ישראל, כבר בינואר 1949. בעוד שיחסי החוץ של ישראל עם האיחוד האירופי משתנים בשל יחסיה עם המדינות השונות המרכיבות אותה, הרי שרשמית, אף המתנגדות ביותר לישראל מבין מדינות אירופה המערבית לא החרימו אותה בחרם כללי ומקיף. עם זאת לעתים נמנעו מדינות אלו משיתוף פעולה עם ישראל, אף שהדבר נעשה לרוב באופן נקודתי ומצומצם‏[13].

באירופה המזרחית היה מצב עניינים שונה. ברית המועצות הכירה במדינת ישראל יומיים לאחר הקמתה ויחסיהן בשנים הראשונות היו חמים. היחסים עם ברית המועצות בפרט ומדינות הגוש הקומוניסטי בכלל הידרדרו משמעותית ובשנת 1953 בוצע פיגוע בצירות הסובייטית, אשר גרם לניתוק היחסים באופן זמני. לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש שטחים ממדינות ערב הסמוכות, ניתקו ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה (מלבד רומניה) את קשריהן עם ישראל כמחאה על כך שהיא לא נסוגה מהשטחים שכבשה. יחסים אלה חודשו רק לאחר נפילת חומת ברלין והתפוררות הגוש הקומוניסטי. בשנות ה-90 חל שיפור ביחסי החוץ של ישראל וב-1989 28 מדינות מזרח אירופה וברית המועצות לשעבר החלו לקשור קשרים עם ישראל.

טורקיה, הגם שהיא מדינה השוכנת רק חלקית באירופה, מהווה אחת המדינות המוסלמיות הבודדות באירופה ויחסיה עם ישראל הושפעו מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. עם עליית רג'פ טאיפ ארדואן החלה טורקיה בהצגת קו אנטי-ישראלי, שהחריף אחרי מבצע עופרת יצוקה והתדרדר עד לנתק ביחסים בעקבות המשט לעזה במאי 2010. ב-2011 גורש שגריר ישראל מטורקיה ועל אף שלא הוכרז חרם מדיני על ישראל, ראש הממשלה הטורקי הודיע על הפסקת כל קשרי המסחר הצבאיים והביטחוניים בין שתי המדינות‏[14]. ב-2013, לאחר התנצלות ישראלית אשר התקבלה בטורקיה, חזרו היחסים למתכונתם הקודמת.

החרם הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החרם הערבי

כבר בשנת 1921, 27 שנים לפני הקמת מדינת ישראל, החלו הניסיונות הראשונים להחרמת עסקים יהודיים‏[15]. לאחר מספר חרמות‏[16] בעלי היקף מקומי ולכל היותר מזרח-תיכוני הוטל ב-2 בדצמבר 1945 החרם הערבי הרשמי, על ידי הליגה הערבית. הוכרז ש"ייצור יהודי ומוצרים יהודיים אינם רצויים בארצות ערב" וכן נקראו התאגדויות ערביות לסרב להתקשר, בכל צורה שהיא, עם כל סוג של ייצור ציוני‏[17]. עם הקמת מדינת ישראל, בשנת 1948, הורחב החרם ובעצם כלל שלושה רבדים כאשר הוחרמו גם צדדים שלישיים המנהלים קשרי עסקים עם ישראל ותוכנן להחרים גם צדדים רביעיים, המנהלים קשרים עסקים עם הצדדים השלישיים בעלי הקשרים העסקיים עם ישראל. אין כל ספק שהחרם פגע בישראל‏[18] אך גם ברור שהחרם לא פגע בישראל ברמה המתוכננת על ידי הליגה הערבית‏[19]. בשנות ה-80 ועד לשנות ה-90 המוקדמות חלה מגמה של התרופפות בחרם הערבי. למעט סוריה, אין אכיפה של הרובד השני בחרם (החרמת צדדים שלישיים המנהלים קשרי עסקים עם ישראל) אצל חברות הליגה הערבית. עם זאת איראן, אף שאינה מדינה חברה בליגה הערבית, מנסה לאכוף את הרבדים השני והשלישי של הליגה הערבית.

