קלמיקיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רפובליקת קלמיקיה
דגל קלמיקיה סמל קלמיקיה
דגל סמל
המנון: המנון קלמיקיה
מיקום קלמיקיה
מיקום קלמיקיה בפדרציה הרוסית
שפה רשמית רוסית, קלמיקית
עיר בירה אליסטה
סטטוס פוליטי רפובליקה
מחוז פדרלי המחוז הפדרלי הדרומי
מחוז כלכלי המחוז הכלכלי של הוולגה
נשיא / מושל אלכסיי אורלוב
תאריך הקמה 9 בינואר 1957
שטח
- סה"כ
- % מים
ה-41 ברוסיה
76,100 קמ"ר
זניח
אוכלוסייה
- סה"כ (2010)
- צפיפות
ה-78 ברוסיה
289,000 נפש
3.9 נפש לקמ"ר
אזור זמן UTC+4
אתר אינטרנט www.kalm.ru
Kalmykia03.png
חאנת ג'ונגריה, מדינתם של הקלמיקים, ב-1720, צבועה בירוק מתוך מפה שציירו האסירים השבדים, שנשבו על ידי פטר הגדול

רפובליקת קלמיקיה (רוסית: Республика Калмыкия, קלמיקית: Хальмг Тангч; תעתיק: חלמג טנגץ') היא רפובליקה בפדרציה הרוסית. בירת קלמיקיה היא אליסטה. הרפובליקה נמצאת במישורים שמצפון להרי קווקז, בין אגן הנהרות וולגה ודון. שטחה כ-76,100 קמ"ר, ואוכלוסייתה כ-290,000 איש (2010). צפיפות האוכלוסין: 3.8 לקמ"ר. המרחק מצפון לדרום: 448 ק"מ וממזרח למערב: 423 ק"מ.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-13 עד המאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלמיקים הם עם ממוצא מונגולי שדתו בודהיזם. ראשית התיישבותם הייתה בערבות מונגוליה והם השתתפו בכיבושי ג'ינגיס חאן. הקלמיקים היו עם של נוודים ורועי צאן שחיפשו מרעה טוב יותר לצאנם. במאה ה-16 הנוודים התאחדו והקימו את חאנת ג'ונגריה המשתרעת מיניסיי עד לוולגה. קרוב לשנת 1630 הגיעו בהמוניהם לערבות וולגה התחתית. בתקופה זאת לא הייתה באזור אוכלוסייה קבועה והוא היה מוקד לפשיטות של נוודים שונים מקזחסטן מהקווקז. השלטון הרוסי ממוסקבה ניסה לבסס בו את שלטונו. הקלמיקים נתקלו בהתנגדות השבטים הנוגאים התורקים, אותם ניצחו והשליטו את מרותם עליהם. בראש המדינה עמד החאן של קלמיקיה, וקלמיקיה בתקופה זו השתרעה על כל אזור וולגה התחתית מסרטוב עד לים הכספי ועד דגסטן. בין 1698 עד ל-1724 עמד בראש השבטים הקלמיקיים של הוולגה החאן איוקה. איוקה נהיה לעצמאי משלטון קלמיקיה הגדולה(ג'ונגוריה), איחד את השבטים בערבות הוולגה וכרת הסכם עם רוסיה, שהכיר בפטרונות האחרונה על קלמיקיה והתחייבות קלמיקים לשמור על גבולות רוסיה מפני הפולשים. הקלמיקים בהנהגתו השתתפו בדיכוי המרד הקוזקי של בולבין ובמלחמת הצפון לצד השלטון הרוסי.

לאחר מותו של איוקה השלטון הרוסי ניסה להפוך את קלמיקים לעם ווסאלי, לדכא אותם מבחינה דתית, להביא להתנצרותם. לאזורי מגוריהם הובאו מתיישבים גרמנים ורוסים כך שהקרקע המיועדת למרעה הצטמצמה במידה משמעותית. במקביל השלטון הרוסי דרש מהקלמיקים השתתפות בכל המלחמות שניהל. לנוכח הגבלת עצמאות הקלמיקים החליט אובשי חאן, נינו של איוקה, לחזור עם כל עמו למולדתם הישנה. ב-1771 הוא יצא בראש עם של 200,000 איש לכיוון סין, אך בגלל התנפלות הקזחים והקירגיזים הנוודים רוב הנמלטים נהרגו, ורק 96,000 זכו להגיע לימת בלחש ולתורקסטן הסינית (סינצזאן-אויגור) ושם נשארו. צאצאיהם יושבים שם אף היום.

