העלייה הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל


עליות לפני קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה:


עליות על פי ארץ מוצא:


ראו גם:
פורטל:היישובP kkl.png
ארץ ישראל במפה שצייר אלכסנדר ג'והנסטון ב-1861.
נמל יפו, שנות התשעים של המאה ה-19
בית השלטון הטורקי, "בית הסראייה", בצפת
מייסדי המושבה רחובות עם מפת המושבה, 1890
בנימין זאב הרצל ומלוויו על סיפון אוניה בדרך לנמל יפו, 1898
בית גולדה מילוסלסקי, מראשוני בתי האבן, במושבה נס ציונה, 1898
המושבה באר טוביה, 1898
רחב הרצל במושבה חדרה, שנות התשעים של המאה ה-19
המושבה גדרה, שנות התשעים של המאה ה-19
תושבים ליד תעלת ניקוז במושבה חדרה, 1900
יהודי מתימן בכפר השילוח, ראשית המאה העשרים
כיכר המייסדים ובמרכזה בית הכנסת במושבה ראשון לציון שנוסדה ב-1882, בגלויה בהוצאת האחים אליהו משנות ה-20
אפיטף על מצבת קברו מ-1938 של דוד שוב ממנהיגי העלייה הראשונה וממייסדי המושבה ראש פינה: "פ"נ [פה נקבר] ר' משה דוד שוב ז"ל
שעורר רעיון חבת ציון ברומניה
ראשון החלוצים של היישוב החקלאי בגליל העליון
מיסד המושבות ראש פינה ומשמר הירדן"
.

העלייה הראשונה היא גל העלייה משנת תרמ"ב (1881), עד שנת תרס"ד (1904). בראשית התקופה מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל כ-26,000 נפש. במשך התקופה באו אליה עולים ותיירים רבים ממגוון מדינות ביבשות אירופה, אפריקה ואסיה. בסיומה, נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ כ-55,000 נפש. תקופת העלייה הראשונה נקראה כך, בשל ממדיה הגדולים, ומפני הצלחתם של אנשי התקופה לממש לראשונה התיישבות יצרנית ועצמאית עירונית וחקלאית נרחבת בארץ ישראל.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה לארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נערכה בתקופת ההגירה הגדולה מאירופה לארצות המערב והעולם החדש. מראשית המאה ה-19 עד מלחמת העולם השנייה נדדו כ-65 מיליון נפש, מתוכם כ-4.5 מיליון יהודים אל ארצות מרכז ומערב אירופה ואל ארצות העולם החדש ביבשות אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה. רוב היהודים הגרו מארצות ממזרח אירופה אל ארצות הברית. ארצות יעד נוספות היו מדינות צפון ודרום אמריקה האחרות, מדינות מערב אירופה, אוסטרליה ודרום אפריקה. מיעוט קטן מתנועת המהגרים היהודים הגיעו לארץ ישראל בשנות העלייה הראשונה, ורק חלק מהם השתקעו בה.

בין סיבותיה של ההגירה ההמונית מערבה, היו הגידול הדמוגרפי המהיר באוכלוסיית אירופה והמצוקה הכלכלית בעקבותיו; מהם סבלה רוב החברה היהודית בתחום המושב, גליציה ורומניה. רוב אוכלוסיית המהגרים היהודים מאירופה (שפנו ברובם הגדול לאמריקה) כללה משפחות שקיוו להמלט מן הרדיפות במזרח אירופה ולשפר את מצבן הכלכלי. שנאת המיעוטים והאנטישמיות, המאבק על כינון מדינת הלאום במרכז ומערב אירופה, והגזרות והרדיפות מצד השלטונות והאוכלוסייה המקומית במזרח אירופה ובמיוחד באימפריה הרוסית, גרמו להתגברות ההגירה היהודית. האירועים הבולטים בהקשר זה הם: "הסופות בנגב" בשנת 1881, ו"חוקי מאי" ב-1882, גירוש יהודי מוסקבה ב-1890.

מניעים וסיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה לוותה מתחילתה והושפעה מפעילות ציונית ענפה במזרח אירופה. העולים באו לארץ ישראל שהייתה תחת השלטון העות'מאני בגלל הקשר ההיסטורי והדתי ובשל מורשת הזיקה העמוקה של עם ישראל לארצו הקדומה, למרות שהמצב המדיני והכלכלי בארץ היה קשה ביחס ליעדי הגירה אחרים.

לאחר "הסופות בנגב" (1881) התפרסם המנשר "אוטואמנציפציה!" של פינסקר והוקם ארגון "חובבי ציון", אשר חבריו פתחו סניפים בערים ובעיירות. שני אלה הביאו להתעוררות לאומית ולהתארגנות בקרב חלק מיהודי תחום המושב. ברומניה בכ' בטבת תרמ"ב 11 בינואר 1882, נערך קונגרס פוקשאן, "אספת הנבחרים צירי החבורות ליישוב א"י אל עבודת האדמה"; ובו הוקם הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה, הארגון הראשון שעסק בעלייה קבוצתית מאורגנת. הוועד ארגן הפלגות מגאלאץ אל ארץ ישראל של עולים מקרב יהדות רומניה. על ידי פעילות הוועד עלו כ-600 נפש, מתוך כ-1000 המתיישבים הראשונים בארץ ישראל, והם התיישבו בתשע נקודות ישוב, הראשונות בהם ראש פינה וזכרון יעקב.