החרם הערבי נאכף בקפידה בעשורים הראשונים לקיום המדינה וגרם לחברות בינלאומיות גדולות (כגון הונדה וקוקה קולה) להימנע מפעילות בישראל לאורך שנים רבות. למרות זאת כלכלנים רבים טוענים כי לחרם היו גם השפעות חיוביות על הכלכלה הישראלית, והוא תרם לצמיחתה של תעשייה ישראלית עצמאית בתחומים רבים.‏[20]

רקע לחרמות חברתיים וכלכליים בשנות האלפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האינתיפאדה השנייה

בעקבות כישלון ועידת קמפ דייוויד בין אהוד ברק ליאסר ערפאת פרצה בספטמבר 2000 האינתיפאדה השנייה, גל מהומות אלימות פלסטיניות ששילב גם פעולות טרור פלסטיני. בימים הראשונים של המהומות שידר צוות France 2 כתבה עם סרט המתארת את מותו לכאורה של מוחמד א-דורה, ילד פלסטיני בן 12, מירי חיילי צה"ל בצומת נצרים שברצועת עזה. הכתבה תרמה לשלהוב הרוחות ולעלייה חדה בתקריות אלימות ואנטישמיות כנגד ישראלים ויהודים בארץ ובעולם. בשנתיים שלאחר מכן, האינתיפאדה רק החריפה, ופיגועי ההתאבדות הרבים שביצעו פלסטינים בישראל הכריחו את ישראל לנקוט בפעולות צבאיות חריפות יותר ויותר. צה"ל החל לבצע סיכולים ממוקדים נגד פעילי טרור בכירים ובמקביל כוחות יבשה נכנסו יותר ויותר לשטחי A. במרץ 2002, בעקבות חודש עקוב מדם בו נרצחו למעלה מ-100 ישראלים, ואחרי טבח ליל הסדר, הורה ראש הממשלה אריאל שרון על פתיחת מבצע חומת מגן למיגור הטרור. במבצע זה, הגדול מסוגו שנערך מזה שנים רבות, נהרגו מאות פלסטינים ונגרם נזק קשה לתשתיות בשטחי יהודה ושומרון. השיא היה בקרב בג'נין בו דחפורי D9 משוריינים גרמו להרס רב במחנה כדי להכריע את הקרב. הפלסטינים הפיצו האשמות שקריות על טבח שערך צה"ל בג'נין, והאשמות אלה תרמו לעליה חדה באנטישמיות החדשה ובגינויים למדינת ישראל בעולם.

על רקע התהודה העולמית שעוררה האינתיפאדה השנייה התקבלה החלטת פורום NGO, פורום הארגונים הלא-ממשלתיים, מטעם ועידת דרבן הראשונה. החלטה זו, אף כי לא נכללה בהצהרות הועידה הסופיות, קראה להטלת סנקציות וחרמות מחייבים ומקיפים ולניתוק כל הקשרים (דיפלומטיים, כלכליים, חברתיים, תמיכות, שיתוף פעולה צבאי ואימונים צבאיים משותפים) בין כל המדינות וישראל. מרי רובינסון, נשיאת הועידה אשר הייתה נוכחת במקום, אמרה שהייתה בפורום "אנטישמיות נוראית".


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – BDS
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שבוע האפרטהייד הישראלי

קריאות לחרם כלכלי, תרבותי ואקדמי משולב נשמעו לראשונה ב-2002 אך קמפיין משמעותי החל רק ב-2004[21]. קריאות נוספות לחרם נשמעו בהמשך גם על ידי גופים וארגונים נוספים‏[22] ולעתים אף על ידי תושבי ישראל‏[23]. בקרב הארגונים האנטי-ישראליים קיימים ספקות באשר להצלחתו של החרם‏[24] בייחוד לאור התפיסה הקיימת אצל חלק מהמחזיקים בדעות אנטי-ישראליות, שישראל מצליחה לחמוק מעונש באופן שיטתי‏[25].

כמו כן, החל מ-2004 בין החודשים פברואר-מרץ מתקיים בארץ ובעולם שבוע האפרטהייד הישראלי[26]. מטרת אירועי שבוע האפרטהייד הוא לעודד חרם על ישראל על ידי הצגתה כמדינת אפרטהייד, הנוקטת במדיניות אפרטהייד, לטענת המארגנים, כלפי הפלסטינים וכן ליצור תמיכה בנקיטת סנקציות וחרמות כלפי מדינת ישראל. עם זאת, פעילים ישראליים מקומיים המארגנים את אירועי שבוע האפרטהייד טוענים שמטרת כנסים שנערכו הם לבודד את ישראל מבחינה בינלאומית‏[27]. אירועי שבוע האפרטהייד מבוססים בחלקם על תעמולה פלסטינית ולעתים כוללים הסתה כנגד ישראל.

