יגאל מוסינזון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יגאל מוסינזון, 1954
יגאל מוסינזון, איור מאת חיים טופול
לוחית זיכרון על ביתו של יגאל מוסינזון ברחוב סוקולוב 61 בתל אביב

יגאל מוסינזון (25 בדצמבר 19171 במאי 1994) היה סופר, ומחזאי ישראלי. יצירתיו הידועות ביותר היו סדרת ספרי חסמבה והמחזות "בערבות הנגב" ו"קזבלן".

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יגאל מוסינזון נולד ב-י' בטבת תרע"ח - 1917 לאשר מוסינזון ודבורה לבית הנקין במושב עין גנים שליד פתח תקווה. אביו עלה לארץ ישראל בשנת 1911 והיה ממייסדי המושב, מורה במקצועו. כילד גדל בשכונת שפאק בתל אביב, ובצעירותו למד בבית ספר תל-נורדאו בתל אביב, בקיבוץ בית אלפא ובכפר הנוער בן שמן. עבר לקיבוץ נען, שם התגורר בין השנים 1938-ל-1950. ב-1943 הצטרף לפלמ"ח, נעצר בידי הבריטים, ונכלא במחנה המעצר בלטרון.

בשנת 1944 התפרסם סיפורו הראשון, "ליל שרב", בעיתון "על המשמר". הוא וחבריו הוציאו לדור הפלמ"ח את "ילקוט הרעים". במלחמת העצמאות שירת כקצין תרבות בחטיבת גבעתי. בשנת 1953, בעקבות פרסום הרומן "דרך גבר", רומן שעסק בפרטי חיים אינטימיים בקיבוץ, נאלץ לעזוב את הקיבוץ, כמו עוד יוצרים בני דורו שהוגבלו וצונזרו ביצירתם והועזבו מקיבוציהם, ועבר למושב בית שערים. בקיבוץ עבד כטייח יחד עם השר ישראל גלילי. משנת 1952 שימש במשך כשנתיים כקצין עיתונות ודובר של משטרת ישראל. עבר לתפקיד דובר תיאטרון "הבימה", שבו הועלה המחזה שלו "בערבות הנגב" שזכה להצלחה חסרת תקדים וטילטל בזמנו את המדינה.

בשנת 1957 הקים את תיאטרון "סדן" באולם קולנוע מוגרבי בתל אביב, וניהל אותו. כוונתו היתה להקים תיאטרון למחזאות מקורית בלבד. התיאטרון לא הצליח כלכלית, פשט רגל ונסגר. בשנת 1959 עבר לארצות הברית, על מנת לעבוד שם לכיסוי גרעון התיאטרון, שם התפרסם ברומן של כחצי שנה עם מרלין מונרו. הוא עסק שם בעיסוקים שונים למחייתו, ובמקביל כתב את הרומן שנחשב בעיניו הטוב ביותר מבין יצירותיו - "יהודה איש קריות", שיצא לאור בהוצאת סנט מרטין פרס, וקיבל ביקורות משובחות שם בעת הופעתו.

בתחילת שנת 1965 חזר להתגורר בישראל ובשנת 1966 הכיר את היוצרת והאמנית חנה לבית מישקינסקי, שהייתה לאשתו ב-30 שנותיו עד פטירתו. בשנות חייו האחרונות החל לפתח מספר המצאות שלא זכו להצלחה מיוחדת אך הסבו לו הנאה עצומה בעצם העיסוק בהם. אחת מהן, להפקת אנרגיה מגלי-הים, זכתה להערכה רבה בין המומחים לנושא ואף זכתה למענק ציבורי לצורך פיתוחה. מוסינזון אהב יותר את העיסוק המרתק והדמיון בתהליך ההמצאה מאשר העסוק הכלכלי והמשיך הלאה.

יגאל מוסינזון נפטר ב-כ' באייר תשנ"ד - 1994 ונקבר בבית העלמין ירקון. להנצחתו נקראו על שמו כיכר בחיפה, גינה בהרצליה, ורחובות בתל אביב, באור עקיבא, בראשון לציון, בנתניה, בפתח תקווה ועוד.