ב-1884 נערכה ועידת קטוביץ; הקונגרס הציוני העולמי שבו הוקמה ההסתדרות הציונית, נערך ב-1897.

בראשית המאה ה-20, במקביל לוויכוח הנוקב בעולם הציוני בעניין תוכנית אוגנדה כ"מקלט זמני" ליהודים, נשמעו גם ביישוב הקטן קולות תומכים ושוללים.

שלבי העלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב העולים היו בני משפחות דתיות-מסורתיות, ובדרך כלל ראש המשפחה היה בגיל העמידה. מיעוט מהעולים כלל צעירים וצעירות, מהם אנשי ביל"ו.‏[1]

גלי העלייה העיקריים היו בשנים: 1882-1881 ו-1891-1890. חלק מן העולים עזבו את הארץ, בעיקר בשל סיבות כלכליות.‏[2]

השלטונות הטורקים זיהו כבר בנובמבר 1882 שגל העלייה היהודית לארץ ישראל מראשית שנות השמונים, הוא חלק מתוכנית לאומית ציונית מקיפה, ועל כן, פעלו לצמצם את אפשרויות הכניסה לארץ ליהודים. ההגבלות הוטלו, למרות היתר של השולטן להתיישבות יהודים שניתן בפגישתו עם שני נציגים מיהדות רומניה במאי 1882, ושתדלנים נוספים. היקף העלייה הצטצמם עקב ההגבלות והקשיים שבהם נתקלו העולים.

העלייה התחדשה שוב ב-1890. בין הסיבות להתגברות המחודשת:

  1. ממשלת רוסיה העניקה אישור רשמי לפעילות של תנועת "חובבי ציון" ב-1890. החל משנה זו החל לפעול בארץ "הוועד האודסאי", במטרה לקלוט עולים שהגיעו לארץ בזכות הפעילות החוקית של חיבת ציון ברוסיה. היהודים הגיעו לארץ כנתינים רוסים.
  2. מצבם של יהודי רוסיה הלך והחמיר: השלטונות המשיכו לדחוק את יהודי רוסיה מענפי המסחר והתעשייה, וב-1891 גורשו יהודי מוסקבה. מצב קשה זה הגביר את העלייה מרוסיה.
  3. מצבן הכלכלי של מושבות העלייה הראשונה מתקופת גל העלייה הראשון השתפר בזכות עזרתו של הברון רוטשילד (על ידי נטיעת מטעים, הקמת יקבים וכדומה); תופעה זו משכה לארץ-ישראל את גל העלייה השני של העלייה הראשונה.

בשנות התקופה הוקמו בקרב היישוב מספר מוסדות שלטון פנימי; כמו ועדי מושבות, שעד לימי האפוטרופסות שעסקו בחינוך, שמירה, עזרה סוציאלית, דת, משפט, יחסים עם השלטון ורישום קרקעות. כמו כן, נוסדו מספר ארגוני פועלים ובעלי מלאכה, למשל בענף היין: "כרמל מזרחי", "אגודת הכורמים" ו"אגודת החרש והמסגר" בירושלים על ידי שמונה מחברי ביל"ו. בשלהי התקופה הוקמו מוסדות ציוניים פיננסיים, כמו בנק אפ"ק וקק"ל ב-1901. בשנת 1903 נערכה "הכנסייה" בזכרון יעקב, ביוזמת "הוועד האודסאי" בראשות מנחם אוסישקין, והיישוב בראשות הרופא ד"ר הלל יפה, שבה ניתן ייצוג לארגונים שהקומו על ידי אנשי העלייה הראשונה.

העלייה מתימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

גל העלייה מתימן נקרא בפי העולים: עליית אעלה בתמר, משויך לשנות העלייה הראשונה, וכלל כ-2500 נפש. יהודי תימן היו בעלי אמונה דתית עמוקה, וחשו ערגה רבה לארץ ישראל ולירושלים. לגורם מרכזי זה הצטרפו גורמים נוספים שהשפיעו על עיתוי עלייתם. בין השאר שמועות שהגיעו לתימן אודות רכישת אדמות עבור יהודים בארץ ישראל, בעקבות פעולותיו של לורנס אוליפנט שקיבל זיכיון להתיישבות יהודית בגלעד. ראשוני עולי תימן הגיעו לארץ ישראל בערב ראש השנה תרמ"ב. הם יצאו בקיץ תרמ"א 1881 מתימן במסעם והגיעו עד לבומביי שבהודו ולבצרה שבעיראק, ומשם לאלכסנדריה שבמצרים בדרך ליפו.

המפגש בין עולי תימן בראשית התקופה לבין היישוב הישן התאפיין בתחושות קשות. חלק מאנשי היישוב הישן גילו כלפיהם ניכור חשדנות, ולעתים אף עוינות. על פי ההיסטוריון יוסף טובי, הממסד הדתי של הקהילות הספרדיות והאשכנזיות התייחס בביטול ובשלילה מוחלטת למנהגיהם ולמסורותיהם ויש אף שהטילו ספק ביהדותם.‏[3] ככלל הייתה שאלה לאיזה קהילה לשייכם, ולבסוף "סופחו" לעדה הספרדית, אך היוו למעשה עדה נפרדת. בשנת 1908 כבר היוו קהילה עצמאית בראשות הרבנים הרב שלום עראקי הכהן, הרב שלום אלשיך הלוי והרב אברהם אלנדאף.