חרם כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריאה לחרם במהלך הפגנה במלבורן, אוסטרליה
שלט שנתלה על דלת בית פלסטיני. הכיתוב אומר "לי יש הרגשה טובה ולך? בית זה חופשי ממוצרים אשר יוצרו בהתנחלויות"

החל משנת 2005 ישנו קמפיין פעיל של מאות ארגונים פלסטינים וארגוני שמאל רדיקלי פרו-פלסטיניים הנקרא BDS (ראשי תיבות של "חרם, משיכת השקעות, סנקציות") הקורא להחרים כלכלית את מדינת ישראל ועסקים וארגונים ישראליים. קמפיין ה-BDS קורא גם לחרם אקדמי וחרם תרבותי על ישראל. במדינות רבות בעולם נערכו קמפיינים מקומיים שנועדו לגרום להוצאת השקעות בישראל ובחברות הקשורות לישראל‏[28] וכן מחברות מקומיות אשר "מרוויחות מהכיבוש"‏[29]. כתוצאה מכך בוטלו מספר מצומצם של השקעות בארגונים, עסקים ומיזמים הקשורים בצורה כלשהי לישראל.

במהלך מבצע צוק איתן ב-2014 פותחה אפליקציה שסורקת ברקוד ומזהה מזון ישראלי

תוצרת התנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חרם על ההתנחלויות

ישובים יהודיים מעבר לקו הירוק, הידועים בכינוי "התנחלויות", נתקלים לעתים קרובות בעיצומים החריפים ביותר. משום כך, נערכים לעתים חרמות המכוונים במיוחד נגד כלכלת יישובים אלו‏[30]. הרשות הפלסטינית אסרה בחוק למכור מוצרי התנחלויות בשטחה‏[31]. בנוסף, ישנם עסקים ואיגודים המחרימים לחלוטין תוצרת שמקורה בהתנחלויות‏[32][33] ומדינה אחת החליטה רשמית על סימון מוצרים המיוצרים בהתנחלויות‏[34], כאשר קיים חשש שהסימון יביא לחרם‏[35]. עם זאת, ישראל חתומה על הסכמי סחר בינלאומיים, כך שניסיונות להחרים תוצרת ישראלית נתקלים בקשיים‏[36]. תחקיר גרמני שנערך קבע כי הכוונה המסתמנת היא סימון מוצרי התנחלויות כמוצרים שאינם מיוצרים בשטח ישראל על מנת לעקוף את הסכמי הסחר‏[37].

לעתים קיימים קשים בסימון והחרמת מוצרי ההתנחלויות, למשל בשל כך שספקים מערבבים תוצרת זו עם תוצרת אחרת שמקורה בישראל. לפעמים גם קיים כעס מצד אותם ארגונים על כך שעסקים אחרים משתפים פעולה, מבחינה עסקית, עם תוצרת ההתנחלויות. במקרים אלו קיימות קריאות להחרים - ולעתים גם מוחרמים בפועל - ארגונים בהם קיימת פעילות הן בהתנחלויות והן בישראל וכן ספקים "המשתפים פעולה" עם יצרני ההתנחלויות‏[38][32]. כך לדוגמה בהנחיות שפרסם האיחוד האירופי, גופים המקבלים כספים מהאיחוד יצטרכו להתחייב שלא להשתמש בקבלני משנה מתחומי הגדה המערבית או מזרח ירושלים‏[39].

חרם אקדמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון BDS (ראשי תיבות "חרם, משיכת השקעות וסנקציות")‏[40].וכן יוזמות עצמאיות‏[41] קראו לאורך השנים להטיל חרם אקדמי על מוסדות האקדמיה הישראלית, בטענה כי הן משתפות פעולה עם הממשל הישראלי ותורמות לכיבוש השטחים. באקדמיה הישראלית עצמה, ישנם מספר מצומצם של אקדמאים שתומכים בחרם זה. התומכים בו מהווים מיעוט של כ-2% מהמרצים בארץ ונתקלים בפעמים רבות בביקורת קשה מצד עמיתיהם הפרופסורים הישראלים‏[42]. גם סטודנטים ישראלים מעטים תומכים בחרם האקדמי ועוררו זעם ציבורי‏[43]. כלפי חלק מתומכי החרם בחו"ל נשמעות טענות על גזענות[44] ואנטישמיות.

