שנות חיינו היפות ביותר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שנות חיינו היפות ביותר
The Best Years of Our Lives.jpg
שם במקור: The Best Years of Our Lives
בימוי: ויליאם ויילר
הפקה: סמואל גולדווין
תסריט: רוברט א. שרווד
שחקנים ראשיים: פרדריק מארץ', מירנה לוי, דנה אנדרוז, תרזה רייט, וירג'יניה מאיו, הוגי קרמייקל הרולד ראסל
מוזיקה: הוגו פרידהופר
חברת הפצה: RKO
הקרנת בכורה: 21 בנובמבר 1946 בארצות הברית
משך הקרנה: 172 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: 2,100,000$ (מוערך)
דף הסרט ב-IMDb
כרזת הסרט על קולנוע מוגרבי בתל אביב בחגיגות יום העצמאות 1949.

שנות חיינו היפות ביותר הוא סרט דרמה אמריקני משנת 1946, העוסק בשלושה חיילים משוחררים המנסים לשוב לשיגרת חייהם לאחר חזרתם ממלחמת העולם השנייה.

סמואל גולדווין החליט להפיק את הסרט לאחר שהוא קרא כתבה בטיים מ-7 באוגוסט 1944, שסיפרה על שובם הביתה של יוצאי צבא והקשיים בהם הם נתקלים. גולדוין שכר את מקינלי קנטור לכתוב את הסיפור, שהתפרסם לראשונה בתור ספר "תהילה עבורי". אחר כך רוברט שרווד כתב את התסריט. הסרט בוים בידי ויליאם ויילר וצולם על ידי גרג טולאנד.

צוות השחקנים כלל את פרדריק מארץ', מירנה לוי, דנה אנדרוס, תרזה רייט, וירג'יניה מאיו, והוגי קרמייקל. הוא גם הציג את הרולד ראסל, שחקן שאיבד את שתי ידיו בתאונת אימונים.

הסרט זכה בשבעה פרסי אוסקר לרבות פרס הסרט הטוב ביותר.

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום מלחמת העולם השנייה, נפגשו החיילים המשוחררים פרד דרי (דנה אנדרוס), הומר פאריש (הרולד ראסל) ואל סטפנזון (פרדריק מארץ'), בתופשם טרמפ אגב שובם הביתה. היה זה על מפציץ שהיה בדרכו לעיר בון, עיר המערב-התיכון אמריקאית טיפוסית. פרד היה סגן בחיל האוויר ומפציץ באירופה. הומר היה בצי ואיבד את ידיו מחמת כוויות שספג כשספינתו נפגעה. אל שירת כסמל בחיל הרגלים באוקיינוס השקט.

אל הוא מנהל הלוואות בבנק קורן בלט להלוואה וחיסכון בעיר בון. חרף היותו אדם בוגר המטופל על ידי משפחה אוהבת, אשתו מילי (מירנה לוי), ובתו המתבגרת פגי (תרזה רייט), נתקל אל בקשיי הסתגלות לחיי האזרחות, בדיוק כמו שני המכרים שנזדמנו בדרכו. הבנק, הצופה בגידול בהלוואות למשוחררי צבא, מקדם את אל לסגן נשיא האחראי על מחלקת ההלוואות הקטנה, זאת בגלל ניסיונו במלחמה. לאחר שהוא מאשר הלוואה רבת סיכון לחייל משתחרר מבקש ממנו מעבידו מר מילטון (ריי קולינס) לא להמר על מתן הלוואות בלא קבלת ביטחונות. בסעודת הערב החגיגית שנערכה לכבודו, נואם אל השיכור נאום מלהיב, מודה בכך שאנשים יחשבו שהוא מהמר על כספם של בעלי המניות, אם הוא ינהג בדרכו "והם יצדקו, אנחנו נהמר על עתיד הארץ הזו!" מר מילטון מגלה אהדה לרגשותיו, אולם אל מציין בשנית: "הוא יתמוך בי בלב שלם עד לפעם הבאה שאני אסייע לאיזה ברנש קטן, ואז אצטרך להילחם על כך שנית".

לפני המלחמה היה פרד מוכר גזוז בבית הכלבו. אין הוא חפץ לשוב למשרתו הקודמת, אולם לא נותרה בידו ברירה עקב התחרות הרבה שהתנהלה בין יוצאי צבא ומחמת חוסר ניסיונו המקצועי. פרד פוגש במרי (וירג'יניה מאיו) בהיותו באימונים ונושא אותה לאישה. הוא מפליג למלחמה פחות מחודש לאחר מכן. היא מקבלת משרה כמלצרית במועדון לילה כשפרד נמצא מעבר לים ובוודאי שאינה שבעת רצון מהיותה נשואה למוכר משקאות. פגי פוגשת בפרד ומתאהבת בו, ובזה למרי כשהיא מגלה עד כמה רדודה ואנוכית היא. פגי מספרת להוריה כי יש בכוונתה לשים קץ לנישואיהם של פרד ומארי. אל לוחץ על פרד לנתק כל מגע עם ביתו, והדבר מסיים את הידידות בין שני הגברים.

הומר היה רץ ברוגבי לפני המלחמה. לפני שעזב להילחם הוא התארס לוילמה (קתי אודונל). כשהוא שב, הוא לא רצה שהיותו נכה יהיה עליה לעול, לכן הוא מנסה לסלקה מעל פניו. לדודו בוץ' (הוגי קרמייקל) יש פאב בו הדמויות הראשיות של הסרט נפגשות מפעם לפעם. בוץ' מייעץ להומר, אולם הוא נזהר לא לומר לו מה לעשות.