לאחר עלייתם לארץ, סבלו עולי תימן במשך השנים משני קשיים עיקריים: דיור ופרנסה. חלק מעולי תימן הגיעו לירושלים; אבל העדה הספרדית שם לא סייעה להם כנדרש, מפני שגם לעדה הספרדית היה קשה מבחינה כלכלית. היו גם כאלה מתושבי ירושלים שפקפקו ביהדותם של עולים אלו. יהודי תימן נתקלו שם גם בבעיית דיור (בעיה שהייתה קיימת בירושלים לגבי רוב היהודים שם). הם נאלצו לגור במערות סביב ירושלים ובפחונים, בסביבות כפר השילוח. איש היישוב הישן החסידי, ר' ישראל דב פרומקין, עורך העיתון 'חבצלת' ארגן קרן 'להצלת נדחי ישראל' על מנת לסייע להם להקים משכני קבע.‏[4]

הקשיים הרבים גרמו ליהודי תימן להסתגר בתוך עצמם ולעשות למען קהילתם בלבד. דבר זה בא לידי ביטוי בשכונות שהתבססו על טהרת יהודי תימן, יישובים שהוקמו ליהודים תימנים בלבד כגון כפר מרמורק, מוסדות חינוך לעולי תימן בלבד, קופות צדקה של יהודי תימן ועוד.

ביישוב היהודי בארץ ישראל היה דימויים של יהודים מתימן כ"פועלים טבעיים" הרגילים לעבודה פיזית ויודעים את עבודת האדמה; אך למעשה בחייהם בתימן לא עסקו בעבודה חקלאית. כשהגיעו לארץ, הועסקו בשכר נמוך, והחליפו את הפועלים הערבים. חלק מיהודי תימן השתקע בעיר יפו; אמנם גם חלק זה סבל מבעיית דיור וממחסור בפרנסה, אבל הם הצליחו לעתים למצוא פרנסה בחקלאות במושבות יהודה והשרון. העולים מתימן לא בחלו באף עבודה פיזית: הם עסקו בענף הבניין, בחקלאות, בצורפות ועוד.‏[5]

התיישבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר ארגונים ניהלו יוזמות ומפעלי התיישבות בארץ ישראל בשנות התקופה, בהם: "הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה", יק"א ובשליחות הברון רוטשילד משנת 1900, ארגון כל ישראל חברים (כי"ח), אגודת הסתרים "בני משה" וארגון מנוחה ונחלה, שהקים בשנת 1890 את המושבה רחובות, וכן אורגנה התיישבות חקלאית על ידי משפחות בעלות הון: משפחת לרר שהתיישבה בוואדי חנין, לימים נס ציונה, ומשפחת פלמן שהתיישבה בכפר סומייל מצפון לעיר יפו.

רוב העולים התיישבו בערים. חלקם התפרנסו ממסחר ומלאכה. בירושלים היה היישוב היהודי הגדול ומוסדות חינוך ותרבות שתרמו לחיזוק השכלה ותודעה לאומית. תושבי ירושלים קנו את קרקעות מלבס והקימו בהן את המושבה פתח תקוה בתרל"ח 1878. ההתיישבות התפוררה עקב קשיים וחודשה בראשית שנות השמונים כחלק מהתיישבות העלייה הראשונה. בשנות התקופה הוקמו שכונות מחוץ לחומה של אנשי היישוב הישן. ההתיישבות במושבות הייתה שנויה במחלוקת, כפי שהתברר בפגישת אליהו שייד עם רבה האשכנזי הראשי של ירושלים הרב שמואל סלנט. העיר יפו התפתחה מבחינה דמוגרפית וכעיר נמל. קהילת יהודי יפו גדלה ושגשגה בשנות התקופה, והפכה לראשונה למתחרתה של הקהילה היהודית בירושלים, בכלכלה ומסחר ואף בתרבות וחינוך. מצפון ליפו הוקמו השכונות נווה צדק ונווה שלום בשנות התקופה. בכפר הערבי סומייל מצפון ליפו התיישבה משפחת פלמן, שרכשה קרקעות רבים בסמוך לכפר עד נווה צדק ונטעה פרדסים.

העולים ייסדו יישובים חקלאיים חדשים - המושבות. התיישבות זאת הייתה בסיס כלכלי וחוקי להתיישבות הציונית שהתפתחה לאחר מכן, בתקופות העלייה השנייה, השלישית ולאחריהן. היא הניחה מבחינות רבות את היסוד להתחדשות הלאומית היהודית בארץ ישראל. ההיסטוריון שמואל אביצור קבע: "יש לראות את ראשיתה של תקופת העלייה הראשונה בייסודן של ראשון לציון, זכרון-יעקב וראש-פינה" אשר הוקמו על ידי העולים החדשים בשנים תרמ"ב-תרמ"ג; הן נוספו לתשתית שהעניקה מקווה ישראל, קיממו מחדש את גיא אוני (ראש פינה) ופתח תקווה, וגרמו לייסודה של נס ציונה. "לראשית שנת 1883 היו אפוא כבר בארץ שישה יישובים חקלאיים יהודים".‏[6]