מטילי החרם האקדמי הבולטים עד כה הם ארגון המורים הארצי באירלנד[45][46], אשר קרא לפרלמנט האירי להרחיב את החרם האקדמי "עד ש (ישראל) תסיר את המצור הבלתי חוקי על עזה והכיבוש על אזור הגדה המערבית"‏[24], "איגוד מרצי האוניברסיטאות" הבריטי אשר החרים החל מה-22 באפריל 2005‏[47] את האוניברסיטאות בר-אילן וחיפה לתקופה של כחודש, הפיזיקאי סטיבן הוקינג, המשמש כפרופסור בכיר לפיזיקה באוניברסיטת קיימברידג'[24] והאגודה ללימודים אמריקניים (ASA) בארצות הברית[48]. כמו כן, לאור עצומה ומחאה נרחבת בדרום אפריקה, קיבלה על עצמה אוניברסיטת יוהנסבורג להפסיק כל שיתוף פעולה מחקרי או לימודי עם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב הקשור במישרין או בעקיפין לצה"ל וכן לחתוך כל קשר אם יתברר שהוא קשור להפרה של זכויות אדם כלשהן וזאת למרות הקשר המבוסס שלהן, עוד מלפני שנות ה-90. בזו אחר זו החלו אוניברסיטאות אחרות בדרום אפריקה לבדוק את קשריהן עם ישראל ולהצהיר שאין להן כאלה. ב-27 ביולי 2012 הכריזה אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ויטווטרסראנד (ויטס) על חרם תרבותי ואקדמי על ישראל‏[49]. במדינות רבות בעולם נשמעו קריאות להחרמת ישראל, אך רובם לא עברו בהצבעות או שבוטלו זמן קצר לאחר מכן‏[40][44][50][51][52]. הידועה בהם היא החלטה של "איגוד מרצי האוניברסיטאות" הבריטי להחרים אקדמית את ישראל, החלטה אשר כאמור בוטלה לאחר מכן‏[53].

אוניברסיטת אריאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל מיקומה הייחודי של אוניברסיטת אריאל, הפועלת משטח הנמצא מחוץ לתחומי הקו הירוק, הופעלו לחצים, חרם פנימי‏[54] וביקורת רבות במטרה למנוע את הקמתה‏[55]. גם בחו"ל נמתחה ביקורת ציבורית שלעתים החריפה עד כדי קריאה להחרמה אף עוד לפני הפיכת המרכז האקדמי לאוניברסיטה. כאשר ביקר נשיא ארצות הברית אובמה בישראל הוא נמנע מלהזמין לנאומו סטודנטים מאוניברסיטת אריאל, על אף שהזמין סטודנטים מכל אוניברסיטה אחרת בארץ. צעד זה התפרש כחרם מצידו על אוניברסיטת אריאל ועורר ביקורת‏[56]. כמו כן הוחרמו סטודנטים מהאוניברסיטה עוד כאשר הייתה מכללה, ונפסלו מלהשתתף בתחרות ספרדית ממשלתית לאור מיקומה הגאוגרפי של המכללה. מנהל התחרות הסביר כי מדובר בהחלטה של ממשלת ספרד‏[57].

חרם תרבותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגונים הקוראים להחרים את ישראל קראו להטיל עליה גם חרם תרבותי. הם קוראים לחרם שכולל בין היתר פרסום ספרות בעברית והגעת אנשי תרבות כמו פסנתרנים, זמרים, להקות ואנשי ספורט‏[58]. רוג'ר ווטרס, סולן להקת פינק פלויד, מוכר כמבקר פעיל של ישראל כבר יותר מ-20 שנה, הוא מתומכיו הפעילים והמוכרים ביותר של החרם‏[59]. ווטרס מתכנן לפרסם מכתב ולקרוא בו לכל האמנים להפעיל חרם תרבותי על ישראל בשל ההתנחלויות וסיפוח שטחים ישראלי‏[60]. גם אליס ווקר, סופרת פמיניסטית אמריקאית, סירבה להרשות את תרגום ספרה "הצבע ארגמן" לעברית ושואפת להשפיע על החברה הישראלית כך שזו תפעל למען הפלסטינים. לעומתם, באחת המועצות האזוריות בסקוטלנד הוחלט להחרים ספרים שמחברם ישראלי, כמחאה על התגובה הישראלית לספינת "המרמרה" ולא כדרישה לפעילות מדינית כלשהי‏[61]. ישנם אמנים רבים שלא הביעו דעה פוליטית מפורשת לגבי ישראל אך ביטלו את הופעתם בישראל, על אף שקבעו הופעה בישראל, לאחר שהופעלו עליהם לחצים מצד תנועות התומכות בהחרמת ישראל. אמנים רבים ממשיכים להגיע לישראל מדי שנה, על אף ספיגת ביקורת מצד תנועות התומכות בחרם‏[62]. חלק‏[63] מהקוראים לחרם, תומכים בהטלת חרם גם על פעילות תרבותית של ישראל, הנעשית על ידי גוף ישראלי רשמי או גוף הממותג כישראלי. כך לדוגמה, הפריעו פעילים פרו-פלסטינים לתזמורת הפילהרמונית הישראלית כאשר ניגנה בלונדון, בטענה שהיא "שגרירה תרבותית" של ישראל‏[64] וכן הופעלו לחצים על אמנים שונים לא להופיע בפעילויות הקשורות לישראל בחו"ל‏[65].

לתמיכת ארגוני שמאל ישראליים בחרם התרבותי יש השלכות ציבוריות ופוליטיות. בכנסת יזמו את חוק החרם וחלק מהציבור הישראלי התאכזב תרבותית ואף התרחק פוליטית מעמדת אנשי השמאל הרדיקלי כתוצאה מפעילותם זו‏[66].

