המחוז היהודי האוטונומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ְֱׁ

המחוז היהודי האוטונומי
דגל המחוז היהודי האוטונומי סמל המחוז היהודי האוטונומי
דגל סמל
המנון: המנון המחוז היהודי האוטונומי
מיקום המחוז היהודי האוטונומי
מיקום המחוז היהודי האוטונומי בפדרציה הרוסית
שפה רשמית רוסית, יידיש
עיר בירה בירוביג'ן
סטטוס פוליטי מחוז אוטונומי
מחוז פדרלי מחוז המזרח הרחוק
מחוז כלכלי מחוז המזרח הרחוק
נשיא / מושל אלכסנדר ויניקוב
תאריך הקמה 1934
שטח
- סה"כ
- % מים
ה-61 ברוסיה
36,000 קמ"ר
זניח
אוכלוסייה
- סה"כ (2010)
- צפיפות
ה-80 ברוסיה
177,000 נפש
4.8 נפש לקמ"ר
אזור זמן UTC+11
www.eao.ru
(למפת המחוז היהודי האוטונומי רגילה)
מיקום המחוז היהודי האוטונומי במפת המחוז היהודי האוטונומי
 
אובלוצ'ה
אובלוצ'ה
ניקולאיבקה
ניקולאיבקה
לנינסקויה
לנינסקויה
אמורזט
אמורזט
סמידוביצ'י
סמידוביצ'י
המחוז היהודי האוטונומי

המחוז היהודי האוטונומי (רוסית: Еврейская автономная область; יידיש: ייִדישע אויטאָנאָמע געגנט) הוא סובייקט (מחוז אוטונומי) ברוסיה הסמוך למנצ'וריה שבסין. שטח המחוז האוטונומי הוא כ-36,000 קמ"ר. המחוז האוטונומי נמצא מצפון לנהר האמור. הנהר מהווה את גבולו הדרומי והמערבי של המחוז האוטונומי. מצפון למחוז נמצאים הרי בוריה ובמזרחו שפלה. העיר המרכזית במחוז היא בירוביג'ן (ברוסית: Биробиджа́н ביידיש: ביראָבידזשאן). לעתים קוראים בטעות לכל האזור בשם זה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלטה על הקמת מחוז יהודי אוטונומי התקבלה בשנת 1930 ובשנת 1934 המחוז הוקם. ההחלטה התקבלה כתוצאה ממדיניות הלאומיות של סטלין שכללה שינויי גבולות וחלוקה מחדש של יחידות טריטוריאליות בהתאם לשיקולים לאומיים ואתניים.

האזור הוקם בתגובה לשני איומים על המדינה הסובייטית:

השפה הרשמית באזור הייתה יידיש ולא עברית. סמל האזור הוא מגן הרלדי ביחס של 8:9. צבע המגן הוא ירוק כהה. בתחתית ובראש הסמל נמצאים פסים רוחביים בצבעים לבן-כחול-לבן כאשר כל אחד מן הפסים הוא ברוחב של 1/50 מאורך הסמל. הפסים הכחולים מסמלים את הנהרות בירה ובידז'אן. במרכז המגן נמצא טיגריס סיבירי בעל פסים שחורים כצבעיו המקוריים. הטיגריס פונה ימינה כאות לעבר של האזור וסמל לעתיד בהתפתחות של המקום.

על פי גישתו של סטלין לשאלה הלאומית, קבוצה צריכה טריטוריה כדי להיות לאום. ליהודים אין טריטוריה ולכן הם אינם זכאים לזכויות לאומיות. קומוניסטים יהודים טענו כי הדרך לפתרון הדילמה האידאולוגית היא להקים טריטוריה יהודית. הסובייטים היו מעוניינים לספק ליהודים בית לאומי שלא יהיה בארץ ישראל, שכן הציונות היוותה איום מסוים, וראו בה יריבה למרקסיזם.

סיבה נוספת שבעטיה הקימו הסובייטים את האזור היא שמירה על הגבול עם סין. באותה תקופה חלקים אלו לא היו מיושבים והגבול היה רגיש. ליהודים, לעומת זאת, היו קהילות במערב ברית המועצות. היו הצעות להקים את האזור היהודי בקרים או באוקראינה, אולם הצעות אלו נדחו בשל חשש מאנטישמיות. היו שטענו כי קרים ואוקראינה התנגדו להקמת האזור בשטחן. אחרים טענו כי סטלין הונע מאנטישמיות ורצה להרחיק את היהודים ממוקדי כוח אפשריים.