המושבות החדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי העלייה הראשונה הקימו 34 מושבות וחוות חקלאיות. שבהן התפרנסו מעמל כפיהם ובעזרת תמיכת הברון רוטשילד כ-5,000 נפש. המושבות שרטטו את הפריסה הגאוגרפית ואת התשתית הכלכלית והתרבותית שעליה נבנתה מדינת ישראל.‏[7]

  • פתח תקוה הקרויה "אם המושבות" הוקמה בקיץ תרל"ח (1878) על ידי אנשי היישוב הישן מירושלים ועולים מהונגריה; אך בשל קשיים רבים היא נעזבה. בשנת 1883 היא הוקמה מחדש על ידי אנשי העלייה הראשונה.‏[8]

המושבה הראשונה שהקימו אנשי העלייה הראשונה היא ראשון לציון, בט"ו באב תרמ"ב (31 ביולי 1882), ביוזמתו של "ועד חלוצי יסוד המעלה". זכרון יעקב הוקמה ביום 6 בדצמבר 1882, נר ראשון חנוכה תרמ"ג, על ידי מתיישבים בשליחות וועד המרכזי. חבורת המתיישבים באה מרומניה (יחד עם המתיישבים של ראש פינה), ביניהם משפחות מגאלאץ. ראש פינה, נוסדה ב-12 בדצמבר 1882 (ב' בטבת תרמ"ג), על ידי מתיישבי חבורה יישוב ארץ-ישראל על ידי עבודת אדמה ממוינשט שברומניה. באותה שנה הוקמו גם נס ציונה, יסוד המעלה ועקרון (היא מזכרת-בתיה); האחרונה הוקמה ביוזמתו ובמימונו של הברון רוטשילד. אחרונה למושבות הגל הראשון, הייתה גדרה שהוקמה בנר ראשון של חנוכה ב-1884 על ידי הביל"ויים.

לאחר מכן הוקמו המושבות רחובות, חדרה, בת שלמה, מאיר שפיה, באר טוביה, הר-טוב, מטולה. באמצעות יק"א (שגם אותה הנהיג ומימן למעשה הברון רוטשילד) הוקמו המושבות: סג'רה, כפר תבור, יבנאל, מנחמיה, גבעת עדה, עתלית ומשמר הירדן.

הסיוע של הברון רוטשילד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אומדני האוכלוסייה היהודית
בארץ ישראל
בתקופת העלייה הראשונה
[9]
שנה אומדן
1870 18,000
1880 27,000
1890 40,000
1900 56,000
1914 85,000


לאחר שהקמת המושבות הראשונות נתקלה בקשיים רבים, פנו מתשרי תרמ"ג 1882, שלשה אישים: מנהל בית הספר מקווה ישראל קרל נטר, הרב שמואל מוהליבר ויוסף פיינברג אל הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד אשר כונה גם "הנדיב הידוע" ו"אבי היישוב" להעניק סיוע כלכלי למושבות החדשות. הברון הסכים והציב מספר תנאים: העברת הרכוש לאפוטרופוסתו, ציות לכל הוראותיו והסתרת זהותו מידיעת הציבור. לשם מילוי התנאים הקים מנהלת פקידים אשר ניהלו המושבות.

רוטשילד היה ציוני שהתנגד להתבוללות יהודי צרפת. הוא ריחם על המושבות והחליט לסייע להם. ייתכן שרוטשילד חשב על רווחים, אך מכל מקום ציווה שכולם יושקעו מחדש בארץ ישראל לטובת העם היהודי.‏[10] מושבות העלייה הראשונה כמו זכרון יעקב, ראשון לציון, יסוד המעלה ועוד, עמדו בפני קריסה כלכלית, כל זאת מפני שלמתיישבים לא היה ידע מספק בענף החקלאות והם התקשו להסתגל לעבודה פיזית בתנאי האקלים החדשים.

בהתחלה עזר הברון רוטשילד לראשון לציון, ואחר-כך גם לראש-פינה ולזכרון-יעקב. המושבה היחידה שנוהלה על ידי הוועד הנבחר הייתה ראש פינה, עד אשר פרצו בה מחלוקות, כשנה מאוחר יותר פנתה להצבת פקיד לניהול המושבה. ובדומה אירע במושבות אחרות.

תרומתו של הברון רוטשילד הייתה עצומה; וכללה בין השאר, הקמת יקבים ומפעלים שונים ותרומה ישירה של 40 מיליון פרנק צרפתי. אך רבים טענו כי ההקצבה החודשית לאיכרים ושיטת האפוטרופסות שהנהיג, איפשרה לפקידים להטיל את מרותם על המתיישבים והובילה ליחסים עכורים ביניהם.‏[11]

שיטת התמיכה יצרה מספר בעיות: השכר היה לנפש ולא לתפוקה, והאיכר היה למעשה שכיר ולא הייתה לכאורה תמורה ליעילותו הכלכלית. בחלק מהמושבות נשארו האיכרים עצמאיים (למשל, ברחובות, שם התנגדו צעירי המושבה בהנהגתו של משה סמילנסקי לפעילות פקידיו של הברון) אך אנשי מושבות הנדיב הידוע נזקקו לחסות הנדונה; השמירה והעבודה עברו לידיים ערביות; רוב הפקידים נהגו בסובלנות, הם חיו כפי שנהגו בארצות-המוצא. אך מבחינת האיכרים הייתה זו ראוותנות והתנשאות ולעתים גם יחס מזלזל. בנוסף, התרבות הצרפתית שפשתה במושבות, פגעה בהתפתחות התרבות העברית. הפקידים הביאו לארץ שיטות מתקדמות של ארגון וכלכלה אך למרות מומחיותם המושבות נשארו קטנות ולא רווחיות; התלות בתרומות הברון גרמה לכך שהשלטון בפועל במושבות עבר לידי הברון; רוטשילד עצמו אחראי לשיטת האפוטרופסות הבעייתית, אך הוא פעל ממניעים ציונים ותפיסותיו היו שונות משל האיכרים.