ב-2013-2014 הועלה מחדש ביוזמת אלמנתו מנהלת עזבונו המחזמר ״קזבלן״ בקאמרי בהצלחה גדולה כ-400 הצגות וכמו כן הוציאה מחדש בהצלחה גדולה ביחד עם בתם, אשת התקשורת רנן מוסינזון, את ספרי "חסמבה", שזכו בהוצאה מחודשת זו ב"ספר פלטינה" כשעברו את מכירת 100,000 הספרים. כמו כן העלו השתיים סדרת טלוויזיה "חסמבה דור 3", שזכתה גם היא להצלחה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליגאל מוסינזון ולאשתו הראשונה אסתר נולדו שני ילדים - עידו ואביטל. בנו עידו, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, היה שחקן תיאטרון. אביטל היה ממקימי הטלוויזיה, נספח תרבות בהודו ומנהל תיאטרון ירושלים. מאשתו השנייה נולדו לו חומי ויוני. אשתו השלישית של מוסינזון, לה היה נשוי 30 שנים עד פטירתו, חנה לבית מישקינסקי, הייתה אמנית יוצרת ומורה לאמנות. לזוג נולדו שני ילדים - רנן ושחקן הכדורסל גילי מוסינזון.

אחד מאחיו של יגאל מוסינזון היה הסופר משה מוסנזון ואחייניתו, בתו של משה מוסנזון, היא סופרת הילדים דבורה עומר. אחיינים נוספים הם הסופרים עמוס מוסנזון וורד מוסנזון.

פרסים בהם זכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כסופר וכמחזאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסינזון החל לפרסם בחוברות "ילקוט הרעים", שיצאו לאור בין השנים 1942 ו-1946. קובץ סיפוריו הראשון "אפורים כשק" (1946) (שכותרתו לקוחה משיר של נתן אלתרמן "...תן לי שנאה אפורה כשק...") עסק בחיי הקיבוץ. מחזהו "בערבות הנגב" עוסק בתקופת מלחמת השחרור, רקע המחזה הוא קיבוץ דמיוני בשם בקעת יואב שמנסה להתגונן נואשות בפני הפולש המצרי. המחזה עורר סערה כשהוצג בתיאטרון "הבימה" ב-1949, משום שראשי הצבא במחזה תמכו בנסיגה מהקיבוץ.

רומן שלו, שעורר שערורייה גדולה, היה "דרך גבר". רומן זה עסק בפרטי חיים אינטימיים בקיבוץ, והפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת הן בכתיבתו והן באישיותו. מחזותיו "אלדוראדו" ו"קזבלן" זכו להצלחה במיוחד הודות לגלגוליהם: "אלדוראדו" הפך לסרט מצליח בכיכובה של גילה אלמגור, ו"קזבלן" הפך למחזמר מצליח בכיכובו של יהורם גאון, שאותו הפיק גיורא גודיק בקולנוע אלהמברה. לאחר מכן הופקה גם גרסה קולנועית מצליחה מאוד למחזה. גיבורו של "קזבלן" הוא ישראלי ממוצא מזרחי, והרקע לעלילה הוא "השטח הגדול" ביפו. כיום, נמתחת ביקורת על הדרך שבה מוצגים המזרחים בסרט.