תמיכה וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בארצות הברית קיימים חוקים המצמצמים אפשרות של הטלת סנקציות על ישראל, עוד משנת 1977 (שנחקקו כתוצאה מהחרם הערבי).
  • בשנת 2007 פורסמה עצומה עליה חתמו למעלה מ-10,000 אקדמאים מרחבי העולם, ובהם 32 זוכי פרס נובל ו-53 ראשי אוניברסיטאות וקרנות, שהצהירו ש"יחרימו את כל מי שיטיל חרם אקדמאי על ישראל". את העצומה יזם עורך הדין היהודי המפורסם פרופ' אלן דרשוביץ.‏[67]
  • ב-22 במאי 2012, לאחר מאבק משפטי ארוך, הכריע בית המשפט העליון בצרפת שקריאה פומבית להחרמת מוצרים ישראליים מהווה הסתה ואפליה על בסיס לאומי. עורך הדין הצרפתי מייקל גנסיה הסביר כי לא מדובר בהפרה של חופש הביטוי מאחר שקריאה להחרמת מוצרים ישראליים משפיעה על כל הישראלים ולכן "מבוססת על מאפיינים גזעניים, דתיים או לאומניים ויותר מאשר היא מבטאת דעה פשוטה, היא מהווה פעולה אפלייתית". בהתאם לקביעה זאת עד תחילת 2014 הורשעו למעלה מ-20 פעילי תנועת ה-BDS ב"פשע שנאה" בבתי משפט צרפתיים.‏[68]
  • בעבר תמכה מפלגת הירוקים באוסטרליה בקיום סנקציות ה-BDS על ישראל, אך התחרטה מאוחר יותר. באוסטרליה מתקיימים קמפיינים בעיקר נגד חברת השוקולדים הישראלית "מקס ברנר" ושר החוץ האוסטרלי וראש הממשלה האוסטרלי לשעבר קווין ראד הגיב על כך "אני לא חושב שבאוסטרליה של המאה ה-21 יש מקום להחרמת עסקים יהודיים". בשנת 2013‏[69] אמרה ראש ממשלת אוסטרליה ג'וליה גילארד שהקמפיין לא משרת את המטרה של שלום ופתרון דיפלומטי של שתי מדינות. כמו כן הוסיפה גילארד כי באוסטרליה תמיד התקיימה אופוזיציה חזקה לסנקציות ה-BDS ("חרם, הימנעות מהשקעות ועיצומים").
  • באוגוסט 2013 הגיש ארגון זכויות האדם "שורת הדין" על ידי עורך דין האוסטרלי אנדרו המילטון תובענה ייצוגית באוסטרליה נגד תנועת ה-BDS ופרופסור ג'ק לינץ', בטענה שחרם על ישראל הוא הפלייה גזענית על בסיס לאום, דבר המהווה עבירה על החוק הפדרלי האוסטרלי.‏[70]
  • ראש ממשלת קנדה סטיבן הרפר מתנגד לכל חרם - כלכלי, תרבותי ואקדמי - על ישראל. בנאום שנשא בכנסת ב-20 בינואר 2014 הוא גינה את החרמות על ישראל אותם הגדיר כ"פנים של האנטישמיות החדשה."‏[71]

תגובת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסברה ישראלית

ישראל מגנה את החרם כנגדה ואף חוקקה את החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם למניעת החרמתה. בעקבות מעורבות של פעילי שמאל רדיקלי בישראל בקריאות לחרם על ישראל ובפרט על ההתנחלויות חוקקה הכנסת את החוק החרם אשר הופך קריאה לחרם על ישראל וההתנחלויות עוולה נזיקית אך לא הופך פעולות אלה לעבירה פלילית.

למרות זאת, ישנה טענה שישראל לא מקצה מספיק משאבים להילחם בתעמולה הפלסטינית ובקריאות לחרם על ישראל. לדוגמה במשרד החוץ ישנו אדם יחיד המועסק בפעילות כנגד החרם BDS (אם כי ישנם אנשים נוספים שעבודתם מתקשרת לנושא, במשרדים אחרים). בפועל מתקיימת הסברה בעיקר מטעם ארגונים‏[72][73] וקהילות יהודיות בחו"ל וכן אזרחים ישראליים. עם זאת, לדעת גורמים אחרים התקציב שניתן בישראל לפעילות נגד החרם הוא גבוה מכל תקציב שניתן על ידי ארגונים אנטי-ישראליים‏[24]. ב-2014 החלו גם גורמים רשמיים בממשלת ישראל להתייחס לאיומי החרם על ישראל ולקמפיין ה-BDS. ראש הממשלה בנימין נתניהו התייחס לאיומי החרם על ישראל אותו הגדיר כאנטישמיות:

"יש קמפיין חדש נגדנו. חושבים שיפגעו בנו על ידי חרמות. אבל זה לא חדש כי החרמות על יהודים תמיד היו. אנשים על אדמת אירופה מדברים על חרם על יהודים? זו שערורייה. BDS (הקמפיין לחרם על ישראל) רוצים לראות את קץ המדינה היהודית. צריך לחשוף אותם. הם אנטישמים קלאסיים. צריך להילחם בהם ולהחרים את המחרימים. צריך להילחם בחזרה. ויש דבר נוסף: אני נפגש עם ראשי מדינה ועם ראשי חברות הם כולם מגיעים לישראל".

– נאום נתניהו, 17 בפברואר 2014‏[74]

בישראל קיימות תגובות שונות לחרם כאשר תושבים ישראלים שונים תומכים או מתנגדים באופן פעיל לחרם. בקרב הימין והשמאל הציוני בישראל קיימת התנגדות לחרמות על ישראל. כך לדוגמה העיתונאי בן-דרור ימיני רואה את הקמפיין כקמפיין אנטישמי למען חיסולה של ישראל‏[75]. עם זאת, מחברי מחקר שנערך מטעם "מולד-המרכז להתחדשות הדמוקרטיה", הנתפס כבעל אג'נדת שמאל‏[24], טוענים כי כל ביקורת על ישראל נתפסת בעיני רבים כחלק מתהליך הדה-לגיטימציה הנעשה לישראל, כביכול, בעולם ולכן המבקרים נתפסים כאנטי-ישראלים‏[24]. רוב הציבור במדינת ישראל מתנגד לחרם על ישראל באופן נחרץ, כאשר התמיכה בחרם מוגבלת למיעוט של פעילי וארגוני שמאל רדיקלי בישראל וערביי ישראל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ All I Want for Christmas is an End to Apartheid
  2. ^ מצרים, לבנון, סוריה, ירדן, ועיראק
  3. ^ במהלך השנים היו מגעים בלתי רשמיים מעטים בין הצדדים, בעיקר בוועדות שביתת הנשק שהוקמו כתוצאה מההסכמי שביתת הנשק
  4. ^ מדינות רבות כמו קטאר הכירו בישראל אולם אין קיום יחסים דיפלומטים עימם
  5. ^ Benyamin Neuberger, ‏Israel’s Relations with the Third World,‏ The S. Daniel Abraham Center, ‏אוקטובר 2009 - עמוד 18
  6. ^ Naomi Chazan, ‏Israel and Africa: Challenges for a New Era, ‏In: American Jewish Committee, Israel and Africa: Assessing the Past, Envisioning the Future (2006), 1–15.
  7. ^ לפי מאמרה של נעמי חזן, למדינות אפריקה היו בעיות כלכליות וכן אי יציבות פוליטית ותלות במדינות חיצוניות. מנהיגי אותן המדינות נטו להקשיב למנהיגי מדינות ערב. לעומתם בישראל הייתה קיימת אופוריה כתוצאה מהניצחון במלחמה ומהידוק היחסים עם ארצות הברית והיא העריכה יתר על המידה את השפעתה באפריקה. כך קרה שכאשר המדינה הראשונה, גאנה, ניתקה את יחסיה עם ישראל זה לא עורר תשומת לב ודאגה בישראל
  8. ^ חלקן היו מדינות אשר קיבלו עצמאות בין אותן שנים
  9. ^ Benyamin Neuberger, ‏Israel’s Relations with the Third World,‏ The S. Daniel Abraham Center, ‏אוקטובר 2009 - עמוד 24
  10. ^ דרום אפריקה: "מאבק הפלסטינים בישראל - מאבקנו", וואלה, 2 בנובמבר 2013
  11. ^ נכון ל11 במאי 2013
  12. ^ נוהל היתר יציאה, רשות האוכלוסין וההגירה, 2012
    פרוטוקול מס' ‎254 מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה, 12 באוגוסט 2010
  13. ^ לדוגמה לאחר משט המרמרה שר ההגנה הנורבגי ביטל סמינר צבאי מכיוון שקצין ישראלי היה אמור להשתתף בו [1]
  14. ^ קודם לכן הוא הודיע גם על ניתוק כל קשרי המסחר עם ישראל אולם עוד באותו יום הבהיר כי לא צוטט כהלכה
  15. ^ Divest-from-Israel Campaigns Violates the Federal Antiboycott Law, כתבה באתר Boycott Watch,‏ 28 ביולי 2004