למרות הבעיות פעילותו של הברון הצילה למעשה את המושבות מקריסה, ותרמה לפיתוח ההתיישבות בארץ מבחינות רבות:

  1. הוא רכש קרקעות ליד המושבות והעניק אותן למתיישבים, הוא רכש את התוצרת של המתיישבים. רוטשילד גם מימן במסגרת פעילותו את ייבוש הביצות בחדרה. כמו כן, יזם רוטשילד הקמת מושבות חדשות, כמו עקרון, בת שלמה, ומאיר שפיה.
  2. הקמת יקבי יין ומפעלים, כמו המזגגה בטנטורה. נסיונות להקמת תעשיית בשמים ומשי.
  3. הקמת מוסדות ציבור במושבות: בתי כנסת, בתי ספר, מרפאות ובתי חולים, מערכות דרכים ואספקת מים.
  4. הקמת משקי מטעים, וחווה חקלאית בחורן.
  5. המושבות זכו להגנה משפטית באמצעות פקידות הברון.
  6. ניקוז ביצות ונחלים.
  7. רווחה כלכלית - הסיוע הכלכלי של רוטשילד למושבות הציל אותן מהתמוטטות כלכלית.
  8. שינוי דפוסי החיים והעבודה - הפקידים של רוטשילד שיפרו את שיטת העבודה בחקלאות, הכניסו דרכי ניהול מודרני ויצרו מערכת שירותים קהילתית מפותחת בתחומים כמו בריאות וחינוך.
  9. ריכוך נציגי השלטון הטורקי על ידי שוחד ובאמצעות משא ומתן בקושטא.

הן האיכרים והן הברון רוטשילד הגיעו למסקנה, שעזרתו הרבה גרמה, בין השאר לכך, שהאיכרים במושבות הפכו לתלותיים בפקידות ובהחלטותיה. אבד הקשר שבין עבודה לבין תגמולים כי היו איכרים (ופועלים) שלא עבדו וזכו לתמיכה. וכן, נטען כי נוצרה שכבה של מיוחסים ובעלי זכויות שהעסיקו פועלים על חשבון הברון. ב-1899, בשל מצב בריאתו ומסקנות אודות כישלון שיטת ניהול המושבות, הודיע הברון רוטשילד על העברת ניהול התמיכה במושבות לחברת יק"א, שבה תמך. זאת בססה את השיטה הכלכלית שעל האיכר להיות רווחי או לעזוב המקום. אך עוד קודם לכך, נראו ניצנים של התפתחות משק יהודי בתעשייה (היקבים, מפעלים על ידי הברון), ובחקלאות. ב-1 בינואר 1900 העביר הברון רוטשילד רשמית את ניהול ההתיישבות בארץ ישראל ליק"א, שהקימה אגף מיוחד לפעולה בארץ-ישראל - אגף אשר הברון ניהל ומימן. במסגרת חדשה-ישנה זאת צומצמה הפקידות ומענקים הוחלפו בהלוואות במושבות הוותיקות. במקביל, הוקמו יישובים חדשים ברחבי הארץ ובמיוחד בצפון מישור החוף: עתלית, גבעת עדה ובנימינה, ובגליל התחתון המזרחי: כפר תבור, יבנאל, מנחמיה ואילניה.

חינוך ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדי גן ילדים במחלצות פורים והגננת אסתר שפירא, במושבה ראשון לציון 1898
תלמידי בית הספר העברי בראשון לציון, תרס"ה 1905
תזמורת המושבה ראשון לציון, ראשית המאה ה-20

בתקופת העלייה הראשונה הונחה "התשתית של מערכת-החינוך הלאומית העברית בתוכן ובצורה". בתי הספר החדשים שקמו בשנות התקופה ביישוב היהודי החדש היו מפעל חדשני, ש"אינו המשך למוסדות-החינוך המסורתיים של היישוב הישן ושל עם ישראל בתפוצותיו".‏[12] היישוב העירוני גדל בשנות התקופה, גם מחוץ לארבע ערי הקודש, ירושלים, חברון, צפת וטבריה. כמה ראשי משפחות והורים פעלו לפתוח בתי ספר קטנים שנכללו בתוכניתם לימודי חול והנחלת "רוח התחייה הלאומית העברית"; וכל כך בשונה מתלמודי התורה וה"חדרים", ומבתי הספר של כי"ח ביפו ובחיפה.‏[13]

בראש פינה הוקם חדר עם הקמתה ב-1882; ב-1886 החל בו לימוד עברית בעברית, והוא הפך לבית הספר המוביל בהתיישבות החדשה בשיטות ההוראה החדשנית שפותחו בשנות ה-90 של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 על ידי מוריו ומנהליו, ד"ר יצחק אפשטיין, שחינך קודם לכן בצפת ובסלוניקי, ושמחה וילקומיץ, שחינך לפני כן ברחובות ובמטולה. בית ספר עברי נוסף, שנקרא לימים: בית הספר חביב, הוקם בראשון לציון ב-1886, ובוגרת בית הספר, אסתר שפירא גינצבורג, ניהלה את גן הילדים העברי הראשון בשנת 1898.