בשלטון רוסי מלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הבריחה הגדולה המלכה יקטרינה הגדולה צימצמה את עצמאות קלמיקיה וביטלה את תפקיד החאן. קלמיקיה סופחה סופית לרוסיה ב-1825, כשמאחריות משרד החוץ הועברה למשרד הפנים. קלמיקים השתתפו בכל המלחמות שניהלה האימפריה הרוסית מתקופה זאת, החל במלחמות נפוליון, וכלה במלחמות נגד טורקיה. הקלמיקים עברו מנוודות להתיישבות קבע וב-1865 נוסדה העיר אליסטה, הבירה העתידית.

לאחר מהפכת אוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מלחמת האזרחים הרוסית בין 1917 ל-1920 רובם של הקלמיקים תמכו בצבא הלבן ועקב כך ב-1920 נאלצו להגר לבלגרד ולפריז, שם בנו מקדשים בודהיסטיים כשקהילתם התבססה. הקומוניסטים התנקמו קשות בקלמיקים שנשארו ברוסיה והוציאו להורג 10,000 איש. השלטון הסובייטי הנהיג גם בקלמיקיה את משטרו ללאומים והקים בה ב-4 בינואר 1920 מחוז אוטונומי, שהפך לרפובליקה אוטונומית ב-20 באוקטובר 1935.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלמיקים שהיגרו לאירופה יצרו קשרים עם אדולף היטלר, שהבטיח להם עצמאות אם יתמכו בפלישתו לרוסיה. קלמיקים אירופיים רבים גויסו ואלו שנשארו בקלמיקיה עם התקרבות הגרמנים הביעו בהם תמיכה גלויה ולאחר הפלישה הנאצית אף ערכו פשיטות על חוות חקלאיות, בזזו אותן ושיתפו פעולה עם הכוחות הכובשים. בדצמבר 1943 גירש הצבא הרוסי את הגרמנים מתחומי קלמיקיה וממשלת סטלין הוציאה צו ענישה קולקטיבית לכל העם הקלמיקי וגירשה אותו לסיביר ולקזחסטן. הקלמיקים גורשו ברכבות משא ורבים מתו בדרך. אלו ששרדו את המסע נאלצו לסבול מתנאי חיים קשים ומדעות קדומות של האוכלוסייה הקולטת אשר בעקבות שמועות על מעשים קשים שהתרחשו ברכבות ראתה אותם כקניבלים. בגלל הפחד מה"קניבלים" התרחש אף מקרה בו המגורשים הגיעו לכפר ואורחו בבית, אך באמצע הלילה הכפריים נעלו את הבית ושרפו אותו.

בהיסטוריוגרפיה הרוסית נאסר שימוש בשם "קלמיקים", ותחתם נדרש לקרוא להם "אוירטים". כמו כן נאסר בצורה חד משמעית ללמוד היסטוריה קלמיקית, ומאמרים עליהם הוצאו מאנציקלופדיות ואפילו מספרי קריאה. כמובן בוטלה גם האוטונומיה ואדמות קלמיקיה חולקו בין המחוזות השכנים.

בחזרה לארצם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1956 הקלמיקים זכו לחנינה מהשלטון, ב-1957 הם הורשו לחזור וארצם נהפכה למחוז אוטונומי, וב-1958 שוב לרפובליקה אוטונומית.

ב-1990 הרפובליקה האוטונומית הפכה לרפובליקה וב-1994 התקבלה חוקה, שרואה בבסיסה את חוקת חאנת ג'ונגריה איקי צ'אג'ין ביצ'יק (Ики Цааджин Бичик). כנשיא הרפובליקה מכהן אלכסיי אורלוב.

מיקום גאוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלמיקיה נמצאת בדרום מזרח החלק האירופאי של רוסיה. המרחק מהצפון לדרום 448 ק"מ, וממזרח למערב: 423 ק"מ. רוב שטחה של הרפובליקה הוא מדבר, חצי-מדבר וערבה. בצפון-מזרח של הרפובליקה עובר הנהר וולגה, שחלק מערוציו לפני השפכו לים הכספי נכללים בשטח קלמיקיה. על ערוציו הדרומיים של הנהר עובר הגבול בין קלמיקיה למחוז אסטרחן. ממזרח לרפובליקה שוכן הים הכספי. מדרום הרפובליקה גובלת בדאגסטן ובמחוז סטברופול בדרום-מזרח, במערב היא גובלת במחוז רוסטוב, ובצפון במחוז וולגוגרד. מקובל לחלק את קלמיקיה לשלושה אזורים, מערבית, מרכזית, ומזרחית. רוב שטחיה של קלמיקיה הם מישורים, והנקודה הגבוהה ביותר בגובה 222 מ'. האקלים ברפובליקה יבשתי, המתבטא בקיץ חם ויבש מאוד וחורף קר כמעט ללא שלג. מספר ימי השמש בשנה הוא 280.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקלמיקיה 292,410 תושבים, מהם 155,900 קלמיקים (54.4%) ו-98,000 רוסים (39.1%).

הערים הגדולות:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]