  16. ^ לדוגמה הקונגרס הסורי-פלסטיני ופדרציית העובדים הערבים
  17. ^ Mitchell Bard,The Arab Boycott, אתר ספרייה וירטואלית יהודית, 27 בספטמבר 2007
  18. ^ חיה רגב וד"ר אביגיל אורן,החרם הערבי, הספרייה של מט"ח
  19. ^ ה"רשימה השחורה" של הגופים המוחרמים הייתה שונה בין מדינות שונות ונטען כי הכנסה והוצאה לרשימה לא נעשו לפי קריטריונים אחידים. הרובד השני של החרמת צדדים שלישיים נאכף רק על ידי חלק מהחברות בליגה והרובד השלישי שתוכנן, חרם כנגד צדדים רביעיים המנהלים קשרים עסקים עם הצדדים השלישיים בעלי הקשרים העסקיים עם ישראל, כמעט ולא נאכף כלל
  20. ^ יוני אשפר, חרם על ישראל? הבה נבדוק אם ההיסטוריה מוכיחה שזה יעיל, באתר הארץ, 26 בפברואר 2010
  21. ^ אתר תנועת BDS, היסטוריה, 21 בדצמבר 2008
  22. ^ למשל Occupied Palestine and Syrian Golan Heights Advocacy Initiative בשנים 2006-2007
  23. ^ אסף קינצר, איך פגעתי ברגשות השב"כ, אתר הכל שקרים
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 24.3 24.4 24.5 ברק רביד, זו המדיניות, טמבל - מחקר: הדימוי של ישראל ירוד, אך לא בגלל ההסברה, אתר הארץ, 30 בדצמבר 2012
  25. ^ שרון וייל, Israel’s culture of impunity, אתר לה-מונד דיפלומטיקיו
  26. ^ The 9th Annual Israeli Apartheid Week 2013, אתר שבוע האפרטהייד הישראלי
  27. ^ ישי פרידמן, "שבוע האפרטהייד הישראלי" מגיע לארץ, אתר מעריב, 13 במרץ 2013
  28. ^ Agrexco-Carmel demonstration
  29. ^ Report: Profiting from the Occupation, אתר WAR ON WANT
  30. ^ וילי ג'קסון, Economic retaliation against Tel Aviv, לה מונד דיפלומטיקיו
  31. ^ עלי ואקד, אבו מאזן אישר: עונש למוכרי מוצרים מהתנחלויות, באתר ynet, ‏26 באפריל 2010
  32. ^ 32.0 32.1 רשת שיווק בריטית תחרים ספקי מוצרי התנחלויות, כתבה באתר ynet, ‏29 באפריל 2012
  33. ^ רוני סופר, עובדי בריטניה: חרם על תוצרת ההתנחלויות, אתר ynet, ‏17 בספטמבר 2009
  34. ^ אליאור לוי, דרום אפריקה הורתה לסמן מוצרים מההתנחלויות, אתר ynet, ‏19 במאי 2012
  35. ^ מירב קריסטל, סימון מוצרי התנחלויות: חוששים מאפקט הדומינו, באתר ynet‏, 20 במאי 2012
  36. ^ ניסיון בריטי שנעשה בעבר נכשל כתוצאה ממדיניות ארגון הסחר הבינלאומי WTO והסכם סחר חופשי שישראל חתומה עליו עם האיחוד האירופי
  37. ^ ynet, תחקיר גרמני: כך יוחרמו מוצרי התנחלויות, באתר ynet‏, 12 בפברואר 2013
  38. ^ אביאל מגנזי, איטליה: חרם על מוצרים - לא רק מההתנחלויות?, אתר ynet, ‏23 במאי 2010
  39. ^ Harriet Sherwood, ‏EU takes tougher stance on Israeli settlements, ‏The Guardian, ‏16 ביולי 2013
  40. ^ 40.0 40.1 סטודנטים באוקספורד יצביעו: להחרים את ישראל?, כתבה בynet, ‏24 בפברואר 2013
  41. ^ מורן זליקוביץ', חרם אקדמי: "ממשלת ישראל אטומה מוסרית", אתר ynet, ‏24 בספטמבר 2006
  42. ^ עדי שוורץ, פרופסורים נגד פרופסורים, ישראל היום, 16 ביולי 2010
  43. ^ ישי פרידמן ורעות וילף, סטודנטים ערבים למורגן פרימן: החרם האונ' העברית, מעריב, 6 במאי 2013
  44. ^ 44.0 44.1 יובל לידור, בבריטניה הכריזו חרם אקדמי על ישראל, מעריב, 30 במאי 2007
  45. ^ מייצג כ-14 אלף מורים, הארגון היחיד המשתייך לאיחוד האירופי שנוקט בחרם אקדמי
  46. ^ חדשות 2, ‏אירלנד הכריזה: חרם אקדמי על ישראל, באתר ‏mako‏‏, ‏6 באפריל 2013‏