בשנת 1892 חברו המורים העבריים במסגרת "אספת המורים", במטרה לפעול במשותף להפיכת העברית לשפת הלימוד השלטת בבתי הספר ולפיתוח תוכנית הלימודים. בשנת 1903 הוקמה בזכרון יעקב הסתדרות המורים, האיגוד המקצועי הוותיק ביותר בישראל.

ניצני תחיית הלשון העברית נראו בשנות התקופה.‏[14] בין השאר תרם לכך השבועון העברי המגיד שראה אור בראשית שנות הששים, ומאוחר יותר המליץ, שהופצו במזרח אירופה והחבצלת בארץ ישראל.

בשנות התקופה נכתב בארץ ישראל שירו של נפתלי הרץ אימבר "תקוותנו" או "התקווה", אשר התקבל כהמנון הלאומי של היישוב, ואחר של מדינת ישראל.‏[15]

בולט באנשי החינוך ומחקר הלשון העברית מאנשי העלייה היה אליעזר בן יהודה שפעל בירושלים אמצעות עתוניו הצבי, האור, ההשקפה, ומילון עברי. בן-יהודה הקים את "המשפחה העברית" הראשונה, עסק בפניות לנוער בגולה, עודד את החברות לדיבור עברי "תחיית ישראל", "שפה ברורה", ועד הלשון, איתו שיתפו פעולה להוראה בעברית: יחיאל מיכל פינס ונסים בכר, שהקים כיתות לימוד בעברית, ותרם לניסיון לשכנע מורים ללמד בעברית.‏[16]

המתנגדים, בעיקר רבני ירושלים החרימו את בן-יהודה, כי ראו בשימוש החולין היומיומי בעברית, שהיא שפת הקודש - "חילול קודש". הורים שמרנים רצו לחנך ביידיש במסורת החדר. גם פקידי הברון רוטשילד צידדו בשפה ותרבות צרפתיים. המסייעים לבן-יהודה היו כמה ממשכילי היישוב בירושלים, וכן הורים ומורים מהעולים החדשים, שהפצת השפה התאימה להשקפת עולמם הלאומית.

יחסים עם השלטון העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב אנשי היישוב היהודי לפני ובשנות העלייה הראשונה היו נתינים זרים; הם נעזרו למעשה בשיטת הקפיטולציות (שלטון הקונסולים הזרים על אזרחי המדינות שלהם).

איסורים רבים הטיל הממשל של האימפריה העות'מאנית על עליית יהודים, שנאלצו להצטייד ב"הפתקה האדומה" עם כנסתם בשערי הארץ. איסורים הוטלו על קניית קרקעות לזרים ובימי טיומקין גם ליהודים בעלי אזרחות עות'מאנית, על בנייה מחוץ לעיר (שם הקרקעות שייכות למדינה). הוא חייב רישום קרקעות ע"ש אזרחים עות'מאניים.

מעבר לאיסורים היו חובות כלפי השלטון כגון "גזרת הבתים", מסים, מעשר ועוד. שררה, תלות בפקידים וחוסר סדר בגלל השחיתות (שיטת הבקשיש) הכללית של השלטון העות'מאני. התנהל מצוד אחר עולים והריסת בתים לא-חוקיים. התנאים האחרים במדינה היו ירודים - חוסר שירותים ותשתית מודרניים.

היחסים עם הערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת יחסיהם של בני העלייה הראשונה עם תושבי הארץ הערבים הייתה מורכבת. רבים מהם למדו את השפה הערבית ורכשו מכרים וידידים ערבים, ולעתים גרו בשכנות קרובה לערבים, אך לא פעם התגלעו מחלוקות על רקע לאומי: נערכו פשיטות מזדמנות של רועים בדווים על שדות המושבות והיהודים הופקרו בגלל תפיסתם כזרים על ידי השלטון וכ"בני מוות" בעיני חלק מהערבים. בנוסף, פרצו סכסוכים בגלל אי-הבנה וקשיי תקשורת, בגלל "גאולת דם" וכן לגבי קרקעות.

בתקופה הראשונה הוקמה שמירה יהודית עצמאית. בלטו בשמירה יחידים (יהודה ראב, יהושע חנקין, אברהם שפירא, "לוליק", יוסף פיקוביץ), שנעזרו בבני המושבה. נתקיימה עזרה הדדית בין המושבות. עם התבססות האפוטרופוסות, לקחה פקידות הברון על עצמה את ההגנה על המושבות. רוב השומרים שנשכרו על ידי הפקידות היו ערבים חוץ מאברהם שפירא- השומר של פתח תקווה.