לאחר שפרד תופש את אשתו נואפת עם גבר אחר, היא מבקשת גט. פרד המאוכזב, מפסיד את עבודתו לאחר שהוא הולם בלקוח המביע אהדה למעצמות הציר. הוא גומר אומר לעזוב את העיר, בעודו מסייר בשדה התעופה, הוא מטפס על מבצר מעופף B-17 שמעלה בו זכרונות נושנים. הוא מקיץ מהזיותיו על ידי מנהל העבודה במקום, המפיק אלומיניום מן המטוסים, פרד מבקש עבודה ובקשתו נענית.

הומר מנסה להרחיק את וילמה ממנו מיד כשהם נפגשים, לאחר שהוא מדגים בגילוי לב כמה קשים יהיו חייה עמו. למרות זאת, היא איננה מוטרדת מכך ומבהירה כי עודה מאוהבת בו וכי היא נחושה להינשא לו. הומר נכנע.

פרד שזה עתה התגרש פוגש בפגי, בחתונתם של הומר ווילמה. עם סיום הטקס ניגש פרד לפגי, אוחז בה ואומר לה כי חייהם יחדיו יתאפיינו במאבק קשה. היא מתבוננת בו באהבה לא פחותה.

צוות השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבלה על ידי הביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב מבקרי הסרטים העניקו לסרט ביקורת אוהדת. בוסלי קראוטר מהניו יורק טיימס, הילל את הסרט והגדירו כיצירת מופת. הוא כתב: "לעתים נדירות סרט קולנוע הינו כה מושלם והוא לא רק בידור עילאי, כי אם גם מזון למחשבה שלווה ואנושית... בעבודה עליו השיגו מר שרווד ומר ויילר כמה מהדוגמאות מעוררות ההשראה ביותר של הרוח האנושית שיש לנו בסרטים". הוא אף אמר ש"צוות השחקנים העניק לנו את ההופעה הטובה ביותר בסרט הטוב ביותר לשנה זו בהוליווד".

מבקר הקרוב יותר בזמנו אלינו, דייב קהר, מסויג יותר בשבחו את הסרט, אולם מבהיר מדוע הסרט חשוב כיום: "הסרט מאוד מדושן מעונג עצמו, נוטף חסידות מחניקה לפעמים, ברם הוא פועל היטב כפי שסרטים מסוג זה מסוגלים לו, הודות להופעה מושלמת של פרדריק מארץ', מירנה לוי ודנה אנדרוז, שנפחו בו מרכיב אנושי. הצילום עמוק המיקוד של גרג טולאנד, נותר מקור העניין העיקרי של הקהל בן זמננו". דייוויד תומסון כותב: "שנות חיינו היפות ביותר הוא צנוע ואנושי... בעל הבחנה חדה, למרות היותו כה מדויק כחבילה שלמה. נדרש היה גאון לא מצוי ובעל תעוזה באותו הזמן, על מנת להגניב השקפה של אמריקה מרושלת וחסרה תחת עינם של גולדוין או הציבור".

לא כולם חלקו לסרט מחמאות. המבקר הביקורתי מאני פרבר כינהו: "גיבוב של שמאלץ ליברלי".

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס אוסקר לשנת 1947[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסרט הוענקו שבעה פרסי אוסקר. למרות הופעתו הנוגעת ללב של הרולד ראסל, שזיכתה אותו במועמדות לאוסקר, הרי שהוא לא היה שחקן מקצועי. חבר השופטים בחר בו לאוסקר של כבוד: "על שהפיח תקווה ואומץ בעמיתיו יוצאי הצבא באמצעות הופעתו". הוא אף זכה בפרס לשחקן המשנה הטוב ביותר, וכך נהיה השחקן היחידי שזכה בשני פרסי אוסקר על אותה ההופעה.

הפרסים השונים:

פרס גלובוס הזהב לשנת 1947[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זוכה: הסרט הדרמטי הטוב ביותר.
  • זוכה: פרס מיוחד עבור הופעת המשחק הלא מקצועית הטובה ביותר להרולד ראסל.

פרס באפט"א לשנת 1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זוכה: פרס באפט"א לסרט הטוב ביותר מכל מקור שהוא.

זכיות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפרס הלאומי של המבקרים: פרס לבמאי הטוב ביותר ויליאם ויילר לשנת 1946.
  • פרס מבקרי הקולנוע של העיר ניו יורק: פרס לבמאי הטוב ביותר ויליאם ויילר ופרס הסרט הטוב ביותר לשנת 1946.
  • פרס בודיל, בודיל: הסרט האמריקאי הטוב ביותר, ויליאם ויילר, 1948.
  • פרס לכותבי התסריטים, ספרד: פרס לסרט הזר הטוב ביותר, מארצות הברית, 1948.
  • מכון הסרטים האמריקאי דירג את הסרט במקום ה-37 ברשימת מאה הסרטים הטובים וברשימה אחרת במקום ה-11.
  • ב-1989 נבחר הסרט לשימור על ידי ארכיב הסרטים הלאומי בספריית הקונגרס.

ההפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט צולם במחוז ארבורטום שבלוס אנג'לס ובגן הבוטני (שדרת צפון בולדוין 301, ארקדיה); בשדה התעופה הבינלאומי של אונטריו, ובאולפני ראלי שבהוליווד.

הסרט נודע בשל שימושו בטכניקת הצילום של המיקוד העמוק, שבהם נראים הן העצמים הקרובים והן הרחוקים בחדות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]