  47. ^ Rick Kelly ‏, Britain: lecturers’ union boycotts two Israeli universities, ‏World Socialist Web Site, ‏2 במאי 2005
  48. ^ האגודה ללימודים בארצות הברית הצביעה בעד חרם על ישראל, וואלה!, 16 בדצמבר 2013.
  49. ^ אנט כץ, Wits students join UJ boycott, אתר מיי שטטל, 1 בספטמבר 2012
  50. ^ אוקספורד דחו את ההצעה לחרם על ישראל, כתבה במעריב, 27 בפברואר 2013
  51. ^ צוות ערוץ 7, Australian Student Council Calls to End All Ties With Technion, כתבה באתר ערוץ 7, 22 באפריל 2013
  52. ^ תגובת אוניברסיטת סידני לגבי החרם על הטכניון, אתר אוניברסיטת סידני
  53. ^ תמרה טראובמן, ארגון המרצים הבריטי ביטל את החרם האקדמי על אוניברסיטאות חיפה ובר-אילן, דה מרקר, 26 במאי 2005
  54. ^ עמרי מניב, האוניברסיטאות מציגות: חרם על אריאל, אתר מעריב, 26 בדצמבר 2012
  55. ^ ערך זה אינו עוסק בחרמות פנים-ישראליים. להרחבה, ראה אוניברסיטת אריאל
  56. ^ שחר צפריר, נאום אובמה: חרם על סטודנטים מאוניברסיטת אריאל, אתר סרוגים, 13 במרץ 2013
  57. ^ AP, ספרד מסבירה את החרם: "אירופה נגד התנחלויות", באתר ynet‏, 24 בספטמבר 2009
  58. ^ לדוגמה הכדורסלן כּרים עבדול ג'באר, המוסיקאי אלביס קוסטלו והסופרת ארונדהטי רוי
  59. ^ סולן פינק פלויד רוג'ר ווטרס קורא לחרם תרבותי על ישראל, כתבה באתר גלובס, 6 במרץ 2011
  60. ^ אור ברנע, רוג'ר ווטרס מבהיר: עדיין קורא לחרם על ישראל, אתר ynet, ‏20 באפריל 2013
  61. ^ חיים פסח, במקום שבו מחרימים ספרים, 26 במאי 2011
  62. ^ למשל אלאניס מוריסט וג'סטין ביבר
  63. ^ PACBI Guidelines for the International Cultural Boycott of Israel (Revised October 2010), ‏Palestinian Campaign for the Academic&Cultural Boycott of Israel, ‏20 ביולי 2009
  64. ^ ynet, מפגינים הפריעו לפילהרמונית בלונדון. צפו, באתר ynet‏, 2 בספטמבר 2011
  65. ^ Friends of IDF expresses ‘regret’ for Wonder quitting fundraiser gig, כתבה באתר JTA, ‏29 בנובמבר 2012
  66. ^ גיא חג'ג', טוב, עכשיו זה נהיה אישי (כמה מילים על הביטול של דבנדרה), בלוג עונג שבת, 15 ביוני 2010
  67. ^ תמרה טראובמן, "נחרים את כל מי שמחרים את ישראל", באתר וואלה!, 31 ביולי 2007
  68. ^ BDS a hate crime? In France, legal vigilance punishes anti-Israel activists, Haaretz, Feb. 15, 2014.
  69. ^ אפריל 2013
  70. ^ "שורת הדין" במתקפה על החרם האקדמי, ערוץ 7, 4 באוגוסט 2013
  71. ^ אריק בנדר, הרפר: "ישראל, נעמוד לימינך באש ובמים", באתר nrg‏, 20 בינואר 2012
  72. ^ גיבור-על ציוני בקומיקס, אתר "הכל שקרים", 16 בפברואר 2011
  73. ^ ב-2 ביוני 2013 סיכלה עמותת "שורת הדין" מהלך של פעילי BDS שניסו לגרום לקרן הפנסיה האמריקאית TIAA-CREF להטיל חרם על ישראל אחרי שהבהירו להנהלת הקרן ולרשות לניירות ערך שהטלת חרם על מדינה ידידותית מנוגד לחוק האמריקאי ואיימו בתביעה אם חרם כזה יתממש.
    ארצות הברית: ניסיון להחרמת ישראל הוכשל משפטית, ערוץ 7, 2 ביוני 2013.
  74. ^ נתניהו על איומי החרם: "המחרימים - אנטישמים קלאסיים", נענע10, 17 בפברואר 2014.
  75. ^ בן-דרור ימיני, קמפיין למען חיסול ישראל, אתר מעריב, 8 בפברואר 2013
  76. ^ פוסט בפייסבוק של משרד ההסברה והתפוצות