בתקופת יק"א מ-1900 עברה למעשה השמירה לידי הערבים והגנת המושבות הייתה תלויה בהם. לאחר מכן חלה התדרדרות במצב הביטחוני והוקם ארגון שמירה - "ארגון העשרות" ברחובות.‏[17]

אישים בעלייה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד העם (המבקר הגדול של העלייה במאמריו). אליעזר בן יהודה, משה סמילנסקי, ראובן לרר, מיכאל הלפרן, דוד יודילוביץ, דוד שוב, הלל יפה, זאב טיומקין, זאב יעבץ, זלמן דוד לבונטין, חיים חיסין, חיים מרגליות קלווריסקי, יהושע אייזנשטאדט, יהושע חנקין, ישראל בלקינד (מראשי ביל"ו), משפחת אהרנסון.

"העלייה הראשונה" ועליות קודמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך הדורות התקיימה עלייה של קבוצות ויחידים לארץ ישראל. במהלך המאה ה-19 הגיעו לארץ ישראל עולים רבים שהרחיבו את היישוב היהודי בארץ והחלו לבסס את מוסדותיו. אנשי העלייה הראשונה, ולאחר מכן, חוקרים בהיסטוריוגרפיה הישראלית, ראו את עלייתם משנת תרמ"ב 1881, כעלייה שפתחה תקופה חדשה בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל. בעניינים רבים דמו אנשי העלייה הראשונה, לאנשי העליות שקדמו להם. השוני בין העליות נבע, הן מתמורות התקופה בהיבטי החיים השונים, והן מהתפתחות רעיון הלאומיות היהודית ברבים, לכלל שאיפה להקמת ריבונות עברית בארץ ישראל, ובהיותה עלייה יצרנית השואפת להתקיים בכוחות עצמה.

החשבתו של גל עלייה זה כראשון בשרשרת עליות מכוננות במפעל הציוני בארץ ישראל, והשימוש בתואר "העלייה הראשונה", החלו כבר בשלהי שנות התשעים של המאה ה-19.‏[18]

ההיסטוריון בן ציון דינור כתב על משמעותה הייחודית של העלייה הראשונה והסביר:

"ראשונה על שום מה? הרי קדמו לה שרשרת של עליות, מעליתם של "אבלי-ציון" במאה העשירית ועד עלית החסידים והפרושים, היא עליית היישוב הישן, שלא נפסקה גם בשנות העלייה הראשונה? אלא "ראשונה", על שום אופיה הלאומי והמדיני המובהק. ... עלייה זו שינתה מן המטבע שטבעו העליות הקודמות לה. הן המשיכו בארץ ישראל באורח החיים, בצורת ההוי ובדרכי הפרנסה שהיו רגילות בהם בארצות הגולה, ואילו היא יצאה לדרך חדשה, דרך גאולת העם על ידי היאחזות מחודשת באדמת מולדתו ההיסטורית".

– בן ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א, חלק ראשון. תל אביב: תשכ"ה, עמ' 28.

בקרב החוקרים קיימות גישות שונות לגבי מידת זיקתן של העליות הקדומות לעליות הציוניות והגדרתן כרצף היסטורי אחד.‏[19] קיימת גם טענה כי התואר "עלייה ראשונה" יכול לגרום להשכחת העליות שקדמו לה ולגרוע מחשיבותן. הד לטענה זו ניתן לשמוע בנאום שנשא דוד בן-גוריון, איש העלייה השנייה, בשנת 1929 במסיבה בפתח תקווה:

"העלייה לארץ קדמה למדינה וקדמה לציונות ולחיבת ציון. המונחים השגורים בפינו על עלייה ראשונה, שניה ושלישית - הם מטעים. עלית ביל"ו לא הייתה הראשונה. מאז החלה תנועת חיבת-ציון המאורגנת, ואחריה התנועה הציונית - אנו רגילים לדבר בביטול על היישוב הישן שהתקיים בארץ לפני טביעת המונחים חיבת-ציון וציונות. ישוב זה היה פרי עליות של היהדות הספרדית והיהדות האשכנזית מאות שנים לפני חידוש המונחים החדשים, ועליות אלה, - עליות של בודדים ושל קבוצות שלמות, - היו כרוכות בקשיים ובסכנות הרבה יותר גדולים מהעליות החדשות, שאנו רואים בהן "התחלת המפעל הציוני"...והדורות הקודמים, שבנו את היישוב הישן וקיימו אותו, לפני "בראשית" של הדורות האחרונים, ראויים להוקרה ולהערצה מצדנו, גם אם אנו רחוקים עכשיו מהלך-רוחם ומדרכי חייהם ת"ק פרסה".

– דוד בן-גוריון, דברי פתיחה, בתוך: גצל קרסל, אם המושבות פתח תקוה, פתח תקוה: הוצאת עיריית פתח תקוה, תשי"ג

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הפקידות של הנדיב הידוע במושבה זכרון יעקב, כיום מוזיאון העלייה הראשונה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה של ארץ ישראל

ישראל המנדט הבריטי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל התקופה הממלוכית בארץ ישראל התקופה הצלבנית בארץ ישראל התקופה הערבית בארץ ישראל התקופה הביזנטית בארץ ישראל התקופה הרומית בארץ ישראל ממלכת החשמונאים התקופה ההלניסטית בארץ ישראל התקופה הפרסית בארץ ישראל ממלכת יהודה ממלכת יהודה ממלכת ישראל המאוחדת ארץ ישראל בעת העתיקה