מחזה נוסף של מוסינזון שעורר שערורייה הוא "זרוק אותו לכלבים", אשר עוסק בכוחה של העיתונות, ונטייתה לחדור לתחום צנעת הפרט. המחזה הועלה בשנת 1958 בתיאטרון "הבימה" בבימויו של פיטר פריי. המחזה היה על אודות עיתונאי (מישא אשרוב) המפרסם דבר דיבה על טוהר המידות של קבלן בניין (אהרון מסקין) וגורם לו לנזק תדמיתי ולפגיעה בפרנסתו, והקבלן מחליט להשיב מלחמה שערה בעזרת בנו הצנחן (יוסי בנאי). בעקבות הצגת המחזה התחוללה מהומה בעיתונות, נכתב כי המחזה הוא מחזה "מוזמן" המציג עיתון בצלמו של "העולם הזה" ועיתונאי שהוא בן דמותו של אורי אבנרי. הדבר קיבל תוקף מכך שראש הממשלה דוד בן-גוריון, שלא היה ידוע כחובב תיאטרון, נוכח באופן מוחצן ומתוקשר בהצגת הבכורה ב-15 בינואר 1958. "העולם הזה" לא נותר חייב והקדיש גיליון שלם לדמותו של יגאל מוסינזון שתואר כגרפומן ספרותי, פחדן כרוני אשר במלחמת העצמאות ניצל את תפקידו כקצין תרבות חטיבתי כדי להימנע מלהשתתף בכל פעולה קרבית, ונשאר במפקדה העורפית יחד עם בנות המפקדה, בכל עת שחבריו יצאו לפעולה. את שובו של מוסינזון לישראל, לאחר מלחמת סיני, משהות של שנים אחדות בארצות הברית, תיאר זאת "העולם הזה" במילים: "לאחר שחלפה סכנת ההפצצות שב לארץ". העיתון הרבה בתיאורים מתחום חיי הנישואין שלו וחייו האינטימיים.

חסמבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חסמבה

יגאל מוסינזון מזוהה בציבור הרחב עם סדרת ספרי הילדים "חסמבה", יותר מאשר עם יצירותיו הרציניות. את סדרת ספרי חסמבה החל לכתוב בתחילת שנות ה-50, והמשיך לכותבה עד סוף ימיו. עלילות שני ספרי חסמבה הראשונים פורסמו לראשונה בהמשכים במשמר לילדים. כמעט מדי שנה נוסף לסדרה ספר חדש. את רעיון כתיבת חסמבה קיבל מוסינזון כאשר ראה את ילדיו קוראים ספרי עלילה מתורגמים מלשונות זרות. אז הוא התפאר בפניהם שהוא מסוגל ליצור סדרה מקורית על נוער עברי, שלא תפול מהסדרות הזרות. אכן, השמות ירון זהבי (מפקד חסמבה), תמר (סגניתו) ודמויות אחרות בחבורה, כגון אהוד השמן, מנשה התימני, ועוזי הרזה, הפכו להיות חלק מהווי חייהם של ילדי ישראל. אפילו האנשים "הרעים" בהם נלחמה חסמבה, השודד אלימלך זורקין ואחיו התאומים, הפכו לדמויות מוכרות בישראל. מוסינזון המשיך בכתיבת הסדרה תקופה כה ארוכה. בשלב מסוים, נאלץ לשבץ דמויות מחליפות לירון המפקד וחבורתו, משום שהם גדלו במשך הזמן.

בכתיבת "חסמבה" באו לידי ביטוי יצירתיותו השופעת של מוסינזון וכוח המצאתו, שכולה הייתה שזורה פטריוטיות ודאגה לחלש. כיום, בקרב חוקרי ספרות נמתחת ביקורת על מוסינזון בגין התיאור הסטראוטיפי של דמות הערבי בסדרה.‏[1][2] חסמבה הפכה להיות נושא לשני סרטים. בסרט "חסמבה ונערי ההפקר" משחק שלמה ארצי את ירון זהבי, וזאב רווח את תפקיד השודד אלימלך זורקין. בסרט "חסמבה ושודדי הסוסים" משנות השמונים מופיע מוסינזון בסוף הסרט.

ספרי חסמבה הראשונים אויירו על ידי הצייר שמואל כץ. הדמויות האופיניות שיצר כץ לכל אחד מילדי החבורה המשיכו ללוות גם את יתר הספרים שאויירו על ידי ציירים אחרים.

יצירותיו של מוסינזון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביבליוגרפיה של יגאל מוסינזון

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יגאל מוסינזון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ D. bar-Tal, Y. Teichman, Stereotypes and prejudice in conflict: representations of Arabs in Israeli Jewish society, Cambridge University press, 2005, page 192
  2. ^ i. Shahak, "The Adventures of Oz Yaoz and Danidin" MERIP Reports No. 42, Development in the middle east (Nov. 1975) pages 25 - 26