נעשו פעולות תעמולה ניכרות כדי לעודד הגירה לאזור. הוכנו פוסטרים, מסמכים הוצנחו באזורים בהם גרו יהודים, נכתבו ספרים ביידיש על האוטופיה הסוציאליסטית. הממשלה אף הפיקה סרט ביידיש בשם "מחפשי האושר" על משפחה שעזבה את ארצות הברית בשל השפל הכלכלי והגיעה לאזור. התעמולה הייתה כה יעילה עד כי כמה אלפי יהודים שאינם סובייטים היגרו לאזור, בכללם כמה מאות שהיגרו לאחר שחיו בארץ ישראל.

האקלים הבעייתי הקשה על ההתיישבות באזור. על המתיישבים היה להקים יישוב מאפס. למרות זאת הם הצליחו בכך. כאשר האוכלוסייה היהודית במקום גדלה, החלה להתפתח בו תרבות יהודית. יצא עיתון ביידיש בשם בּיראָבּידזשאנער שטערנ (כוכב בירוביג'ן). רחובות העיר נקראו על שם סופרים יידים כמו שלום עליכם וי.ל. פרץ. הכתיב היידי שונה, בתחילה תוך ביטול האותיות הסופיות (למשל: ביראבידזשאנ) ובהמשך נעשה מאמץ לכתוב יידיש באותיות קיריליות ולא עבריות.

התוכנית קיבלה מהלומה כאשר סטלין החל ברדיפת היהודים באמצע שנות השלושים. מנהיגים יהודים נעצרו והוצאו להורג, בתי ספר ביידיש נסגרו. מלחמת העולם השנייה הפסיקה את הניסיונות להעביר את היהודים למזרח.

לאחר מלחמת העולם השנייה היה ניסיון לחדש את ההתיישבות כפתרון לפליטים, אולם הרעיון לא צלח. באותו זמן מספר היהודים הגיע לשיא של כשליש מהאוכלוסייה המקומית. הקמת מדינת ישראל, משפט הרופאים וגל הרדיפות השני של סטלין סתמו את הגולל על התוכנית. במהלך גל הרדיפות השני שוב נעצרו מנהיגים יהודים ואוסף היודאיקה שהיה בספריה המקומית נשרף. בשנים שלאחר מכן רעיון האזור היהודי נשכח.

כמה משכילים כגון לואיס רפפורט, יונתן ברנט וולידימיר נאומוב טענו כי סטלין תכנן לרכז את כל היהודים באזור. סטלין ביצע פעולת הגליה דומות למיעוטים לאומיים אחרים כגון הטטארים בקרים והגרמנים בוולגה. משפט הרופאים היה השלב הראשון בתוכנית. התוכנית נקטעה על ידי מותו של סטלין ב-5 במרץ 1953.

עם נפילת ברית המועצות והנהגת מדיניות הגירה ליברלית עזבו מרבית יהודי האזור לגרמניה ולישראל. ב-1991 האזור קיבל מעמד של רפובליקה אוטונומית אולם עד אז רוב היהודים עזבו, ואלו שנותרו היוו כשני אחוזים מהאוכלוסייה. למרות זאת, שוב מלמדים יידיש בבתי הספר ויש תחנת רדיו יידית.

ב-2003 יצא הסרט התיעודי L'Chayim, Comrade Stalin! (לחיים, החבר סטלין!) על התיישבות היהודים באזור.

ב-2005 חיו באזור כ-188,000 תושבים, מתוכם רק כאלפיים יהודים וכ-85% רוסים, והשאר אוקראינים ובני עמים אסיאתים. למרות שהיהודים מהווים חלק קטן מאוד באוכלוסיית המחוז השם והמעמד של המחוז לא משתנים. בהתאם לתוצאות מפקד אוכלוסין משנת 2010 מספר היהודים ירד ל-1628 והם מהווים פחות מ-1% מאוכלוסיית המחוז.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]