לוח התקופות בארץ ישראל

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות יפה וקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות הדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א-ג, הוצאת מערכות, 1972-1955.
  • מרדכי אליאב (עורך), ספר העלייה הראשונה, א-ב, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי 1981.
  • יפה ברלוביץ, יוסף לנג (עורכים), לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
  • יפה ברלוביץ, להמציא ארץ, להמציא עם: תשתיות ספרות ותרבות ביצירה של העלייה הראשונה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשנ"ו, 292 עמ'‏[20]
  • רן אהרנסון, הבארון והמושבות: ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל בראשתייה 1882-1890, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1990. ‬
  • יוסי בן-ארצי, המושבה העברית בנוף הארץ, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1988
  • זאב ולק, החינוך הלאומי במושבות העלייה הראשונה, עבודת דוקטור, רמת-גן : אוניברסיטת בר-אילן, תש"מ 1980.
  • עטר פלג, עצלים לא באו, סיפורם של נפתלי וחנה ווייץ : רופאים וחלוצים, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן-צבי, תש"ע-2010
  • נורית גוברין, ‫שרשים וצמרות: רישומה של העלייה הראשונה בספרות העברית,‫ תל אביב : הוצאת פפירוס, תשמ"א (1981).
  • יהושע קניאל, המשך ותמורה : היישוב הישן והיישוב החדש בתקופת העלייה הראשונה והשנייה, ירושלים : יד יצחק בן-צבי, תשמ"ב.
  • משה ליסק, גבריאל כהן (עורכים), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, ירושלים : האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תש"ן 1989-תשס"ט 2009.
  • חגית דמרי, הרובה, המחרשה והחורבן : ספרות ה"עלייה הראשונה" כמשקפת את עולמו הסימבולי ואת זהותו של ה"יהודי החדש", עבודת דוקטור, באר שבע : אוניברסיטת בו-גוריון בנגב, תשס"ד 2004.
מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

א

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרדכי אליאב, מבוא, ספר העלייה הראשונה, עמ' ט-יח.
  2. ^ על אומדני הנכנסים והיוצאים, ראו: יהושע קניאל, ‏ממדי הירידה מן הארץ בתקופת העלייה הראשונה והשנייה, קתדרה 73, תשרי תשנ"ה ספטמבר 1994.
  3. ^ יוסף טובי, בתוך: יפה ברלוביץ, יוסף לנג, לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, עמ' 29-28.
  4. ^ יוסף טובי, חזרת השבט התימני אל מעגל התרבות היהודית - עם העלייה הראשונה ובעקבותיה, בתוך: לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, עמ' 46-25.
  5. ^ ניצה דרויאן, עלייתם והתערותם של יהודי תימן בעלייה הראשונה, בתוך: ספר העלייה הראשונה, עמ' 224-207.
  6. ^ שמואל אביצור, החקלאות המלאכה והתעשייה, בתוך: מרדכי אליאב (עורך), ספר העלייה הראשונה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1981, עמ' 225.
  7. ^ יפה ברלוביץ, המושבה העברית: ראשיתה של תרבות ארץ ישראלית, בתוך: לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, עמ' 109-70.
  8. ^ ראו: יוסף לנג, המאבק על הזיכרון ההיסטורי - ספר היובל הגנוז: למלאת חמישים שנה ל'אם המושבות', בתוך: לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, עמ' 134-110.
  9. ^ על פי בן-אריה, עיר בראי תקופה, ב, עמ' 631.
  10. ^ כפי היום באמצעות 'יד הנדיב' ו'קרן קיסריה'.
  11. ^ דן גלעדי, הבארון רוטשילד ומשטר החסות של הפקידות, בתוך: ספר העלייה הראשונה, עמ' 179.
  12. ^ ראו: משה רינות, החינוך בארץ-ישראל, 1882-1918, בתוך: משה ליסק (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, התקופה העות'מאנית, חלק ראשון, ירושלים : הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ומוסד ביאליק, תש"ן-1990, עמ' 621.
  13. ^ משה רינות, החינוך בארץ-ישראל, 1882-1918, תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, התקופה העות'מאנית, חלק ראשון, עמ' 664.
  14. ^ שלמה הרמתי, תחיית הדיבור העברי במושבות, ספר העלייה הראשונה, עמ' 446-427.
  15. ^ ראו: אליהו הכהן, 'על הררי ציון': בחיפוש אחר המנון לאומי, בתוך: לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, עמ' 247-223.
  16. ^ יוסף שלמון וקרן דובנוב, תרומתו של יחיאל מיכל פינס לתחיית הלשון העברית: חידושי מילים, בתוך: לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, עמ' 69-47.
  17. ^ יעקב רואי, יחסי יהודים-ערבים במושבות העלייה הראשונה, ספר העלייה הראשונה, א, עמ' 269-246.
  18. ^ מרדכי אליאב, ספר העלייה הראשונה, עמ' יא.
  19. ^ אריה מורגנשטרן, ‏יהדות הגולה והכמיהה לציון, 1240-1840, תכלת 12, אביב תשס"ב 2002
  20. ^ ביקורת: אבנר הולצמן, ‏הספרות, המציאות ומשאלות הלב, קתדרה 87, אפריל 1998, עמ' 183-175